דיון והכרעה
לשון ההסכם
59. כידוע, בבואנו לפרש חוזה, נקודת המוצא היא לשון החוזה, לה משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים [ראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 לפסק דינה של השופטת ברון (פורסם בנבו, 8.2.2018); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, פס' 12 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 8.8.2018); ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (פורסם בנבו, 21.1.2020)].
60. קיימים שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. השני, כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "עניין אפרופים"); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 15 (2006) (להלן: "עניין ארגון מגדלי הירקות"); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (פורסם בנבו, 26.2.2012); וכן ע"א 5620/16 הנ"ל והאסמכתאות הנזכרות שם].
61. בעת פרשנות חוזה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות [ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, פס' 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פס' 19 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 27.6.2005); עניין ארגון מגדלי הירקות].
62. מעמד לשון החוזה קיבל חיזוק ניכר בפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.2019) (להלן: "עניין ביבי כבישים").
63. באותה הפרשה שרטט כב' השופט שטיין רצף שבין קצותיו יש למקם את החוזה טעון הפרשנות בין חוזה יחס פתוח, אשר נוסח בקווים כלליים בלבד, לבין חוזה סגור עם התניה מלאה, קרי חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (שם, בפסקאות 12-13).
64. עוד נקבע כי למיקום החוזה ברצף השלכה ישירה על מלאכת הפרשנות. "שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא 'מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?'...פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה" (שם, בפסקה 14).
65. לצד גישתו של כב' השופט שטיין יש לציין גם את גישתו של כב' השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף מבחין בין שני סוגי מתקשרים בחוזים והם "מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות [...]; מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות" (שם בפסקה 2 לפסק הדין). בנוסף יש להבחין בין "חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים ... [לבין] חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים ... " (שם, בפסקה 2 לפסק הדין). בפסק הדין קיימת התייחסות גם לחוזה צרכני שאינה נוגעת לענייננו.
66. גם כאן מיקום החוזה בסיווג מוליך לאופן שונה של הפעלת הפרשנות השיפוטית: "בחוזה הפרטי, הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים; [...]; בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם" (שם, בפסקה 4).
"כאשר לפנינו חוזה עסקי, כדוגמת החוזה בו אנו דנים, מתן מעמד מכריע ללשון החוזה מסייע ליצירת יציבות וודאות חוזית, שכן הוא מאפשר לצדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית לעצב את ההתקשרות החוזית שלהם כרצונם, תוך שימוש מושכל וזהיר בלשון ההסכם" (שם, בפסקה 6).
67. עוד אוסיף בהקשר לכך, כי בבקשה לקיום דיון נוסף בעניין ביבי כבישים קבעה כב' הנשיאה חיות כי פסק הדין לא קבע הלכה חדשה בכללי פרשנות חוזים. בין היתר הפנתה כב' הנשיאה לדברי כב' השופטת ברק-ארז:
"ובעניין אחר הובהר כי "במסגרת העולם החוזי ישנם "מוסדות" חוזיים רבים... ברי, כי תכלית המוסד החוזי משפיעה אף על אופן פרשנות החוזה"... היטיבה לסכם זאת השופטת ד' ברק-ארז בעניין פארוואג'י: דומה שאין חולק על מקומו החשוב והמרכזי של נוסח החוזה בתהליך הפרשנות. עם זאת, שאלת היחס בינו לבין הנסיבות שאפפו את יצירתו והאופן שבו הן צריכות להשפיע על פרשנות החוזה אינה יכולה להיות תלויה רק בטקסט עצמו, וההכרעה בה כרוכה היא עצמה גם באופיו של החוזה ובנסיבות כריתתו. כך למשל, אני סבורה כי אין דומה חוזה שנוסח על-ידי בקיאים ויודעי דת ודין, אשר שקלו כל מילה ותג, לבין חוזה שנוסח על-ידי אנשי מעשה, שכוחם אינו דווקא בניסוחיהם, וזאת על רקע מערכת יחסים נמשכת ביניהם. לכאורה, משקלן של הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה צריך להיות משמעותי יותר במקרה מן הסוג השני, בעוד שבמקרה מן הסוג הראשון אמור להינתן משקל מכריע ללשון החוזה, והכול בכפוף לכך שיש לבחון כל מקרה לגופו... " [דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 14 (פורסם בנבו, 19.4.2020); ההדגשה איננה במקור].
68. בענייננו, כאמור, עליי להתחקות אחר כוונת הצדדים בבואי לפרש את הוראת סעיף 1.02 להסכם בשים לב תחילה ללשונו ולעובדה כי בהסכם בו עסקינן, מדובר בהתקשרות עסקית בין צדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב, ומשכך, יש ליתן מעמד מכריע ללשון שבה השתמשו בניסוח ההסכם.
69. לשון ההסכם ברורה ותחומה היטב ומלמדת על כוונת הצדדים. כך, סעיף 1.02 להסכם קובע כי:
"upon each sale of Upside Shares (as defined below) by the Buyer, the Buyer shall pay the Seller an additional payment per each Upside Share sold until such point in time (including those sold in the then current sale) by the Buyer…"
70. מלשונו של סעיף 1.02 עולה כי מנגנון ההשתתפות ברווחים, עליו הוסכם בין הצדדים, יחול על כל מכירה של המניות המזכות בתשלום (ה-upside shares), המוגדרות כמניות של אורמת תעשיות אשר נרכשו על ידי פימי, לרוכש כלשהו.
71. לשון הסעיף איננה כוללת כל הגבלה על זהותו של הרוכש ואף לא נקבע בהתאם ללשון הסעיף כי על הרוכש להיות צד שלישי שאינו חלק מקבוצת אורמת.
72. כמו כן, לא נקבע בסעיף דבר אשר לאופן ביצוע המכירה, בין אם במסגרת הסכם מיזוג או בכל דרך אחרת, ואף לא נקבע דבר אשר לסוג התמורה שתתקבל בגין המכירה, כדוגמת תמורה כספית או על דרך של הקצאת מניות. המכירה הוגדרה בצורה רחבה ביותר בהסכם "UPON ".EACH SALE
73. מכאן שיש בלשון זו של הסעיף בהסכם כדי להעיד על כוונת הצדדים להרחיב את קשת המקרים שעליהם יחול מנגנון ההשתתפות ברווחים והחלתו על כל מכירה מכל סוג שהוא של מניות אורמת תעשיות שנרכשו על ידי פימי, ועליהן בלבד.
74. זאת ועוד, כאמור, ההסכם הוא "חוזה עסקי" אשר נערך בין אנשי עסקים מנוסים ביותר אשר הסתייעו בטובי עורכי הדין בארץ (דומה כי על כך לא תהא מחלוקת בין הצדדים). בהקשר זה קבע כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים כי במקרה בו עסקינן בחוזה "עסקי", בין צדדים "מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם", יש ליתן מעמד מכריע ללשון החוזה (עניין ביבי כבישים, פס' 6 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף).
75. קביעה זו מחזקת את מסקנתי כי יש ליתן ללשון סעיף 1.02 מעמד מכריע, שכן לא יכול להיות חולק כי ההסכם הוא חוזה עסקי בין צדדים "מתוחכמים". ראוי לציין כי כב' השופט גרוסקופף חזר על הנמקתו האמורה במקרה נוסף, ואליו הצטרפו שתי חברות ההרכב (כב' השופטת דפנה ברק-ארז וכב' השופטת וילנר):
"....עסקינן בחוזה עסקי, אשר נערך על ידי אנשי עסקים מנוסים, שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, ולמצער כי באפשרותם להסתייע ביודעי דין. במצב דברים זה יש להעניק ללשון הברורה בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה "לנחש" את כוונתם – ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמוח ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים...אכן... הסכנות הטמונות בניסיון להרהר ולערער אחר לשונו הברורה של חוזה עסקי עלולות לעלות על היתרונות שעשויים לצמוח מכך" [ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG, פס' 22 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (פורסם בנבו, 19.02.2020); ההדגשות אינן במקור].
76. גם הנמקתו של כב' השופט שטיין בעניין ביבי כבישים תומכת במסקנה זו, שהרי עסקינן בהסכם סגור וממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית. יצוין כי אף כב' השופט שטיין חזר במקרה נוסף על הנמקתו האמורה של כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים [ראו ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פס' 22 לפסק דינו של השופט שטיין (פורסם בנבו, 17.11.2020)].
77. הנה כי כן, אין מקום לפרשנות הרחבה אותה מבקשת נורסטאר ליתן לסעיף 1.02, נוכח לשונו הברורה של סעיף זה, ושעה שהסעיף אינו מסייג מכירת המניות לחברה בקבוצת אורמת, הרי שכל מכירה של מניות, באשר היא, נכנסת בגדרו של הסעיף.
78. בפרשנותו של סעיף 1.02 על פי לשון ההסכם יש להתייחס אף לסיפת הסעיף שבמסגרתה נקבע כי יש להתאים את הרף הקבוע בהסכם לסוגים שונים של שינויים הוניים באורמת תעשיות:
79. עיון בהוראות סעיף 1.02 כולו מעלה כי הצדדים ביקשו לקבוע את אופן התחשיב שיתבצע מקום בו יתרחשו שינויים במבנה ההון של אורמת תעשיות. הנה כי כן, הצדדים בחרו להתייחס מפורשות לצורך בהתאמת כמות המניות והרף המוסכם במצבים בהם מתרחש שינוי במבנה ההון של אורמת תעשיות. אלא שבמקרה דנן לא בוצע כל שינוי במבנה ההון של אורמת תעשיות, אלא כל מניותיה נמכרו לחברה אחרת – אורמת טכנולוגיות – בעסקת מיזוג, כפי שיפורט בהמשך. עוד עולה מלשון ההסכם כי הצדדים לא התכוונו לבצע התאמה במקרה של מכירת מניות (כאשר התמורה היא במזומן או במניות), אלא אך במקרה של שינוי במבנה ההון של אורמת תעשיות (ראו סעיף 28 לתצהירו של מר גילון בק).
80. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת למקרא נוסחו הפשוט והנהיר של הסעיף היא כי כוונת הצדדים הייתה להחיל את סעיף ההשתתפות ברווחים על כל מכירה של מניות אורמת תעשיות, משמע גם על עסקת המיזוג וכי המכירה של מניות אורמת טכנולוגיות בשנת 2017, אשר עליה מבססת נורסטאר את תביעתה, איננה מזכה אותה בהשתתפות ברווחים, שכן איננה מכירה של מניות אורמת תעשיות, אלא מכירת מניות של חברה אחרת, עליהן ההסכם לא חל.