טענות הנתבעים
29. הנתבעים הכחישו את כל טענות התביעה, וטענו כי אין כל עילת תביעה נגד לייק קאר. כן נטען כי הנתבע לא ייסד את לייק קאר, אשר הוקמה על-ידי ניר.
30. לשיטת הנתבעים, אין מחלוקת כי הצדדים הם שותפים שווי זכויות וערבים לכל חובות החברה, ובמהלך השנים התנהלו כשותפים שווי זכויות. כן נטען, כי בין הצדדים נוצר משבר אמון עצום, אשר אינו מאפשר להם להמשיך ולנהל במשותף את החברה, וכי מאז שנת 2016 ביקש הנתבע להיפרד מהתובע ולפרק את השותפות ביניהם, ללא הצלחה. הנתבע הציע לתובע לבחור כל דרך אפשרית להיפרדות – החל ממכירת החברה לצד שלישי, עבור דרך רכישת הזכויות של הצד האחר על-פי עקרון "במבי", וכלה בחלוקה בעין של נכסי החברה ופירעון חובות החברה וסגירתה. התובע סירב לכל ההצעות.
31. לטענת הנתבעים, התובע הגיש את התביעה רק לאחר שבדצמבר 2017 משך התובע למעלה מ – 800,000 ש"ח מכספי החברה לכיסו האישי. בפועל, סילק התובע את הנתבע מהחברה, ואחר כך רוקן את החברה מנכסיה, תוך שהוא עושה בה כבשלו, והעביר את רווחיה לעסקיו האחרים.
32. כן נטען, כי למעט עדותו של התובע, אשר נמנע מהבאת עדים להוכחת טענותיו, התובעים לא הוכיחו את טענותיהם. לשיטתם, עדותו היא עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולפיכך יש להיזהר מלקבל את גרסתו כעד [הנתבעים מפנים לע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם פ"ד כח(1) 184, 194-195].
33. באשר לחלוקת האחזקות בחברה, נטען כי בהסכם המייסדים נקבע כי לאחר שהחברה תסיים לפרוע הלוואה בסך 700,000 ש"ח שתקבל מהבנק בערבותו של התובע לבדו, יעביר התובע לנתבע 1% ממניותיו, כך שלאחר העברה זו יחזיקו כל אחד 50% ממניות החברה. לשיטת הנתבעים, אין מחלוקת כי הלוואה זו נפרעה, ולמרות זאת התובע נמנע מביצוע העברת המניה ובכך הפר את חובתו החוזית להעברת המניה לנתבע. זאת, למרות שהנתבע ביקש ממנו את העברת המניה. לפיכך, לשיטת הנתבעים, הנתבע הוא בעל 50% ממניות החברה.
34. ביחס לראיות לכאורה אותן הציג התובע למעורבותו של הנתבע בלייק קאר נטענו טענות שונות, וביניהן כי באחד המקרים המכירה התבצעה מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, כאשר התובע בעצמו קיבל את טענת הנתבעים כי לא ניתן היה לדרוש מהנתבע להמשיך ולהתנהל בחברה התובעת כאשר מתנהלת נגדו תביעה. במקרים אחרים, נטען כי הנתבע סייע במכירת מוצרים שאינם מעולם הרכב ואינם מתחרים בתובעת, ובסכומים קטנים.
עוד נטען כי הנתבעת לא התחרתה בתובעת, וכי כל פעילות שנעשתה הייתה פעילות שהתובעים לא רצו לעשות בעצמם, על דעתו של התובע, וזאת לאחר שאפשר לנתבע לעשות את הפעילות בעצמו בכל דרך אחרת שיבחר.
