בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
ת"א 33317-06-14 צמרות סלע בע"מ נ' דפוס הירש בע"מ ואח'
לפני כבוד השופטת עינת רביד
תובעת
חברת צמרות סלע בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סימון טוסון ועו"ד יהודה שטרן
נגד
נתבעים 1. דפוס הירש בע"מ
2.שלמה בן צבי
3.הילל גולדבלום
ע"י ב"כ עו"ד שלום גולדבלט ועו"ד ליהיא יבלונקה
4.מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בהקפאת הליכים)
5.ביזניס השבועון הישראלי בע"מ (בהקפאת הליכים)
6.החברה לקידום מדיה יהודית (קדמ"י) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלום גולדבלט ועו"ד ליהיא יבלונקה
7.תכלת תקשורת בע"מ (בהקפאת הליכים)
ע"י ב"כ עו"ד אורן ביאלר
פסק דין
זו תביעה על סך כ- 4 מיליון ₪ בשל הפרת הסכם שכירות מיום 10.1.2013 (להלן: הסכם השכירות), שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת מספר 1 (להלן: דפוס הירש), כאשר עיקר הדיון מתמקד בסוגיית הרמת המסך.
רקע
1. התובעת היא חברה פרטית, שמניותיה מוחזקות על ידי מספר חברות מאז שנת 2012. אחת מבעלות המניות היא חברה הנקראת "חלום לים בע"מ", המוחזקת ב- 100% על ידי מר עמוס מימון (עמוד 28 שורות 17-5 לפרוטוקול מיום 1.11.2018), שהוא גם אחד משני הדירקטורים בתובעת (ראו מסמך רשם החברות – נ/1), ואף הגיש תצהיר מטעם התובעת (להלן: דירקטור התובעת).
2. דפוס הירש היא חברה פרטית, שבעלי המניות בה הם הנתבע 2 (להלן: בן צבי) והנתבע 3 (להלן: גולדבלום), שהם אחים.
3. הנתבעת 6 היא חברה פרטית (להלן: קדמ"י) אשר בעל מלוא המניות והמנכ"ל שלה הוא בן צבי.
הנתבעת 4 היא חברה פרטית, אשר עסקה עד שנת 2012 בהוצאה לאור והפצה של העיתון "מקור ראשון" (להלן: מקור ראשון). בעלת המניות היחידה של מקור ראשון היא קדמ"י והמנכ"ל שלה הוא בן צבי.
הנתבעת 5 היא חברה פרטית (להלן: ביזניס), שגם לגביה בעלת המניות היחידה היא קדמ"י והמנכ"ל הוא בן צבי.
מכאן שבן צבי שולט לבדו בדרך של שרשור בשלושת החברות הללו.
4. אין מחלוקת כי מקור ראשון וביזניס נכנסו להקפאת הליכים במרץ 2014 [פר"ק (מחוזי ירושלים) 9712-03-14].
5. נתבעת 7 היא חברה פרטית (להלן: תכלת), אשר הוציאה לאור מגזינים שונים והוחזקה על ידי בני משפחה של בן צבי, ביניהם גולדבלום. ביום 10.5.2020 ניתן צו לפירוק תכלת, כמפורט בהמשך.
6. בשנת 2012 נקלעה חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (להלן: חברת מעריב) וחברות הקשורות לה, לקשיים כלכליים ולהקפאת הליכים [תיק פר"ק (מחוזי תל אביב) 40721-09-12], ובית משפט מינה לה נאמנים. חברת מעריב הייתה הבעלים של עיתון "מעריב" ושל נכס בחלקה 87 בגוש 7122 ברחוב העמל 12 בבת ים, הידוע בכינויו "בית דפוס מעריב" (להלן: בית הדפוס). במסגרת הליכי ההקפאה מכרו הנאמנים את בית הדפוס על הציוד שבו, מכונות הדפוס, לידי התובעת (להלן: הסכם בית הדפוס), ואילו הזכויות בעיתון "מעריב" נמכרו לידי דפוס הירש (להלן: הסכם מעריב או הסכם הרכישה). בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר את ההסכמים ביום 23.10.2012.
7. במסגרת הסכם מעריב התחייבה דפוס הירש בסעיף 9.3 להמשיך ולהעסיק 500 עובדים של חברת מעריב מתוכם 70 עד 110 עובדי דפוס לפי מתווה שפורט בסעיף 10.1 להסכם. בסעיף 10.1 להסכם נקבע כי היה ובית הדפוס יימכר לצד שלישי, דהיינו לתובעת, הרי שהתובעת תחויב להתקשר עם דפוס הירש בהסכם לקבלת שירותי דפוס לתקופה של לפחות שישה חודשים ממועד ההעברה וזאת במחירי שוק תחרותיים. עוד נכתב שם: "באחריות הרוכשת (דפוס הירש – ע' ר') לסכם עם הצד השלישי (התובעת – ע' ר') אשר רכשו את בית הדפוס כ"עסק חי" את תנאי קבלת השירותים כאמור. בנוסף, הנאמנים ו/או הצד השלישי הנ"ל יהיו רשאים להאריך את תקופת קבלת שרותי הדפוס על ידי הרוכשת לתקופה נוספת של עד 18 חודשים נוספים וזאת במחירי שוק תחרותיים."
8. נוכח חילוקי דעות בין הנאמנים לבין דפוס הירש חתמו הצדדים ביום 31.7.2013 על תוספת להסכם הרכישה (להלן: התוספת להסכם הרכישה) (נספח 4 לתצהירה של הגב' שרון כהן המצהירה מטעם תכלת).
9. בחודש נובמבר 2012 אישר דירקטוריון דפוס הירש את העברת השליטה, הניהול והאחריות בפעילות עיתון "מעריב" ואתר האינטרנט nrg לידי מקור ראשון.
10. ביום 8.1.2013 חתמו תכלת ודפוס הירש על הסכם לפיו העבירה דפוס הירש לתכלת את פעילותה במגזינים: "מעריב לנוער", "מעריב לילדים", "את", "להיות הורים", "ביגטיים", וכן מגזינים אחרים אשר הוצאו לאור על ידי קבוצת מעריב (להלן: המגזינים). בתמורה לרכישת המגזינים נטלה תכלת על עצמה "תשלום חוב של חברה קשורה של המוכרת בגובה 3,840,000 ₪", ב- 24 תשלומים חודשים שווים של 160,000 ₪.
11. ביום 10.1.2013 נחתם הסכם השכירות בין התובעת לבין דפוס הירש ביחס לבית הדפוס, וזאת לתקופה של 60 חודשים, שתחילתם במועד מסירת החזקה במושכר ביום 15.1.2013, כאשר ניתנה לדפוס הירש האופציה לסיים את תקופת השכירות תוך 24 חודשים, ואף תוך 6 חודשים (להלן: הסכם השכירות).
12. אין מחלוקת שבן צבי חתם בשולי ההסכם על נוסח של ערבות אישית, כפי שהוסכם בגדר סעיף 14.1.2 להסכם השכירות. בסעיף 14.1.12 נכתב, שבן צבי ייתן ערבות אישית לתשלום דמי השכירות מוגבלת לסכום של 312,500 ₪ בתוספת מע"מ, "אשר תפקע במועד תשלום המחצית הראשונה של דמי השכירות לתקופת השכירות הראשונה כאמור בסעיף 8.1 לעיל." וכן ערבות אישית בקשר עם התחייבויות דפוס הירש לפי הסכם השכירות מוגבלת לסכום של 625,000 ₪ בתוספת מע"מ.
13. ביום 9.6.2013 הודיעה דפוס הירש על מימוש תחנת היציאה הראשונה שניתנה לה בהסכם השכירות מול התובעת בתום שישה חודשים ממועד קבלת החזקה בבית הדפוס.
14. בהתאם להוראות סעיף 6.4 להסכם השכירות, הרי שבגין הודעת מימוש תחנת היציאה מהסכם השכירות בתום שישה חודשי השכירות הראשונים, על דפוס הירש לשלם דמי שכירות עבור כל 12 החודשים הראשונים המוגדרים בהסכם השכירות בתקופת השכירות הראשונה, וכמו כן, עליה לשאת "בכל עלויות השכירות על פי הסכם זה. דמי שכירות, ארנונה, עלויות פוליסת הביטוח וכיוצ"ב עד 12 חודשים ממועד מסירת החזקה כאשר לגבי תחזוקת המכונות תישא השוכרת בעלות תחזוקתן לתקופה של עד 4.5 חודשים לאחר מועד הפינוי". בנוסף עליה לשלם סך של 250,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין מלאי, שהועבר לדפוס הירש עם קבלת החזקה בבית הדפוס.
15. אין מחלוקת כי ביום 15.8.2013 מסר בן צבי לתובעת חמישה צ'קים אישיים שלו בסך כולל של 1,032,050 ₪, אשר נפרעו. לטענתו, ארבעה צ'קים בסך כולל של 625,000 ₪ בתוספת מע"מ ניתנו בעבור דמי שכירות של מחצית השנה הראשונה (16.1.2013 עד 15.7.2013) וכן צ'ק על סך 295,000 ₪, ניתן בגין קנס שהיה על דפוס הירש לשלם לפי סעיף 6.4 להסכם השכירות.
16. בחודש דצמבר 2013 מכרה התובעת את בית הדפוס.
כתב התביעה
17. התובעת הגישה כתב תביעה ביוני 2014 ותיקנה את כתב התביעה פעמיים.
18. לטענת התובעת, דפוס הירש או מי מטעמה הפרו את הסכם השכירות כאשר לא שילמו את כל תשלומי השכירות ועלויות האחזקה במושכר, לרבות תשלומים שוטפים, כגון ארנונה, מים וחשמל, וזאת תוך שימוש לרעה בישות המשפטית הנפרדת, קיפוח נושים ונטילת סיכונים בלתי סבירים ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה על פי הסכם השכירות. לטענתה, בתיק הפירוק של מקור ראשון וביזניס (פר"ק 9712-03-14) נקבע, שהמדובר באשכול חברות אותן מנהלים בן צבי וגולדבלום. על כן מבוקש להרים מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי בחוב הנטען בכתב התביעה. עוד עתרה התובעת להרים את מסך ההתאגדות גם בנוגע ל"חברות אחיות" של דפוס הירש אליהן הועברו נכסים וייתכן כספים מדפוס הירש.
19. לטענת התובעת לא זו בלבד שלא שולמו לה דמי השכירות, אזי בן צבי אף דאג להעביר את הנכסים והכספים מדפוס הירש לחברות אחיות הנתבעות בכתב התביעה.
20. התובעת מפנה לסעיף 16.2 להסכם השכירות האוסר על העברת הפעילות מחברת דפוס הירש לחברות אחרות ללא הסכמת התובעת, אך בפועל זכויותיה של דפוס הירש הועברו למקור ראשון. העברה זו נעשתה ללא הסכמתה, ובוצעה בפועל על ידי בן צבי וגולדבלום, בעלי מניותיה של דפוס הירש ועל כן הם חייבים באופן אישי בתוצאות הפרת ההסכם מולה. עוד טענה התובעת, שקדמ"י היא בעלת המניות היחידה במקור ראשון ועל כן יש לחייבה בסכום התביעה, שכן על פי הצהרת ב"כ מקור ראשון כל הזכויות הועברו בהסכמה לקדמ"י.
21. לטענת התובעת, יש להרים מסך כלפי בן צבי, אשר ראה עצמו חייב באופן אישי בכל חובותיה של דפוס הירש, שכן השיקים, ששולמו בגין דמי שכירות למחצית הראשונה של השנה, שולמו בשיקים אישיים שלו. זאת ועוד, בן צבי החתום על הסכם השכירות לבדו ללא חותמת של דפוס הירש, העביר ללא הסכמה את הפעילות למקור ראשון, ושילם את דמי השכירות בשיקים פרטיים שלו, וכן שילם עבור ארנונה וחשמל משיקים של מקור ראשון. קרי, המדובר באשכול חברות אותו מנהלים בן צבי וגולדבלום ללא הפרדה בין החברות.
22. העברת נכסים וכספים לחברות אחיות והפרת הסכם השכירות מול התובעת נעשו בידיעתו והחלטתו של בן צבי, אשר לאחריה לא נותרה לתובעת האפשרות להיפרע מדפוס הירש. לעניין בן צבי נטען בנוסף, שהוא חייב באופן אישי בכל חיובי החברה במסגרת הסכם השכירות בסך של 625,000 ₪, ולכל הפחות בסכום זה יש לחייבו באופן אישי.
23. עוד טענה התובעת כי בעת שדפוס הירש, בן צבי וגולדבלום הציעו לרכוש את פעילות עיתון מעריב הם היו צריכים לדעת, שיהיה עליהם לשלם עבור דמי השכירות ועל כן מחובתם לשלם כעת לתובעת, את הסכומים שלא שולמו על ידי דפוס הירש.
24. התובעת עתרה בכתב התביעה להורות על הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) שכן דפוס הירש, בן צבי וגולדבלום עשו שימוש ציני וחסר תום לב בישות המשפטית הנפרדת של דפוס הירש לצורך עקיצת התובעת והעברת כספים ליתר הנתבעים.
25. לטענת התובעת היה על בן צבי לדעת, שהוא לוקח סיכון בלתי סביר בנוגע ליכולתה הכלכלית של דפוס הירש לפרוע את התשלומים להם התחייבה במסגרת רכישת הפעילות של העיתון ובכלל זה התשלום לתובעת, בלעדיו לא יכלה להתקיים פעילות העיתון. לטענתה, בהעברת פעילות דפוס הירש לחברות בשליטת בני משפחתו או בשליטתו של בן צבי, הבריח בן צבי נכסים ואין לאפשר לו לחמוק מתשלום דמי השכירות להם התחייב.
26. בהתייחס לתכלת נטען, שחבותה נובעת מכוח היותה חלק מאשכול חברות של בן צבי וגולדבלום, וכיוון שהיא חברה פעילה (כך היה עד למועד הגשת הסיכומים בהליך) יש לחייבה בתשלומי החוב של דפוס הירש. לעניין זה ציינה התובעת, שדוגמא לקשר בין החברות ניתן ללמוד מהשעבוד שנרשם לטובת תכלת בגין חוב הלוואה, שנתנה חברת מקור ראשון ביום 12.2.2014, מכאן שהמדובר בקשר בין כל החברות שבכולן בעלי המניות העיקריים הם בן צבי וגולדבלום.
27. לטענת התובעת, במסגרת הליכי הקפאת ההליכים של מקור ראשון וביזניס ציינו הללו כי "הוזרמו והושקעו בפעילות החברה כ- 90 מיליון ₪ על ידי בעלי השליטה בחברות ו/או על ידי חברות קשורות". לטענת התובעת התנהלות זו של חברות שונות בבעלות בן צבי ואחרים לרבות הנתבעות השונות בעניין הנדון היא התנהלות של ישות אחת, התנהלות לקויה ונפסדת הגורמת להעברת משאבים ונכסים שונים בין הנתבעים.
28. לטענת התובעת, קדמ"י, היא חברת פרטית שכל מניותיה מוחזקות על ידי בן צבי שהוא הדירקטור היחיד בה. באשר לתכלת צוין כי 96% ממניותיה מוחזקות בבעלות בני משפחתו הקרובה של בן צבי. חבותה של תכלת נובעת מהיותה חלק מאשכול חברות של הנתבעים, בן צבי וגולדבלום, וכיוון שהיא חברה פעילה יש לחייבה בתשלומי החוב של הנתבעים 1 - 3.
29. לטענת התובעת יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים, וזאת על מנת שיוכח כי דפוס הירש, בן צבי וגולדבלום עשו שימוש ציני וחסר תום לב בישות המשפטית הנפרדת של דפוס הירש לצורך "עקיצת" התובעת והעברת כספים ונכסים ליתר הנתבעים וזאת במקום לשלם דמי שכירות החלים על דפוס הירש.
טענות הנתבעים 3-1 ו- 6
30. לטענת הנתבעים הם מימשו את זכותם על פי הסכם השכירות להודיע על סיום תקופת ההסכם לאחר 6 חודשים. משמע, דפוס הירש שכרה את הנכס מיום 15.1.2013 עד ליום 15.7.2013.
31. במועד חתימת הסכם השכירות חתם בן צבי כערב להתחייבויותיה של דפוס הירש: ניתנה ערבות אישית מוגבלת בסכום לסך של 312,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר פקעה במועד תשלום המחצית הראשונה של דמי השכירות, וכן ניתנה ערבות אישית מוגבלת בסכום לסך של 625,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר תפקע במועד הפקדת הערבות הבנקאית אצל המשכירה כאמור בסעיף 14.1.1.5 להסכם השכירות.
32. בעקבות דרישת התובעת לתשלום דמי השכירות של המחצית הראשונה, ונוכח קשיים בתזרים המזומנים של דפוס הירש, התבקש בן צבי לשלם את דמי השכירות מכיסו האישי וזאת חלף הערבות הבנקאית עליה חתם במסגרת הסכם השכירות. ביום 18.5.2013 שלח בן צבי הודעת דוא"ל לדירקטור התובעת לפיה ישלם את דמי השכירות והקנס שנקבע בחוזה, בשיקים אישיים שלו. בהתאם להודעה זאת הועברו לתובעת 5 שיקים בסך כולל של 1,032,500 ₪, בגין דמי השכירות לתקופה מיום 15.1.2013 עד 15.7.2013, בסך כולל של 625,000 ₪, וכן שיק נוסף על סך של 295,000 ₪ בגין הקנס שהיה על דפוס הירש לשלם.
33. לטענת בן צבי הערבויות עליהן חתם בוטלו ואינן בתוקף. הערבות הראשונה שניתנה על ידו פקעה ברגע ששולמה התמורה עבור המחצית הראשונה של השנה, והערבות השנייה בוטלה עת שילם את דמי השכירות משיקים אישיים שלו, וזאת בהתאם לסיכום עם דירקטור התובעת.
34. לטענת הנתבעים במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, הודיעה דפוס הירש, שאין בכוונתה לשכור את בית הדפוס למעלה מחצי שנה שכן במועד חתימת הסכם השכירות טרם היו בידיה הנתונים לכמויות ההדפסה של העיתונים. לטענתה ביום 16.7.2013 פינתה את המושכר.
35. בהתאם לסעיף 6.4 להסכם השכירות במידה ודפוס הירש תודיע על סיום השכירות לאחר חצי שנה, היא תחויב לשלם לתובעת את הוצאות המושכר לתקופה של עד 4.5 חודשים לאחר מועד הפינוי (להלן: תקופת הביניים), אלא אם כן התובעת תאתר שוכר חלופי לבית הדפוס. בפועל, התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה, עת ניהלה משא ומתן מול "ישראל היום" להשכרת הנכס, ולאחר מכן למכירתו, והמתינה לחלוף תקופת הביניים עד לחתימת ההסכם עם ישראל היום.
36. לטענת הנתבעים, מיד לאחר שדפוס הירש רכשה את פעילות עיתון "מעריב", הועברה פעילות העיתון לידי מקור ראשון וזאת בהתאם לזכות שהוקנתה לדפוס הירש בהסכם מעריב.
37. לטענת הנתבעים הסיבה בגינה דפוס הירש הייתה צד להסכם הרכישה מול נאמני מעריב, הייתה סד הזמנים הלחוץ לצורך ההתקשרות בעסקה, אשר לא איפשר בזמן זה להקים חברה חדשה, ולכן נעשה שימוש בדפוס הירש, אשר באותה העת לא הייתה פעילה, ופעילותה האחרונה הייתה בשנים 1996-1995.
