בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 13830-05-17 עפר נ' מלר ואח' 3 ביוני 2023
לפני: כבוד השופט גיא הימן
התובע:
אבי עפָר, ת"ז xxxxxxxxx
נגד
הנתבע: דן (דני) מֵלר, ת"ז xxxxxxxxx
בשם התובע: עו"ד עופר פיק; עו"ד יואב בורשטיין
בשם הנתבע: עו"ד משה כאהן; עו"ד דניאל ריבוי
פסק-דין
1. תובענה זו הועברה לטיפולי מידיהם של שני מותבים קודמים, זה אחר זה. המחלוקת נסבה על השאלה כלום כוננו בינם הצדדים יחסים של שותפות אשר, כטענת-התובע, הנתבע הפר. הסמכות הענינית, ואיש מבעלי-הדין לא חלק על כך, היא לבית-משפט זה. התובע, שגרס כי שותפות התקיימה, לא ביקש להורות על פירוקה. הסעדים, שלהם הוא עתר, התמקדו בתקופה שלאחר פירוקה הנטען של השותפות. התובע לא ביקש להיפרע דבר מכיסה של שותפוּת, אלא מן הנתבע לבדו.
העובדות, שאינן במחלוקת
2. התובע, מר אבי עפר והנתבע, מר דן מלר, היו מיודדים ובעבר אף שותפים לבעלות בתאגיד, שאיננו ענין לתובענה זו. משנת 2011 לערך עסק הנתבע לבדו, במשך כשנתיים, בייבוא של יחידות אַמְבַּט-עִיסּוּי ("ג'קוזי") ושל חלקי-חילוף עבורן, מידיו של ספק סיני בשם Oriental Recreational Products (Shanghai) Co., Ltd ("ORPC"), המחזיק מותג ושמו "MSPA". בחודש אוקטובר 2013 גמרו הצדדים אומר לעבוד יחד על מנת לייבא, באופן בלעדי, את מוצריו של הספק הסיני לישראל. הספק הסיני העמיד שתי דרישות להענקתה של בלעדיות: התחייבות לרכישה של מוצרים בהיקף, שלא יפחת מ-300 אלף דולר בשנה; ותשלום של מקדמה בת 90 אלף דולרים, על חשבונה של רכישה עתידית. התובע והנתבע שילמו את סכום-המקדמה – כל אחד מחצית. הסכם עם הספק הסיני, ועליו חתם הנתבע לבדו, נקשר ביום 18.12.2013 ("הסכם ההפצה"; הנספח השני לתצהיר-התובע). אביא מהוראותיו, הרלוונטיות לעניננו:
"Party A:
Oriental Recreational Products (Shanghai) Co., Ltd
Party B:
Dan Mehler
[…]
1.1 Products and Region(s)
Party A hereby appoints Party B to be ORPC's authorized exclusive MSPA distributor in Israel to sell MSPA products. Party B agrees to [achieve] the minimum annual order amount of USD 0.3 million of spas shipping from Dec. 20th, 2013 to March. 20th ,2015.
[…]
3.1 Duration
This agreement is valid from Dec 1st, 2013 to Feb. 28th, 2015. These dates become legally valid with signature. One month prior to the expiration of the agreement both Parties [will] decide retrospectively whether to extend, expand or terminate the agreement".
הנה כי כן, הסכם-ההפצה העניק לנתבע תקופת בלעדיות בת 15 חודשים, החל מחודש דצמבר 2013 ועד לחודש מרס 2015. חודש לפני תום ההסכם, נקבע, יבואו הצדדים בדברים ויחליטו אם להאריך את החוזה, להרחיבו או לסיים את ההתקשרות.
3. סמוך לחתימה על הסכם-ההפצה, ביום 20.12.2013, חתמו בינם התובע והנתבע על מסמך, שנשא את הכותרת "הסכם שת'פ [שיתוף-פעולה]". הנתבע ניסח הסכם זה ומפאת חשיבותו אביאהו במלואו:
" הסכם שת'פ
שנערך ונחתם בתאריך 20 לדצמבר 2013 באוקטובר 2013 [כך במקור]
בין: אבי עפר [התובע]
ובין: דן מלר [הנתבע]
1. דן מלר מייבא ג'קוזים וחלקי חילוף מחברת ORPC והמותג MSPA לישראל במשך השנתיים האחרונות.
