פדיון חופש
66. לטענת התובע, בהתאם להסכם ההעסקה שנחתם עמו היה זכאי הוא ל-30 ימי חופש בשנה, שהם צבירה של 2.5 ימים לכל חודש העסקה לפיכך, טען התובע משהחסירה הנתבעת משך כל תקופת עבודתו מידי חודש חצי יום חופש זכאי הוא להפרשים בגין ימי חופשה שהוחסרו בניגוד להסכם העסקה בגין 21.5 ימי חופשה (ההפרה הראשונה) ששוויים 27,412.5 ש"ח.
67. עוד טען התובע כי אחרי ההחלטה על פיטוריו ועד לחודש 10/16 (ההודעה בדבר סיום העסקתו נמסרה לו בחודש 3/16) בוצעה על ידי הנתבעת בתלושי שכר התובע שהוצאו לו על ידה, צבירה של 2 ימי חופשה (צבירת ימי חופשה במהלך תקופת ההסתגלות ותקופת ההודעה המוקדמת). בהתאם ללשון הסכם העסקתו זכאי היה התובע לצבור ימי חופש גם בתקופת ההסתגלות וגם בתקופת ההודעה המוקדמת.
68. זאת ועוד, בתלוש שכר חודש 11/16 ביצעה הנתבעת רישום כוזב ומחקה הנתבעת לתובע 43.5 ימי חופשה שנצברו לזכותו במהלך העסקתו (ההפרה השנייה) וזאת על אף שבחודש קלנדרי אין יותר מ-30 ימים. יש לדחות טענות הנתבעת לקיזוז ימי חופש כנגד הודעה מוקדמת שכן הנתבעת העלתה טענות סותרות כאשר קיזוז ימי חופש כנגד הודעה מוקדמת מנוגד לדין עת התובע לא בקש ולא אישר מפורשות רצונו לשהות בחופש. הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה אישור כדין של הגורם המוסמך- חברי הוועד המנהל של הנתבעת לקיזוז ימי החופש. עוד לא הוכיחה הנתבעת טענותיה לפיה עובדי הנתבעת ובכלל זה התובע הוצאו לחופשה מרוכזת, לא הומצאו כל אסמכתאות התומכות באמור, לרבות הודעות שנשלחו לתובע.
69. משכך, עתר התובע לתשלומם של 65 ימי חופשה הכוללים 21.5 ימי חופשה שלא נצברו בהתאם להסכם ההעסקה ושווים של 43.5 ימי חופשה שנוכו מצבירת ימי החופש של התובע בתלוש שכר חודש 11/16.
70. לטענת התובע בהתאם להסכם העסקתו תקופת ההסתגלות הגיעה לו לאחר תקופת ההודעה המוקדמת כאשר ככל שהמעסיק מוותר על עבודת התובע בתקופת ההודעה המוקדמת אולם יחסי עובד מעביד ממשיכים לחול על הצדדים זכאי התובע כי זכויותיו ימשיכו להיצבר לזכותו לרבות ימי חופש כמו כל יתר התנאים הנילווים.
71. זאת ועוד, בחישוב שהציגה הנתבעת לתובע באמצעות סמנכ"ל הכספים בחודש 12/16 ביטאה את זכות התובע לצבירת ימי חופש בתקופת ההודעה המוקדמת ובתקופת ההסתגלות בה ממשיכים להתקיים יחסי עובד מעביד.
72. בהתאם טען התובע כי הוא זכאי לשווים של 65 ימי חופש לפי החישוב שהציגה הנתבעת לתובע לפיו שווי יום עבודה עמד על 1,275 ₪ ובסה"כ 83,320 ₪ לחילופין עתר התובע לחישוב 65 ימי חופש לפי משכורתו שעמדה על 20,000 ₪ בחלוקה ל-21 ימי עבודה ולשווי יום בסך 952 ש"ח ליום עבודה ובסה"כ 61,880 ₪.