38. המחאת הנכסים הנרכשים לחברות קשורות בקבוצה ואופן החלוקה שנעשה ביניהן הייתה ידועה לנאמנים של מעריב וכן לתובעת, והחברות לא הסתירו זאת. בשל כך דרש דירקטור התובעת את ערבותו האישית של בן צבי.
39. לטענת הנתבעים בעת המשא ומתן עם התובעת הוסבר לה שנכסי מעריב נמצאים במקור ראשון, והוצע כי מקור ראשון תהיה צד להסכם השכירות או ערבה לכל התחייבויותיה של דפוס הירש, אולם דירקטור התובעת סירב ודרש כי דפוס הירש, כמי שהייתה צד להסכם הרכישה מול הנאמנים תהיה צד להסכם השכירות, וזאת מתוך חשש שבית המשפט יבטל את הסכם מכירת בית הדפוס אם ההסכם יחתם מול חברה אחרת. לאחר שהוסבר לו כי לדפוס הירש אין נכסים הוא דרש את ערבותו של בן צבי.
40. לאורך כל תקופת השכירות, מקור ראשון היא החברה, אשר הפעילה את בית הדפוס ואף שילמה את התשלומים השוטפים בנכס לרבות תשלום מיסים, חשמל, שמירה, אחזקה וכו' וכן את שכרם של עובדי בית הדפוס. התובעת ידעה, שמקור ראשון היא השוכרת העיקרית בנכס, ומקור ראשון לא התכחשה לחיובה בתשלומים השוטפים בגין הנכס.
41. בניגוד לטענת התובעת, דפוס הירש לא פעלה בניגוד להוראות ההסכם, שכן לפי סעיף 16.2 להסכם השכירות (להלן: סעיף 16.2 להסכם) השוכרת תהא רשאית להעביר את השכירות לחברה קשורה בשליטתה או חברה אחרת של השוכרת, ללא צורך בהסכמת התובעת, זאת להבדיל ממצב בו תרצה השוכרת להשכיר לצד שלישי שאז נדרשת הסכמת התובעת לכך.
42. טענת התובעת, שיש לראות בכל הנתבעים כאשכול חברות או חברת איש אחד, כך שכל התחייבויותיהן וזכויותיהן הן באותה "עיסה" מתעלמת מכך שהמדובר בחברות שלכל אחת אישיות משפטית משלה, עסקים משלה, מנהלים משלה ונושים משלה. התובעת אינה מבססת את טענותיה בעניין זה, ועיקר טענתה היא כי המדובר בחברות קשורות, אך אין בה כדי ליצור לה עילת תביעה להרמת מסך ההתאגדות.
43. לטענת בן צבי, הקשר היחיד שיש לו עם הסכם השכירות הוא ערבותו האישית בסך של 625,000 ₪, אשר אף היא בוטלה בהסכמה ואינה תקפה עוד, שכן הוא שילם מכיסו סך של 1,032,500 ₪ באמצעות שיקים אישיים שלו, חלף הערבות האישית.
לטענתו אין מקום לבצע הרמת מסך נגדו ולחייבו בחובותיה של דפוס הירש. הוא לא העלים או העביר נכסים לדפוס הירש, והעברת הפעילות של עיתון מעריב לא נעשתה בחלל ריק, אלא על סמך זכות שהוקנתה לדפוס הירש על פי הסכם הרכישה והתוספת להסכם הרכישה שנחתמה בינה לבין הנאמנים של חברת מעריב, שם נקבע מפורשות כי לאחר הרכישה רשאית דפוס הירש להעביר את פעילות עיתון מעריב לחברת מקור ראשון.
44. עוד נטען, שהתובעת מנסה להציג תמונה מסולפת ולפיה בתיק הפירוק של מקור ראשון קבע בית המשפט, שהעברת העיתונים נעשתה בניגוד להסכם מעריב תוך הבאת ציטוטים מטענות הנאמנים, טענות אשר אינן חלק מקביעותיו של בית המשפט. כמו כן ב"כ החברות מקור ראשון וביזניס הוכיח לבית המשפט כי העברה זאת בוצעה בהתאם להסכם הרכישה ובהסכמתם ובידיעתם המלאה של הנאמנים וטענות הנאמנים בעניין זה נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים.
45. לטענת בן צבי הוא ניסה בכל דרך להציל את החברות והעיתון ואף הזרים מהונו האישי ומהון משפחתו עשרות מיליוני שקלים על מנת להפעיל את החברות ולשקם את העיתונים, השקעות אשר ירדו לטימיון.
46. בהתייחס לגולדבלום נטען, שאין לו כל קשר עם התובעת או הסכם השכירות, והנימוק הנטען להרמת מסך ההתאגדות בינו לבין דפוס הירש, הוא בשל היותו בעל מניות בדפוס הירש. טענה אשר הועלתה ללא כל תימוכין. אשר לטענה, שיש להטיל עליו אחריות מכוח היותו דירקטור של החברה נטען שתיקון מס' 3 לחוק החברות צמצם את הטלת האחריות האישית על דירקטורים בגין חובות החברה.
47. אשר לקדמ"י נטען, שאין לה כל קשר להסכם השכירות מושא ההליך או קשר ישיר עם הנתבעים 1, 2 , 5-4, והקשר היחידי שלה, בן צבי המחזיק במניות דפוס הירש ובמניותיה, בוודאי אינו מצדיק הרמת מסך.
48. תכלת טענה כי אין כל קשר בינה לבין התובעת, ואין לתובעת כל עילה נגדה. לטענתה, התובעת לא הצביעה על כל ראיה מכוחה עשויה לקום לה הזכות להרמת מסך כלפיה. עוד היא טוענת, כי הרמת המסך המבוקשת אינה אך בין דפוס הירש ובעלי מניותיה, או מנהליה, אלא התובעת אף דורשת הרמת מסך מעל לבני משפחתו של אחד הנתבעים ומשם לתכלת, ללא שהוכיחה טענותיה אלו.
ההליכים בתיק
49. לאחר הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד. בהחלטה מיום 21.7.2014 התקבלה בקשת התובעת באופן חלקי באופן בו הוטל עיקול על נכסי בן צבי וזאת עד לסך של 625,000 ₪.
במסגרת דיון מיום 27.10.2014, בבקשה לביטול עיקולים, קיבלה התובעת את המלצת בית המשפט, כבוד השופטת יעקובוביץ (בשבתה כרשמת), והסכימה לביטול העיקולים.
50. ביום 2.11.2014 הוגשה לתיק בקשה לעיכוב ההליכים נגד מקור ראשון וביזניס נוכח צו הפירוק מיום 4.9.2014 אשר ניתן נגדן בתיקי פר"ק 42153-05-14, פר"ק 42161-05-14 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטה מיום 2.11.2014, עוכבו ההליכים נגדן.
51. לאחר סיום ההליכים המקדמיים הוגשו ראיות הצדדים. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של דירקטור התובעת, וכן התקבלה בקשתה לזמן כעדים את גולדבלום, אשר היה בתקופה הרלוונטית מנכ"ל תכלת ובעל מניות בה, ורו"ח זיו אייל, חשב ומנהל הכספים בתכלת בתקופה הרלוונטית לתביעה. עדים אלו זומנו נוכח הטענה שהם חתמו מטעמה של תכלת על ההסכם עם דפוס הירש מיום 8.1.2013 ולפיו הועברה פעילות המגזינים מדפוס הירש אל תכלת.
52. הנתבעים 3-1 ו- 6, הגישו את תצהירו של בן צבי, וכן את תצהירו של זאב מורגנשטרן, אשר העיד על עצמו שהוא נציג הבעלים וקבוצת החברות בין השנים 2014-2012 (להלן: מורגנשטרן). מטעם תכלת הוגש תצהירה של הגב' שרון כהן, אשר שימשה מנכ"לית החברה בשנים 2016 עד 2018 (להלן: כהן).
53. לאחר חקירת העדים מטעם הצדדים הוגשו סיכומי הצדדים.
54. ביום 5.7.2020 הודיע ב"כ תכלת כי ביום 10.3.2020 הוגשה בקשה לפירוקה של תכלת [פר"ק (מחוזי ת"א) 12270-03-20], וביום 10.5.2020 ניתן צו לפתיחת הליכים נגדה.
התובעת הגישה עמדתה ביחס להודעת ב"כ תכלת, וטענה, בין היתר, כי ביום 10.5.2020 ולבקשת עובדיה של תכלת, ניתן צו לפירוקה, ולא צו להקפאת הליכים, עוד ציינה כי אין לה ברירה אלא להסכים להקפאת ההליכים נגד תכלת. ביום 2.9.2020 ניתנה החלטתי לפיה ניתן צו לעיכוב ההליכים נגד תכלת, וזאת עד להחלטה אחרת של בית המשפט של הפירוק.
דיון והכרעה
55. לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין התביעה להתקבל בחלקה, זאת כמפורט להלן.
56. בסוגיית האחריות, בתחילה אבחן את טענותיה של התובעת לפיהן דפוס הירש לא הייתה רשאית להעביר המושכר למקור ראשון, ואף אם נעשתה העברה עדיין יש לחייב את דפוס הירש בסכום התביעה. לאחר מכן אבחן את טענותיה של התובעת בדבר חבותו של בן צבי מכוח חתימתו על ההסכם וכן מכוח ערבותו, ולבסוף אבחן את טענותיה להרמת מסך כלפי הנתבעים.
57. לאחר סוגיית האחריות אבחן לגופן את טענותיה הכספיות של התובעת.
העברת השכירות למקור ראשון
58. הנתבעים טענו כאמור לעיל כי העברת השכירות למקור ראשון נעשתה בהתאם להוראותיו של הסכם השכירות.
59. הסעיף הרלוונטי לעניין העברת השכירות למקור ראשון הוא 16.2 להסכם הקובע כדלהלן:
"השוכרת מתחייבת לא להעביר ו/או להמחות ו/או להסב ו/או למשכן ו/או לשעבד במישרין או בעקיפין את זכויותיה על פי הסכם זה או כל חלק מהן בכל צורה ודרך שהיא לכל גורם שהוא, וכן לא להרשות לאחר להשתמש או להחזיק במושכר או כל חלק ממנו, בכל דרך שהיא במישרין או בעקיפין בין אם השימוש או הרשות או ההנאה מוגדרים ובין אם לאו, בין בתמורה ובין ללא תמורה, על אף האמור לעיל (א) השוכרת תהא רשאית להעביר את השכירות לחברה קשורה בשליטתה או לחברה אחרת של השוכרת וכן (ב) השוכרת תהיה רשאית להשכיר את המושכר בשכירות משנה לצד שלישי אשר יאושר על ידי המשכירה, בתנאי הסכם זה לרבות בדמי שכירות שאינם גבוהים מדמי השכירות הנקובים בהסכם זה ובלבד שהשוכרת תיוותר אחראית כלפי המשכירה יחד ולחוד עם הנעבר לקיום הוראות השכירות המפורטות בהסכם זה. כאשר מובהר כי גם שוכר המשנה יהיה חייב כלפי המשכירה בכל ההוראות המפורטות בהסכם זה. המשכירה לא תמנע את הסכמתה להשכיר את המושכר בשכירות משנה לצד שלישי אלא מטעמים סבירים." (ההדגשה הוספה – ע' ר').
60. לטענת התובעת על פי סעיף 16.2 להסכם השכירות העברת השכירות "לחברה קשורה בשליטתה או לחברה אחרת של השוכרת" הצריכה אף היא את אישור התובעת לכך, כשם שאישורה התבקש בהשכרת משנה לצד שלישי.
לא מצאתי לקבל את טענותיה של התובעת בעניין זה אשר אינן עולות מנוסח הסעיף. סעיף 16.2(א) להסכם השכירות עומד בפני עצמו וקובע כי השוכרת יכולה להעביר את השכירות לחברה קשורה או חברה אחרת בשליטתה מבלי שהעברה זאת הותנה בכל תנאי. רק סעיף 16.2(ב) של ההסכם קובע כי במידה והשוכרת תרצה להעביר את השכירות לצד שלישי אזי יהיה עליה לקבל את הסכמתה של התובעת, וכן תנאים נוספים כמפורט בהסכם.
61. עת נחקר דירקטור התובעת לעניין זה ונשאל נוכח ניסוחו של סעיף 16.2 האם היה מותר להעביר את השכירות למקור ראשון, השיב כי אם היא בשליטתה של דפוס הירש היא רשאית לעשות כן (עמוד 61 שורות 7-1). בהמשך ועת נטען בפניו כי תשובתו סותרת את האמור בסעיף 49 לתצהירו, השיב כי בכל מקרה ועל פי נוסחו של הסעיף, בין אם המדובר בצד שלישי ובין אם לאו, זה אמור להיות מאושר על ידי המשכיר (עמוד 62, וכן ראו בהמשך עמוד 65 שורות 23-19).
62. ככל שתתקבל פרשנות התובעת לפיה בשני המקרים היה צורך בהסכמתה להעברת השכירות, הן לחברות קשורות/חברות בשליטת התובעת והן בהעברה לצדדים שלישיים, מדוע היה צורך בחלוקת סעיף 16.2 לשני תתי סעיפים? שהרי על פי פרשנותה של התובעת האמור בסעיף 16.2(ב) חל גם על 16.2(א). העובדה שבוצעה חלוקה כזאת תומכת בטענת הנתבעים כי בכל הנוגע לסעיף 16.2(א), שהוא העברה לחברות קשורות, לא היה צורך בהסכמתה של התובעת.
63. עוד אציין שמהמסמכים אשר הוצגו בפני עולה, שהשימוש במושכר אכן הועבר לידי מקור ראשון: כך למשל בפרוטוקול מסירת בית הדפוס מיום 8.1.2013 (נספח 8 לתצהירו של בן צבי), צוין שמקור ראשון תעשה שימוש במכונות ושטחי בית הדפוס. תשלום חשבונות החשמל נעשה על ידי מקור ראשון (ראו חשבונות החשמל, אשר צורפו לתצהירו של דירקטור התובעת, ביחס למושכר, והמופנים למקור ראשון, נספח 10 לתצהירו), וכן תשלום הארנונה (ראו נספח 4 לתביעת עיריית בת ים, נספח 17 לתצהירו של בן צבי) .
64. זאת ועוד, בעת שמקור ראשון נקלעה להליכי פירוק הגישה התובעת תביעת חוב בגין המושכר (ראו נספח 1 לתצהיר דירקטור התובעת). לעניין זה טען דירקטור התובעת בעדותו, שתביעת החוב נגד מקור ראשון הוגשה באיחור, שכן התובעת לא ידעה על השימוש שעשתה מקור ראשון במושכר (ראו עדות דירקטור התובעת עמוד 74 שורות 20-1). לא מצאתי תימוכין לטענה זאת, שכן מעיון בתביעת החוב של התובעת עולה כי זו הוגשה ביום 27.3.2014, מבלי שהועלתה כל טענה להגשתה באיחור (נספח 7 לתצהירו של בן צבי).
65. על כן יש לקבוע, שהעברת השכירות בנכס לידי מקור ראשון נעשתה על פי סעיף 16.2 להסכם.
66. על אף קביעתי לעיל לא מצאתי כי יש בהעברת השימוש במושכר לידי מקור ראשון כדי לפטור את דפוס הירש מחיוביה על פי ההסכם.
ראשית, הנתבעים לא צירפו כל מסמך רשמי בין דפוס הירש למקור ראשון המסדיר את העברת הסכם השכירות לידיה וקובע שיש בהעברת השכירות לידי מקור ראשון כדי לפטור את דפוס הירש מכל חיוביה על פי ההסכם עם התובעת, וזאת ללא קשר להחלטת דירקטוריון דפוס הירש מנובמבר 2012 להעברת השליטה, הניהול והאחריות בעיתון מעריב ו- nrg למקור ראשון.
שנית, ואף כי מקור ראשון עשתה שימוש במושכר עולה, שדפוס הירש המשיכה לעמוד מול התובעת כמי ששוכרת את המושכר, וחבה בחיובים על פי ההסכם, ללא קשר להעברתו למקור ראשון. על כך ניתן ללמוד מחלופת המכתבים, שנעשתה בין בן צבי ובאי כוחו לבין התובעת, כאשר בכל אותם המכתבים מצוין כי השוכרת היא דפוס הירש ולא מקור ראשון:
• בדוא"ל מבן צבי לדירקטור התובעת מיום 15.8.2013 לעניין תשלום דמי השכירות והקנס על ידי בן צבי (נספח 10 לתצהיר בן צבי) מציין בן צבי כי "סיכמנו שדפוס הירש ישלם לך בפריסה.....מאחר שהסכום מכביד על התזרים של החברה ביקשו ממני כערב לחוזה לשלם את הכסף במקומם..." . (ההדגשה הוספה – ע' ר').
• הודעתה של דפוס הירש מיום 9.6.2013 על סיום השכירות במושכר, ובו מצוין כי "ניתנת בזאת הודעת השוכרת על סיום מוקדם של הסכם השכירות" (נספח 11 לתצהירו של בן צבי).
• מכתב מבאי כוח דפוס הירש לבאי כוח התובעת מיום 4.12.2013, לעניין חובת התובעת להקטין את הנזק (נספח 13 לתצהירו של בן צבי).
• מכתב ב"כ דפוס הירש לעיריית בת ים מיום 2.9.2013 במסגרתו עותרת דפוס הירש למחיקתה כשוכרת של הנכס נוכח הודעתה לתובעת מיום 15.6.2013 על סיום תקופת השכירות (נספח 17 לתצהיר בן צבי), וכן נספח 18 לתצהירו של בן צבי, שהוא מכתב ב"כ דפוס הירש לתובעת בקשר לעלויות תחזוקת המושכר.
67. בן צבי טען בעדותו, כי המשך ההתכתבויות בשמה של דפוס הירש נעשה היות והיא החתומה על ההסכם (עמוד 218 שורות 25-23 עמוד 219 שורה 1). אף אם תתקבל טענתו, לא הייתה כל מניעה לאזכר במסמכים אלו אף את מקור ראשון כמי שבאה בנעליה של דפוס הירש, אך הדבר לא נעשה.
68. מכאן שדפוס הירש ראתה את עצמה כממשיכה להיות מחויבת על פי ההסכם בחיובים כלפי התובעת, וללא קשר למקור ראשון.
69. על כן וככל שתתקבל תביעת התובעת יש לקבוע כבר עתה כי דפוס הירש תהיה חייבת בתשלומם.
ערבותו של בן צבי
70. בן צבי חתם על ערבות להסכם השכירות אשר קבעה כדלהלן:
"הריני לאשר כי אני ערב באופן מלא להתחייבויות השוכרת כמפורט להלן:
1. ערבות אישית בקשר עם תשלום דמי השכירות, מוגבלת לסכום של 312,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר תפקע במועד תשלום המחצית הראשונה של דמי השכירות לתקופת השכירות הראשונה כאמור בסעיף 8.1 לעיל.
2. ערבות אישית בקשר עם התחייבויות השוכרת לפי חוזה זה, מוגבלת בסכום של 625,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר תפקע במועד הפקדת הערבות הבנקאית אצל המשכירה כאמור בסעיף 14.1.1.5 לעיל. אני מוותר על כל דרישה מכוח הדין לפנות גם אל השוכרת קודם לפניה אלי בעניין מימוש הערבות על פי סעיף .....".
71. יוער כי על פי סעיף 14.1.1.2, הערבות בשנה הראשונה ובשנה השנייה של תקופת השכירות תעמוד על הסך של 730,000 ₪, ועל פי סעיף 14.1.13 היה על השוכרת להפקיד את הערבות הבנקאית בידי המשכירה בתוך 5 חודשים ממועד חתימת ההסכם.
