"ראשית ועיקר אתייחס לנושא הסמכות העניינית שהועלתה בפתח ישיבת היום.
לטעמי, עניינו של תיק זה עוסק בקניין רוחני במובן אליו כיוון המחוקק בסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 ועל כן מקומו בבית המשפט המחוזי.
בתיק ספציפי זה ראוי להחיל את מבחן העילה ולא את מבחן הסעד.
לא זו אף זו, התובעת טוענת כי מעבר לזכות יוצרים בביטוי "מסרים מהיקום" היא אוחזת גם בסימן מסחר רשום. על כך באה תגובתו של הנתבע, כי סימן המסחר הרשום מתייחס רק לעיצוב שאושר אך לא לתוכן המילולי.
עניינים אלה, על ב"כ הצדדים לפרוש לנגד עיני בהליך השיפוטי גופו. אך אין ספק כי הדיון בנושא זה צריך להיערך בבית המשפט המחוזי.
בהקשר זה יוער, כי כתב תביעה נוסף מעבר לכתב התביעה של סימן מסחר רשום עומד לתובעת לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999. אף זה עניין של זכות יוצרים אשר לטעמי מקומו בבית המשפט המחוזי.
אשר על כן, בהקשר של סמכות עניינית אני מוצאת כי ראוי לדון בתיק זה בבית משפט המחוזי".
חזרתי על כך בהחלטתי מיום 11.5.2020 שניתנה בבקשה מספר 7 בתיק זה וזו לשון ההחלטה:
"1. הנושא כבר עלה, נדון והוכרע בישיבת יום 19.1.2020.
2. כפי שכבר ציינתי באותה ישיבה, בית משפט זה סבר מאז ועולם כי יש לסווג סוג מסוים של תיקי קניין רוחני כתיקים הראויים להתברר בבית המשפט השלום. ההלכה החדשה שנקבעה ע"י כבוד השופט גרוסקופף אף ציינה זאת בסעיף 36 לפסק דינו. אני מברכת על ההלכה החדשה שיצאה תחת ידו של כבוד השופט גרוסקופף אך זו היתה גישתי גם קודם לכן וגם במתן החלטתי ביום 19.1.2020.
3. עם זאת וכפי שכבר ציינתי בהחלטתי בתיק דכאן, מבחן הסעד של סכום התביעה אינו חזות הכל. בצדו קיים גם מבחן העילה שהוכר בסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984.
4. מצאתי כי בענייננו כאשר לטענת התובעת מדובר בפגיעה בזכויות פרי יצירתה, ראוי ליתן עדיפות למבחן העילה ולברר את הטענה בבית המשפט המחוזי, כפי שציוונו המחוקק.
5. הואיל וההלכה החדשה לא שינתה בעיני מאומה מן הגישה בה אחזתי בעבר, אלא שלא ראיתי ואינני רואה ליישמה בענייננו, אינני רואה מקום לשוב ולפתוח את ההחלטה בנושא הסמכות העניינית שניתנה על ידי בישיבת יום 19.1.2020.
6. הבקשה נדחית כיון שהצד השני לא הוטרח במתן תשובה, אינני עושה צו להוצאותיה".
19. אוסיף ואנמק גם במסגרת הנוכחית. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") מסמיך את בתי המשפט המחוזיים לדון בתביעות בענייני זכויות קנין רוחני. הסמכה זו אינה אות מתה. לא ניתן לבטל סעיף חשוב ומהותי בספר החוקים. תולדת הסעיף הינה בעקבות הפסיקה בתיק רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות נ' שוורץ, פד"י נ"ג (1) עמ' 670 מפי כב' השופט תאודור אור. שם נקבע, כי כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי ערכאות שונות. כך נקבע כי תביעה לסעד כספי שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪ ובמקביל לו עתירה לצו מניעה, תחייב בדרך כלל הגשה של שני כתבי תביעה נפרדים לשתי ערכאות שונות. הסעד הכספי לבית משפט השלום ואילו הסעד של צו מניעה לבית המשפט המחוזי. כיוון שהיה ברור לכל כי מצב זה אינו רצוי מטעמים רבים – העדר יעילות, חשש מהכרעות סותרות, הטרחת שני מותבים שיפוטיים באותו עניין ומעשה וככלל בזבוז של אנרגיה משפטית רבה, נחקק סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט.
שם נקבע, כי מקום בו ישנן שתי תביעות או יותר בעניינים הכרוכים זה בזה, ואם אחת מהן מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי, נמשכת כל הסמכות והולכת לבית המשפט המחוזי.