לשיטת הנתבעים, התובע הוא היה זה שהפר את הסכם המייסדים, בכך שמכר מוצרי רכב וערכות לרכב בקניונים באמצעות חברת אמין תקשורת שבבעלותו. כן נטען כי כל המסמכים אותם הציג התובע נגנבו מתיקו של הנתבע והושגו אגב ביצוע עבירה ותוך פגיעה בפרטיותו, ולפיכך הם פסולים לראיה לפי הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
35. כן נטען כי התניות בהסכם המייסדים ובהסכם הנוסף, לפיהן נאסר על הנתבע לעסוק בעסק אחר, מנוגדות לחוק יסוד: חופש העיסוק, ונוגדות את תקנת הציבור לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), ולפיכך הן בטלות. לשיטתם, הנתבע אינו יכול לעבוד עם התובע עקב משבר האמון ביניהם, ולפיכך הגבלתו שלא לעבור מחוץ לחברה אינה אפשרית, זאת לאחר שהציע הצעות שונות לתובע לפירוק החברה שהתובע סירב להן. לגרסתם, הסיבה לסירוב התובע היא רצונו לסלק את הנתבע מהחברה וליטול לעצמו את המלאי שנותר בחברה. כך נטען, כי גם סירוב התובע למכירת המניות למר חיים חרוש נעשה בחוסר תום לב, לאחר שזה לא ביצע כל בדיקה מקדימה לגבי העסקה.
36. נוסף על כך נטען, כי הנתבע המשיך לפעול לטובת האינטרסים של החברה והמשיך לייצר הכנסה לחברה, ואף מנע מלקוחות גדולים, כגון חברת סונול, לנתק את קשריהם עם החברה.
37. באשר להסכם הנוסף, נטען כי סעיף 9 משמעו שהתובע מאשר שהנתבע יהיה זכאי ל – 50% מהחברה. לפיכך, הנתבע היה זכאי לקבל לעצמו נכס כלכלי בשווי של כמעט 2 מיליון ש"ח בדמות לקוחות החברה, נכס שנמנע ממנו לאחר שהתובע נטל לעצמו ו/או למקס קאר את כל נכסי החברה.
38. כמו כן, נטען כי התובע התנהל בחוסר תום לב, במטרה לסלק את הנתבע מהחברה ולהעביר את רכושה לעצמו. בין היתר נטען כלפי התובע, כי אישר את הגשת התביעה בשם החברה שלא כדין וללא ייפוי כח; רוקן את נכסי החברה והעביר אותם למקס קאר; העביר אל מקס קאר מלאי של אקסטרים קאר בשווי עלות וללא רווח; גנב סחורה מאקסטרים קאר ומכר אותה ב"שחור" וללא אסמכתא, ונטל המזומנים לעצמו; עקב אחר הנתבע וחדר לפרטיותו; קשר קונספירציה לרמות את הנתבע עם העד איתן סבן, ועוד.
39. ביחס לחוות הדעת מטעם התובעים, הציגו הנתבעים את חוות הדעת מטעמם, לפיה דינה של חוות דעת התובעים להידחות, עקב הפגמים החשבונאיים שנפלו בה. כך נטען, כי תומר לא עשה כל חקירה ואף לא בדיקה עצמאית על-מנת לוודא נכונות הנתונים ששימשו בסיס לחוות דעתיו, אלא הסתמך רק על חומרים שקיבל מהתובע.
40. עוד נטען, כי תומר התעלם מפגמים ואזהרות רואה החשבון של החברה שנכתבו בדו"ח הכספי של החברה לשנת 2018, עליו התבסס תומר בחוות דעתו. בין היתר, הודגש ביאור 6 לדו"ח, לפיו לא בוצעה ספירת מלאי בחברה בהתאם לנהלי ביקורת מקובלים; וכן הנתבע הפנה לסכומים גדולים אותם התובע הוציא מהחשבון לאחר המועד הקובע לדו"ח – 31.01.2019. כך נטען, כי העברות שונות אותן ביצע התובע לחברת מקס קאר הותירו אותה חייבת לאקסטרים קאר סך של כ – 2 מיליון ש"ח. לפיכך, טוענים הנתבעים כי אין בחוות דעת התובעים כדי להוכיח את גובה החובות הנטענים של אקסטרים קאר, ולפיכך דין התובענה להידחות.