72. אין חולק כי הערבות הבנקאית שנקבעה בהסכם לא הופקדה בידי התובעת, וכי בסופו של יום, וכפי תואר לעיל שילם בן צבי את 6 חודשי דמי השכירות לחודשים ינואר – יולי 2013, וכן את הסך של 250,000 ₪ בתוספת מע"מ שנקבע בסעיף 6.4 להסכם, בשיקים אישיים שלו, תוך שהוא מציין כי תשלום הסכום נעשה על ידו מכוח ערבותו על פי ההסכם.
73. התובעת טוענת, כי אין מקום לפטור את בן צבי מערבותו, שכן התשלום מטעמו נעשה על דעתו מבלי שהדבר סוכם עמה. לא מצאתי לקבל את טענות התובעת בעניין זה.
74. בהודעת דואר אלקטרוני מיום 15.8.2013 ששלח בן צבי לדירקטור התובעת (נספח 10 לתצהיר בן צבי) נכתב כדלהלן: "עמוס. הצ'קים מחכים לך במשרדי החברה (אפשר לשלוח אותם אליך אם תרצה?). סיכמנו שחברת דפוס הירש ישלם לך בפריסה. את הסכומים האלו על שכ"ד לחצי שנה וכן הקנס המוסכם בחוזה בתוספת מע"מ. מאחר שהסכום מכביד על התזרים של החברה ביקשו ממני כערב לחוזה, לשלם את הכסף במקומם". הודעה זאת לא זכתה לכל מענה מטעם התובעת, או לטענה כי אין מקום שהתשלומים ייעשו על ידי בן צבי מכוח ערבותו, והשיקים אכן נפרעו.
75. ביום 4.12.2013 נשלח מכתב מאת באי כוח דפוס הירש, לבא כוח התובעת (נספח 13 לתצהירו של בן צבי) בסעיף 10 למכתב, ובהתייחס לטענות התובעת כלפי בן צבי, צוין כדלהלן:
"בשולי הדברים ראוי לציין כי גם המשכירה העלתה טענות כנגד מר שלמה בן צבי, אשר היה ערב אישית להתחייבויות השוכרת תחת הסכם השכירות. מבלי להיכנס לטענות שונות לגבי תוקף הערבות, כידוע לכם, ערובתו של מר בן צבי הוגבלה לסכום הכולל והמצטבר של 937,500 ₪. לאור העבודה שמר בן צבי מסר למשכירה במהלך החודשים האחרונים שיקים אישיים וזאת כערב להתחייבויות השוכרת, בסכום העולה על הסכום האמור, לא יכול להיות חולק כי ערובתו של מר בן צבי פקעה ומר בן צבי שוחרר מערבותו". (ההדגשה במקור – ע' ר').
אף מכתב זה לא זכה לתשובה מטעם תובעת המכחישה את הטענה לפיה תשלום הסכומים ששולמו על ידי בן צבי, נעשו מכוח ערבותו.
76. זאת ועוד, ואף אם תתקבל טענתה של התובעת, כי בינה לבין בן צבי לא היה כל סיכום לפיו חובותיה של דפוס הירש ישולמו על ידו, מכוח היותו ערב, אזי ושעה שבן צבי שילם מכספו האישי, את כל הסכום לו ערב על פי ההסכם, והודיע כי התשלום נעשה מכוח ערבותו, יש בכך כדי לשחרר אותו מערבותו לתובעת, ואין מקום לחייבו, בגין אותה ערבות, בסכומים נוספים.
אעיר לעניין זה, כי התובעת לא טענה, וודאי שלא הוכיחה, כי נגרם לה כל נזק בכך שבן צבי הקדים ופרע את הסכומים אותם התחייב לשלם על פי ההסכם ומכוח ערבותו, באופן המצדיק חיובו בשנית בתשלום סכומים אלו.
התביעה נגד בן צבי מכוח חתימתו על הסכם השכירות
77. התובעת טענה בכתב התביעה כי יש לחייב את בן צבי בסכומים הנתבעים וזאת מכוח היותו חתום באופן אישי על הסכם השכירות, וללא חותמת של דפוס הירש.
לא מצאתי כי התובעת חזרה על טענה זו בסיכומיה, ולכן נראה כי טענה זו נזנחה ודינה להידחות ולו משום כך. אולם דינה להידחות גם לגופה, כפי שיפורט להלן.
78. די בכך שבכותרת ההסכם צוין כי הוא נעשה בין התובעת לבין דפוס הירש, כמו גם העובדה כי בן צבי נתן ערבות אישית, כדי להעיד כי הוא אינו המתקשר באופן ישיר בהסכם, שאחרת לשם מה נדרש לתת ערבות אישית להסכם, אם הוא הצד הישיר לו.
זאת ועוד, במסגרת תביעת החוב שהגישה התובעת בתיק הפירוק של מקור ראשון, ואף במסגרת כתב התביעה הראשון והמתוקן בהליך דנן (ולעניין זה ראו חקירת דירקטור התובעת בעמוד 66 שורות 24-21, עמוד 67 שורות 4-1) לא טענה התובעת כי חתימתו של בן צבי על הסכם השכירות נעשתה באופן אישי. כאשר נחקר דירקטור התובעת לעניין זה השיב :
"תקשיב, כשאני עשיתי את ההסכם, אני עשיתי רק עם דפוס הירש, אני לא הכרתי לא את תכלת ולא שום דבר, היתה חברה אחת, שרכשה את כל מעריב זה היה דפוס הירש, שמרה את כל הנכסים, הזרימו לשם איזה 30, 40 מיליון שקל מהחם שלו, מלונדון, זה מה שסיפר לי בן-צבי שהוא הזרים לו את הכספים לבפנים, החם היה צריך לשלוח את הכסף, כל הכספים הגיעו מבחוץ, רוב הכספים, וחלק הגיע מכאן או מבחוץ, אני לא נכנס לתוך העניינים שלו, כל הסחורה היתה שם, זה הבטוחה. וגם אני רציתי שהוא יהיה ערב על כל הסכום, הוא לא רצה. ואז הוא הגביל את הסכום של הערבות שלו למספר מסוים ופה נגמר הסיפור. " (עמוד 67 לפרוטוקול שורות 24-16 עמוד 68 שורות 2-1, ההדגשה הוספה – ע' ר').
79. מעדותו של דירקטור התובעת עולה, כי אף הוא לא ראה בבן צבי כמי שחתם אישית על ההסכם, אלא כי ההסכם נעשה מול דפוס הירש, ובן צבי היה ערב להסכם. על כן יש לדחות את טענות התובעת בעניין זה.
הרמת מסך נגד בעלי המניות
80. התובעת טוענת כי יש לבצע הרמת מסך מחברת דפוס הירש לבעלי מניותיה - בן צבי וגולדבלום, וכן לבצע הרמת מסך ביחס ל"קבוצת בן צבי" מכוח היותה אשכול חברות משפחתי.
81. לטענת התובעת, דפוס הירש לא גילתה לה את המפורט להלן: הפעילות שנרכשה ממעריב פוזרה בין החברות השונות בקבוצת בן צבי; בהסכם השכירות צוין כי דפוס הירש רכשה את פעילות מעריב אך לא צוין שהפעילות עברה או עתידה לעבור לחברות אחרות; ערבותו של בן צבי לסכום מוגבל מעידה כי דפוס הירש הציגה שהיא יכולה לעמוד בהתחייבויותיה; חובת הגילוי וניהול משא ומתן בתום לב חייבה את דפוס הירש ובן צבי לגלות את מצבה של דפוס הירש באופן ברור.
82. לטענת התובעת, דפוס הירש, בן צבי וגולדבלום הסתירו ממנה את העובדה, שדפוס הירש ריקה מכל תוכן עסקי ושפעילות העיתונים והמגזינים עברה לתכלת ולמקור ראשון עוד טרם החתימה על הסכם השכירות וכן גם הוסתר כי לדפוס הירש אין חשבון בנק וביום החתימה היא ריקה מתוכן עסקי.
83. עוד היא טוענת, כי בעת שבעלי מניות מתחייבים בהסכם על מיליוני שקלים תוך מצג כי מאחוריהם חברה בעלת נכסים ופעילות, אך בפועל הם פועלים בהסתר ומעבירים את הנכסים של דפוס הירש אל חברות אחרות הרי שזו הברחת נכסים.
84. לטענתה בעת חתימת ההסכם ידעה דפוס הירש שהיא אינה מקיימת פעילות עסקית המניבה הכנסות, והפעילות שנרכשה ממעריב הועברה לחברות אחרות, המדובר במימון דק או תת מימון המצדיק הרמת מסך כלפי בעלי מניותיה.
85. התובעת אף טוענת כי פעולות ההטעיה, בהן נקטו בן צבי וגולדבלום, נעשו גם כלפי נאמני עיתון מעריב, שכן בתוספת להסכם הרכישה מיולי 2013 הצהירו דפוס הירש ובן צבי כי כל פעילות מעריב עדיין מצויה בדפוס הירש ונאסר עליה להעביר את פעילות העיתון עד לתשלום העיקרי. בתוספת להסכם אין הצהרה על העברת פעילות העיתונים, ומקור ראשון מוגדרת כערבה ולא כרוכשת חלק מפעילות העיתון. בעוד שהעברת הפעילות נעשתה זמן רב לפני כן.
86. לטענת התובעת, דפוס הירש העבירה את פעילות עיתון מעריב בין חברות שונות, שחלקן בבעלות שלמה בן צבי, וחלקן בבעלות בני משפחתו, ועת התמורה עבור קבלת פעילות עיתון מעריב , אשר הייתה אמורה להיות מועברת לדפוס הירש לא הועברה אליה, אף כי המנהלים בתכלת ומקור ראשון יודעים על ההסכם בין דפוס הירש לתובעת, ועל כך שהיא ריקה מתוכן. על כן עותרת התובעת להורות על הרמת מסך מעל תכלת ודפוס הירש ולהורות לבן צבי וגולדבלום לשלם את חובותיה של דפוס הירש.
