ועוד היא מוסיפה שם:
"ש. י.כ. היה מפקיד את כל ההפקדות בנק אבל את המשיכות זה את?
ת. ממש לא. לי לא הייתה שום שליטה בכל מה שקורה בחברה, אני מודרתי ממנה לחלוטין כמה הוא מפקיד, כמה גבה, לאן הלך, למה הפקיד, לאיזה קבלה, אין לי מושג השליטה היא שלו.
ש. גם לשלטונות המס את דיווחת?
ת. דרך רואה חשבון. י.כ. היה מגיש חשבוניות וקבלות ובאופן אוטומטי היה מועבר לרואה חשבון
ש. את העברת?
ת. כן.
ש. היו מקרים שי.כ. גבה כספים או שלא היה בנק אותו יום ונתן גם לך?
ת. לא.
ש. י.כ. סמך עליך בעיניים עצומות ולכן כל ההתנהלות הכספית הייתה בידיים שלך נכון?
ת. כן בידיים שלי אבל לא בחברה. מעולם לא הייתה לי שליטה, אני לא יודעת מה הוא מוכר ולאן הוא הולך, יש לי דוח גביה של לקוחות של חייבים מיום הקמת החברה. י.כ. הולך מוכר, קונה סחורה ולא גובה את הכסף. אני לא מכירה את האנשים האלה. "
37.12. מכל אלה ולאור התרשמותי מבעלי הדין אני קובע כי הנתבע ידע היטב על מה הוא חותם עת חתם על ההסכם. החתימה לא נעשתה מאונס או כפייה. הנתבע ידע את מצבה הכלכלי של החברה והיה הפנים שלה כלפי כל צדדי ג'.
38. הנתבע לא הוכיח כלל את יסודות עילת הכפיה ולא עמד בנטל הכבד הנדרש לשם כך. לא הוכח כי ההסכם נחתם עקב לחץ מסיבי או איום מצד התובעת (הגם שיש להניח כי הנתבע קיווה כי עם חתימת ההסכם יתרחק המשבר ביחסים ביניהם מלהתממש). התובעת לא כפתה את ההסכם הגם שהגיעה לנקודה שבה החליטה לפרק את הזוגיות אם העניין לא יוסדר. הנתבע היה ער לכך וחתם על ההסכם בהבנה מלאה של ההתחייבויות הכרוכות בכך. ההסכם למעשה הסדיר את מה שהצדדים התכוונו במקור (כל אחד עם העסק שלו ללא שיתוף בעסקים) אך לא יכלו לפעול כך בשל העובדה שהנתבע היה לאחר הליכי פש"ר ונזקק לסיועה של התובעת ברישום החברה וניהול חשבון הבנק על שמה (ראו עדות התובעת בעמ' 11 שורות 4-8 לפרוטוקול – עדות שלא נסתרה!).
39. כמו כן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. יפים לכך דברי המלומד א. גריידי בספרו "הסכם ממון וגירושין – אישור וביטול", ()2007, עמוד 242:
"כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי בכדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום..." נראה אם כן כי מבחן הקשר הסיבתי הינו סובייקטיבי על פי אישיותו של האדם עליו הופעלה הכפייה. "