פסקי דין

ע"א 35516-04-20 אפיק ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

03 ספטמבר 2020
הדפסה
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים לפני כבוד השופטת עמיתה שרה דותן מערערים 1.דורון אפיק 2.יעל אפיק 3.דוד אפיק המערערים 3-1 ע"י ב"כ עו"ד אפיק ושות', עורכי דין ונוטריון נגד משיבים בנק לאומי לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד עינת רויטמן ורועי לביא-גמלינג

פסק דין
1. כללי
לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל-אביב יפו (כב' השופט אילן רונן) מיום 25.3.2020, במסגרתו נדחתה במלואה תביעת המערערים לפיצוי כספי בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע (ת"א 73051-12-18).
2. הרקע לערעור -
‏א. נגד המערער 1 נפתחו הליכי הוצאה לפועל שבגדרם הוטל על ידי רשמת ההוצאה לפועל צו
עיקול על חשבונותיו. בתמצית צו העיקול הורה כי:
"העיקול מאושר ברישום בלבד בגובה סכום החוב בתיק ובכפוף להוראות כל דין לעניין נכס שאינו ניתן לעיקול. העיקול לא יחול על חשבון עו״ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים. יובהר כי באחריות בא כוח הזוכה לוודא כי גובה העיקולים לא יעלה על יתרת ת החוב בתיק."
[ההדגשות אינן במקור ש.ד].
הודעה על צו העיקול נמסרה למשיב שבתגובה העביר הודעה אודות פרטי חשבונם המשותף של המערער 1 והוריו המערערים 2 ו-3 (להלן: "החשבון המשותף") ללשכת ההוצאה לפועל ולזוכה. העברת פרטי החשבון המשותף כאמור, הינה עילת התביעה בהליך בבית המשפט קמא.
‏ב. ביום 23/10/2017 פנה המערער 1 במכתב למשיב בדרישה לבטל מידית את רישום צו העיקול ואף לפצות את המערערים בגין התנהלותו הפוגענית. המערער 1 טען במכתבו האמור כי המשיב פעל בניגוד לצו העיקול שבו נקבע כי העיקול לא יחול על חשבון משותף של המערער 1 עם אחרים. במכתב תגובה מטעם המשיב נטען שעקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על חשבון משותף של המערער 1 עם המערער 2 ו-3 תוך שהובהר כי טעות זו תוקנה משעה שהעיקול הוסר בתוך פרק זמן קצר.
‏ג. במקביל למכתבו של המערער 1 למשיב, הגיש המערער 1 בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביטול צו העיקול. בתאריך 1/1/2018 החליטה רשמת ההוצאה לפועל לדחות את בקשת המערער 1 ולהותיר על כנו את העיקול על החשבון המשותף הגם שבמועד החלטתה בוטל העיקול על ידי המשיב כאמור לעיל. הרשמת הדגישה בהחלטתה שיש להותיר את העיקול על החשבון המשותף למרות שצו העיקול החריג את החשבון המשותף לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים ועד לקבלת מסמכים והבהרות כפי שדרשה הרשמת והכל מהטעם שתתכן הכבדה על ביצוע פסק דין מושא הליכי הוצאה לפועל (להלן: "החלטת הרשמת מיום 18/1/2018").
‏ד. לשם השלמת התמונה בינואר 2018 הגישו המערערים 2 ו-3 תביעה לסעד הצהרתי שלפיו התבקש בית המשפט לקבוע כי המערערים 2 ו-3 הם הבעלים היחידים של החשבון המשותף.
במסגרת זו, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיו שמו של המערער נמחק מהחשבון המשותף. במקביל נוהלה תביעה נוספת לפיצויים שהגישו המערערים 2 ו- 3 נגד המשיב בגין פירעון שיקים שנגנבו מהם. גם תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה שאושר על ידי בית המשפט.
3. תמצית פסק דינו של בית משפט קמא
‏א. בית משפט קמא הכריע במחלוקת על בסיס הסדר דיוני לפיו טענות הצדדים סוכמו על יסוד כתבי הטענות. הצדדים הגיעו להסדר דיוני זה בהעדר מחלוקת ביחס להשתלשלות האירועים הרלוונטית.
‏ב. תחילה דחה בית משפט קמא את טענתם המקדמית של המשיבים לסילוק התביעה על הסף. לגופן של טענות המערערים, קבע בית משפט קמא כי המשיב פגע בפרטיות המערערים שעה שהעביר את פרטי החשבון המשותף ובכך הפר את חובת הסודיות כלפיהם.