87. לאחר עיון בטענות הצדדים, ואף כי התנהלות הנתבעים אינה חפה מספקות, אני סבורה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות הרמת המסך המבוקשת. אפרט להלן.
88. השימוש בהליך של הרמת מסך, במיוחד לאחר תיקון חוק החברות בשנת 2005, אינו עניין שבשגרה והוא שמור לנסיבות חריגות המצדיקות זאת. ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (22.01.2015) :
"כידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – המאפשר במקרים מסוימים "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה [.......)].
ודוק, סעיף 6 לחוק החברות בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן", רק "במקרים חריגים" שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות). כמו כן, התווספה לסעיף 6 לאחר תיקון מס' 3 דרישה ליסוד נפשי של בעל המניות, לפיה נדרשת מודעותו לשימוש כאמור לעיל, ונקבע כי גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר קיום אפשרות בירור הנסיבות תוך הימנעות מבירורן, ולמעט אם מדובר ברשלנות בלבד, ייחשב כמודעות (סעיף 6(א)(2) לחוק החברות). ולבסוף ראוי להזכיר כי במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בוטלה האפשרות שהייתה קבועה בסעיף 54(ב) לחוק קודם לתיקון להטלת אחריות אישית גם על נושאי משרה בחברה מקום שבו התקיימה עילה להרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה"
89. סעיף 6(א) לחוק החברות, מכוחו מבקשת התובעת להרים מסך, קובע כדלקמן:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
90. תחילה אציין כי מעיון בהסכם השכירות, עולה כי אין כל הצהרה או התחייבות של דפוס הירש לפיה ההסכם מותנה בהיותה הבעלים של עיתון מעריב והמגזינים, או כי דפוס הירש לא תעביר את הפעילות בהם, אלא צוין ב"הואיל" השני כי "ובד בבד עם חתימת הסכם הרכישה (ההסכם לרכישת בית הדפוס ע' ר') נחתם הסכם מותלה לרכישת פעילות העיתון מעריב, בין מעריב הוצאת מודיעין בע"מ וחברות קשורות לה המצויות בהליך הקפאת הליכים (כמוכרות) לבין השוכרת (כרוכשת) (להלן: הסכם רכישת הפעילות)".
מכאן, שאף אם הייתה מתקבלת עמדתה של התובעת לפיה התקשרה בהסכם עם דפוס הירש, בהסתמך על כך שהיא מחזיקה בנכסי מעריב, אזי ועל פי הסכם השכירות דפוס הירש לא הייתה מנועה מהעברת נכסי מעריב לצדדים שלישיים, וכפי שכבר צוין לעיל הייתה רשאית להעביר את הסכם השכירות לחברות קשורות, כפי שהדבר נעשה בפועל.
עוד אוסיף, כי התובעת מעלה טענות באשר למצבה הכלכלי של דפוס הירש והסתרת מצבה, עת היא עצמה לא טרחה, ואף לא טענה, כי ביצעה בדיקה באשר למצבה הכלכלי של דפוס הירש, לרבות בדיקה האם לדפוס הירש יש חשבון בנק (לעניין זה ראו עדותו של דירקטור התובעת לפיה הבדיקה באשר למצבה של דפוס הירש הייתה מול הכונסים וכי רק בדיעבד גילה כי אין לה חשבון בנק – עמוד 83 שורות 24-5).
91. התובעת טענה עוד, שעל פי הסכם השכירות לא היה מקום להעביר הפעילות למקור ראשון ללא אישורה. באשר להעברת פעילותה של דפוס הירש למקור ראשון, אזי ועל פיו סעיף 16.2 להסכם, וכפי שנקבע לעיל, יכלה דפוס הירש להעביר את השכירות לחברות קשורות או חברות בשליטתה ואכן העברת השכירות נעשתה למקור ראשון.
92. עוד טענה התובעת, כי דפוס הירש הייתה מנועה מהעברת הנכסים על פי הסכם הרכישה עם מעריב. טענה זאת של התובעת אינה מתיישבת עם סעיף 8.4 להסכם מעריב לפיו דפוס הירש הייתה רשאית "להעביר או להסב את הממכר או חלק ממנו לחברות קשורות". עת נחקר דירקטור התובעת לעניין סעיף זה, נוכח טענתו לפיה היה אסור לדפוס הירש להעביר הממכר לחברות קשורות, השיב, שלמרות מה שנכתב בסעיף 8.4 להסכם מעריב הוא עדיין סבור כי רק לאחר שישולם מלוא החוב, הרוכשת תהיה רשאית להעביר את נכסי מעריב לחברות קשורות (עמודים 59-58 לפרוטוקול).
להוכחת טענתה לפיה חל איסור על התובעת להעביר פעילותה טרם השלימה את מלוא התמורה בגין הממכר, הפנתה התובעת להחלטת בית המשפט של הפירוק בעניינן של מקור ראשון וביזניס, וטענות הנאמנים באותו ההליך [החלטת כבוד השופט מינץ מיום 9.3.2014, בבקשת מקור ראשון וביזניס להקפאת הליכים והסדר נושים, תיק פר"ק (מחוזי י-ם) 9712-03-14 (להלן: החלטת השופט מינץ)].
מהחלטת כבוד השופט מינץ עולה שבמועד הגשת תביעת הפירוק, מקור ראשון שילמה כמעט את כל ההתחייבויות הכספיות על פי הסכם מעריב, למעט חוב של 2 מיליון ₪.
בהחלטתו, הובאו טענות הצדדים, ואף עמדת מקור ראשון וביזניס, אשר הכחישו הטענות שהעלו הנאמנים נגדן, לעניין סמכותה של דפוס הירש להעביר הפעילות בעיתונים לחברות אחרות (ראו סעיפים 14, ו- 29 להחלטת השופט מינץ). במסגרת אותה ההחלטה, לא נעשתה הכרעה בטענות הנאמנים, אלא נקבע כי לבית המשפט של הפירוק יש סמכות לדון בתביעת הפירוק, וכי אין מקום להעברת התביעה לבית המשפט שדן בפירוק של קבוצת מעריב. בית המשפט ציין במסגרת החלטתו כי "לא נעלמו מעיני טענות הנושים בדבר פעילותה הלא כשרה של המבקשת (מקור ראשון ע' ר') ושל הרוכשת (דפוס הירש – ע' ר')", אך הוא מציין כי באותה העת ובשים לב כי אין המדובר בהסדר נושים, אלא מתווה של תכנית הבראה יש לאפשר למקור ראשון "מרווח נשימה" (סעיף 37 להחלטה). עוד נקבע באותה ההחלטה כי אין לאפשר העברת פעילות מקור ראשון לתכלת, ויש לבחון את הדרכים למכירת פעילות מקור ראשון במסגרת הקפאת ההליכים (סעיף 38 להחלטה).
אף בהליך הנדון הכחישו הנתבעים את טענות התובעת בדבר היעדר זכותה של דפוס הירש להעביר את פעילותה למקור ראשון ותכלת ואי ידיעת הנאמנים על ביצוע ההעברה (ראו עדותו של מורגנשטרן בעמוד 209 שורות 25-13), ואף צורפו מסמכים המעידים לכאורה כי כל הפעולות שנעשו על ידם, נעשו בתיאום עם הנאמנים (ראו למשל נספח 6 לתצהירו של בן צבי).
בנסיבות תיק זה, והיות ולא הונחה בפני הכרעת בית המשפט של הפירוק בטענות הנאמנים, בגדרה התקבלו הטענות, לפיהן דפוס הירש הייתה מנועה מביצוע העברת הפעילות כפי שנעשתה, וכי המדובר בפעילות אסורה, ועת התובעת לא זימנה את הנאמנים לעדות לצורך הוכחת טענה זאת (למול טענות הנתבעים והמסמכים שהוצגו על ידם), אין בידי לקבוע כי האמור בטענות הנאמנים בפני בית משפט של הפירוק הוא בגדר עובדה מוכחת.
93. עוד טענה התובעת, שהעברת הפעילות למקור ראשון, שנעשתה ללא אישורה, נועדה על מנת להתחמק מתשלום החובות לתובעת. בעניין זה, התובעת לא הוכיחה שבמועדים הרלוונטיים לתביעה, 15.1.2013 (מועד הכניסה למושכר) ועד ליום 15.12.2013 (המועד בו נמכר בית הדפוס לישראל היום), הייתה מקור ראשון במצב של חדלות פירעון, וכי העברת המושכר לידיה נעשתה בכוונת מכוון להתחמק מתשלום חובות לתובעת.
כפי שפורט לעיל (סעיף 67), בתקופה בה עשתה מקור ראשון שימוש במושכר היא שילמה את תשלומי החשמל ואף חלק מתשלומי הארנונה בגין הנכס (נספח 10 לתצהיר דירקטור התובעת, חשבונות החשמל המופנים למקור ראשון, נספח 17 לתצהירו של בן צבי, תשלום ארנונה על ידי מקור ראשון). ויש להניח כי שילמה תשלומים נוספים (לעניין זה ראו מכתבה של חברת השמירה המופנה למקור ראשון, נספח 6 לתצהירו של מורגנשטרן). ראו גם חשבונות החשמל, אשר צורפו לתצהירו של דירקטור התובעת, ביחס למושכר, והמופנים למקור ראשון, נספח 10 לתצהירו), וכן תשלום הארנונה (ראו נספח 4 לתביעת עיריית בת ים, נספח 17 לתצהירו של בן צבי) .