דיון והכרעה
41. תחילה, יש להדגיש כי במהלך ההליך נטענו טענות רבות שאינן דרושות להכרעה במחלוקת מושא ענייננו. לפיכך, אדרש לסוגיות הרלוונטיות לצורך זה בלבד.
42. לצורך הכרעה בשאלת הסעד הרלוונטי בנסיבות ההליך דנן, אדרש תחילה לשאלה האם אלעד הפר את חובות האמונים שלו כנושא משרה באקסטרים קאר באמצעות לייק קאר.
43. לאחר מכן, וככל שיימצא כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, אבחן האם בתחרות זו יש גם משום הפרת חוזה בין הצדדים.
44. לבסוף, וככל שמי משאלות אלה תיענה בחיוב, אדרש לסעדים הרלוונטיים בנסיבות העניין.
האם אלעד הפר את חובות האמון כלפי החברה?
המסגרת הנורמטיבית
45. סעיף 254(א) לחוק החברות קובע את חובת האמונים של נושא המשרה כלפי החברה:
"254. (א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה."
דהיינו, מחובת האמונים החלה על נושא המשרה בחברה נגזרים איסורים שונים החלים עליו, וכוללים – בין היתר – איסור על ניגוד עניינים; איסור על תחרות עם עסקי החברה; איסור ניצול הזדמנות עסקית של החברה; ואיסורים נוספים [תנ"ג (ת"א) 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ (פורסם בנבו, 21.10.2013) (להלן – עניין פאנגאיה); תנ"ג (ת"א) 51021-02-13 כסיף יועצים לשירות מעליות בע"מ נ' איל אפרתי (פורסם בנבו, 16.03.2016) (להלן – עניין כסיף)].
לשיטת המלומד לחובסקי, החובה המוטלת בסעיף 254(א)(1) לחוק החברות היא למעשה הבסיס ממנו נגזרות שתי החובות שלאחריו: החובה שלא להתחרות עם עסקי החברה (סעיף 254(א)(2) לחוק החברות), והחובה שלא לנצל הזדמנות עסקית של החברה (סעיף 254(א)(3) לחוק החברות) [עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 183-184 (2016)]. יש לציין כי אף ברבים מהמקרים, הדיון בשתי עילות אלה נעשה במשולב ובמאוחד [עניין דהן]. אסקור כעת, בקצרה, את שני איסורים אלה.
איסור תחרות עם החברה –
46. הפסיקה והספרות בנושא אינה ענפה. ניתן לקבוע שנושא משרה עשוי להפר את חובת האמונים אף כאשר ישנו רק סיכוי לניגוד עניינים, גם כאשר לא הוכחו נזק או תחרות ישירה – למשל, אם נושא המשרה עסק בתחום פעילות דומה לתחום פעילותה של החברה [יוסף גרוס חוק החברות 604 (2016)]. נראה כי בחינת שאלת תחום הפעילות של החברה דומה לבחינה שנעשתה בפסיקה עד כה ביחס לאיסור ניצול הזדמנות עסקית של החברה, ושתוצג בהמשך [עניין דהן].
47. ככלל, יש לבצע הבחנה בין מצבים בהם תחום העיסוק הוא ייחודי ואופייני לחברה – מה שמגדיל את האפשרות לאכוף איסור זה, לעומת מצבים בהם תחום העיסוק מזוהה עם נושא המשרה עצמו – מצבים שבהם ייתכן שלא ניתן יהיה לאכוף את האיסור, שכן לא ניתן יהיה לצפות ממנו שלא ינצל את כשירותו המיוחדת בחברות שונות, אך ורק בשל העובדה שעבד בתקופת זמן קודמת יותר בחברות אחרות [אירית חביב-סגל דיני חברות 499 (2007)]. כאמור, דיון נרחב בעניין זה מתבצע דווקא בעת בחינת איסור ניצול הזדמנות עסקית, כפי שיפורט להלן.