73. לטענת הנתבעת, יום עבודתו האחרון של התובע חל ב-16.3.16. החל מיום 17.3.16 ועד ליום 15.12.16 קבל התובע שכר עבודה מבלי שנדרש לעבוד כלל. הסכם העבודה של התובע העניק לו 30 ימי חופש בשנה בעוד שעל פי חוק היה התובע זכאי ל-10 ימי חופש בלבד. ההסכם שותק לעניין פדיונם של ימי החופש הסכמיים שכן אין פדיון לימי חופש הסכמיים וזאת בשונה מימי חופש על פי חוק. אין חולק שהנתבעת מחקה את ימי החופשה של התובע שנצברו לזכותו בתלוש שכר חודש 11/16 וזאת לאחר קבלת יעוץ משפטי וההבנה שבתקופת ההסתגלות התובע לא נדרש לעבוד ולפיכך, ובהתאם להוראות חוק חופשה שנתית - לא זכאי לימי חופש בימים שבהם לא עבד אלא רק בגין ימים בהם עבד בפועל. כאשר ימים אלו אינם ניתנים לצבירה. יש להבחין בין ימי חופשה והודעה מוקדמת חוזיים לחופשה והודעה מוקדמת המוקנים על פי חוק. משהסכם התובע לא קבע מפורשות שהתובע זכאי לפדיון ימי החופשה ההסכמיים הרי שבדין מחקה הנתבעת ימים אלה מתלוש שכר התובע בחודש 11/16.
74. כמו כן, יש לדחות טענות התובע בעניין ניכוי ימי חופשה מרוכזת של כלל העובדים במהלך חול המועד סוכות עקב אי קבלת / מסירת הודעה כי עליו לשהות בחופשה בזמן שהתובע לא עבד בפועל. התובע יכול היה בנקל להיווכח כי ימים אלה הורדו במסגרת תלוש שכר חודש 10/16 ועל אף האמור, לא הלין על כך.
75. סעיף 25(א) לחוק בהחוזים (חלק כללי) התלש"ג -1973 קובע:
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
76. בפרשנות חוזה, יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. ניתן ללמוד על אומד הדעת (המטרות היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים במשותף) מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.
77. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיון ויזום (1991) בע"מ [פורסם בנבו] (להלן: הלכת אפרופים) נקבע כי בהעדר אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים לחוזה, ייבחן החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית. אלה הם הערכים, המטרות האינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועדו להגשים. בכלל זאת, על בית המשפט ליטול במניין שיקוליו, בין היתר, את תום הלב של הצדדים ואת היעילות העסקית העומדת בבסיס כריתת ההסכם. בהלכות מאוחרות נקבע כי העקרונות הפרשניים שנקבעו בהלכת אפרופים שרירים וקיימים ואף התיקון לחוק החוזים לא שינה מכך, והדגיש את החשיבות שיש להעניק ללשון החוזה בתהליך הפרשני. (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"נ נ' רכבת ישראל בע"מ) [פורסם בנבו].
78. בהסכם העבודה שנחתם בין התובע לנתבעת בענייננו ביום 25.3.2014 נקבע בסעיף 7.15 כדלקמן:
"מוסכם בזאת כי במידה והעמותה תחליט על הפסקת עבודתו של המנכ"ל בעמותה לפני תום תקופת ההסכם, ימשיך המנכ"ל לקבל משכורת במשך שישה חודשים (6) וכן את כל ההטבות המגיעות לו כולל רכב צמוד והוצאות. מעבר למועד ההודעה על הפסקת העבודה כחוק וזאת לאחר הודעת 90 יום מראש כמפורט בסעיף 5.3.
סעיף 5.3 להסכם קובע:
"כל אחד מהצדדים להסכם זה רשאי לסיים את תקופת ההסכם בכל עת מכל סיבה שהיא בהודעה בכתב ומראש על כך, שתימסר לצד האחר לפחות 90 יום מראש".
סעיף 7.9 להסכם קובע כדלקמן:
"חופשה שנתית לה זכאי המנכ"ל היא 30 ימי עבודה בשנה". ההדגשה הוספה ש.ד
79. בעניין זכאות התובע לחופשה שנתית סבורים אנו כי יש לקבל באופן חלקי טענות התובע בעניין האמור.
80. מניתוח סעיפי ההסכם עולה כי מקום שבו התכוונו הצדדים להעניק לתובע זכויות מטיבות בתקופת ההסתגלות / הודעה מוקדמת דאגו הצדדים לעגן האמור מפורשות במסגרת ההסכם כך בעניין הרכב והוצאות נילוות לרכב הן לתקופת ההסתגלות והן לתקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה על פי ההסכם מעבר להוראות החוק.
81. ההסכם שותק בעניין המשך צבירת ימי חופשה במהלך תקופת ההסתגלות וההודעה המוקדמת.
82. בהתאם להוראות הפסיקה מקום בו ביקשו צדדים לעגן זכויות שהינן מעבר למוקנה לעובד על פי החוק עליהם לעגן זאת מפורשות במסגרת הוראות ההסכם. משההסכם שותק בעניין המשך צבירת ימי חופש בתקופות האמורות בשונה מרכב צמוד והוצאות הרי שפועל יוצא מהאמור שהצדדים לא התכוונו להעניק לתובע ימי חופשה הסכמיים לתקופה בה לא עבד התובע בפועל כמנכ"ל הנתבעת.
83. את האמור, ניתן ללמוד בנוסף מניסוח הוראת סעיף 7.9 להסכם הקובעת כי המנכ"ל יהא זכאי בגין חופשה שנתית ל-30 ימי עבודה בשנה. משהתובע לא עבד בפועל בתקופת ההסתגלות וההודעה המוקדמת אזי אין מקום להמשך צבירת ימי עבודה כחופשה.
84. עם זאת, סבורים אנו כי הנתבעת קיפחה את התובע עת בחרה מידי חודש לצבור לזכותו 2 ימי חופשה וזאת במקום 2.5 ימי חופשה מידי חודש וזאת עד לסיום עבודתו בחודש 3/16 ובניגוד להוראות הסכם ההעסקה.
85. עד לחודש 3/16 צבר התובע 29 ימי חופש על פי ההסכם (כמפורט בתלושי שכר התובע). עד לאותו מועד השלים התובע 24 חודשי עבודה במסגרתם נצברו לו מידי חודש כאמור 2 ימי חופשה בלבד. לפיכך התובע היה זכאי בנוסף ל-29 ימי החופשה שנצברו לו על פי תלושי שכרו עד לחודש 3/16 ל-12 ימי חופשה נוספים המהווים חצי יום חופשה לכל חודש בו הועסק התובע בפועל ובסה"כ היה התובע זכאי בסיום עבודתו לפדיונם של 41 ימי חופשה.
86. נציין, שאין בידינו לקבל טענות הנתבעת לעניין היעדר אפשרות פדיון ימי חופש הסכמיים שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם השותק בעניין האמור לרבות טענותיה בעניין הפחתת ימי חופש בגין חול המועד בהיות עובדי הנתבעת בחופשה מרוכזת טענות אלה של הנתבעת נטענו בעלמא ולא הוכחו על ידה ועל כן אלה נדחות.
87. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לשוויו של יום חופש כאשר לטענת התובע זכאי הוא לשווי יום חופש בסך של 1,275 ₪ לפי חישובים שהציגה הנתבעת וכחלופה לפי סך של 952 ₪. מנגד, טענה הנתבעת כי לפי תלושי שכר התובע שווי יום עבודה עמד על 833.33 ₪ ועל פי חישוב המטיב עם התובע כעולה מתצהירה של חשבת השכר מטעם הנתבעת הגב' כהן על סך של 909 ₪ לכל היותר.
88. בעניין האמור, אין אנו מקבלים את חישובי מי מהצדדים. סבורים אנו כי יש לכלול בשכר הקובע כטענת התובע את שווי גילום הרכב ששולם לתובע העומד על סך של 23,969.51 ₪ שכרו בשלושת החודשים שקדמו לסיום העסקתו בפועל במכפלת שווי יום עבודה 1,089 ₪ ב-41 ימי החופשה להם זכאי התובע מביא לסך של 44,670 ₪ פדיון חופש לו זכאי התובע.
חודש הודעה מוקדמת / הסתגלות
89. לטענת התובע, בהתאם להוראות הסכם העסקתו (נפסח א' לתצהיר התובע) זכאי הוא ל-90 ימי הודעה מוקדמת (תת סעיף 5.3), בנוסף לששה חודשי הסתגלות הקבועים בסעיף 7.15 להסכם ולחודש ההודעה מוקדמת על פי דין (סעיף 7.15 להסכם). כמו כן, טען התובע, כי 90 ימי ההודעה המוקדמת ניתנו לו בתמורה לכך שלא שולם לו שכר בעבור עבודתו בחודשים נובמבר 2013 עד ינואר 2014 בתקופה בה סייע למנכ"ל הקודם של העמותה שחלה לטפל בענייני העמותה. מכאן טען התובע, כי הוא זכאי לארבעה חודשי הודעה מוקדמת בנוסף לשישה חודשי הסתגלות וחודש ההודעה המוקדמת על פי חוק אינו חופף את תקופת 90 ימי ההודעה המוקדמת שנקבעה על פי ההסכם. לפיכך, זכאי התובע לשוויו של חודש הודעה מוקדמת נוסף שלא שולם לו בסך של 20,000 ₪.
90. לטענת הנתבעת, חודש הודעה מוקדמת על פי חוק נכלל ב-90 ימי ההודעה המוקדמת שהוקנו לתובע על פי הסכם העסקה.
91. בהסכם העבודה שנחתם בין התובע לנתבעת בענייננו ביום 25.3.2014 נקבע בסעיף 5 על תתי סעיפיו ובסעיף 7 להסכם כדלקמן:
"5 תקופת ההסכם
5.1 תוקפו של ההסכם יחל מיום 1.4.2014 לתקופה של שלוש שנים ושמונה חודשים ועד לתאריך 31.12.17 (להלן: "תקופת ההסכם")
5.2 ...
5.3 כל אחד מהצדדים להסכם זה רשאי לסיים את תקופת ההסכם בכל עת מכל סיבה שהיא בהודעה בכתב ומראש על כך, שתימסר לצד האחר לפחות 90 יום מראש.
...
7 משכורת
7.15 מוסכם בזאת כי במידה והעמותה תחליט על הפסקת עבודתו של המנכ"ל בעמותה לפני תום תקופת ההסכם, ימשיך המנכ"ל לקבל משכורת במשך שישה חודשים (6) וכן את כל ההטבות המגיעות לו כולל רכב צמוד והוצאות, מעבר למועד ההודעה על הפסקת העבודה כחוק וזאת לאחר הודעת 90 יום מראש כמפורט בסעיף 5.3 לעיל.
..." ההדגשה הוספה ש.ד
92. על רקע הצורך בהסדרת יחסי העבודה עם התובע, באו הצדדים כאמור בהסכם ההעסקה וגילו דעתם כי במקרה שבו מי מבין הצדדים מבקש לסיים קודם לתקופה הקצובה שנקבעה בסעיף 5.1 להסכם כי על כל צד לתן למשנהו הודעה מראש של לפחות 90 יום כאמור בהוראת 5.3 להסכם. בהמשך ההסכם, ביקשו הצדדים לתקף הסכמות נוספות במקרה שבו הפסקת ההסכם יינקט על ידי הנתבעת בשונה מהתובע. או אז ביקשו הצדדים לעגן הסכמות נוספות מעבר לאלה הנקובות בסעיף 5.1. כעולה מסעיף 7.15 להסכם במידה והפסקת היחסים בין הצדדים הוא הליך שיזמה הנתבעת יקבל התובע משכורת במשך שישה חודשים ממועד מתן ההודעה בדבר סיום ההעסקה. ששת המשכורות שתוענקנה לתובע במקרה של הפסקת יחסים יזומה על ידי הנתבעת יינתנו לתובע בנוסף להודעת מוקדמת על פי חוק (30 יום) ולאחר ובנוסף ל-90 ימי ההודעה המוקדמת שפורטו בסעיף 5.3. להסכם ההעסקה.
93. מלשון ההסכם המפורשת עולה כי כטענת התובע התכוונו הצדדים לכך שבמקרה והפסקת העסקתו תתבצע על ידי הנתבעת התובע יהא זכאי לשישה חודשי שכר בצירוף 90 ימי הודעה מוקדמת על פי ההסכם בנוסף לחודש הודעה מוקדמת על פי חוק ובסה"כ לשווים של עשרה חודשי שכר. לטעמנו עיון בסעיפי ההסכם כפי שפירטנו לעיל אינו יכול להתפרש ליותר מאשר מובן אחד, ברור והחלטתי לפיו הצדדים התכוונו לעגן זכויות נוספות להם זכאי התובע במקרה של הפרת ההסכם לתקופה קצובה וזכויות נוספות במקרה של הפרת ההסכם ביוזמת הנתבעת. לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט וחזקה על הצדדים כי התכוונו למשמעות הפשוטה העולה מהכתוב.
