9. במהלך ההליך, בשנת 2019, הגיש הנתבע מסמכים לפיהם, הגיש לרשויות המס את הדוח השנתי לשנת 2014 כחלק מניסיונו להגיש את הדוחות השנתיים בדיעבד. עותק מושחר של הדוח הוגש לחיזוק הטענה, שרק חברה פעילה תפעל להגשת דוחות פעילות בדיעבד ("בקשה מוסכמת להוספת ראיה" מיום 21.2.2021 ועמ' 22 לתצהיר הנתבע). לטענת התובעת, הדוח שהוגש אינו נוגע לעניין, כיון שהמועד בו נבחנת פעילות החברה הוא מועד הפסקת פעילותה והעברת הנכסים ולא מועד היווצרות החוב. התובעת הפנתה לדוח רואה החשבון המבקר שצורף לדוח השנתי, בו ציין, שבמסגרת הביקורת נבחנו גם נתוני 2013 ושביקורתו מספקת בסיס נאות לחוות דעתו, ככל שמתייחסת לדוחות הכספיים בשנת 2013. לטענת התובעת, אין מדובר בטעות סופר שכן שאר הדוח חוזר ומתייחס בעיקר לשנת 2013, לפני מועד מכירת הנכס והתגבשות החוב. עוד טענה, שגם בנוגע לשנת 2014 רב הנסתר על הגלוי בדוח, ולא ניתן להסיק מה היתה רמת פעילות החברה. הנתבע בחר להשחיר חלקים נרחבים מעותק הדוח שהוגש ומשכך, טענה, שלא ניתן להסיק ממנו, רמת פעילות החברה באותה עת. הנתבע טען, שאין לראות בפירוט דל של פעילות החברה כחוסר פעילות מוחלט ושיש לדחות את התביעה כיון שראיות התובעת אינן עומדות בנטל ההוכחה שהחברה אינה פעילה.
10. לטענת הנתבע, החוק אינו מגדיר חברה שאינה פעילה למטרות הרמת מסך בחוב ארנונה ולכן יש לפרש את הרף הנדרש לפעילות החברה, מנוסח סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה. בסעיף שני מקרים, המהווים תנאים ליישומו, פירוק החברה או הפסקת פעילותה. לנוכח צמידות המילים "התפרק" ו"הפסיק" בסעיף וכיון שהתוצר הסופי של הליך הפירוק הוא חיסול החברה (סעיף 342כג.(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 להלן "חוק החברות"), טוען הנתבע, שיש לראות בהפסקת פעילות החברה לפי סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, כשוות ערך לחיסולה בפירוק. לשיטתו, סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, מתאר שני מקרים בהם החברה "מחוסלת" לחלוטין, בין אם להלכה על-ידי פירוקה או למעשה בהפסקת פעילותה. לפיכך, יש לבחון את הפסקת פעילות החברה לעניין הסעיף, באופן צופה פני עתיד, הדורש חידלון מוחלט של פעילות החברה ללא היתכנות לחזרה לפעילות עתידית, שלא התקיים במועד היווצרות החוב. לשיטתו, התובעת יכולה לתבוע רק בגין חובות שנוצרו לאחר הפסקת פעילות החברה, דבר שלא התקיים בעת התגבשות החוב ואינו מתאר את מצבה הנוכחי, שפעילותה מצומצמת, אך אינה מהווה חידלון מוחלט.