לא הוכח, כי במועד בו נעשתה העברת הפעילות בנכס למקור ראשון, נובמבר 2012, מקור ראשון הייתה חדלת פירעון. אומנם מסעיף 5 להחלטת השופט מינץ בתיק הפירוק עולה, כי בשנים שקדמו לרכישת מעריב היה מצבה של מקור ראשון גרעוני, אך אין כל קביעה כזאת ביחס למצבה לאחר שהועברו אליה נכסי עיתון מעריב, ואף צוין בסעיף 6 להחלטה, כי כחלק מתוכנית הרכישה הושקעו והוזרמו לפעילות החברה כ- 90 מיליון ₪ על ידי בעלי השליטה בחברות ו/או על ידי חברות קשורות.
יודגש, כי דווקא העברת הפעילות של נכסי מעריב למקור ראשון ובמקביל אליה העברת השכירות למקור ראשון, מעידה כי העברת השכירות נעשתה דווקא למי שברשותה הנכסים והאמצעים הכלכליים לשלם על השכירות, וזאת להבדיל מדפוס הירש, אשר לטענת התובעת הייתה חסרת יכולת כלכלית.
עוד אציין באשר להתנהלותו של בן צבי, כי מתצהירו כמו גם מעדותו, עלה שניסה להציל את מקור ראשון ואף הוזרמו אליה כספים, אך לא היה בכך כדי להציל את מקור ראשון מהגעה לפירוק (ראו לעניין זה סעיפים 78-77 לתצהירו).
94. זאת ועוד, ובמסגרת החלטת השופט מינץ, ובכל הנוגע לבקשה להקפאת ההליכים גם כלפי בן צבי, התייחס בית המשפט לתרומתו של בן צבי להליך ההבראה:
"ולבסוף לעניין חלות הקפאת ההליכים גם כלפי מר בן-צבי. ההלכה היא כי ההליכים הננקטים לפי סימן ב' לפרק השלישי לחלק התשיעי לחוק, חל רק על חברות. משכך, על פי פשוטו של מקרא, אין צו ההקפאה חל על נושאי המשרה בחברה, או על בעלי מניותיה. נטייתו של בית המשפט היא גם לסרב ליתן הקפאת הליכים שתחול על גורמים אחרים זולת החברה (ו' אלשייך, ג' אורבך הקפאת הליכים הלכה למעשה (מהדורה שנייה, תשע"א) 103). ברם, ישנם מצבים חריגים בהם ניתן לשקול סטייה מכלל זה. למשל, הקפאת הליכים אישיים כנגד בעל מניות וערב לחובות החברה, נבחנת על ידי בחינת נחיצותו של בעל המניות להפעלת החברה בעת הקפאת הליכים, כמו גם בחינת תום לבו ונכונותו ליתן תרומה אישית מנכסיו לטובת ההקפאה (שם, עמ' 104). במקרה זה, אין מקום לספק כי בעל השליטה באמצעות "תכלת", המצויה ולו באופן עקיף בשליטתו, נותן תרומה משמעותית להליך ההבראה. מה גם שאין המדובר במתן צו הקפאה כללי כנגדו, כי אם רק לגבי אותם חובות של המבקשות כלפיהם הוא נתן ערבות אישית (וראו לעניין השפעת אישור הסדר הנושים על ערבות בעלי מניות, יחיאל בהט הבראת חברות (2013) 501 והלאה). לפיכך, נראה כי יש להחיל גם כלפי מר בן צבי את צו ההקפאה, ככל הנוגע כאמור לגבי ערבויותיו לחובות המבקשות. "
(ההדגשה הוספה – ע' ר').
95. כפי שציינתי בפתיח להכרעה בטענות אלו, התנהלות הנתבעים אינה חפה מספקות, עת ניתן היה לציין במסגרת ההסכם, או לכל הפחות בנספח להסכם, את מצבה של דפוס הירש טרם חתימת ההסכם, קרי, כי הפעילות הועברה למקור ראשון ותכלת. התיחסות למצבה של דפוס הירש בהסכם השכירות מתבקש אף נוכח טענתו של בן צבי, שבמועד החתימה, התובעת ידעה כי הפעילות עברה למקור ראשון, אך התעקשה שבהסכם יופיע שמה של דפוס הירש, וזאת על מנת שלא לפגוע בהסכם שעשתה לרכישת בית הדפוס (ראו עדותו של בן צבי עמוד 227 שורות 22-8, עמוד 228, וכן עדותו של מורגנשטרן עמוד 203 שורות 4-1). יחד עם זאת ונוכח המפורט לעיל לא מצאתי כי די בכך על מנת לקבל את תביעת התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות.
התביעה נגד קדמ"י
96. נוכח טענות הנתבעים בסיכומיהם, כי התובעת לא העלתה בסיכומיה הראשיים כל טענה כלפי קדמ"י המצדיקה חיובה, טענה התובעת בסעיף 33 לסיכומי תשובתה, שקדמ"י היא חלק מקבוצת בן צבי, וכי בן צבי הוא בעל מניותיה ובאמצעות קדמ"י בן צבי הבריח פעילות עסקית מדפוס הירש למקור ראשון באופן שחברת האם קדמ"י היא שותפה להברחת נכסים והפעילות מדפוס הירש לחברות אחרות בקבוצת בן צבי. לטענתה, בן צבי הודה בהעברת פעילות מדפוס הירש למקור ראשון שהיא למעשה חברת בת של קדמ"י.
97. תביעת התובעת היא בעצם תביעה להרמת מסך באשכול חברות. לגביו נקבע בפסיקה כדלקמן:
"באופן דומה, גם הרמת מסך מותנית בקיומם של יסודות עובדתיים מסוימים – קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של החברה האם בחברה הבת כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת (שם, בעמ' 43). המבחן הוא האם החברה הבת מהווה מכשיר או צינור לפעולותיה של החברה האם (שם, בעמ' 44)? גם כאן נדרשת מעצם טיבם של יסודות אלה הנחה של תשתית עובדתית מפורטת לעניין היחס בין התאגידים העומדים לדיון". ע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא (1) 61 (1997) . (ההדגשה הוספה – ע' ר').
98. עצם העלאת הטענה כי מדובר באשכול חברות אינו מלמד כשלעצמו על מעשי מרמה ונוכלות, אלא יש צורך להניח תשתית עובדתית לטענה זו ולהוכיח כי הקמת החברות תוך הפעלתן לסירוגין, ותוך ניהולן בחוסר אבחנה מכוונת בהנהלת החשבונות, בהתנהלות מול הבנקים ובערוב נכסים, היא זו המצדיקה הרמת מסך בין אשכול החברות [ע"א (מחוזי חי') 2555/04 א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר (2005)].
99. בענייננו, ומלבד העלאת הטענה לפיה בן צבי הוא בעל מניותיה של קדמ"י, לא הונחה כל תשתית המוכיחה כי הועברו לקדמ"י כספים, אשר היו שייכים לחברות הקשורות אליה, וכי הללו נעשו לצורך הברחת כספים מנושיה, באופן המצדיק חיוביה בכספים הנתבעים בהליך.
הסעדים הכספיים שנתבעו על ידי התובעת
100. התובעת עתרה כאמור לחיוב הנתבעים בסכומים הנובעים מהסכם השכירות, כמפורט להלן.
101. אציין כבר עתה כי היות וההסכם מול ישראל היום נחתם ביום 15.12.2013 אזי ואף בהתאם להסכמת דירקטור התובעת בעדותו כל החיובים ייבחנו עד למועד זה (ראו לעניין זה גם עדותו של דירקטור התובעת בעמוד 131 שורות 24-13, וכן עמוד 134 לפרוטוקול לגבי מועד חתימת ההסכם מול ישראל היום).
102. בהתייחס לתשלומים החלים על השוכרת במקרה של עזיבה מוקדמת של המושכר, קובע סעיף 6.4 להסכם השכירות כדלהלן:
"על אף האמור, השוכרת תהיה רשאית להודיע למשכירה בכתב בהודעה בת 30 יום שתימסר בתוך חמישה חודשים ממועד מסירת החזקה על רצונה לסיים את הסכם השכירות מכל סיבה שהיא. במקרה כזה על השוכרת יהיה לפנות את המושכר בתוך שישה חודשים ממועד מסירת החזקה (להלן: "מועד הפינוי") וכן יהיה עליה לשאת בכל עלויות השכירות על פי הסכם זה. דמי שכירות, ארנונה, עלויות פוליסת הביטוח וכיוצ"ב עד 12 חודשים ממועד מסירת החזקה כאשר לגבי תחזוקת המכונות תישא השוכרת בעלות תחזוקתן לתקופה של עד 4.5 חודשים לאחר מועד הפינוי. כמו כן מוסכם כי במידה והשוכרת פינתה את המושכר לאחר חצי שנה כאמור היא תשלם גם סכום נוסף של 250,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין המלאי שהועבר לה במועד המסירה. לאחר מועד הפינוי המשכירה תהיה רשאית לעשות שימוש במושכר לכל מטרה שהיא ובמידה והמשכירה השכירה את המושכר (או חלק ממנו) השוכרת תהיה פטורה מתשלום עלויות השכירות או חלק מהן באופן יחסי, לפי העניין, החל מאותו מועד."
דמי השכירות
103. ביחס לדמי השכירות אין מחלוקת כי היה על דפוס הירש להמשיך ולשאת בדמי שכירות לתקופה של 6 חודשים נוספים החל מה- 15.7.2013 ועד 15.1.2014. היות והתובעת טוענת כי חתמה הסכם למכירת בית הדפוס ביום 15.12.2013, וכי היא אינה תובעת מעבר למועד זה, אזי נותרו 5 חודשים בגינם היא זכאית לדמי שכירות בסך של 104,167 ₪ לחודש (לפי 1,250,000 ₪ ל- 12 חודשים) ובסך הכל סך של 520,833 ₪, ובצירוף מע"מ סך של 609,375 ₪.