2. כדי לרכוש את הבלעדיות בישראל, החליטו אבי עפר ודן מלר לשתף פעולה ולייבא יחדיו לישראל [את יחידות-הג'קוזי].
3. דן מלר ואבי עפר העבירו[,] שווה בשווה יחדיו[,] 90 אלף דולרים כמקדמה לחברה היצרנית על חשבון היחידות שיוזמנו במשך 15 חודשי הבלעדיות שהתקבלו [בהסכם-ההפצה מול הספק הסיני].
4. במשך תקופה זו ימכרו הצדדים את היחידות דרך האינטרנט, כל אחד באמצעות אתר משלו, ויקדמו יחדיו את המכירות דרך נקודות שיווק/חנויות ב[']עולם האמיתי['] [היינו, שלא במסחר מקוון].
5. עבור פעילותו של דן מלר בשנתיים שקדמו להסכם זה, יקבל דן מלר[,] בתקופת בלעדיות זו בלבד[,] 20 אלף שקלים לחודש אשר יועברו אליו מרווחים שהתקבלו ממכירות ב[']עולם האמיתי['] בלבד, ורק אם יתקבלו. לאחר ת[ו]ם תקופת בלעדיות זו, יהיו זכויותיהם של שני הצדדים שווים [במקור] לחלוטין. אנו מעריכים כי הרווח ליחידה במכירה ב[']עולם האמיתי['] יעמוד על כאלף שקלים ליחידה" (נספח 3 לתצהיר-התובע).
4. לאחר קשירתו של הסכם-ההפצה מול הספק הסיני רכשו הצדדים את מוצריו וחילקו את הסחורה ביניהם. כל צד החזיק מלאי נפרד של מוצרים וכן באתר אינטרנט נפרד. כל צד מכר, בנפרד, את המלאי שברשותו. ניהול-החשבונות של המכירות התנהל בנפרד וכל צד ניהל ספרים בנפרד ודיווח בנפרד את הנדרש לרשות-המסים. התובע עשה זאת באמצעות "עוסק מורשה", שנפתח על שמה של אחותו, גב' ורד עפר.
לצד המכירות הנפרדות באינטרנט ניסו הצדדים למכור, יחד, את המוצרים גם באופן סיטונאי לחנויות ולרשתות שיווק – פעילות, שכונתה בפיהם: "מכירה בעולם האמיתי". ניסיון זה לא צלח וכל רווח לא נתקבל ממכירה לחנויות. בהתאם, לפי הוראותיו של הסכם-השת"פ, לא זכאי היה הנתבע, וממילא לא קיבל לידיו, את הסכום הנקוב של 20 אלף ש"ח לחודש.
5. עד מהרה התחוור לצדדים כי קודם לקשירתו של הסכם-ההפצה, על תנית-הבלעדיות שבו, מכר הספק הסיני כמות גדולה של מוצרים ליבואן ישראלי אחר (שאינו חלק מההתדיינות שלפנַי). הגילוי הזה הוליד תחלופה של הודעות בדואר אלקטרוני בין הנתבע לבין נציגותיו של הספק הסיני ובו הביע הנתבע תרעומת על כך והתריע כי יתקשה לעמוד בהסכם-ההפצה. הנתבע אפילו שקל לסיים את ההתקשרות מול הספק הסיני קודם זמנה, אולם נמלך בדעתו. הצדדים המשיכו במכירה מקוונת של יחידות-האמבט, כל אחד מן המלאי שברשותו. בסיומה של תקופת-הבלעדיות החליט הנתבע לסיים את ההתקשרות עם הספק הסיני. בהודעה של דואר אלקטרוני מיום 6.5.2015 הוא הודיע לתובע כי הוא מבקש להפסיק את שיתוף הפעולה ביניהם. "תקופת הסכם הבלעדיות הנ'ל הגיעה לסופה ואיתה שיתוף הפעולה בינינו", הוא כתב (נספח ט' לכתב-ההגנה). דבר זה הוליד את התובענה שלפנַי.
טענות-הצדדים
6. לגרסת התובע כוננו הצדדים בינם, לתקופה בלתי-מוגבלת ובכוונה לייסד פעילות עסקית משותפת למשך שנים רבות, שותפות אשר תכליתה לייבא את מוצריו של הספק הסיני לישראל. הסכם-ההפצה נחתם בשמה של השותפות, אפילו שנשא את חתימתו של הנתבע בלבד. לראיה, כל פניותיו של הנתבע אל הספק הסיני נעשו בלשון רבים. הצדדים, הוסבר עוד, נטלו על עצמם לשאת, יחד, בכל הסיכונים הנובעים מהסכם-ההפצה. המוצרים נרכשו במשותף. התשלום עבורם, לספק הסיני, חולק שווה בשווה בין הצדדים. על אף, שכל צד מכר את מוצריו בפלטפורמה משלו, תיאמו השניים בינם את מחיר-המכירה. הצדדים הציעו תחילה את המוצרים במחירים נמוכים, יחסית, כדי לבסס את מעמדם בשוק ו"לנקותו" ממתחרים. לנוכח קיומם של מתחרים כאלה היה ברור לשניים כי זמן מה יחלוף עד אשר תניב להם הפעילות רווח.
בהודעת-הנתבע כי אין הוא מתכוון להמשיך בשותפות ראה התובע הפרה של ההסכם בין הצדדים. אלמלא ציפייתו כי השותפות תתקיים שנים ארוכות ואילו ידע כי הוא יסולק ממנה בתום שנה אחת של פעילות, לא היה התובע מסכים להעמיד בסיכון סכום כסף נכבד (כ-610 אלף ש"ח עבור ההתחייבות לספק הסיני ועבור הוצאות-הפרסום של המוצרים) וכן להשקיע מזמנו וממרצו. ניסיונו להקטין את נזקיו, באמצעות ייבוא עצמאי של סחורה מן הספק הסיני, לא צלח משום שהלה שב והפנה אותו אל התובע. האחרון, מצדו, המשיך להזמין כל העת את מוצריו של הספק הסיני, בלי לשתף את התובע ובלי לידע אותו. הנתבע המשיך להחזיק, לבדו, בכל נכסיה של השותפות ובכך שלל מן התובע את קנינו.
על יסודן של טענות אלו עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו מחצית משווייה של השותפות, כפי שהוערכה בידי-מומחה מטעמו. העילה מעולם-השותפויות הועלתה, יחידה, בכתב-התביעה והסעד המבוקש היה, בהתאם, זה היחיד.
7. הנתבע דחה, מכל וכל, את הטענה לקיומה של שותפות. לשיטתו לא התקיימו התנאים להכרה בקשר משפטי כזה. כמפורט, כל אחד מהצדדים שילם בגין מלאי-המוצרים שבידיו; המכירות, לרבות קביעת-המחירים, התנהלו עצמאית; הצדדים לא חלקו זה עם זה את רווחיהם וכל צד ניהל מערך חשבונאי נפרד. לכל היותר, הוסבר, היה בין השניים "שיתוף-פעולה" במשך תקופה קצובה בת 15 חודשים, היא תקופת הבלעדיות, שהתובע ידע עליה והסכים לה. הנתבע, שעוד קודם לכן עמד בקשר מסחרי עצמאי עם הספק הסיני, הסכים לשתף פעולה עם התובע לצורך מימון-העלויות, שנכרכו בקבלתה של בלעדיות ובכללן תשלום-מקדמה ועמידה ביעדי-הזמנה. כשסיים את שיתוף-הפעולה עם התובע המשיך, אמנם, הנתבע לרכוש מוצרים מן הספק הסיני אך הוא לא עשה זאת בבלעדיות, שאותה העביר הספק הסיני ליבואן ישראלי אחר. התובע, נטען לבסוף, לא רק כיסה את הוצאותיו אלא שאף עלה בידו לגרוף רווח מן הפעילות המשותפת.
