16. מוקשית בעיניי עמדת אברך, לפיה היא ראתה את התחייבותה על פי סעיף 10(ט) להסכם כמצומצמת לפעולות אקטיביות מצידה בלבד, קרי; תדלוק בשירות מלא, זאת משאף לשיטת מנהלה, מר יחזקאל אברך, כעולה מתצהיר שערך בתמיכה לתגובה לבקשה לסעד זמני, המשאבות בשירות עצמי הינן חלק מהתחנה וזו מופעלת על ידה -
"ביום 4.10.2017 החלה המשיבה (אברך – ש.י.) להפעיל את תחנת התדלוק. בתחנת התדלוק ארבע משאבות תדלוק, מתוכן שתי משאבות בהן ניתן לתדלק בשירות מלא ושתי משאבות בהן ניתן לתדלק בשירות עצמי"
(סעיף 7 לתצהיר מיום 8.2.2018 – מוצג 6 למוצגי עמירה) (ההדגשה שלי – ש.י.)
כך יוצא שאם אברך היא מי שמתחייבת בהסכם להפעיל משאבה בתדלוק עצמי (סעיף 10(י) להסכם), משאבה, אשר כעדות מנהלה הינה חלק מהתחנה, אזי התחייבותה בהסכם שלא להפעיל את התחנה בשבתות ובחגים (סעיף 10(ט) להסכם), כוללת אף את השבתת אותה משאבה בתדלוק עצמי, כל זאת במשנה תוקף משהוברר ועל כך דומה כי אין חולק שאברך היתה ערה לרצונה של עמירה להימנע מחילול שבת וחג ברכוש שבבעלותה.
17. בהינתן לשון ההסכם ניתן גם ניתן להבין שעמירה, אשר לא ביקשה למנוע חילול שבת של עובדי אברך דווקא (אותם עובדים בתדלוק בשירות מלא) אלא עניינה היה ועודנו במניעת חילול שבת וחג בפרהסיה בתחנה שבבעלותה, כעדותו בחקירה הנגדית של בעל השליטה בה, מר אורי עמירה - " זה לא מעניין אותי מה אדם עושה בבית שלו. אנחנו מדברים על תחנת דלק שאנשים נכנסים אליה, מתדלקים ומשלמים בכרטיס אשראי. ...מיום שהתחנה נפתחה, אנשים מתקשרים אליי ושואלים אותי, האם יכול להיות שהתחנה שלי עובדת בשבת ואני מיום שנולדתי לא עבדתי בשבת ולא הרווחתי בשבת ..." (עמ' 11-12 לפרוטוקול הדיון לפני בית משפט קמא – מוצג ג' למוצגי אברך), סברה כי די בהתחייבות אברך שלא להפעיל את התחנה בשבתות ובחגים, כפי שנקבעה בסעיף 10(ט) להסכם, ובכך ימולא רצונה.
18. על אברך, אשר מחד גיסא הייתה ערה לרצונה של עמירה למנוע חילול שבת וחג במתחם התחנה ועל כך תעיד יותר מכל התנהלותה בפועל - סגירת חנות הנוחות בשבתות ובחגים מתוך כבוד ל"כוונה של ההסכם" ("הנושא של חנות הנוחות יכולה לפעול בשבת ואנחנו אף על פי שאנחנו יכולים על פי ההסכם להפעיל אותה בשבת אנחנו לא עושים זאת ומכבדים את הכוונה של ההסכם לפחות מבחינתנו" - מעדותו בחקירה נגדית של מר יחזקאל אברך בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון לפני בית משפט קמא – מוצג ג' למוצגי אברך), ומאידך גיסא סברה כי התחייבותה על פי ההסכם שלא להפעיל את התחנה בשבתות ובחגים נוגעת אך לפעילות המבוצעת על ידי עובדיה, להבדיל מתדלוק בשירות עצמי, היה להבהיר את הדברים ולציינם באורח מפורש במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם, שארך כשנה (ראו עדות מר אורי עמירה - עמ' 6 לפרוטוקול הדיון לפני בית משפט קמא – מוצג ג' למוצגי אברך) ובוודאי בהסכם עצמו ובלשון בית משפט קמא - "אין מחלוקת כי במהלך המשא ומתן שנוהל לקראת כריתת ההסכם, התובעת (עמירה - ש.י.)היא שביקשה להוסיף את ההגבלה לפיה התחנה לא תופעל בשבתות ובחגים. מדובר בהגבלה גורפת. לאור זאת, על הנתבעת (אברך – ש.י.) היה לסייג בכתב את דרישת התובעת ואת התחייבותה כנובע מכך ולציין במפורש כי התחייבות זו אינה כוללת הפעלת משאבה בשירות עצמי" (סעיף 31 לפסק הדין). משלא עשתה כן, כקביעת בית משפט קמא, אין לה להלין אלא על עצמה.
שלומית יעקובוביץ, שופטת
משהיה בידי אברך למנוע את אותה "תאונה משפטית" שארעה, סבורתני כי בדין מצא בית משפט קמא להניח לפתחה את תוצאותיה.
19. טעם נוסף לכך נעוץ בעובדה כי הגם שמדובר בשתי חברות מסחריות, שיוצגו על ידי עורכי דין במהלך המו"מ ובחתימת ההסכם, עדיין לאברך ניסיון רב בהתקשרויות חוזיות בתחום הפעלת תחנות דלק, על כל ההיבטים הכרוכים בכך, ועל כן תיטה הכף לראות בה כמי שיכולה היתה בנקל לעמוד בזמן אמת על 'התקלה' ואף למנוע אותה.
20. לאור כל האמור לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את אברך בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
השופטת י. שבח:
1. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות, פרק כ, ז-ט).
אין צורך להכביר מילים על קדושת השבת וחשיבותה מדורי דורות. שמירת השבת נחשבת למצווה החשובה ביותר, ולא בכדי נאמר כי "שקולה שבת כנגד כל המצוות". יהודים לדורותיהם מסרו את נפשם על קידוש השם ובלבד שלא יעברו על איסור חילול שבת.
אלא שהערעור המונח לפנינו כלל אינו עוסק בסוגיית חשיבות שמירת השבת, לא בחופש הדת וגם לא בשאלה האם ניתן לכפות את שמירת השבת על הציבור המסורתי או החילוני, כי אם בשאלה פשוטה, חוזית במהותה, שעניינה באיתור כוונת הצדדים.
אשר על כן הזהרתי את עצמי שלא ליתן לכבוד וההערכה שאני רוחשת לשבת - המתנה היפה ביותר, יום מנוחה שבועי, שעם ישראל העניק לאומות העולם - להשפיע על ההכרעה.
2. והשאלה הטעונה הכרעה בערעור זה היא האמנם הוסכם בין אברך - השוכרת, לבין עמירה - המשכירה, כי יש לנטרל את משאבות התדלוק האוטומטי הנמצאות בתחנת הדלק בשבת ובמועד, ולחסום את פעילותן?
לטעמי התשובה שלילית.
עסקינן בהסכם שכירות שנערך ונחתם בשנת 2013 והמחזיק לא פחות מ 18 עמודים (!), ועריכתו המשותפת, לרבות שתי טיוטות שקדמו לו, נעשתה ע"י עורכי דין מהמשרדים מובילים. עמירה אישר כי יוצג בהסכם ע"י משרד עו"ד פירון, אולם טענתו לפיה הטיוטה הראשונית נוסחה ע"י ב"כ אברך לא אושרה ע"י מי שייצג אז את עמירה, עו"ד הוברמן ("אני לא זוכר האם הטיוטא הראשונה יצאה מאצלנו או מאצלו"- עמוד 12 לפרוטוקול קמא שורות 21-22).
מכל מקום, עמירה אישר כי המשא ומתן עם אברך ארך כמעט שנה, וכי עורכי הדין שלו עברו על ההסכם והעירו הערותיהם (עמוד 6 מול שורות 4-5).
ומה נאמר בהסכם בהקשר לשמירת השבת בתחנה, ציפור הנפש של עמירה? תת סעיף אחד המחזיק שורה אחת בלבד (!) בזו הלשון: "אברך מתחייבת להפעיל את התחנה בכל ימות השבוע, למעט בשבתות ובחגי ישראל" [סעיף 10(ט)], לא פחות ולא יותר. משפט אחד קצר שפרשנותו המילולית הדווקנית הפוכה לזו הנטענת ע"י עמירה, ולפיה: תרצה אברך להפעיל התחנה בכל ימות השבוע - תפעיל, לא תרצה - אינה מחויבת ורשאי שלא להפעיל. זהו פשוטו. אין לזקוף אפוא לחובת ב"כ אברך את הצהרתו במהלך הדיון בבית משפט קמא, שאין הגונה ממנה, כי חרף הניסוח הקלוקל לעיל, מוסכם עליו כי "הסעיף הזה אומר שחברת אברך אינה יכולה להפעיל את התחנה בשבתות ובחגי ישראל", ואין להרחיק לכת ולהשליך ממנה כי אברך התחייבה גם לנתק את משאבות התדלוק האוטומטיות, התחייבות שאין לה זכר בהסכם השכירות.
3. יתרה בכך, מתחת לסעיף 10(ט) לעיל ובצמידות לו, שוכן לו סעיף 10(י) הקובע "אברך תפעיל בתחנה משאבה אחת לפחות בשירות עצמי". קרי, לא זו בלבד שעמירה מודעת לרעיון משאבת תדלוק אוטומטית, אלא שאברך אף מתחייבת להפעיל ולו אחת כזו. אבל מה יהיה דינה של משאבה זו בשבת? שתיקה. אף מלה. מה מנע מעמירה להוסיף סיפא לסעיף (י) לעיל המורכבת מארבע מילים "...שתושבת במהלך שבת וחג"? אין מחלוקת כי נוסח הסעיפים 10(ט) ו 10(י) לעיל זהה גם בטיוטות ולא עבר כל שינוי, כך שאין חשש להשמטה.
4. בבואה לעסוק במלאכת הפרשנות, מייחסת חברתי השופטת יעקובוביץ חשיבות ל"אורח החיים הדתי שמקיימים בעל השליטה בה, מר אורי עמירה ושניים מבניו, המצויים בשלהי לימודי ההסמכה לרבנות". אלא שהתביעה הוגשה בחודש פברואר 2018, ותצהירי העדות הוגשו בשנת 2019, עת הסכם השכירות נכרת בחודש מרץ 2013, חמש/שש שנים קודם לכן. מבלי לרמוז חלילה שמי מבני משפחת עמירה לא שמר שבת כהלכתה בשנת 2013, הרי עיסוקם בעת הגשת העדויות אינו יכול להשליך בהכרח על הלך הרוח בשנת 2013, שהוא הלך הרוח הקובע.
בתורנו אחר כוונת שני הצדדים להתקשרות וקביעת אומד דעתם, עמדתי היא שאין לייחס חשיבות יתר להיותו של עמירה ובני משפחתו יהודים דתיים. ככלל, ואיני אומרת שכך הם פני הדברים בענייננו, אין לגזור בהכרח מעצם בחירותיו המצפוניות של אדם ביחס לעצמו, ולמרכיבי זהותו ואמונתו הדתית, מסקנות גורפות וחד ערכיות ביחס לתכנים של יחסיו העסקיים עם הסובבים אותו. הדבר אף עלול ליצור פתח שמא שינויים שהזמן גרמם, כגון התחזקות ברמת אדיקותו של המתקשר החוזי, או סנקציות חברתיות המוטלות עליו בקשר להתקשרות זו או אחרת - ישנו את עמדתו באשר למגבלות המוטלות, לשיטתו, על המתקשרים עמו, בדיעבד.
לא בכדי עולה הדרישה לעיגון אותן מגבלות בהסכם עוד בשלב ההתקשרות.
הציפיה הסבירה של המתבונן מהצד היא שכאשר כוונת הצדדים היא ל"תחנה שומרת שבת", על כל היבטיה, כי הדבר יעוגן מפורשות בחוזה המחזיק 18 עמודים, במובחן מסעיף המנוסח באופן בעייתי והמחזיק שורה אחת.
5. חברתי אף רואה לזקוף את "התאונה המשפטית" ואת שתיקת ההסכם בכל הנוגע למשאבות התדלוק האוטומטיות - לחובת אברך בטעם נוסף ה"נעוץ בעובדה כי הגם שמדובר בשתי חברות מסחריות, שיוצגו על ידי עורכי דין במהלך המו"מ ובחתימת ההסכם, עדיין לאברך ניסיון רב בהתקשרויות חוזיות בתחום הפעלת תחנות דלק, על כל ההיבטים הכרוכים בכך, ועל כן תיטה הכף לראות בה כמי שיכולה היתה בנקל לעמוד בזמן אמת על 'התקלה' ואף למנוע אותה".
לו היה מדובר בתנאי מסחרי יכול והייתי מאמצת את האמור לעיל, חרף היות עמירה מיוצגת, משאברך היא אכן בעלת הניסיון והידע בתחום תחנות הדלק. אלא שאין עסקינן כלל בתנאי מסחרי הקשור לשכירת מקרקעין לצורך הפעלת תחנת דלק, אלא לתנאי הקשור לשמירת השבת – שהוא מבחינת עמירה "ייהרג ובל יעבור", ומצד אברך – אדישות במקרה הטוב. בעל הידע ובעל הרצון למנוע חילול שבת - הוא מר עמירה, ועל כתפיו הייתה מוטלת החובה להבהיר מה דינן של המשאבות האוטומטיות. היה עליו לפעול להעלאת הנושא לדיון, ולבחור האם להתקשר בהסכם גם באין הסכמות בעניין החשוב לו לשביעות רצונו. ראיית אברך, יהא ניסיונה אשר יהא, כמי שעליה החובה לחקור בעצמה ומראש את אמונותיו והעדפותיו של עמירה, באופן המזמין מגבלות שתוטלנה עליה בדרך זו או אחרת – מרחיקת לכת, לא כל שכן התוצאה לפיה אם לא חקרה כאמור – תיראה בשלב קיום ההסכם, ולאחר השקעות מרחיקות לכת מצדה במקרקעין, כמי שאותם מעשים נאסרו עליה.
מדוע שלא נקבל את גרסת אברך כי הסכים שהוא ועובדיו לא יפעילו בעצמם את התחנה בשבת, ולכן גם התחנה וגם חנות הנוחות סגורות בשבת, אך כלל לא הסכים, גם לא נדרש, להשבית משאבה אוטומטית שאינה מצריכה נוכחות מי מעובדי התחנה?
והדברים אינם מובנים מאליהם כלל ועיקר. ואדגים: סניף הבנק סגור בשבת אך הדבר לא מונע מלקוח המבקש למשוך כסף מחשבונו לגשת לכספומט ולמשוך כספים, גם להפקיד ולברר יתרה. הקפיטריות בבתי החולים הציבוריים סגורים בשבת, עם זאת לכל מבקר יש גישה למשאבות האוטומטיות, ועל ידי שלשול מטבע למשאבה ניתן לרכוש מאכל ומשקה גם בשבת.
6. הדרישה להשבית משאבה אוטומטית חייבת הייתה למצוא ביטוי מפורש בהסכם השכירות.
בענייננו לא זו בלבד שההסכם שותק לחלוטין בנקודה זו, אלא מהעדויות עולה שהצדדים כלל לא התייחסו אליה במשא ומתן טרם כריתת ההסכם שהתארך על פני קרוב לשנה (עו"ד הוברמן: "אני לא זוכר שדיברנו על העניין הספציפי הזה" עמוד 13 שורה 19, עמירה: "לא עלה" עמוד 8 שורה 22).
בהינתן העובדה לפיה לא דובר כלל על אפשרות תדלוק בשירות עצמי במהלך השבת, ממילא לא ננקטו ניסוח או לשון ספציפיים שתכליתם לבטא את אומד דעת הצדדים. משכך, ספק בעיני אם יש לייחס לשימוש בשורש "פ.ע.ל." בסעיפים 10(ט) ו-10(י) להסכם חשיבות של ממש לצורך קביעת התוצאה המשפטית, מה גם שחלף ניסוחים כגון "התחנה תפעל בכל ימות השבוע, למעט בשבתות ובחגי ישראל" או "התחנה לא תמכור דלקים בשבת", הושם הדגש דווקא על ניסוח שעניינו במעשים אקטיביים מצד אברך.
עוד יוער כי ניתוק החשמל מהמשאבה האוטומטית (ואתעלם מכך שלא הובאה עדות שהדבר אפשרי) לא היה מונע חילול שבת בפרהסיה בתחנה, שהרי עמירה אישר כי לא דרש מאברך כי יתקין מחסום בכניסה לתחנה ("הוא לא חייב" עמוד 7 שורה 17), מכוניות היו נכנסות לתחנה, הנהגים היו מנסים להפעיל את משאבת התדלוק האוטומטית, מגלים לאכזבתם שהיא מושבתת ועוזבים את התחנה. הנה לנו חילול שבת, ומה הועילו חכמים בתקנתם?
7. זאת ועוד. מדובר בחוזה שכירות ארוך טווח - 12 שנים. אברך שכרו קרקע חרבה ובמשך ארבע שנים עמלו על בניית התחנה ושילמו דמי שכירות החל מהחודש השמיני לשכירות. דמי השכירות החודשיים מסתכמים ב 46,000 ₪ לחודש, והתמלוגים, לפי עדות עמירה, בסכום נוסף של 30,000 ₪ לחודש.
הפסיקה בנושא הסכמי שכירות מטילה את החובה להבהיר איסור המגביל את השוכר מזכויות רגילות של שוכר - דווקא על המשכיר ולא על השוכר.
נקבע כי "...הכלל הוא שתנאי בחוזה שכירות המתכוון להגביל את זכותו של השוכר, יש לפרשו נגד המשכיר ולטובת השוכר"; וכן:
"אם בעל הבית רצה למנוע תוצאה חוקית זאת, היה צריך לעשות זאת בלשון ברורה שאינה משאירה מקום לספק, ואם ישנו ספק כל שהוא בדבר מובנו של האיסור, יש לפרשו לטובת השוכר ונגד המשכיר משום שהלשון היא לשונו של המשכיר" (ע"א 60/53 א' טוביס נ' פ' רבלסקי ואח').
ועוד:
"כידוע, יש לפרש הוראותיו של חוזה-שכירות באופן דווקני נגד המשכיר, וכאשר הוראה מסוימת ניתנת לשני פירושים, יש להעדיף את הפירוש הנוח לשוכר" (ע"א 175/56 רוזנפלד נ' "שפיר" בע"מ, פ"ד יא, 691, 693-694; השופט ברנזון)
בע"א 703/88 מורגן תעשיות נ' בתי גן להשכרה בע"מ, ציטט בית המשפט את הכלל לעיל וקבע:
"... במקרה שלפנינו הייתי מגיע למסקנה זהה, גם לולא הובא איזכור כלשהו של העברת המניות בחוזה שלפנינו... ההנחה העולה מכך היא, שהמשכיר היה צריך להיות ער למערכת הנסיבות המתוארת בסעיף 120, ואם רצה ליצור הגבלה שגוררת אחריה חילוטי השכירות (ולא רק גביית דמי מפתח), היה יכול לציין זאת מפורשות בחוזה. אגב, עצם ההתייחסות לתשלום דמי מפתח במקרה של שינויים פנימיים בתאגיד, יש בה כדי להצביע על כך שהדגם של סעיף 120 היה נגד עיני הנסחים של החוזה.
משלא עשה כן, אין לדידי מקום לגיבושה של המסקנה, לפיה ביקש המשכיר ליצור עילת פינוי בדרך עקיפה, היינו על-ידי קביעת הסדר תשלומים בעקבות הקצאת מניות, אשר במקרה של חוסר אפשרות למימושו יגרור אחריו פינוי של המושכר" (עמוד 299).
לולא היה ידוע במועד כריתת ההסכם על אפשרות התקנת משאבת תדלוק בשירות עצמי, אולי ניתן היה להניח לטובת עמירה שלו ידעה על משאבה שכזו היתה דואגת לכלול בהסכם סעיף איסור החל גם עליה, אלא שההסכם כולל גם כולל חיוב לאברך להפעיל ולו משאבת תדלוק אוטומטית אחת ועוד בסעיף נפרד הצמוד לסעיף הפעלת התחנה בשבת, תוך שתיקה רועמת ביחס לגורלה של משאבה זו בשבתות ובחגים.
אין אפוא כל מקום להוסיף מכללא את מה שעמירה לא דאג להסדיר מראש.
8. בתביעתה עתרה עמירה לצו מניעה קבוע נגד אברך המורה לה "לחדול ממעשיה ולהפסיק את פעילותה של תחנת הדלק בשבתות וחגי ישראל, ולהימנע ממכירת דלקים ... ובין באמצעות מכשירים ו/או עמדות אלקטרוניות באשר הן ובין בכל דרך אחרת באשר היא" (סעיף 40 לכתב התביעה).
חוששני כי איסור להפעיל משאבה אוטומטית בשירות עצמי בשבתות וחגי ישראל אמור היה למצוא את מקומו בהסכם.
משאיננו שם - לא יעניק בית המשפט את שהוחסר, בייחוד עת ניתן היה לפתור את הסוגייה בפתרון כספי קונקרטי, כפי שהוצע בפועל.