בית משפט השלום בירושלים
ת"א 22215-06-17 עירית ירושלים נ' גלובוס
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת מירית פורר
תובעת
עירית ירושלים
נגד
נתבע יורם גלובוס
פסק דין
1. בפניי תביעה כספית להרמת מסך בין הנתבע ובין החברה גלובוס גרופ בע"מ, שבשליטתו (להלן "החברה") ולחיובו בחוב הארנונה שצברה, בסך 238,869.69 ש"ח.
2. החברה החזיקה במתחם אולמות קולנוע בירושלים (מס' זיהוי נכס 30137-007-000-0316, להלן "הנכס") מיום 15.10.2012 עד למכירתו ביום 31.7.2014. במהלך החזקתה, צבר הנכס את חוב הארנונה ובתביעה נגד החברה בגין החוב, ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 9.3.2015 (59463-12-14 עירית ירושלים נ' גלובוס גרופ בע"מ להלן "פסק הדין/התביעה נגד החברה" נספח 7 לתיק מוצגי התובעת). הליכי הגבייה שננקטו נגד החברה לא צלחו וביום 11.6.2017 הגישה התובעת את התביעה דנא, בה עתרה לחייבו בחוב הארנונה שנצבר לחובת החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן "חוק ההסדרים") וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן "פקודת מס הכנסה").
3. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע:
" (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –
"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."
4. סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובע:
"(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."
5. לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיום ששה תנאים מצטברים:
1. החיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים.
2. חוב ארנונה סופי.
3. החברה לא פרעה את החוב.
4. החברה הפסיקה את פעילותה.
5. החברה היתה בעלת נכסים בעת פירוקה או הפסקת פעילותה.
6. נכסי החברה הועברו לבעלים בעת הפירוק או הפסקת הפעילות במחיר מופחת או בחינם.
6. נטל הוכחת חמשת התנאים הראשונים מוטל על התובעת ובהתקיימם חלה על הנתבע "חזקת ההברחה" ועליו להוכיח שלא קיבל לידיו נכסים מהחברה בתמורה לא מלאה (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון מיום 25.10.2012). הצדדים מסכימים לקיומם של חמשת המבחנים הראשונים למעט שאלת פעילות החברה.
טענות הצדדים
7. התובעת הגישה במסגרת ראיותיה, מסמכים לפיהם החברה אינה מחזיקה באישור ניהול ספרים (עמ' 38 לתצהיר עדות ראשית הגב' גרובר-גז, פקידה בכירה במחלקת האכיפה בתובעת, להלן "תצהיר גרובר") ואישור ניכוי מס במקור. הנתבע לא סתר את הראיות בעדותו והודה בהעדר האישורים (ש' 12-18 בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.2021 להלן: פרוטוקול הדיון). עוד הגישה התובעת, ראיות לפיהן החברה לא שילמה את האגרה השנתית לרשם החברות ולא הגישה דוחות שנתיים משנת 2015 (עמ' 6 לתצהיר גרובר). בהליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד החברה בשנים 2015-2019 בתביעה הראשונה לא אותרו נכסים או חשבונות לחברה בארץ (עמ' 23-30 לתצהיר גרובר). לטענת התובעת, יש לראות במכלול ראיות אלו, הוכחה לכך שהחברה אינה פעילה עוד שכן אם היא אכן פעילה כיום, כטענת הנתבע, הרי היא פועלת ללא נכסים, ללא אישור ניהול ספרים או אישור ניכוי מס במקור וללא הגשת דוחות שנתיים לרשם החברות.
8. הנתבע טען, שלתובעת אין נהלים לבחינת רמת פעילות של חברות, כפי שהעידה הגב' גרובר (ש' 33-36 בעמ' 17 וש' 1-3, 31-34 בעמ' 18 לפרוטוקול). לטענתו, מצויות בשוק כיום מספר רב של חברות, שמוגדרות במרשם החברות כחברות מפרות או בעלות מאזן שלילי שהינן חברות פעילות לכל דבר. הנתבע טען, שאי הגשת הדוחות השנתיים של החברה לרשם החברות, נבע מאובדן המאגר החשבונאי של החברה במשך שנים. המידע החשבונאי של החברה אוחסן בשרתי חברת גלובוס מקס בע"מ (להלן "גלובוס מקס") שהיתה בבעלות חלקית של החברה והנתבע עד לשנת 2015 (עמ' 243-245 לתיק מוצגי התובעת). גם לאחר מכירת אחזקות החברה בגלובוס מקס, המשיכה גלובוס מקס, לטענת הנתבע, לאחסן את המידע החשבונאי של החברה עד לשנת 2016. במהלך 2016 החליפה גלובוס מקס את שרתיה ללא גיבוי המאגר החשבונאי של החברה (סע' 21-27 בעמ' 3 לתצהיר עדות ראשית הנתבע). המאגר החשבונאי של החברה אבד ועמו יכולתה להגיש דוחות לרשם החברות ורשויות המס. מחיקת המאגר החשבונאי ארעה בזמן שהנתבע שהה בארצות הברית לאחר שלקה באירוע מוחי בינואר 2016 וגר שם עד היום. הנתבע טען למאמצי הסדרה מול רשויות המס, בניסיון לשחזר נתונים ולהגיש דוחות חסרים, ולהוכחת טענותיו צירף התכתבות אלקטרונית עם אדם שלטענתו אמון על שחזור הנתונים (עמ' 27-31 לתצהיר הנתבע). התובעת טענה, שהתכתובת שהוצגה אינה מופנית או כוללת את הנתבע והוא אינו צד לה. הנתבע הפנה לכתובות הדואר האלקטרוני אליהן נשלחה ההתכתבות ושכללו את המילים GGSTUDIOS (קרי "אולפני גלובוס גרופ"). התובעת טענה, שאף אם נמחק המאגר החשבונאי של החברה בשנת 2016, אין הסבר לאי דיווחה לרשם החברות על פעילותה מאז ועד היום, או אי הגשת ראיות לעסקאות שנעשו בשנים האחרונות.
9. במהלך ההליך, בשנת 2019, הגיש הנתבע מסמכים לפיהם, הגיש לרשויות המס את הדוח השנתי לשנת 2014 כחלק מניסיונו להגיש את הדוחות השנתיים בדיעבד. עותק מושחר של הדוח הוגש לחיזוק הטענה, שרק חברה פעילה תפעל להגשת דוחות פעילות בדיעבד ("בקשה מוסכמת להוספת ראיה" מיום 21.2.2021 ועמ' 22 לתצהיר הנתבע). לטענת התובעת, הדוח שהוגש אינו נוגע לעניין, כיון שהמועד בו נבחנת פעילות החברה הוא מועד הפסקת פעילותה והעברת הנכסים ולא מועד היווצרות החוב. התובעת הפנתה לדוח רואה החשבון המבקר שצורף לדוח השנתי, בו ציין, שבמסגרת הביקורת נבחנו גם נתוני 2013 ושביקורתו מספקת בסיס נאות לחוות דעתו, ככל שמתייחסת לדוחות הכספיים בשנת 2013. לטענת התובעת, אין מדובר בטעות סופר שכן שאר הדוח חוזר ומתייחס בעיקר לשנת 2013, לפני מועד מכירת הנכס והתגבשות החוב. עוד טענה, שגם בנוגע לשנת 2014 רב הנסתר על הגלוי בדוח, ולא ניתן להסיק מה היתה רמת פעילות החברה. הנתבע בחר להשחיר חלקים נרחבים מעותק הדוח שהוגש ומשכך, טענה, שלא ניתן להסיק ממנו, רמת פעילות החברה באותה עת. הנתבע טען, שאין לראות בפירוט דל של פעילות החברה כחוסר פעילות מוחלט ושיש לדחות את התביעה כיון שראיות התובעת אינן עומדות בנטל ההוכחה שהחברה אינה פעילה.
10. לטענת הנתבע, החוק אינו מגדיר חברה שאינה פעילה למטרות הרמת מסך בחוב ארנונה ולכן יש לפרש את הרף הנדרש לפעילות החברה, מנוסח סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה. בסעיף שני מקרים, המהווים תנאים ליישומו, פירוק החברה או הפסקת פעילותה. לנוכח צמידות המילים "התפרק" ו"הפסיק" בסעיף וכיון שהתוצר הסופי של הליך הפירוק הוא חיסול החברה (סעיף 342כג.(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 להלן "חוק החברות"), טוען הנתבע, שיש לראות בהפסקת פעילות החברה לפי סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, כשוות ערך לחיסולה בפירוק. לשיטתו, סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, מתאר שני מקרים בהם החברה "מחוסלת" לחלוטין, בין אם להלכה על-ידי פירוקה או למעשה בהפסקת פעילותה. לפיכך, יש לבחון את הפסקת פעילות החברה לעניין הסעיף, באופן צופה פני עתיד, הדורש חידלון מוחלט של פעילות החברה ללא היתכנות לחזרה לפעילות עתידית, שלא התקיים במועד היווצרות החוב. לשיטתו, התובעת יכולה לתבוע רק בגין חובות שנוצרו לאחר הפסקת פעילות החברה, דבר שלא התקיים בעת התגבשות החוב ואינו מתאר את מצבה הנוכחי, שפעילותה מצומצמת, אך אינה מהווה חידלון מוחלט.
11. עוד טען הנתבע, כי על ששת מבחני הרמת המסך שנקבעו בחוק, להיבחן במועד היווצרות החוב, ביולי 2014 בו מכרה החברה את מתחם הקולנוע נשוא החוב. הנתבע טוען, שראיות התובעת מעידות על כך שבאותו מועד ובתקופה העוקבת לו, היתה החברה פעילה ופעילות זו ממשיכה עד היום אם כי בהיקף מצומצם. לפי תיק החברה ברשם החברות, שנכלל בתיק מוצגי התובעת, הגישה החברה דוח לרשם החברות על פעילותה, רק 3 חודשים לפני מועד התגבשות החוב ופעלה להסרת שעבודים שהיו רשומים על נכסיה ברשם החברות כשנה לאחר התגבשותו. לטענת הנתבע, מפעולות אלו עולה, שהחברה היתה פעילה בשנים 2014-2015 ורק האירוע המוחי שאירע לנתבע בתחילת 2016, המשמש העובד היחידי של החברה, הביאה לירידה ניכרת בהיקף פעילותה, אך לא הובילה להפסקה מלאה של פעילותה. הנתבע שם דגש מיוחד על הסרת השעבודים ומגעיו עם רשויות המס להסדרת חובות החברה, בטענה שחברה שאינה פעילה, לא היתה עוסקת בסילוק חובותיה אלא רק אם מטרתה היתה להמשיך לפעול. התובעת בתגובה טענה, שהסדרי החוב הינם לתועלת הנתבע, שכן לרשויות המס אפשרות לגבייה ישירה מהנתבע. בתשובה, טען הנתבע, שאין לתובעת הסבר, מדוע יבחר הנתבע לשלם את חוב החברה, שלטענתה אינה עוד פעילה במקום לשלם את החוב באופן ישיר בהתחשב בכך שגם לשיטת התובעת, החוב מושת על התובע בשתי הדרכים.
12. להוכחת פעילות החברה במועד התגבשות החוב, הגיש הנתבע שתי דוגמאות לשותפויות במספר פרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים באותה תקופה: זיכרון דברים בין החברה לחברת ההפקות "חוף לבן" בעניין השקעה בהפקת הסרט "ילדי הסתיו" בשנת 2014 והפצתו בשנת 2016 (סעיף 11 בעמ' 2 ועמ' 7 לתצהיר הנתבע, להלן "זיכרון הדברים") ומסמך בצרפתית על סרט בשם THE GOGO BOYS (עמ' 10-14 לתצהיר הנתבע, להלן "נערי הגוגו").
13. לעניין זיכרון הדברים, טענה התובעת, שבעוד שהמסמך מתייחס לחברה, החתימה עליו בחותמת שאינה דומה לחותמות על מסמכים אחרים שהגישה החברה (לדוגמה חותמות על המסמך בנספח 2 לתצהיר גרובר-גז, והחותמות בעמ' 38-39, 51-60, 79-81 בתיק מוצגי הנתבעת). לטענתה, החותמת היא של חברה אחרת שבבעלות הנתבע בשם 'גלובוס הפקות סרטים וטלוויזיה בע"מ' (להלן "גלובוס הפקות"). חתימה זו, של חברה אחרת על זיכרון הדברים, מהווה לטענתה, הוכחה לכך שהחוזה קוים לבסוף על ידי גלובוס הפקות ולא החברה נשוא התביעה. הנתבע העיד, שיש להתייחס למלל המסמך המתייחס לחברה באופן בלעדי ומעיד שהחברה חתומה על המסמך ושלכל היותר נעשה שימוש בטעות בחותמת שגויה (ש' 15, 24-25 בעמ' 10 לפרוטוקול). בסיכומיו טען הנתבע, שבהעדר ציון ח.פ. על החותמת, אין לראות בה כחתימת חברה שונה.
14. התובעת טענה, שהמסמך בצרפתית לגבי הסרט "נערי הגוגו" אינו קביל, משלא הוגש תרגום נוטריוני. הנתבע הצהיר, שהסרט הופק בשנת 2014 והופץ עד לשנת 2016, דבר המעיד על פעילות החברה באותן שנים (סע' 12-13 בעמ' 2 לתצהיר הנתבע). עוד העיד הנתבע, שמכרזת הסרט ניתן לראות שהחברה מפיקת הסרט (ש' 21-23 בעמ' 11 לפרוטוקול).
15. כחלק מהראיות בנוגע לסרט ולהוכחת המשך פעילות החברה גם כיום, הגיש הנתבע הסכם פשרה בין חברת MGM לבין החברה וחברת הפקה נוספת בשם 'סרטי נוח בע"מ' בנוגע לשימוש בצילומים ארכיוניים בסרט (עמ' 15-18 לתצהיר הנתבע). התובעת טענה, שהמסמך שצורף שימש תוספת להסכם משנת 2014 וככזה אינו מעיד על פעילות בשנת 2019. בנוסף, לנוכח חתימת ההסכם על ידי שתי חברות הפקה נפרדות, טענה התובעת, שהנתבע לא הוכיח שאת התשלום בצעה החברה ולא חברת סרטי נוח בע"מ. לבסוף טענה התובעת, שמעיון בהסכם עולה, שמטרתו לפטור את הנתבע מערבותו לחברה, כך שהיה לו אינטרס לקיים את ההסכם ללא קשר לפעילות החברה.
דיון והכרעה
16. סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 מגדיר "חברה" כאישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מואגד. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מהווה עיקרון יסוד של המערכת הכלכלית ומשמש תמריץ לעידוד ופיתוח המסחר והכלכלה. בסעיף 6 לחוק החברות הוכרו מקרים בהם ההפרדה מבוטלת והמסך בין הבעלים לבין החברה "מורם". מקרים אלו, מאופיינים בשימוש לרעה בעיקרון ההפרדה על-ידי בעלי החברה כדי לחמוק מאחריות או חובות או כשמטרת הרמת המסך להגשים תכליתה של נורמה משפטית (י גרוס, חוק החברות, 243-244, מהדורה 5, 2016). סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, מהווים שילוב של שני מאפיינים אלו, והרמת המסך מאפשרת גביית חובות ארנונה יעילה של חברות לא פעילות או מפורקות ומניעת התחמקות בעליהן מתשלום בהברחת נכסים (ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב מיום 23.3.2011; רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו מיום 31.10.2019). גבייה זו מאפשרת לרשויות המקומיות לספק שירותים, תוך שמירה על מאזן כספי ולכן מהווה פגיעה מידתית להגשמת נורמה משפטית ראויה.
17. ביצוע הרמת מסך בין החברה לבין בעליה, הוא מהלך קיצוני, הפוגע בזכות הקניין ובעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בהתאם, סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתנה את הרמת המסך בפירוק או בחוסר פעילות החברה והצדדים חלוקים בנוגע למידת פעילותה. התובעת טענה, שהחברה הפסיקה את פעילותה בשנים 2016-2017 ואינה פעילה כיום. לעומתה, טען הנתבע, שהראיות מוכיחות שלמרות שהיקף פעילות החברה צומצם באופן ניכר בשנים האחרונות עקב מצבו הבריאותי, פעילותה לא פסקה לחלוטין. הנתבע העיד, שמאמין שהחברה תמשיך להתקיים מאות שנים לאחר מותו (ש' 35-36 בעמ' 8 לפרוטוקול). בהיעדר הגדרה בדין לחברה לא פעילה לפי פקודת מס הכנסה וחוק החברות, יש להכריע ביחס לאי הפעילות הנדרשת בעניין.
18. חוק החברות, מתייחס לחברות לא פעילות בשתי סוגיות עיקריות: האחת היא מינוי רואה חשבון מבקר לחברה ועריכת דוחות כספיים (סעיפים 158(א), 172(ז) לחוק החברות בהתאם) והשנייה היא פירוק מרצון של חברה (סעיף 342מא לחוק החברות). לעניין מינוי רואה חשבון מבקר לחברה ולשאלת חובת הגשת הדוחות הכספיים לאסיפת הכללית, הרחיב המחוקק את הגדרת חברה לא פעילה גם לחברות פעילות שמחזור עסקיהן קטן מרף נמוך יחסית (615,408.73 ש"ח לחברה פרטית, 750,000 ש"ח לחברה לתועלת הציבור). הרחבה זו, מאפשרת לחברות שפעילות בהיקף נמוך ליהנות מהקלות של חברות לא פעילות בנושאים הללו. יישום הגדרה זו בעניינינו, יביא לכך שגם אם הנתבע יוכיח רף הפעילות הנמוך, לו טוען, תיתכן אפשרות שיכנס להגדרת חברת פעילה. לעומת זאת, בעניין פירוק מרצון, בחר המחוקק, בהגדרה דווקנית ומצומצמת לחברה לא פעילה הכוללת חוסר בנכסים, חובות, הליכים תלויים ועומדים נגד החברה והעדר הליכי אכיפה מנהליים לפי הדין. דרישות אילו יוצרות הגדרה מצומצמת, הדורשת חוסר פעילות מוחלט של החברה כטענת הנתבע, אך כוללת גם את הדרישה להעדר חובות. יישום הגדרה זו אינו אפשרי בענייננו, בשל קיום החוב ומשכך, נבחן את תכלית הסעיפים שבבסיס הסדר הרמת המסך שבענייננו.