דיון
א. שותפות על-פי הדין
8. פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 מגדירה, בסעיף הראשון לה, שותפות: "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות" והם: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעֵט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". אם לפשט, לשותפות דרושים שלושה תנאים מצטברים: [א] שני יחידים או יותר; [ב] המנהלים עסק יחדיו; [ג] שמטרתו: הפקת-רווח. הסעיף הרביעי לפקודה מחייב אמנם את רישומה של שותפות ככזו, אולם "אי-רישומה לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו" (שם, בסעיף השישי).
הפקודה הוסיפה והציעה, בהסדרים שליליים, תבחינים להכרה בשותפות:
"2. צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1) שיתוף מכל צורה או הֶגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;
(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק...
(4) ...
(5) ...
(6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(7) ...
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים" (ההדגשות הוספו).
אין זו רשימה ממצה. "השאלה היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא" (ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, בפסקה העשירית לפסק-דינו של כבוד השופט דב לוין (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.4.1992)).
9. בהשלמה להוראותיה של הפקודה פירטה ההלכה קווים מנחים לבחינת-קיומה של שותפות: האם הייתה זו כוונתם של הצדדים להיות שותפים?; הצגה של הצדדים כשותפים לציבור; השתתפותם של הצדדים בנכסים ובאחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; זכותם ההדדית של הצדדים לחייב איש את רעהו בעניינו של העסק; השתתפות-הצדדים ברווחיו של העסק; השתתפות בהפסדים; נטילה משותפת של סיכונים, הנובעים מההשקעות ופרק-הזמן שבו נמשכו יחסיהם של הצדדים (שם, בפסקה 11; ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4) 319, 324 (1986)). הנטל להוכחת-קיומה של שותפות מונח לפתחו של הטוען לה (ע"א 1763/93 זילכה נ' שוחט, פסק-דינו של כבוד השופט צבי טל (פורסם במאגרים, 14.3.1996)).
ב. היעדרו של אומד-דעת משותף לכינון-שותפות
10. קודם, שאבחן את מלוא-מאפייניה של הפעילות המשותפת, אומר כי נוכחתי לדעת שהסכמה הדדית לכינונה של שותפות לא קמה בין הצדדים. איני מטיל ספק בכך, שהתובע האמין בכל לבו כי בינו לבין הנתבע כוננה שותפות. הוא העיד: "אין לי בכלל ספק שגם דן [הנתבע] וגם אני היה לנו ברור שאנחנו הולכים ל[שותפות ל]טווח ארוך, כמו שעשינו את זה בשנים עברו[.] גם לא הייתי נכנס עם סיכון כל כך גבוה עם כל כך הרבה כסף [אלמלא דובר בשותפות]. לא דובר אפילו לרגע על משהו שהוא לא שותפות" (פרוטוקול, בעמ' 56, מש' 16). אלא, שלא כך הבין זאת הנתבע. "אף אחד לא אמר לי", הוא העיד בתורו, "[ש]שיתוף פעולה זה שותפות. תשאל בן אדם ברחוב על דבר כזה הוא יגיד לך [שזו לא שותפות]" (שם, בעמ' 85, ש' 15-14). בעדותו של הנתבע נשזרה כחוט השני ההבנה, שהוא לא התכוון להיקשר עם התובע בקשרי-שותפות.
11. כידוע, "כאשר אומד דעת משותף אינו קיים ואומד דעתו של צד אחד שונה מזה של הצד האחר (והכול בשעת כריתת החוזה), נבחן החוזה על-פי אמות מידה אובייקטיביות" (רע״א 3128/94 אגודה שיתופית רמת-חן נ׳ סהר חברה לביטוח בע״מ, פ״ד נ(3) 283, 296 (1996). הסוגריים הם במקור). את הסכם-השת"פ יש לבחון אפוא לפי תכליתו האובייקטיבית ולפי האינטרסים, המטרות והערכים שהיו מקובלים על צדדים, סבירים והגונים, ליחס חוזי שכזה (4628/93 מדינת ישראל נ' אפְּרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט(2) 265, 313 (1995)).
