" הסכם שת'פ
שנערך ונחתם בתאריך 20 לדצמבר 2013 באוקטובר 2013 [כך במקור]
בין: אבי עפר [התובע]
ובין: דן מלר [הנתבע]
1. דן מלר מייבא ג'קוזים וחלקי חילוף מחברת ORPC והמותג MSPA לישראל במשך השנתיים האחרונות.
2. כדי לרכוש את הבלעדיות בישראל, החליטו אבי עפר ודן מלר לשתף פעולה ולייבא יחדיו לישראל [את יחידות-הג'קוזי].
3. דן מלר ואבי עפר העבירו[,] שווה בשווה יחדיו[,] 90 אלף דולרים כמקדמה לחברה היצרנית על חשבון היחידות שיוזמנו במשך 15 חודשי הבלעדיות שהתקבלו [בהסכם-ההפצה מול הספק הסיני].
4. במשך תקופה זו ימכרו הצדדים את היחידות דרך האינטרנט, כל אחד באמצעות אתר משלו, ויקדמו יחדיו את המכירות דרך נקודות שיווק/חנויות ב[']עולם האמיתי['] [היינו, שלא במסחר מקוון].
5. עבור פעילותו של דן מלר בשנתיים שקדמו להסכם זה, יקבל דן מלר[,] בתקופת בלעדיות זו בלבד[,] 20 אלף שקלים לחודש אשר יועברו אליו מרווחים שהתקבלו ממכירות ב[']עולם האמיתי['] בלבד, ורק אם יתקבלו. לאחר ת[ו]ם תקופת בלעדיות זו, יהיו זכויותיהם של שני הצדדים שווים [במקור] לחלוטין. אנו מעריכים כי הרווח ליחידה במכירה ב[']עולם האמיתי['] יעמוד על כאלף שקלים ליחידה" (נספח 3 לתצהיר-התובע).
4. לאחר קשירתו של הסכם-ההפצה מול הספק הסיני רכשו הצדדים את מוצריו וחילקו את הסחורה ביניהם. כל צד החזיק מלאי נפרד של מוצרים וכן באתר אינטרנט נפרד. כל צד מכר, בנפרד, את המלאי שברשותו. ניהול-החשבונות של המכירות התנהל בנפרד וכל צד ניהל ספרים בנפרד ודיווח בנפרד את הנדרש לרשות-המסים. התובע עשה זאת באמצעות "עוסק מורשה", שנפתח על שמה של אחותו, גב' ורד עפר.
לצד המכירות הנפרדות באינטרנט ניסו הצדדים למכור, יחד, את המוצרים גם באופן סיטונאי לחנויות ולרשתות שיווק – פעילות, שכונתה בפיהם: "מכירה בעולם האמיתי". ניסיון זה לא צלח וכל רווח לא נתקבל ממכירה לחנויות. בהתאם, לפי הוראותיו של הסכם-השת"פ, לא זכאי היה הנתבע, וממילא לא קיבל לידיו, את הסכום הנקוב של 20 אלף ש"ח לחודש.
5. עד מהרה התחוור לצדדים כי קודם לקשירתו של הסכם-ההפצה, על תנית-הבלעדיות שבו, מכר הספק הסיני כמות גדולה של מוצרים ליבואן ישראלי אחר (שאינו חלק מההתדיינות שלפנַי). הגילוי הזה הוליד תחלופה של הודעות בדואר אלקטרוני בין הנתבע לבין נציגותיו של הספק הסיני ובו הביע הנתבע תרעומת על כך והתריע כי יתקשה לעמוד בהסכם-ההפצה. הנתבע אפילו שקל לסיים את ההתקשרות מול הספק הסיני קודם זמנה, אולם נמלך בדעתו. הצדדים המשיכו במכירה מקוונת של יחידות-האמבט, כל אחד מן המלאי שברשותו. בסיומה של תקופת-הבלעדיות החליט הנתבע לסיים את ההתקשרות עם הספק הסיני. בהודעה של דואר אלקטרוני מיום 6.5.2015 הוא הודיע לתובע כי הוא מבקש להפסיק את שיתוף הפעולה ביניהם. "תקופת הסכם הבלעדיות הנ'ל הגיעה לסופה ואיתה שיתוף הפעולה בינינו", הוא כתב (נספח ט' לכתב-ההגנה). דבר זה הוליד את התובענה שלפנַי.
טענות-הצדדים
6. לגרסת התובע כוננו הצדדים בינם, לתקופה בלתי-מוגבלת ובכוונה לייסד פעילות עסקית משותפת למשך שנים רבות, שותפות אשר תכליתה לייבא את מוצריו של הספק הסיני לישראל. הסכם-ההפצה נחתם בשמה של השותפות, אפילו שנשא את חתימתו של הנתבע בלבד. לראיה, כל פניותיו של הנתבע אל הספק הסיני נעשו בלשון רבים. הצדדים, הוסבר עוד, נטלו על עצמם לשאת, יחד, בכל הסיכונים הנובעים מהסכם-ההפצה. המוצרים נרכשו במשותף. התשלום עבורם, לספק הסיני, חולק שווה בשווה בין הצדדים. על אף, שכל צד מכר את מוצריו בפלטפורמה משלו, תיאמו השניים בינם את מחיר-המכירה. הצדדים הציעו תחילה את המוצרים במחירים נמוכים, יחסית, כדי לבסס את מעמדם בשוק ו"לנקותו" ממתחרים. לנוכח קיומם של מתחרים כאלה היה ברור לשניים כי זמן מה יחלוף עד אשר תניב להם הפעילות רווח.
בהודעת-הנתבע כי אין הוא מתכוון להמשיך בשותפות ראה התובע הפרה של ההסכם בין הצדדים. אלמלא ציפייתו כי השותפות תתקיים שנים ארוכות ואילו ידע כי הוא יסולק ממנה בתום שנה אחת של פעילות, לא היה התובע מסכים להעמיד בסיכון סכום כסף נכבד (כ-610 אלף ש"ח עבור ההתחייבות לספק הסיני ועבור הוצאות-הפרסום של המוצרים) וכן להשקיע מזמנו וממרצו. ניסיונו להקטין את נזקיו, באמצעות ייבוא עצמאי של סחורה מן הספק הסיני, לא צלח משום שהלה שב והפנה אותו אל התובע. האחרון, מצדו, המשיך להזמין כל העת את מוצריו של הספק הסיני, בלי לשתף את התובע ובלי לידע אותו. הנתבע המשיך להחזיק, לבדו, בכל נכסיה של השותפות ובכך שלל מן התובע את קנינו.
על יסודן של טענות אלו עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו מחצית משווייה של השותפות, כפי שהוערכה בידי-מומחה מטעמו. העילה מעולם-השותפויות הועלתה, יחידה, בכתב-התביעה והסעד המבוקש היה, בהתאם, זה היחיד.
7. הנתבע דחה, מכל וכל, את הטענה לקיומה של שותפות. לשיטתו לא התקיימו התנאים להכרה בקשר משפטי כזה. כמפורט, כל אחד מהצדדים שילם בגין מלאי-המוצרים שבידיו; המכירות, לרבות קביעת-המחירים, התנהלו עצמאית; הצדדים לא חלקו זה עם זה את רווחיהם וכל צד ניהל מערך חשבונאי נפרד. לכל היותר, הוסבר, היה בין השניים "שיתוף-פעולה" במשך תקופה קצובה בת 15 חודשים, היא תקופת הבלעדיות, שהתובע ידע עליה והסכים לה. הנתבע, שעוד קודם לכן עמד בקשר מסחרי עצמאי עם הספק הסיני, הסכים לשתף פעולה עם התובע לצורך מימון-העלויות, שנכרכו בקבלתה של בלעדיות ובכללן תשלום-מקדמה ועמידה ביעדי-הזמנה. כשסיים את שיתוף-הפעולה עם התובע המשיך, אמנם, הנתבע לרכוש מוצרים מן הספק הסיני אך הוא לא עשה זאת בבלעדיות, שאותה העביר הספק הסיני ליבואן ישראלי אחר. התובע, נטען לבסוף, לא רק כיסה את הוצאותיו אלא שאף עלה בידו לגרוף רווח מן הפעילות המשותפת.
דיון
א. שותפות על-פי הדין
8. פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 מגדירה, בסעיף הראשון לה, שותפות: "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות" והם: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעֵט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". אם לפשט, לשותפות דרושים שלושה תנאים מצטברים: [א] שני יחידים או יותר; [ב] המנהלים עסק יחדיו; [ג] שמטרתו: הפקת-רווח. הסעיף הרביעי לפקודה מחייב אמנם את רישומה של שותפות ככזו, אולם "אי-רישומה לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו" (שם, בסעיף השישי).
הפקודה הוסיפה והציעה, בהסדרים שליליים, תבחינים להכרה בשותפות: