--- סוף עמוד 14 ---
אין לקבל טענה כי חוות הדעת לוקה בחוסר סבירות שיש בו כדי לשלול מהמשיבים את הגנת ההסתמכות. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענת המדינה כי עורכי דינם של המשיבים לא היו ערים לכבילות שבהסדרים הכובלים או שהמשיבים לא הציגו בפניהם כבילות אלה באופן מלא.
על סמך האמור לעיל הגיע, אפוא, בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבים פעלו בכל נוגע להסכמות ולהסדרים שיוחסו להם בכתב האישום, תוך שהם סומכים על עצה משפטית שקיבלו, לפיה אין באותן הסכמות משום עבירה על חוק ההגבלים. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות המקרה טעותם של המשיבים הייתה בלתי נמנעת באופן שמקים להם הגנה מכוח סעיף 34יט לחוק העונשין, ולפיכך החליט לזכותם.
טענות הצדדים
16. בערעורה לפנינו המדינה אינה משיגה, מטבע הדברים, על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים ערכו ביניהם הסדר כובל בתחום שיווק הבשר, אלא היא תוקפת את קביעתו של בית המשפט קמא כי בנסיבות המקרה שלפנינו עומדת למשיבים הגנה של טעות במצב משפטי הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין. לטענת המדינה יש לפרש את הגנת הטעות במצב המשפטי לפי סעיף 34יט כמורכבת משני יסודות: היסוד האחד הוא יסוד סובייקטיבי, שלפיו יש לבחון האם טעותו של הנאשם אכן הייתה "טעות", והאם מדובר בטעות כנה ובתום לב; והיסוד האחר הוא יסוד אובייקטיבי, שלפיו יש לבחון האם אמנם הטעות הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר". בהקשר זה טוענת המדינה כי יש להבחין בין טעות סבירה לטעות בלתי נמנעת באורח סביר, שרק היא מקנה פטור מאחריות פלילית. המדינה מוסיפה עוד, כי ההגנה הקבועה בסעיף 34יט יוצרת חריג לכלל של "אי ידיעת הדין אינה פוטרת", ולטענתה יש לפרש חריג זה בצמצום, כך שהוא יחול רק במערכת נסיבות מורכבת שבה האזרח לא יכול היה להעלות על דעתו, גם לאחר שנקט באמצעים סבירים, כי הוא עובר עבירה פלילית. המדינה טוענת, אם כן, כי ההגנה הקבועה בסעיף 34יט נועדה לחול במצב בו הנאשם לא יכול היה לדעת מהו הדין ולא להגן על אדם שטעה בהבנת הדין. על כן הסטנדרט שנקבע בסעיף 34יט הוא, לטענת המדינה, סטנדרט גבוה של מעין אחריות קפידה, והנאשם שמבקש ליהנות מההגנה של טעות במצב משפטי נדרש, כך טוענת המדינה, לגלות רמת זהירות גבוהה ולנקוט בכל האמצעים הסבירים לבירור הדין.
--- סוף עמוד 15 ---
המדינה מוסיפה וטוענת כי נוכח סטנדרט ההתנהגות הגבוה שמציב סעיף 34יט לחוק העונשין אין די בכך שנאשם הסתמך על ייעוץ משפטי שגוי כדי ליהנות מההגנה. המדינה מכירה אמנם בכך שהעצה המשפטית השגויה עשויה להיות ראייה לעצם קיומה של הטעות והיא נסיבה שיש להביא בחשבון, אך אין די בכך, לטענת המדינה, כדי להוכיח כי אותה טעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. המדינה טוענת בהקשר זה כי סבירותה של העצה המשפטית משליכה על תום לבו וכנותו של הנאשם המסתמך על העצה, אולם היא אינה תנאי מספיק לתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 34יט, והיא אינה מלמדת בהכרח על סבירות טעותו של הנאשם. בנוסף מצביעה המדינה על שיקולים שונים של מדיניות משפטית שמחייבים לטענתה לנהוג בהקפדה יתרה ביחס לטענה של הסתמכות על עצתו המשפטית של עורך דין, ובפרט מצביעה המדינה על החשש מפני קניית חוות דעת "מוזמנות" והפיכת הפנייה לעורך דין לפיקציה. לטענת המדינה, סכנה זו מתעוררת בעיקר בנוגע לעבירות "צווארון לבן", שבהן קיימת כדבר שבשגרה מעורבות משפטית של עורכי דין. המדינה מדגישה בטיעוניה כי עצם קיומה של אפשרות לפנות ולקבל הבהרות מגורם רשמי צריכה להוות נסיבה מכרעת בבירור השאלה האם הנאשם עשה את כל הנדרש ממנו על מנת לברר את הדין. כאשר נאשם היה מודע לאפשרות לפנות לגורם רשמי מוסמך ולא עשה כן אין לראות את טעותו המשפטית, כך טוענת המדינה, כטעות בלתי נמנעת באורח סביר. המדינה מוסיפה בהקשר זה כי יש להעדיף את הפנייה לגורם רשמי מוסמך (כאשר קיימת אפשרות לעשות כן) על פני הסתמכות על עצת עורך דין, שכן יש בכך כדי לצמצם את סכנת הסובייקטיביזציה של הדין. לפיכך, כאשר הייתה לפרט אפשרות לפנות לגורם רשמי מוסמך והוא לא עשה זאת או כאשר הוא פעל במודע בניגוד לעמדת הרשות המוסמכת, הוא נטל על עצמו את הסיכון של פעולה בניגוד לחוק. באשר לרלוונטיות במקרה דנן של פסק הדין בפרשת הורביץ, שגם בו נדונה הטענה של הסתמכות על עצתו המשפטית של עורך-דין, טוענת המדינה כי אותו פסק דין הוא רלוונטי למצב שבו ההסתמכות שוללת את התקיימות היסוד הנפשי של העבירה (לדוגמה בעבירה של כוונה מיוחדת), אולם בענייננו טענת ההסתמכות נטענת בנוגע להגנה הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין, אליה לא נדרש כלל בית המשפט בפרשת הורביץ.