104. לטענת הנתבעים, עוד בטרם פינוי המושכר חידשה התובעת מגעים מול חברת ישראל היום בע"מ, המוציאה לאור של עיתון "ישראל היום", אשר ביקשה לשכור את בית הדפוס ולהפעילו, והייתה בשלב מתקדם לחתימת הסכם שכירות חדש. התובעת אף ביקשה מדפוס הירש שתחזיק את העובדים של בית הדפוס לתקופה נוספת, על מנת שישראל היום תוכל לקלוט אותם לעבודה באופן רציף כשיחתם הסכם השכירות. דפוס הירש נענתה לבקשת התובעת.
התובעת פעלה בניגוד לחובה להקטנת נזקיה, שכן לא פעלה לאיתור שוכר חלופי לתקופת הביניים, ואף השיתה חלק מהוצאות השכירות העתידיות של השוכרת העתידית, ישראל היום, על דפוס הירש, במקום לפעול להקטנת נזקיה. התובעת המתינה לסיום תקופת הביניים בידיעה כי דפוס הירש מחויבת על פי ההסכם לשאת בעלויות השכירות וההוצאות בגין תקופת הביניים ומיד לאחר תקופה זאת חתמה על הסכם למכירת הנכס לישראל היום.
105. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה, שכן לא הוכח כי התנהלות התובעת מהווה הפרה של חובתה לפעול להקטנת הנזק. דווקא הוכח כי התובעת ניהלה משא ומתן לצורך השכרת הנכס, אך זה לא צלח היות וישראל היום רצו לשכור את בית הדפוס באותה העלות בה נשכר בית הדפוס על ידי דפוס הירש ודירקטור התובעת לא הסכים לכך, ולכן בעצם לא הגיעו לעמק השווה (ראו עדות דירקטור התובעת עמוד 108 שורות 24-17, ועמודים 112-111 לפרוטוקול).
התובעת לא הייתה מחויבת להשכיר לישראל היום את בית הדפוס בגובה דמי השכירות ששילמה דפוס הירש רק בשביל להקטין את הנזק לכמה חודשים. לעניין זה חשוב להדגיש כי המדובר בנכס מסחרי גדול, המשמש למטרה ספציפית, על כן היכולת להקטין את הנזק על ידי השכרת הנכס לתקופה של מספר חודשים בודדים אינה ישימה בנסיבות אלו, ואין בה להוכיח התנהלות בחוסר תום לב.
106. בפועל, וכמפורט לעיל, התובעת לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא ניהלה משא ומתן עם ישראל היום אשר בסופו נחתם ביום 15.12.2013 הסכם למכירת בית הדפוס, ובהתאם הועמדה תביעת התובעת בגין נזקיה רק עד למועד זה, ולא עד ליום 15.1.2014, שהוא מועד סיום הסכם השכירות.
אוסיף, כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי התובעת המתינה עם חתימת ההסכם מול ישראל היום עד לתום תקופת הביניים, ודווקא חתימת ההסכם מול ישראל היום, בתוך תקופת הביניים, סותרת טענותיהם בעניין.
107. על כן יש לדחות את טענות הנתבעים לעניין הקטנת הנזק.
108. לטענת הנתבעים בהתאם לסעיף 6.4 להסכם, במידה והשוכרת תפנה את המושכר לאחר חצי שנה יהיה עליה לשלם סך של 250,000 ₪. תשלום סכום זה אינו בגין מלאי, כפי שצוין בהסכם אלא היווה סעיף קנס, ודי בתשלומו כדי להוות פיצוי בגין עזיבת המושכר טרם סיום תקופת השכירות. דין הטענה להידחות, ראשית, לא הוכח כי המדובר בתשלום קנס כפי שטוענים הנתבעים, ולא בתשלום עבור מלאי, כפי שנקבע בהסכם. שנית, אף אם היה מדובר בתשלום קנס לא הוברר מדוע יש בתשלום זה כדי לפטור את השוכרת מתשלום דמי השכירות עת נקבע בהסכם בצורה ברורה כי המדובר בתשלום שני חיובים נפרדים, אשר אין בתשלומו של אחד מהם, כדי לפטור מחובת התשלום של האחר.
109. טענה נוספת של הנתבעים לפיה בסופו של יום מכרה התובעת את בית הדפוס והתעשרה בתוך פחות משנה בסך של 30 מיליון ₪, על כן, והודות לסיום תקופת השכירות, לא נגרם לתובעת כל נזק אלא היא הרוויחה סכום עתק. אף טענה זאת נדחית.
העובדה שהתובעת מכרה את בית הדפוס, לאחר סיום תקופת השכירות, מכירה אשר יצרה לה רווח, אין בה כדי להשפיע על הנזקים שנגרמו לה בגין אי תשלום הסכומים שנקבעו בהסכם השכירות, ובגין התקופה בה היה על השוכרת לשלם את הוצאות המושכר. זאת ועוד, לא הוכח כי דווקא קיצור תקופת השכירות הביא לרווח שנוצר לתובעת, וכי רווח זה היה נמנע ממנה, ככל שבית הדפוס היה נמכר לאחר תום תקופת השכירות.
110. על כן תביעת התובעת מתקבלת ברכיב זה ובסך של 609,375 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד היווצרות החוב ועד לתשלומו בפועל.
ארנונה
111. התובעת עתרה לחיוב הנתבעים בגין חובות ארנונה לנכס בסך של 1,673,514 ₪, ואילו בסיכומי התשובה העמידה את תביעתה ברכיב זה על הסך של 1,197,000 ₪.
112. לעניין החיוב בארנונה טענו הנתבעים בסעיף 101 לסיכומיהם באשר לפער בין הסכום שנתבע בתביעה ובתצהיר דירקטור התובעת (1,673,514 ₪) לבין המסמכים שהובאו כאסמכתה מטעם התובעת.
113. בשים לב כי בסיכומיה העמידה התובעת את סכום התביעה בגין הארנונה על הסך של 1,197,000 ₪, אתייחס להלן לתביעה בגין סכום זה.
114. לעניין זה צורפו לתצהירו של דירקטור התובעת, במסגרת נספח 10 (עמודים 88-87 לתצהירו של דירקטור התובעת) הסכם פשרה עם עיריית בת ים, ולפיו ישולמו לעירייה סך של 618,467 ₪ לתקופה מיום 15.1.2013 – 30.3.2013, וסך של 578,549 ₪ עבור התקופה מיום 15.10.2013 עד 15.12.2013, ואכן צורפו לנספח 10, עמודים 86-85 המהווים אסמכתה לתשלומים אלו. סה"כ סך של 1,197,000 ₪.
115. על כן יש לפסוק לתובעת ברכיב זה את הסך של 1,197,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום בפועל.
חשמל
116. התובעת עתרה בסיכומיה לחיוב הנתבעים בגין חשבונות חשמל בסך של 1,205,000 ₪.
117. בנספח 9 לתצהירו של דירקטור התובעת נתבע סך של 704,836 ₪, בגין חיובי חשמל לחודשים אוגוסט עד נובמבר 2013.
לנספח 10 לתצהירו של דירקטור התובעת צורפה חשבונית לתקופה מיום 25.7.2013- 26.8.2013 בסך של 221,439 ₪; לתקופה מיום 27.8.2013- 29.9.2013 חשבונית על הסך של 201,750 ₪; וריכוז חשבון לתקופה מיום 25.7.2013 עד 26.11.2013 על הסך של 781,898 ₪ כולל ריבית פיגורים ומע"מ.
על כן ואף על פי האסמכתאות שצורפו על ידי התובעת המקסימום שיש לפסוק לה בגין רכיב זה הוא סך של 781,898 ₪ ולא 1,205,000 ₪ כנטען בסיכומיה.
118. לעניין חוב החשמל טענו הנתבעים, שהתובעת לא צירפה כל אסמכתה המוכיחה כי אכן שילמה את חשבון החשמל. עוד נטען בעניין זה שהעלויות הגבוהות מהתקופה הנתבעת נובעות מכניסתם של אנשי "ישראל היום" לצורך הפעלת המכונות והכשרתן לצורכיהם, דבר התואם את עלויות החשמל הגבוהות לאותה התקופה.
119. אכן מחשבונות החשמל, שצירפה התובעת, עולה שהסכומים גבוהים, ללא שניתן לכך כל הסבר מטעם התובעת. בחודשים בגינם הוגשה התביעה, בהם לכאורה בית הדפוס היה אמור לעמוד ללא עבודה שוטפת, למעט עבודה של שני אנשים כפי שהעיד דירקטור התובעת (ראו עדותו בעמוד 122 שורות 19-1), היה צפוי כי חשבונות החשמל יהיו נמוכים יותר מהחודשים בהם בית הדפוס עבד בצורה שוטפת, אך בפועל צורפו חשבונות חשמל של מאות אלפי שקלים. כאמור, לעניין זה טענו הנתבעים כי מרגע פינוי הנכס הופעלו המכונות לצורך בדיקות והכשרות על ידי אנשי "ישראל היום".
120. יתרה מכך, וכפי שטענו הנתבעים, התובעת צירפה רק חשבוניות ולא אישורי תשלום. ככל שאכן התובעת היא זאת אשר שילמה את חשבונות החשמל מה היה פשוט יותר מאשר צירוף אסמכתה המוכיחה כי התובעת היא שנשאה בתשלום החשבונות ולא צדדים אחרים.
121. אציין, כי עת נחקר דירקטור התובעת ביחס לשימוש שעשתה ישראל היום בבית הדפוס השיב כי התובעת עשתה "העברה מהחשבון או משהו כזה" (עמוד 141 שורה 8), ובהמשך העיד "שילמנו בצ'ק הלכנו לחברת החשמל ושילמנו בצ'ק" (עמוד 141 שורה 18), אך לא צורפה כל אסמכתה המוכיחה כי התובעת היא אשר נשאה בעלות חשבון החשמל.
122. על כן יש לדחות את תביעת התובעת ברכיב זה, בכפוף להחלטתי להלן לעניין הוצאות תחזוקה.