‏ג. אולם, נקבע כי עומדות למשיב טענות הגנה שעל בסיסן נדחו כלל עילות התביעה. בית משפט קמא קבע שעצם רישום העיקול על החשבון המשותף היה שגוי. עם זאת המערערים התמקדו בטענותיהם בגילוי החשבון המשותף להוצאה לפועל ולזוכה ולא בעצם הרישום השגוי; משכך, קבע בית משפט קמא שטיעונם מעורר קושי שמקים למשיב הגנות לפי סעיף 18(2)(2) לחוק הגנת הפרטיות ומסיבות אלו דחה את טענת התובעים לפגיעה בזכות לפרטיות.
ראשית, קבע בית משפט קמא שנוסח צו העיקול עורר ספק אצל המשיב. לפיכך, אין לבוא בטרוניה למשיב שפעל בתום לב ולשם הזהירות מסר מידע בהיקף סביר גם אם מידע זה כולל חשבונות שצו העיקול אינו חל עליהם.
שנית, קבע בית משפט קמא שהמשיב חייב במסירת המידע ללשכת הוצאה לפועל ולזוכה שכן הזוכה נכנס בנעליו של החייב בעניין זה ולכן המשיב אינו פטור ממסירת מידע בטענה שמבקש לשמור על פרטיות החייב. יתרה מכך, קבע בית משפט קמא כי ספק אם בכלל עומדת למערער 1 הזכות לפרטיות כלפי הזוכה, אשר לטובתה ניתן צו העיקול.
שלישית, קבע בית משפט קמא כי במתח בין זכותו של לקוח לפרטיות וסודיות לבין זכותו של נושה למידע שיאפשר לו להיפרע על החוב, גובר אינטרס של הנושה ולכן פעל המשיב על בסיס האינטרס הציבורי. בנוסף, ציין בית משפט קמא את החלטת רשמת הוצאה לפועל מיום 18/1/2018 שממנה למד כי המשיב פעל כראוי במסירת ההודעה על החשבון.

‏ד. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בעניין הוצאת לשון הרע. למרות שהדין מכיר במצבים בהם הטלת עיקול תיחשב להוצאת לשון הרע, אך בענייננו המשיב אינו מבקש העיקול והינו בגדר מחזיק הכספים המצויים בחשבונות המערערים. עוד הוסיף בית משפט קמא שתוכן ההודעה שהעביר המשיב הינו בדבר קיומו של החשבון המשותף ותוכן זה אינו מהווה לשון הרע. יתרה מכך, אף אם בהודעת המשיב רואים המערערים הוצאת לשון הרע הרי שהחוק מקנה למשיב הגנה אם פעל בתום לב. בית משפט קמא קבע שההגנה חלה מכיוון שהפרסום נעשה בתום לב ובנסיבות שבהן הוטלה על המשיב חובה חוקית לפרסם.
‏ה. בית משפט קמא דחה גם את טענות המערערים לעוולות לפי פקודת הנזיקין בהן: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה וזאת משעה שקבע שהמשיב פעל כדין ובתום לב.
4. טענות הצדדים
‏א. המערערים מבקשים לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את תביעתם. לטענתם, שגה בית משפט קמא בקביעתו שמעולם לא נטענה על ידי מי מהצדדים שהמשיב נקט בזהירות ולכן פטור מחובת סודיות. לא כל שכן לא ניתנה הזדמנות לצדדים להעלות טיעונים בעניין זה ולפיכך נפגעה זכותם החוקתית להליך הוגן. בנוסף, התעלם בית משפט קמא מהראייה המרכזית בתיק שהינה מכתב מטעם המשיב אשר מהווה הודאה בזמן אמת על כך שפעל בחוסר תשומת לב. התעלמות זו מחייבת את ערכאת הערעור, לטענת המערערים, להתערב בקביעות עובדתיות. התערבות ערכאת הערעור אף הכרחית בייחוד כשפסק הדין מבוסס על כתבי בי-דין, ללא שמיעת עדויות ולכן אין יתרון לערכאה הדיונית בקביעות עובדתיות.
‏ב. בנוסף, נטען שקיים קושי בקביעת בית משפט קמא לפיה כל אימת שקיים ספק ביחס לתוכן צו שיפוטי רשאי הבנק למסור כמות נרחבת של מידע וזאת מבלי שיידרש לבחון את מהות הצו והכל באופן שמאיין את זכות הלקוחות לפרטיות וחובת סודיות.
יתרה מכך, הצדקת פעולת המשיב בדיעבד על בסיס הכרעת רשמת הוצאה לפועל מיום 18/1/2018 שכאמור ניתנה לאחר מעשה והרחיבה את צו העיקול החדש, אינה מכשירה את הפרת החיסיון בהתאם לדין הנהוג. לא כל שכן, המידע שחשף המשיב פגע בזכות לפרטיות של המערערים 2 ו-3 שאינם צד להליך המשפטי שבגינו ניתן צו העיקול מלכתחילה ובהתאם לדין זכותם לפרטיות תיסוג רק במקרים חריגים ביותר ועל פי בקשה מיוחדת בנושא.
‏ג. זאת ועוד, טוענים המערערים ששגה בית משפט קמא שעה שדחה את טיעונם לעניין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע; המערערים מפנים להלכה פסוקה לפיה עצם הטלת עיקול על חשבונו של אדם מהווה פרסום לשון הרע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בענייננו שכן המערער 1 הינו עורך דין מסחרי ותיק, המכהן כדירקטור ובורר והמערערים 2 ו-3 אנשים מבוגרים המוכרים בקהילתם ולפיכך הודעת המשיב מחייבת פיצוי מוגבר.
‏ד. לסיום טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שלא מתקיימות עוולות לפי פקודת הנזיקין מקום בו קבע כי לא הופרו הוראות חוק הגנת הפרטיות והוראות חוק איסור לשון הרע משעה שקבע כי המשיב פעל כדין ובתום לב. בין היתר מבקשים להורות על ביטול הוצאות שהושתו על המערערים במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא.
‏ה. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות וסומך את ידיו על נימוקיו של בית משפט קמא.
לגישתו, צדק בית המשפט בקביעותיו כי המשיב פעל כדין ובתום לב ולפיכך דחה את טענות המערערים לפיהן פעולת המשיב מהווה פגיעה בזכות לפרטיות, לשון הרע וכן יתר הטענות ביחס לעלוות שבצע המשיב.
בנוסף, טוען המשיב משעה שהמערער 1 היה רשום בחשבון כבעלים נוסף במשך עשרות שנים הרי שחזקה היא שבת זוגו לשעבר, ידעה על כך עוד טרם פעולת המשיב.
המשיב מוסיף שצדק בית משפט קמא כשלא יחס חשיבות למכתב המשיב מכיוון שהצדדים ויתרו על הליך הדיוני המקובל ולא ניתנה למשיב הזדמנות להיחקר ולהגן על ראיה זו. לסיום טוען המשיב כי צו העיקול הוצג על ידי המערערים לפני בית משפט קמא כעיקול אחד, אולם בפועל ניתנו שני צווי עיקול; הראשון במדיה המגנטית ללא סייג לעיקול חשבונות משותפים ולאחריו, צו העיקול מושא המחלוקת של החלטת רשמת הוצאה לפועל המסייגת את הצו העיקול מחשבונות משותפים. המערערים בתגובה טענו שזוהי גרסה "עובדתית" חדשה בערעור שלא נטענה בפני בית משפט קמא ולא הוגשה בקשה ייחודית להכללתם בתיק. יתרה מכך, טוענים המערערים כי טיעון זה סותר הודאות מזמן אמת.
5. דיון והכרעה
‏א. בתאריך 09/07/2020 התקיים לפני דיון שבסיומו המלצתי לצדדים להגיע לפשרה, אולם בסופו של יום הצדדים לא השכילו לגשר על הפערים ביניהם ומכאן לא נותר אלא לפסוק במחלוקות שביניהם.
לאחר שעיינתי בערעור, בתגובות ובפסק הדין של בית משפט קמא ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו מהטעמים שיפורטו להלן.
‏ב. תחילה, לפני בית משפט קמא לא הונחה כל מחלוקת עובדתית ופסק דינו עוסק במסקנות הנגזרות מהתשתית העובדתית המוסכמת על הצדדים, זאת בהתאם להסדר הדיוני שהושג בניהם. לפיכך, לערכאה הדיונית אין יתרונות ממשיים מול ערכאת הערעור, שכן ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ושיקולים שבהיגיון, אשר נקבעו כחריגים בפסיקה לכלל "אי ההתערבות" לפיהם עשויה להתגבש הצדקה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית (ע״פ 5921/12 יהודה סבג ני מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים 07/05/13)). לא כל שכן אין דינה של התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה דיונית כדין התערבות ערכאת הערעור במסקנותיה של הערכאה בממצאים עובדתיים (ע״א 734/76 פלוני ני אלומיניום, פ״ד לב(2) 661) ודוק, לערכאת הערעור סמכות רחבה להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא וזאת בשונה מההתערבות המצומצמת בממצאים עובדתיים. אדון בטענות כסדרן;
‏ג. על פי טענות הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא, אין חולק שרישום העיקול על החשבון המשותף על ידי המשיב היה שגוי; זאת לנוכח הסייג המפורש שלפיו צו העיקול אינו חל על חשבון משותף של המערער 1 ואחרים.
לפיכך, כאשר מסר המשיב מידע אודות פרטי החשבון המשותף להוצאה לפועל ולזוכה, פגע המשיב בזכות לפרטיות של המערערים והפר את חובת הזהירות כפי שקבע בית משפט קמא. עם זאת, סבורה אני ששגה בית משפט קמא בקביעתו כי עומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק.
‏ד. כפי שציין בית משפט קמא סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מעניק הגנה במקרים בהם "הנתבע עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות; (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה..". אומנם, המשיב פעל בתום לב, אך כפי שצוין אף בעיקרי הטיעון מטעם המשיב, המשיב מקבל מידי יום עשרות רבות של בקשות לצווי עיקול במהלך פעילותו הרגילה, לפיכך, כמי שעוסק ביישום צווי עיקול כעניין שבשגרה עליו להיות מודע לאפשרות לפגיעה בפרטיות. יתרה מכך, מעיון בצו העיקול עולה כי נקבע בו מפורשות: "..העיקול לא יחול על חשבון עו"ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים..", מכאן שאין בלשון הצו כדי לעורר ספק בדבר אופן ביצועו של צו העיקול. לשון צו העיקול מחריגה במפורש חשבונות משותפים ולפיכך, אינני שותפה למסקנתו של בית משפט קמא, שמדובר בצו עיקול שעורר ספק אצל המשיב. משכך, לא הייתה חובה חוקית לחשוף את החשבון המשותף ובכך לפעול על פי הוראת סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות.
‏ה. בית משפט קמא כלל לא נדרש לטענה זו, שלא נטענה על ידי מי מהצדדים. יתרה מכך, לסיכומי המערערים שהוגשו לבית משפט קמא, צורף מכתב מטעם המשיב מיום 9.11.2017 שבו נאמר שהמשיב קיבל עותק מהחלטת רשמת הוצאה לפועל, שבה נכתב בין היתר כי העיקול לא יחול על חשבון משותף עם אחרים, ואולם עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על החשבון המשותף, מכתב אשר הוגש על ידי הבנק כנספח 2 לכתב הגנתו. אולם בשלב זה ניתן לקבוע כי הגירסה שבית משפט קמא אימץ הינה גרסה שלישית, שאין לה ביסוס ראייתי, וממילא לא התייחסו אליה הצדדים. אפנה בהקשר זה לע״א 31/85 בדיר נ' נתנאל טסה פ״ד מג(2) 81: "אין זה מתפקידו של בית-משפט אדוורסארי להעלות השערות בעלמא, אשר מידת הוודאות שלהן קטנה ומהימנותן נתונה בסימן שאלה".
‏ו. למעלה מן הצורך, אינני חולקת על פרשנות בית משפט קמא שבמקרים שבהם יש לבנק ספק אשר למידע שהוא חייב לפרוש במענה לצו העיקול, אין לבוא עמו חשבון אם לשם הזהירות בחר למסור מידע בהיקף סביר בהתבסס על פסק הדין המנחה שבו נקבעה הגנה בדבר ״הצדק סביר״ (ע״א 323/80 אלתית בע״מ נ' בנק לאומי לישראל בע״מ פ״ד לז(2) 673,679). אולם, סבורני כי שגה בית משפט קמא ביישום עקרון זה במקרה דנן שכן לא רק שלא מתעורר ספק בענייננו, ואף אם היה מתעורר ספק, אין מדובר בהיקף סביר של מידע אותו מסר המשיב. ניתן לומר שבפרשנות מרחב הסבירות במקרה של ספק היא פנייה להבהרה ללשכת ההוצאה לפועל אם אכן התעורר אצלו ספק, לחלופין, פנייה לבעל החשבון למתן הבהרה או יידוע מקדים. אך בוודאי שפעולת המשיב אינה חוסה תחת מרחב הסבירות ודוק; המשיב בחר בהודעתו לפרט את קיומו של חשבון משותף שעליו לא חל צו העיקול משעה שפרשנות זו סותרת לחלוטין את לשון צו העיקול, לא ניתן לומר שזוהי פרשנות סבירה ללשון הצו. פירוש סביר של הצו צריך לעלות בקנה אחד עם לשון הצו, בענייננו פעל המשיב בניגוד מוחלט להוראות הצו ולפיכך, אינו יכול לטעון ל"הצדק סביר".
‏ז. אשר ליתר נימוקיו של בית משפט קמא לעניין ההגנות העומדות למשיב מכוח סעיף 18(2)(ב) בחוק הגנת הפרטיות. יוזכר כי בית משפט קמא קבע שהמשיב איננו פטור ממסירת מידע לזוכה ולהוצאה לפועל בנימוק שהוא מבקש לשמור על פרטיות החייב ושהאינטרס הציבורי נוטה לטובת חיוב מחזיקים לפעול על פי צו העיקול ובאופן שיסייע לפירעון החוב לעומת זכות לקוח לפרטיות. לגישתי יש לסייג נימוקים אלו. בענייננו, החלטת רשמת הוצאה לפועל מגלמת איזונים בין הזכות לפרטיות של המערער 1 והגורמים הקשורים אליו למול זכות הקניין של הזוכה, באופן שלפיו צו העיקול יחול על החשבונות האישים של המערער 1 בלבד ולא על חשבון עו"ש, משכורת וחשבון משותף עם אחרים. אין להקל ראש באיזון זה שנעשה על ידי רשמת הוצאה לפועל בזמן אמת על בסיס הנתונים שהיו לפניה כגורם המוסמך לבצע איזון באותה עת. האיזון בין זכות הקניין לבין הזכות לפרטיות של החייב והגורמים הקשורים אליו, נקבע על ידי רשמת הוצאה לפועל בצו העיקול, גבולות אלה הופרו על ידי המשיב בכך שהרחיב את צו העיקול ופגע בזכויות המערערים מעבר לדרוש.
‏ח. יתרה מכך, המשיב מסר פרטים אודות החשבון של מערערים 2 ו-3 שלא היו צד להליך ולא הוטל על חשבונותיהם צו העיקול, שכן הם אינם חייבים כספים לזוכה. בגין פעולת המשיב צורפו המערערים 2 ו-3 להליכים משפטים והוטלו סנקציות של עיקול חשבונם, במסגרת, הליך לא להם. לפיכך, צודקים המערערים בטיעונם שאף אם ההלכה הנוהגת קובעת שצו עיקול גובר על חסיון בנקאי, במקרה של חייב הרי שהטלת צו עיקול על חשבונם של המערערים 2 ו-3 שאינם צד להליך ואינם בגדר חייבים גובר בענייננו החיסיון הבנקאי שחב המשיב ביחס אליהם.
‏ט. משנקבע כי לא היה מקום להעלות גרסה נוספת ביוזמת בית משפט קמא, יש לבחון טענותיו של מי מבין הצדדים מצליחות להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו. לסיכומי המערערים בבית משפט קמא צורף מכתב המשיב שצורף כנספח לכתב הגנתו שבמסגרתו נטען כי עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על החשבון המשותף, המשיב לא הסתייג מתוכן המכתב לא בבית משפט השלום ולא בערעור. לראייתי, שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות למכתב זה מעבר להתייחסות מצומצמת ברקע העובדתי.
י. כפי שנקבע בבית משפט קמא, אין חולק על עצם קיומה של חובת הסודיות בין המשיב למערערים, אשר נקבע שהופרה בעצם מסירת המידע אודות החשבון המשותף בניגוד לצו העיקול. כפי שעולה מתוכן המכתב, המשיב בחוסר שימת לב העביר את פרטי החשבון בניגוד לצו העיקול. פעולה זו עולה לכדי התרשלות שכן נקיטת אמצעי זהירות, קרי קריאת צו העיקול בתשומת לב, היה בה כדי למנוע את הנזק שעתיד להיגרם עקב חוסר שימת לב, קרי, פגיעה בזכות לפרטיות של המערערים. אדגיש בשנית שמערערים 2 ו-3 אינם צד להליך שנוהל בלשכת הוצאה לפועל ובגינו הוטל צו העיקול, לפיכך הפגיעה בפרטיותם חמורה יותר.
יא. טענת המשיב לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להיחקר ולהגן על ראיה זו אינה יכולה לעמוד מאחר שהמשיב עצמו צרף את המכתב מיום 9.11.2017 לכתב הגנתו ואף התייחס אליו בסעיף 10 לכתב ההגנה. יצוין כי על פי האמור במסמך:
"1. ..הבנק קיבל ביום 4.9.2017 צו עיקול מלשכת הוצאה לפועל באמצעות המדיה המגנטית. צו העיקול התייחס לחשבונות ע"ש דורון אפיק, ובהתאם לכך 'תפס' את החשבון הנזכר במכתבך, שהינו חשבון משותף לדורון אפיק ולהוריו.
‏י. הבנק אומנם קיבל בנוסף עותק מהחלטת רשמת ההוצאה לפועל, שבה נכתב, בין היתר, כי העיקול לא יחול על חשבון משותף עם אחרים, ואולם עקב חוסר שימת לב העיקול נרשם על פיקדון ניירות הערך שמתנהל בחשבון האמור."
[ההדגשות אינן במקור ש.ד]
בולטת לעין העובדה שהבנק לא מצא לנכון לציין באיזה מועד קיבל עותק מלא של ההחלטה. חזקה על הבנק שלא היה מייחס לעצמו "חוסר תשומת לב" אלמלא היה המידע המלא בחזקתו עובר לרישום העיקול ולמסירת ההודעה ללשכת ההוצאה לפועל.
יב. בנוגע להשתלשלות האירועים שלאחר מתן צו העיקול אשר לפי בית משפט קמא מהווים הצדקה לפעולת המשיב. אציין שהכלל המשפטי הנהוג בפסיקה הישראלית קובע שהפגיעה תיבחן בהתאם לזמן התרחשות שבה בוצעה בהתאם למציאות הקיימת והידוע למי מהצדדים בעת ביצוע הפעולה (ע״א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ״ד נח(2) 498, -508 507 (2004); ע״א 491/73 גדולי החולה בע״מ נ' מחרוז [6], 37). בענייננו, יש לבחון את פעולת המשיב בעת שחשף את המידע אודות החשבון המשותף. עצם החלטת הרשמת בדיון מאוחר יותר להטיל צו עיקול גם על החשבון המשותף, אינה מצדיקה את פעולת המשיב בעת שחשף את המידע. מה גם שחשיפת המידע היא ששימשה, בין היתר, בסיס להחלטתה החדשה.
לפיכך, מוצדקת טענת המערערים כי שגה בית משפט קמא עת קבע שהעיקול המאוחר מכשיר את פעולת המשיב עת שחשף את חשבון הבנק שלא לפי צו העיקול המקורי ואין בהחלטה המאוחרת כדי לרפא את הפגם שבפעולתו של המשיב.
יג. לנוכח כל זאת, אני מקבלת את טענת המערערים וקובעת שהמשיב פגע בפרטיותם והפר את חובתו כתאגיד בנקאי לסודיות פרטי החשבון וזאת מבלי שעומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. 
יד. אשר לעוולת הוצאה לשון הרע מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא. המשיב לא היה הגורם אשר לבקשתו ניתן צו העיקול, אלא הינו צד שלישי לסכסוך אשר נקלע אליו כמחזיק בכספים של המערערים שהעביר את פרטי החשבון המשותף בתגובה לצו עיקול שנמסר לידיו. מטעם זה, ומהטעם שתוכן המידע שהעביר המשיב למנהל לשכת ההוצאה לפועל ולזוכה היה בעקבות צו העיקול, הגיע בית משפט קמא למסקנה שאין מדובר בלשון הרע. לאור האמור לעיל עומדת למשיב ההגנה שבסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע.
6. סוף דבר
‏א. דין הערעור להתקבל.
‏ב. אני מוצאת לפסוק למערערים פיצוי מכוח ס' 7א לחוק (פיצוי ללא הוכחת נזק) בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתם ועד התשלום בפועל.
‏ג. בנוסף, אני מורה על ביטול הוצאות משפט שהוטלו על המערערים בערכאה הדיונית.
‏ד. המשיב ישלם הוצאות המערערים בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ) והעירבון שהופקד על ידי המערערים יוחזר להם.

1 2 לשלב הבא