127. מן המתואר לעיל עולה, כי יסודות אלה הוכחו. הנאשמים לא יידעו את עורכי המכרז על אודות התיאום. באופן תואם, העידו בעלי התפקידים הרלוונטיים במשרד החינוך כי לא ידעו על התיאומים. הם הוסיפו והעידו, כי אילו היו יודעים על כך, היו פונים לייעוץ בנושא. ראו לעניין זה עדות הגב' רחל שכטר (להלן – הגב' שכטר), אשר הייתה אחראית במשרד החינוך על פרויקט השאלת הספרים (ראו בעמוד 869 לעדותה), וכן בעמוד 2 לאמרתה ת/555; אמרתה של הגב' רחל ירום (להלן – הגב' ירום), סגנית החשבת במשרד החינוך במועדים הרלוונטיים, אשר העידה כי לא ידעה על חשדות לתיאומים, וכי אילו הייתה יודעת, הייתה פונה ללשכה המשפטית וליו"ר ועדת המכרזים (ת/508, בעמודים 5 – 6); עדותה של הגב' אילת מלקמן (להלן – הגב' מלקמן), אשר מסרה גם היא כי לא ידעה על התיאומים, וכי אילו הייתה יודעת, הייתה פונה לרשות ההגבלים העסקיים (בעמוד 642 לעדותה). לדבריה, אילו היה המשרד יודע על עבירה פלילית מצד ספק מסוים, לא הייתה נעשית התקשרות עמו בלא בדיקה (שם). יוצא, כי גם היסוד של קבלת "דבר", שהוא הנחת דעתם של אנשי הרשות, הוכח.
128. מסקנה זו לא משתנה גם נוכח עדותו של מר הלפרין. הלה העיד (בעמוד 107 לפרוטוקול 17.1.18) כי היה חשד לתיאום, וכי בדיעבד נאמרו לו דברים המלמדים על תיאומים כאלה או אחרים בין הסיטונאים (עמוד 107 לפרוטוקול 17.1.18; לחשד כאמור, להבדיל מראיות לתיאום (אשר לא הוצגו), ראו גם הודעת דוא"ל של מר הלפרין, ת/484, 7.6.09). מעדותו עולה כי דיווח בזמן אמת על חשדותיו לסגנית החשב של המשרד וליועצת המשפטית שלו (שם, בעמוד 108). מר הלפרין הסביר, כי לא פנה לרשות ההגבלים העסקיים בעניין זה, שכן "אתה צריך לבוא עם משהו ביד" (שם, בעמוד 109). עוד הוסיף, כי אילו הייתה בידו ראיה חד משמעית לתיאומים, היה מכנס ישיבה דחופה במשרד עם הלשכה המשפטית והחשבות, ובהמשך לכך פונה לרשות ההגבלים העסקיים (שם, בעמוד 110). ברי, אפוא, כי למר הלפרין לא הייתה ידיעה פוזיטיבית על התיאום. המעורבים בתיאומים לא גילו לו אודות התיאומים. משכך עולה, כי גם מר הלפרין רומה בהקשר זה, הגם שהיו לו חשדות מסוימים.
129. המדינה מפנה בהקשר זה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.2017). באותה פרשה נפסק, כי קיומם של גורמים שידעו או חשדו שמצג שהוצג בפניהם אינו אמת, לא גורע מאחריותם הפלילית של הנאשמים לעבירה של קבלת דבר במרמה, הואיל וקיבלו מכספי המדינה, על יסוד מצגי שווא שהציגו (בפסקה 22 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק ארז). צוין, כי בהקשר זה יש להתייחס למערכת בכללותה, וכי יש לשים דגש על ידיעתם של הממונים על הכספים וגורמי הביקורת במוסד הציבורי (שם).