תכליתו האובייקטיבית של הסכם-השת"פ נלמדת, בין השאר, מתוך הנסיבות שאפפו את קשירתו. הצדדים נדרשו לשתף בינם פעולה על מנת למצות את יתרונותיו של יבוא בלעדי. לאחד, התובע, היה קשר קודם עם הספק הסיני והאחר, הנתבע, תרם לתשלומה של המקדמה, שהייתה תנאי לבלעדיות ובייחוד יכל לתרום להיקף-הרכישות, שבו הותנתה בלעדיות זו והיה רחב ממה, שיכל כל אחד מהצדדים, בנפרד, למכור בישראל. הסכם-השת"פ לא קבע אמנם מה היקף-הרכישות מן היצרן, שבו חייב לעמוד כל צד, ללמדנו שהכוונה הייתה להגיע, יחד, לדרישת-הסף שהעמיד הספק. מכירות, שאינן מקוונות, נועדו להיעשות יחד. בכל זאת נשמרה הפרדה במרכיבים, מרכזיים מאין כמותם, של הפעילות. בנוסף, תקופת-הפעילות המחייבת תוחמה לפרק-זמן לא ארוך: 15 חודשים בלבד שהם פחות משנה וחצי, קודם שכל אחד מהצדדים יוכל לבחון את רצונו להמשך. ההסכם לא כונה "הסכם-שותפות" כי אם הסכם "לשיתוף-פעולה". מאפיינים אלה, לשיטתי, אינם נחלתם של צדדים לשותפות. תכלית-ההסכם מלמדת על שיתוף-פעולה, שהוא פחות מ"שותפות" במובנה המשפטי. בראייה אובייקטיבית, הסכם-השת"פ לא קבע ולא ביקש לכונן שותפות וּודאי שלא כזו, שתימשך שנים ארוכות. זו אפילו לא תוכננה להיות "שותפות על תנאי" והתנאי הוא, שהספק הסיני מוכן להאריך את משך-הבלעדיות. אפילו הוארך תוקפה של הזכות לייבוא בלעדי מעבר לאותם 15 חודשים, לא התחייבו הצדדים זה כלפי זה להמשיך לעבוד יחד. אילו בתום אותם 15 חודשים היה הנתבע, לצורך-הדוגמה, במצב שבו הוא יכול לייבא את מלוא-המכסה הנדרשת בעצמו, כלום חייב היא הוא, לפי ההסכם, להמשיך בשיתוף-הפעולה? התשובה, לדידי, היא בשלילה.
12. הקביעה החוזית: "לאחר תֹם תקופת בלעדיות זו, יהיו זכויותיהם של שני הצדדים שוו[ת] לחלוטין", לא תוכל לסייע לתובע. ראשית, דווקא הפער בזכויותיהם של הצדדים לאורכה של תקופת-הבלעדיות – הנתבע זכאי היה למשוך לכיסו תגמול חודשי מרווחיה של מכירה משותפת לחנויות שאינן מקוונות – עשוי להתיישב עם נפרדוּת. שנית, תניה זו אינה משמיעה, בקריאה של צדדים סבירים לחוזה כזה, התחייבות להמשכה של פעילות משותפת. הנתבע, כזכור, עסק בייבוא של מוצרים מן הספק הסיני במשך שנתיים קודם לשיתוף-הפעולה בין הצדדים. הצדדים ביקשו לכמת את ההשקעה הקודמת – של קשרים ושל מוניטין – שהביא עמו הנתבע אל שיתוף-הפעולה. הם העריכו כי 20 אלף שקלים מתוך רווחים, אם יהיו, של הפעילות הלא-מקוונת, הם שיפוי הולם על מה, שהביא עמו התובע אל הפעילות המשותפת. הם הסכימו כי אם יימשך בינם שיתוף-הפעולה מעבר לתקופה זו, לא יהא עוד הנתבע זכאי לתגמול זה. בבית-המשפט הסביר הנתבע, ואת עדותו מצאתי מהימנה, לאמוֹר:
"זה משפט שלקח לי קצת זמן לנסח אותו כי לא ידעתי איך לנסח אותו נכון. אני זוכר ספציפית את המשפט הזה. מה שרציתי להגיד [הוא] שלא ידעתי איך העניין הזה של [']העולם האמיתי['] [מכירה לא מקוונת,] לאיזה כיוונים זה יתפתח. אם אפשר, לא יודע, פתאום למכור לרשות הפלסטינאית או [ש]יקרו אלף ואחת דברים. ומה שבעצם כתבתי כאן זה שאני לא אבקש איזה זכויות יתר במידה ומשהו יתפתח לכיוון כזה או אחר, זאת אומרת כמו שביקשתי או שאמרתי שאני אקח את ה-20 אלף שקל האלה שזה היה בעצם על העבודה שהייתי צריך לעשות כדי לקדם את [']העולם האמיתי['], אז לא רציתי שיהיה לי עוד איזה זכות יתר או משהו שאני אעמיד בפני [התובע], זה בעצם מה שניסיתי לכתוב פה, זה כל הסיפור" (פרוטוקול, בעמ' 88, ש' 7-1).
איני מוצא אפוא כי הבנה אובייקטיבית של תכלית-ההסכם מתיישבת עם כינון-שותפות.
ב. קיום-החוזה אינו מתיישב עם קיומה של שותפות
13. "אין חובה", פסק בית-המשפט העליון, "שקשרי שותפות יתבססו על השקעת הון שווה בין הצדדים ואופן ניהול השותפות והשקעת המשאבים נתון אף הוא לשיקול דעתם של הצדדים. ואולם, הלכה זו אין בה כדי לפטור את [התובע] מן הצורך להוכיח את אופן ניהול השותפות שבו בחרו הצדדים ואת תוכן ההסכם שנכרת ביניהם. נטל זה המוטל על [מי שטוען לשותפות] להוכיח את קיום השותפות מחייב הצגת ראיות מהימנות ומשכנעות" (ע"א 7065/15 לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של כבוד הנשיאה אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 28.1.2018)).
לא רק תכליתו של הסכם-השת"פ אלא גם האופן, שבו הוא קוים בפועל בידי-הצדדים לו, מצביע על כך ששיתוף-הפעולה לא עלה כדי שותפות. ראש וראשונה, התנאי של "מנהלים עסק יחדיו" לא התקיים. כל אחד מן הצדדים ניהל את המכירות המקוונות – ואלו הקיפו את רוב-רובה, ככולה, של הפעילות – באופן עצמאי. זולת-קיומו של מקור-יבוא משותף וזולת הזהות במוצרים שנמכרו, ניהל כל אחד מהצדדים עסק נפרד לכל דבר. זיקוק של מסקנה זו הביאה, בחוות-דעתה, החשבונאית דר' אסתרי גילעז-רן, שבית-המשפט מינה למומחית מטעמו:
"מעיון בדוחות הכספיים של הצדדים, עולה כי הצדדים התנהלו באופן נפרד לחלוטין מבחינה עסקית. לפיכך, סך המכירות שלהם בשנים בה[ן] פעלו בשיתוף פעולה (2014-2015) הי[ה] שונה ולא, כפי הנטען, 50%-50% או 40%-60%. גם הרווחיות הגולמית של הנתבע הייתה שונה מהותית מהרווחיות הגולמית של התובע, כמו גם הרווחיות התפעולית ולכן הרווח הנקי. הוצאות השיווק והפרסום של הצדדים היו שונ[ות] בתכלית, הן יחסית למכירות והן באופן מוחלט.
בפרק הזמן שבו הצדדים פעלו בשיתוף פעולה (2014-2015), ניכר היה פער משמעותי בכל רכיב בדוח הרווח וההפסד של הצדדים, כלומר, הן בהיקף המכירות של הצדדים, במבנה ההוצאות, ברווחיות הגולמית והרווח הנקי, עד כדי כך שמדובר בשני עסקים נפרדים עם רווחיות והיקפי פעילות שונים לחלוטין, למרות שמדובר באותו עיסוק למעשה" (פסקה ב.7 ופסקה ד.2 לחוות-דעתה. הסוגריים העגולים הם במקור. ההדגשה הוספה).
בחקירתו הנגדית נשאל התובע מדוע הוא פתח תיק של "עוסק מורשה" על שמה של אחותו, נפרד מן הנתבע. תשובתו הייתה זו: