ערעור אזרחי מס' 36/88
.1דורה זלוף
.2יעקב זלוף (קטין)
.3מירון זלוף (קטין)
.4שירי זלוף (קטינה)
נגד
שאול זלוף
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
[30.3.92]
לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים י' מלץ, א' גולדברג
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אבן-ארי) מיום 24 .4.84בת"ע 1565/85. הערעור נתקבל.
א' אורן – בשם המערערים.
פסק-דין
השופט א' גולדברג:ב .1משה זלוף ז"ל הלך לבית עולמו לאחר מחלה קשה ביום 16.1.85והשאיר אחריו צוואה מיום 24.4.84, המבטלת את צוואתו הקודמת מיום .16.2.83
בצוואה הראשונה הנחיל המנוח את רכושו לשלושת ילדיו הקטינים (המערערים 2- 4) והעניק לאשתו (המערערת 1) רק את זכות המדור בדירה כל עוד לא תתחתן. צוואה זו עשה המנוח בעת שהיה מאושפז בבית חולים.
צוואה זו בוטלה על ידי המנוח בצוואתו האחרונה, בה הנחיל את כל רכושו לשני אחיו, שאול (המשיב) ואמנון, בחלקים שווים.
.2לבקשה לקיום הצוואה הוגשה התנגדות מטעם האלמנה ושלושת הילדים. בהתנגדות נטען, כי "המנוח לא ידע בעת עריכת הצוואה להבחין בטיבה של צוואה... היה אדם חולה מאוד והיה לו גידול ממאיר בראשו, שהשפיע על התנהגותו, כושרו להבחין במעשיו ו/או להבחין את אשר נעשה סביבו".
כמו כן נטען בכתב ההתנגדות, כי הזוכים מן הצוואה - שני אחיו של המנוח - "שלטו בו, הורו לו מה לעשות, רימוהו ונישלוהו עוד בחייו מנכסיו ומרכושו, תוך כדי השפעה בלתי הוגנת ו/או תחבולה ו/או תרמית ואונס".
כן טען בא כוחם של המערערים, עו"ד אברהם אורן, כי יש לבטל את הצוואה השנייה בשל פגמים בפעולתו של הנוטריון, עו"ד שינה קאמל, אשר הכין את הצוואה עבור המנוח.
.3שופט בית המשפט המחוזי המלומד (כבוד השופט א' אבן-ארי) דחה את התנגדות האלמנה וילדיה והורה על קיום צוואתו השנייה של המנוח.
השופט המלומד קבע בפסק דינו:ו
"סוף דבר - הוכח לביהמ"ש קיומה של הצוואה השניה ואין לביהמ"ש כל ספק באמיתותה של צוואה זו על רקע הראיות אשר נשמעו בתיק ... אין הצוואה חייבת לשאת חן בעיני ביהמ"ש כלל ועיקר, אלא די כי יוכח שהמדובר בצוואתו האמיתית של המנוח כך שבהעדר ספק באמיתות הצוואה חייב ביהמ"ש לקיימה" (עמ' 24לפסק הדין).
אשר לפגמים בפעולתו של הנוטריון, עו"ד קאמל, קבע השופט, כי:נ
"המדובר בפגמים שבצורה - אותם ניתן לתקן בין שמדובר במרכיב צורני סטאטי . . . ובין שמדובר במרכיב צורני דינמי ... נראה לביהמ"ש כי אין למצוא פגם בצוואה השניה לא פגם צורני ולא פגם בהליך הצוואה עצמה, כל שניתן למצוא הוא אולי פגם אסתטי באישור הרפואי ..." (עמ' 24לפסק הדין).
.4בערעור שלפנינו, שהוגש, על פי צו של כבוד הנשיא, על דרך של סיכומים בכתב, מבקשים המערערים לקיים את צוואתו הראשונה של המנוח. המשיב איחר בהגשת סיכומיו גם לאחר שניתנו לו שלוש ארכות להגשתם. במועד מאוחר יותר ביקש להגיש לבית משפט זה את סיכומיו מבית המשפט קמא. בקשתו נדחתה, וכבוד הרשם הורה שלא לקבל סיכומים אלו. עם זאת התיר למשיב להגיש בקשה נוספת לדחיית מועד הגשת סיכומיו. בקשה כזו לא הוגשה.
על פי תקנה 448(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:ב
"בעל דין שלא הגיש סיכום טענותיו במועד, כהוראת בית המשפט, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון..." במצב זה, בו "התייצבו" בסיכומיהם המערערים, והמשיב נמנע מלעשות כן, למרות שהוזמן ולמרות שנמסר לו כי בקשתו להגיש לבית משפט זה את סיכומיו מבית המשפט קמא נדחתה, הרי לפי תקנה 450(ב) נברר את הערעור בהיעדרו של המשיב.
.5הצוואה השנייה היא צוואה בפני רשות, כאמור בסעיף 22לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, כאשר הרשות - במקרה הנדון - הינה נוטריון (לפי סעיף 22(ז) לחוק).
המערערים טוענים, כי בנסיבות המקרה יש להחיל את תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים תשל"ז-1977, הקובעת כי:ו
"לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצא ביום עשיית הפעולה; התעודה תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".
לטענת המערערים, היו מספר פגמים מהותיים בפעולתו של הנוטריון:נ
א. בעת עשיית הצוואה לא הוצגה לפני הנוטריון תעודה רפואית כאמור; ב. האישור הרפואי, שניתן שבוע מאוחר יותר, לא נעשה על פי הטופס שבתוספת הראשונה; ג. לאישור שניתן ב- 1.5.84(מ/12) קדם נוסח אחר (מ/11), שלא כלל את הסיפא של מ/12, דהיינו את המלים "וזאת כבר לפחות במשך שבועיים".
נוסחו של האישור מ/12, שניתן ביום 1.5.84על ידי פרופ' גולדהמר, מנהל המחלקה הנוירולוגית בתל השומר, בה שהה המנוח בעת שחתם על הצוואה, הוא:ב
"הנ"ל מאושפז במחלקתי בתל השומר בגלל גידול בראש. הריני מאשר שהוא בהכרה מלאה ובדיעה צלולה וזאת כבר לפחות במשך שבועיים".
עו"ד קאמל, הנוטריון, בעדותו לפני בית המשפט קמא, טען, שביקש מעו"ד מנדלאוי, עורך דינו של המנוח, שימציא לו אישור רפואי כאמור למועד שיהיו בבית החולים. משנוכח בבית החולים, כי לא הוכן האישור הנ"ל, לקח את המסמכים (הצוואה) עמו למשרד והודיע לעו"ד מנדלאוי שימסור אותם רק לאחר שיומצא לו האישור הרפואי. לדבריו, בעת עריכת הצוואה בבית החולים נמסר לו שפרופ' גולדהמר עסוק ולכן אין באפשרותו לתת את האישור הרפואי במועד זה.
אשר לשני הנוסחים - מעדותו של הנוטריון, שהייתה אמינה על השופט קמא - עולה, כי הוכן אישור חדש (מ/12) מן הטעם שבאישור הראשון (נ/11) לא הייתה התייחסות למועד עריכת הצוואה:ו .24.4.84הנוסח שונה לבקשתו של הנוטריון (עמ' 14-20
לפרוטוקול).
.6השופט המלומד, בהתייחסו לפגמים הללו, קבע בפסק דינו:נ
"עתה לאחר שביהמ"ש שוכנע הן בקיומה של הצוואה והן בהעדר ספק באמיתותה, הרי בא השלב של תיקון הפגמים הצורניים, במידה ונפלו פגמים מסוג זה, וזאת לפי ס' 25לחוק הירושה, תשכ"ה- .1965המדובר בפגמים שבצורה - אותם ניתן לתקן בין שמדובר במרכיב צורני סטאטי בחתימה ותאריך ובין שמדובר במרכיב צורני דינמי כמו הצהרת המצווה שזו צוואתו או רישום דברי המצווה בזכרון דברים (ראה ד"נ 40/87 קינג נ' כהן, ל"ו (3) 701בעמ' 712).
נראה לביהמ"ש כי אין למצוא פגם בצוואה, השניה לא פגם צורני ולא פגם בהליך הצוואה עצמה, כל שניתן למצוא הוא אולי פגם אסתטי באישור הרפואי. .. ".
משנפלו פגמים צורניים בצוואה, עובר הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה ולתקפותה על מי שמבקש לקיימה. לעניין זה נאמר בע"א 493/83 [1], בעמ' 643, כך:ב
"הלכה פסוקה בידינו, כי צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה.... והוא הדין להיפך:ו צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה - עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא (ע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 102; ע"א 464/77 בעמ' 20). נטל ההוכחה המוטל על המבקש אינו רק לעניין אמיתותה של הצוואה אלא גם לעניין גמירות דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו".
.7ברור הוא, כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צריך להרבות במלים, ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל. תעודה אשר כזאת לא הייתה לפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון; פגם זה העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה. והשאלה היא, על כן, האם הרים המשיב נטל זה? .8המנוח סבל מגידול ממאיר בראשו. לדברי פרופ' שליט, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים הדסה בירושלים (בזמן עדותו), אשר ניתח את המנוח בפעם הראשונה, היה הגידול בחלק הקדמי של המוח, ואילו לדעת פרופ' גולדהמר, היה הגידול מחוץ למוח ורק לחץ על המוח, וכדי להוציאו היה צורך להזיז את המוח, אך זה עלול היה להיפגע תוך כדי הניתוח. מכל מקום, היו לפני בית המשפט עדויותיהם של שניים מחבריו של המנוח, אשר העידו על השינוי שחל בהתנהגות המנוח לאחר הניתוח. העד חיים כץ העיד, כי "לאחר הניתוח הראשון השתנתה התנהגותו באופן קיצוני ביותר והוא נעשה מוזר מאוד" (כמצוין בפסק הדין). והעד יעקב שמואלי העיד, כי באחד מביקוריו בתל השומר:נ
"הוא (המנוח) התחיל לדבר אתי פתאום על נושא של מלחמת יום הכיפורים, נסיעה בגי'פ, התהפכות. פתאום עבר לנושא אחר לגמרי, פתאום המפעל, פתאום:ב אני אעשה כך וכך לגיסי שעזב אותי. כל מיני דברים, נכנס לנושא ויצא מנושא. היה לו צחוק כזה מקפיא, משהו שלא הכרתי באדם הזה" (עמ' 128).
בית המשפט קמא לא קבע עמדה לגבי אמינותן של עדויות אלה בפסק-דינו, ותחת זאת השתית את מסקנתו על עדותו של הנוטריון וכן על דבריהם של פרופ' גולדהמר ופרופ' גוטמן; גם לדברי פרופ' גוטמן היה המנוח אחרי הניתוח "היפר שמח", חסר מנוחה, ולכן ייתכן שגם הוא המליץ באותה תקופה על עזרה פסיכיאטרית.
.9סבורני, כי לא היה מקום להתעלם מעדויותיהם של שני העדים הניטראליים, אשר הכירו את המנוח ואשר ויכלו לעמוד מקרוב על השינויים שחלו במצבו ובהתנהגותו, בשיחות שקיימו עמו. נוכח טיבה של הפגיעה בראשו של המנוח ונוכח עדויותיהם של כץ ושמואלי, אליהן מצטרפת העובדה המוזרה, כי המנוח נישל, ללא כל סיבה נראית לעין, את שלושת ילדיו הקטינים
מן הירושה, לא ניתן לומר, כי המשיב הרים את הנטל להוכיח, כי למרות מצבו הבריאותי החמור פעל המנוח תוך הבנה למהות המעשה, למשמעותו ולתוצאותיו, כשחתם על הצוואה הנדונה.
.10מסקנתי היא, על כן, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא ולקבוע, כי הצוואה מיום 24.4.84בטלה.
המשיב יישא בהוצאות המערערים, ובכלל זה שכר טרחת עורך-דין, בשתי הערכאות, בסך כולל של 000, 6ש"ח.
הנשיא מ' שמגר:ו אני מסכים.
השופט י' מלץ:נ אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
ניתן היום, כ"ה באדר ב' תשנ"ב (30.3.92).