94. לשון ההסכם אף באה לידי ביטוי מהתנהגויות הצדדים לאחר מכן כפי שעלתה מעדויות הצדדים. גם מפרוטוקול הישיבה שהתקיימה ביום 16.3.16 במסגרתה דנו חברי הוועד המנהל בעניינו של התובע היו חברי הוועד ערים ל"מצנח הזהב" כפי שכינה זאת העד מטעם הנתבעת לו זכאי התובע מכוח ההסכם. חזקה על הצדדים כי לא השחיתו מילותיהם לריק ואין זאת אלא כי ביקשו לוודא שהתובע יקבל המגיע לו כטענתו הן בגין התקופה בה סייע לעמותה ולא קבל שכר במהלך התקופה בה חלה המנכ"ל הקודם של העמותה ותפקודו היה בהתאם וטרם מונה מנכ"ל חדש לנתבעת. חילופי הדברים במסגרת הישיבה מיום 16.3.16 מלמדים כי לכך התכוונו הצדדים.
95. הנתבעת לא השכילה לסתור גרסה זו של התובע ונמנעה מהבאת העדים הרלבנטים לסתור טענותיו הן בעניין ההסכם והפרשנות שיש לתן לו באשר לזכאותו לעשרה חודשי שכר כאשר חלקם נובעים מהסיוע שהעניק משך מספר חודשים עובר למינויו בפועל כמנכ"ל.
96. הנתבעת ניסתה לטעון באמצעות העד מטעמה מר שלמה בראון כי "מצנח זהב" כדוגמת זה שקבל התובע אינו מקובל בענף מוסדות החינוך אלא שטענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה. מנגד העיד התובע שהמנכ"ל שהחליף אותו בעבודתו חתום על הסכם עם שישה חודשי הסתגלות בדומה לתובע ושכרו עלה על שכרו של התובע ועומד על 25,000 ₪ בעוד ששכר התובע עמד על 20,000 ₪. הנתבעת לא הביאה עדויות ו/או אסמכתאות להזים טענות אלה של התובע ומכאן אין בידנו לקבל טענות הנתבעת שלא הוכחו על ידה בעניין שכר התובע מצנח הזה שקבל במסגרת הסכם העסקתו במקרה של הפרתו על ידי הנתבעת קודם לסיום התקופה הקצובה שנקבעה במסגרתו לרבות טענותיה לפיהן ההסכם שנחתם בין הצדדים נוגד את תקנת הציבור.
97. כאמור הסכמים יש לכבד והסכם ההעסקה של התובע שנחתם על ידי מורשי החתימה מטעם הנתבעת ואושר על ידי הוועד המנהל בישיבה שהתקיימה. טענות הנתבעת כי תקופת 90 הימים הנקובה בהסכם חופפת את תקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק (30 ימים) אינה תואמת פרשנות לשונית פשוטה וטבעית של הדברים האמורים בהסכם.
98. כאמור לא הובאו מטעם הנתבעים עדויות הזמה שיזימו טענות אלה של התובע באשר להסכם שנחתם עם מחליפו ולשכר המשולם למחליפו בתפקיד. כך שאנו נותרנו עם טענות התובע מחד וטענות הנתבעת מאידך בבחינת "מילה כנגד מילה" כאשר על כל אלה גובר הסכם העסקה שנחתם עם התובע המדבר בעד עצמו.
99. פרשנות התובע לאמור בהסכם ההעסקה ביחס לתמורתם של 90 ימי ההודעה המוקדמת כי זו הייתה ההסכמה בינו לבין העמותה נוכח עבודתו בחודשים נובמבר 2013 ועד ינואר 2014 לא נסתרה על ידי הנתבעת. תנאים שלטענת התובע סוכמו עם נתי פריד מי שלטענת התובע והעד מטעמו אמיתי צירמן בקש את ניסוח ההסכם על פי הסכמות אלה. אלא, שהנתבעת לא הביאה עדויות ו/או ראיות הזמה מטעמה שיסתרו טענות אלה של התובע והעד מטעמו. את אי הבאת מר נתי פריד כעד מטעם הנתבעת ו/או לכל הפחות כעד הזמה מטעמה מצאנו שיש לזקוף כאמור לחובתה.
100. על פי החוק והפסיקה טעות הנוגעת לערך חזקה או שוויה הכלכלי איננה טעות שבעטיה ניתן לבטל את החוזה או סעיף בחוזה. הנתבעת נטלה על עצמה סיכון שכן סברה והאמינה ככל הנראה כי עבודת התובע תצדיק התגמולים והזכויות כפי שניסחה בהסכם ההעסקה ולתובע עומד הכלל של פרשנות כנגד המנסח. אין חולק כי ההסכם נוסח על ידי הנתבעת וזו לא טענה אחרת נחתם על ידה וקבל אישור על ידי הוועד המנהל. התנהגות זו של הנתבעת מעידה על גמירות ביחס להסכם, למו"מ שנוהל עובר לחתימתו ואישורו על ידי הגורמים הרלבנטים.
101. סעיף 14 (ד) לחוק החוזים קובע כי טעות היא בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה אינה בגדר טעות. צד לחוזה (בענייננו הנתבעת) אינו יכול להתנער מחוזה שערך רק על סמך הטענה שהעסקה אינה "כדאית" לו. טעות בכדאיות העסקה היא טעות המתייחסת לערך העסקה, לשוויה המסחרי, או הכלכלי יחסי. מכלל טעות הנתבעת מתייחסת זו למעשה לשווי העסקה במובן הכספי, משכך טיבן האמיתי של טענות הנתבעת בדבר טעות או הטעייה הינה לכל היותר טעות בכדאיות העסקה ביחס למצנח הזהב שניתן לתובע טעות שכאמור אינה מקנה לנתבעת זכות ואינה משחררת אותה מאחריות המאפשרת אי קיום ההסכם והיא מושתקת מלטעון כנגד ההסכם.
102. לאור האמור, זכאי התובע לסך של 20,000 ₪ בגין חודש הודעה מוקדמת.
אחזקת הוצאות רכב
103. לטענת התובע, הסכם העסקתו קבע כי במשך כל תקופת ההסתגלות וההודעה המוקדמת יהא זכאי הוא לכל ההטבות המגיעות לו לרבות החזר הוצאות בגין אחזקת רכב. במסגרת ההודעה על פיטוריו הבהירו נציגי הנתבעת מר נתי פריד ומר וינטרוב כי כל התנאים על פי הסכם ההעסקה של התובע בעניין התנאים שהגיעו לו בסיום עבודתו יכובדו על ידי הנתבעת.
104. עת קבל התובע בחודש 2/17 את תלוש שכר חודש 1/17 גילה התובע כי הנתבעת לא שילמה לו הודעה מוקדמת בגין חודש נוסף אליו יש להוסיף שווי אחזקת רכב. לפיכך, עתר התובע לתשלום סך של 8,200 ₪ בגין שווי אחזקת רכב שנגרע ממנו בגין חודש הודעה מוקדמת שהנתבעת לא שילמה לו בהתאם להסכם העסקתו.
105. לטענת הנתבעת, (במסגרת כתב ההגנה רכיב זה לא זכה להתייחסות במסגרת סיכומי הנתבעת) בהתאם להסכם ההעסקה יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 17.12.16 9 חודשים לאחר קבלת ההחלטה בהסכמה בעניין פיטורי התובע ביום 16.3.16 – לפיכך, טענה הנתבעת התובע אינו זכאי לתשלום אחזקת רכב לתקופה שמיום 18.12.16 ועד 17.1.17. כמו כן, אין התובע מפרט ומסביר את חישוביו ועל כן, דין רכיב זה להדחות.
106. בעניין האמור אין לנו אלא לחזור על הדברים שנאמרו על ידנו ביחס לפרשנות שיש ליתן להסכם ההעסקה ולזכויות המגיעות לתובע מכוח ההסכם. כאשר סעיף 7.15 להסכם ההעסקה קובע מפורשות כי במידה והנתבעת תיזום הפסקת עבודת התובע יהא האחרון זכאי לתמורתם / שוויים של עשרה חודשי עבודה במהלכם יקבל את כל ההטבות המגיעות לו כולל רכב צמוד והוצאות.
107. לפיכך, בהעדר חישוב נגדי מטעם הנתבעת מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,200 ₪ בגין אחזקת רכב.
סוף דבר
108. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצוי בגין היעדר שימוע בסך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
ב. פדיון חופש בסך של 44,670 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
ג. אחזקת רכב בסך של 8,200 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
ד. הודעה מוקדמת בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה.
109. כמו כן, תשתתף הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. ככל שלא ישולמו ההוצאות בתוך 30 יום יישאו אלה הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"ב, (23 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.