בית משפט השלום בירושלים
ת"א 55304-05-22 כהן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
בפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ
תובע אהרון מרדכי כהן
באמצעות ב"כ עוה"ד שמואל כהן
נ ג ד
נתבע בנק לאומי לישראל בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד אילן שמעוני
פסק דין
לפניי תביעה כספית על סך 400,000 ₪ לפיצוי בשל מסירת נתון אשראי שגוי מהנתבע לבנק ישראל.
העובדות
1. בהיות התובע לקוח של בנק לאומי לישראל בע"מ (הנתבע; להלן גם - הבנק) הגיש הבנק ביום 23.7.2018 ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה תביעה על סכום קצוב (לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967) נגד התובע על סך 20,420.82 ₪ (תיק הוצאה לפועל 523208-07-18).
2. הבנק דיווח לבנק ישראל על ההליך האמור שננקט נגד הלקוח-התובע, וביום 30.9.2018 בנק ישראל ציין במאגר נתוני אשראי (שהוא הקים ומנהל לפי חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016; להלן - החוק) את המידע שהעביר הבנק כ"נתון בדבר חוב מעל 10,000 ₪ שנפתחו בשלו הליכים בבית משפט" (להלן - הדיווח) - בהתאם לתקנה 4(4) לתקנות נתוני אשראי, התשע"ח-2017 (להלן - התקנות).
3. ביום 11.12.2018 הגיעו הצדדים להסכם לסילוק חוב התובע לבנק.
4. ביום 10.6.2021 (כשנתיים ושמונה חודשים לאחר דיווח הבנק לבנק ישראל כאמור) הפיק התובע (ואפשר שבעזרת/באמצעות בא כוחו) דו"ח המפרט את המידע שנאסף לגביו בהתאם לחוק, ומצא את הדיווח לגביו מיום 30.9.2018.
5. ביום 13.6.2021 פנה התובע באמצעות בא כוחו לבנק ישראל וביקש לתקן את הנתונים בעניינו הואיל ומעולם לא התקיימו נגדו הליכים מטעם הבנק בבית משפט.
6. פניית התובע התקבלה אצל בנק ישראל ביום 14.6.2021 וזו הועברה בו ביום לתגובת הבנק.
7. ביום 17.6.2021 הודיע בנק ישראל לתובע כי הבנק בדק את הפניה ותיקן את הנתונים שמצא כי דיווח עליהם באופן שגוי. בנק ישראל אף ציין כי בעקבות התיקון התובע זכאי להוציא בחינם דו"ח ריכוז נתונים לגביו. דו"ח זה, אם הוצא, לא הוצג בתיק על ידי התובע בשום שלב.
8. מנתוני בנק ישראל (דו"ח נתוני אשראי) עולה כי בתקופה שבין הרישום השגוי (30.9.2018) לבין הפניה לתיקונו (מחצית יוני 2021) בוצעו 7 בקשות למאגר לקבלת מידע על התובע באמצעות לשכות אשראי, מהן 5 בקשות לחיווי אשראי ו-2 פניות עקב בקשת אשראי חדשה (נספח 5 לכתב התביעה). בקשות אלה קיבלו מענה אשר כלל את הדיווח (כהגדרתו לעיל).
התביעה
9. הטענה הבסיסית היא שהדיווח שביצע הבנק היה שגוי משום שלא נפתחו נגד התובע הליכים בבית משפט.
10. הדיווח השגוי מהווה -
א. פרסום לשון הרע (סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965);
ב. פעולה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (סעיפים 2(7)-(10));
ג. עוולה נזיקית לפי סעיף 114 לחוק;
ד. עוולה לפי פקודת הנזיקין:
1. הפרת חובה חקוקה;
2. רשלנות.
11. התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק - הן לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 והן לפי סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. פיצוי ללא הוכחת נזק נקבע בשני החוקים על 50,000 ₪ בתוספת הצמדה מהחקיקה. מדובר בשבעה פרסומים ולפיכך זכותו של התובע היא ל-350,000 ₪ בתוספת הסכום הנובע מההצמדה למדד.
12. הדיווח השגוי גרם לתובע נזקים מכומתים:
א. בשנת 2019 הועמדה לתובע על ידי בנק הפועלים הלוואה בסך 70,000 ₪ בפריסה ל-72 חודשים לצורך רכישת רכב. טרם הדיווח השגוי היתה לתובע גישה להלוואות בריבית שנתית בגובה פריים פלוס 2.5%. בשל הדיווח השגוי, את ההלוואה האמורה נאלץ התובע לקחת בריבית שנתית של 11%. זה משקף פער של 20,000 ₪ בתשלומי ריבית למשך תקופת ההלוואה כולה.
ב. לצורך מחיקת המידע השלילי שכר התובע עורך דין ושילם לו שכר טרחה בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הוצג הסכם שכר הטרחה. לא הוצגה קבלה על תשלום.
ג. בשנת 2020 פעל ביקש התובע למחזר הלוואה מובטחת במשכנתה שנטל בשנת 2016 אשר החוב בגינה בעת הגשת התביעה עמד על 490,000 ₪, אולם בקשתו סורבה בשל קיום הנתון השגוי. הנזק בשל כך מוערך "ב-50,000 ₪ לכל הפחות".
ד. בשלהי אפריל 2021 התובע פנה ל'עוגן - הקרן להלוואות ללא ריבית' לשם קבלת הלוואה בסך 30,000 ₪ בפריסה ל-5 שנים. עוגן פנתה לקבל מידע על התובע (באמצעות לשכת האשראי - בי די אי קומפאס בע"מ) ופניה זו מתועדת בתדפיס שהתקבל מבנק ישראל (נספח 5 לכתב התביעה). בשל המידע שהתקבל, אשר כלל את הדיווח השגוי, הבקשה סורבה. התובע מניח כי הלוואה חלופית היתה כרוכה בריבית שנתית בגובה פריים פלוס 2.5%. מכאן טוען התובע כי נגרם לו נזק "בסך של כ-5,000 ₪".
ה. "במהלך התקופה המתוארת" (לא בואר מתי) התובע ביקש לקבל הלוואה מובטחת במשכנתה לשם רכישת נכס מקרקעין - דירה בבית שמש - תמורת 1,030,000 ₪. התובע חתם על זכרון דברים לביצוע הרכישה (זה לא הוצג) אך לבסוף נאלץ לבטל את הרכישה בעקבות הסירוב למשכנתה. נטען כי מאז המקרה התייקרו מחירי בדירות "בכ-20% כך שרכישת הנכס המדובר או דומה לו כיום כרוכה בתוספת עלות של כ-206,000 ₪". עניין זה הוגדר בכתב התביעה כ"אובדן הזדמנות עסקית".
ו. לכל אורך תקופת קיומו של הדיווח השגוי וחרף הכנסותיו הגבוהות של התובע (אשר נטען, ללא אסמכתאות, כי הן מגיעות ל-30,000 ₪ לחודש), "נמנעה מהתובע האפשרות להנפיק כרטיס אשראי חדש". גם בכרטיס האשראי הבנקאי שהחזיק התובע באותה עת הופחתה מסגרת האשראי לתובע "עד לסכום זעום של 11,900 ₪". בנוסף גם נשללה מהתובע האפשרות לקבל אשראי ברגע בסך של עד ל-300,000 ₪, אפשרות אשר היתה זמינה לתובע בבנק הפועלים בתקופה שקדמה לדיווח השגוי.
לאחר מחיקת הדיווח השגוי הונפקו לתובע כרטיסי אשראי בנקאיים וחוץ בנקאיים ללא קושי.
13. לתובע נגרמו גם נזקים לא ממוניים: צער, השפלה ועגמת נפש - שנגרמו "עת נאלץ להתקיים "מהיד לפה" ותוך הסתייעות בצדדים שלישיים, וזאת בשל היעדר מסגרת אשראי המתאימה לאורח חייו והולמת את גובה הכנסותיו בפועל".
14. בסוף כתב התביעה (סעיף 34) נטען כי אמנם מטעמי אגרה התביעה מוגשת על סך של 400,000 ₪ בלבד, אולם התובע שומר על זכותו לבקש את תיקון כתב התביעה עד למלוא סכום הנזקים שפורטו.
בקשה כאמור לא הוגשה.
עיקרי ההגנה
15. התובענה שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל זהה במהותה לתובענה בבית משפט ואין ביניהן שוני מהותי. "הליכים משפטיים גם אם היו במסגרת תובענה בלשכת ההוצל"פ ולא תביעה בבית משפט הם הדיווח הנדון שמשקף את דו"ח חיווי האשראי האמיתי של התובע בהתאם להוראות החוק וכוונת המחוקק" (סעיף 54).
16. בהתאם לתקנות 4-2 לתקנות והתוספת הראשונה וסעיף 35 לחוק, חובה היתה על הבנק לדווח על ההליך המשפטי שננקט כנגד התובע "כך שממילא היה דיווח על התובענה כנגדו".
17. לבנק לא היתה כל כוונה לפגוע בתובע. ימים בודדים חלפו מפניית התובע בעניין עד לתיקון הדיווח.
18. פרסום המידע לא בוצע על ידי הבנק אלא על ידי בנק ישראל שהוא מקים ומפעיל מאגר נתוני האשראי.
19. ביום 11.12.2018 התובע חתם על הסדר פשרה עם הבנק ובכך ויתר על זכות התביעה גם בעניין דנן.
בתחילת דיון קדם המשפט חזר בו הבנק מטענה זו.
20. התובע נושא באשם תורם - שהרי הוא מציג 7 אירועים שבהם בוצעה פניה של גופים בעניינו. אם היה פונה בבקשה לתיקון לאחר הפניה הראשונה, ממילא היו נזקיו הנטענים מצטמצמים.
בהתאם גם אין מקום לכך שהתובע יתבע פיצוי בגין כל חשיפה של אותו פרסום (7 פעמים; סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965).
21. בעת פניית בנק ישראל אל הבנק (14.6.2021) "כבר היתה הבחנה בין הליך משפטי בבית משפט להליך משפטי בלשכת ההוצל"פ (שמדווח באופן ישיר למאגר נתוני האשראי מה שלא היה כן בעבר)" ובהתאם הבנק תיקן את הדיווח, אבל זו לא הודאה בטעות מצד הבנק נכון למועד ביצוע הדיווח המקורי.
הראיות
22. הוגשו תצהירי עדות ראשית.
מטעם התביעה הוגש תצהיר התובע.
מטעם הנתבע הוגש תצהירו של ראש ענף הגברת ביצועים באגף חובות בעייתיים בבנק.
23. חקירות נגדיות וסיכומים נשמעו ביום 10.7.2023.
דיון והכרעה
הבסיס החוקי
24. סעיף 19(א)(7) לחוק מחייב תאגידים בנקאיים, לרבות הבנק הנתבע דנן, להעביר נתוני אשראי (כהגדרתם בחוק ועל ידי השר) למאגר המנוהל על ידי בנק ישראל.
25. סעיף 35(א) לחוק כי השר יקבע "נסיבות שיש בהן כדי להעיד באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפירעון תשלומים שבהם התחייב". ראש הסעיף מחייב את בנק ישראל להעביר ללשכת אשראי את נתוני האשראי של לקוח אם נתוני האשראי לגביו הכלולים במאגר "מעידים באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפירעון תשלומים שבהם התחייב".
26. תקנה 4 לתקנות קובעת:
נסיבות שיש בהן כדי להעיד באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפירעון תשלומים, לעניין סעיף 35 לחוק, הן כמפורט להלן:
...
(2) קיומו של תיק הוצאה לפועל שסכום החוב בפתיחתו עולה על 5,000 שקלים חדשים או קיומם של שני תיקי הוצאה לפועל או יותר גם אם סכומם נמוך יותר בסכום מצטבר העולה על 4,000 שקלים חדשים, לפי תנאי ההעברה וסוג התיק, הקבועים בפרט 2 בתוספת הראשונה...
...
(4) קיומו של נתון בדבר חוב של לקוח אצל תאגיד בנקאי, מנפיק כרטיס חיוב או מקור מידע - כשסכום החוב מעל 10,000 שקלים חדשים, ונפתחו בשלו הליכים בבית משפט;
27. הדיווח והליקוי בו
א. הראיה שהוצגה לבית המשפט בעניין נתוני האשראי לגבי התובע היא דו"ח ריכוז נתוני אשראי מיום 10.6.2021. עמוד 4 של אותו מסמך נושא כותרת "נתונים המעידים באופן מובהק על אי עמידה בפירעון תשלומים" ובו שורת מידע אחת - מידע מהבנק-הנתבע שדווח ביום 30.9.2018. המידע מופיע בהצגה טבלאית. תחת הכותרת "הנתון המעיד על אי עמידה בפירעון תשלומים" צויין "נתון בדבר חוב מעל 10,000 ₪ שנפתחו בשלו הליכים בבית משפט" - כפי נוסח תקנה 4(4) לתקנות שהובאה לעיל.
ב. הבנק בחר שלא להציג ראיה כלשהי לגבי הנתונים הגולמיים שהעביר לבנק ישראל במסגרת הדיווח ולא טען לגבי כשל בעיבוד הנתונים שהעביר לבנק ישראל בעת הצגתם במסגרת דו"ח נתוני האשראי שמסר בנק ישראל לגבי התובע בהזדמנויות השונות.
בכך יש אישור של הבנק-הנתבע כי מסר לבנק ישראל מידע לגבי התובע אשר נכון לסווגו כמלמד על התקיימות הנסיבות האמורות בתקנה 4(4) לתקנות.
ג. דא עקא, תביעה על סכום קצוב שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל (בהתאם לדין אשר חל שנים רבות טרם חקיקת החוק והתקנת התקנות מושאי דיוננו) איננה "הליכים בבית משפט".
ד. טענת הבנק היא לגבי זהות/טשטוש בין הליכים בבית משפט לבין הגשת תביעה על סכום קצוב להוצאה לפועל. טענה זו לא ניתן לקבל - שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בית משפט הוא בית משפט; הוצאה לפועל היא הוצאה לפועל. כך הדבר מקדמת דנא, ולכל המאוחר מאז כניסתו לתוקף של חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008. ככל שהיה מחוקק המשנה חפץ לכלול תביעות על סכום קצוב בהוצאה לפועל במסגרת תקנה 4(4) האמורה, חזקה עליו שהיה מקפיד על ניסוח שיבהיר זאת - כגון "הליכים משפטיים" או "הליכי תביעה" (במקום "הליכים בבית משפט") או באמצעות הוספת התיבות "או בהוצאה לפועל".
יתירה מזאת, תיק הוצאה לפועל מסוג תביעה על סכום קצוב מוזכר מפורשות בתוספת הראשונה לתקנות, בעניין מידע אשר אמור להתקבל מההוצאה לפועל (מקור מידע מס' 2).
משמע, מעת שהותקנו התקנות (קובץ התקנות 7905, ח' טבת התשע"ח - 26.12.2017) היתה הסדרה מלאה של מחוקק המשנה לגבי דרך הסיווג והדיווח בעניין אדם שפתוח נגדו תיק הוצאה לפועל מסוג תביעה על סכום קצוב.
ה. בחקירתו הנגדית טען נציג הבנק כי "כתוב" (ככל הנראה - בתקנות או בהנחיות אחרות שהתקבלו מבנק ישראל) "הליך משפטי" ולא ברור מהו הליך משפטי (עמ' 7, שור' 29).
טענה זו חסרת אחיזה - לא בלשון תקנה 4(4) שנוסחה הובא לעיל ולא בכל מסמך אחר (שהבנק לא טרח להציג). ככל שמדובר בביטוי "הליך משפטי" המצוי בטור ב' (שכותרתו "פרטי המידע") בפרטי 4 של התוספת הראשונה לתקנות, הרי שהמלל הסמוך מבהיר הכל: "נקיטת הליך משפטי או הוצאה לפועל". הליך משפטי - לחוד; הוצאה לפועל - לחוד.
ו. עוד טען נציג הבנק כי הבנק לא הבחין בין הליכים בבית משפט לבין תיק הוצאה לפועל (אפשר שהתכוון רק לתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל) "עד לקבלת ההבהרה בשאלות ותשובות מבנק ישראל" (עמ' 8, שור' 18).
אלא שטענה זו, אשר לכאורה מסירה פוזיטיבית מהבנק את האחריות להפרת חובה חקוקה (ואפשר שגם טענות משפטיות נוספות), לא נתמכה בשום שלב במסמך כלשהו, והבנק אף לא טרח לציין מתי התקבלו אותן הבהרות מבנק ישראל.
בית המשפט הבהיר לנציג הבנק את חומרת עמידתו על הטענה, תוך שהבנק ונציגו בחרו להותיר את הטענה בעמימותה, מבלי להציג מסמכים כלשהם התומכים בה ואף מבלי לציין את המועדים הרלבנטיים (והכל כאשר ברור היה מראש שזו פלוגתה מהותית ורלבנטית ביותר, אשר גם מושכת מן הנטען, בעמימות, בסעיף 17 לתצהיר נציג הבנק) - אולם נציג הבנק בחר לעמוד על גרסתו.
המסקנה מכל האמור היא כי הדיווח שביצע הבנק לבנק ישראל ביום 30.9.2018 היה שגוי ורשלני - הואיל ובשל ניהול ההליך של הבנק נגד התובע בהוצאה לפועל כלל לא היה מקום לכך שהבנק יודיע עליו (לפי תקנה 4(4) לתקנות או בכלל).
28. פוטנציאל הדיווח האחר למאגר בגין אותן עובדות והשלכתו
א. כמפורט לעיל, אותו תיק הוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק נגד התובע (כתביעה על סכום קצוב) מהווה נסיבה לפי תקנה 4(2) לתקנות - הואיל ומדובר בתיק הוצאה לפועל שסכום החוב בפתיחתו עולה על 5,000 ₪ (התביעה על סכום קצוב שהגיש הבנק נגד התובע היתה על סך 20,420.82 ₪).
ב. פריט 2 של התוספת הראשונה מתייחס למידע אשר על רשות האכיפה והגבייה (ההוצאה לפועל) להעביר למאגר. טור ג' קובע כי חובה זו קמה כאשר "עברו שישים ימים לפחות ממועד המצאת האזהרה לפי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל לחייב".
לעניין זה פורטו התאריכים הרלבנטיים בתצהיר העדות הראשית של עד הבנק - ואלה לא נסתרו. האזהרה נמסרה ביום 11.10.2018. ביום 11.12.2018 נכרת ההסדר בין התובע לבנק (נספח 3 לתצהיר עד התובע). על פי ההסדר (שהוצג בפני בית המשפט), בנוסף לתשלום 5,000 ₪ ששילם התובע לבנק ביום 5.12.2018, עליו היה לפרוע את יתרת החוב (אשר לגביו לא היתה כל פשרה מצד הבנק; עליו נוספו שכ"ט עו"ד א/ ו-ב' ואגרות הוצאה לפועל) בתשלומים חודשיים שלא יפחתו מ-3,000 ₪ החל ביום 1.1.2019. בהסדר הוסכם מפורשות בסעיף 7 כי רק עם סילוק מלוא החוב יבוטלו ההליכים שננקטו וייסגר התיק. הבנק התחייב בשלב ביניים שלא לנקוט בהליכים נוספים נגד החייב (התובע כאן).
הצדדים לא טענו לגבי מועד סילוק מכלול החוב בהוצאה לפועל ולא הציגו כל מסמך בנושא. לפיכך אין לבית המשפט אלא לקבל את ההסכם בכתב כמתווה וכמשקף את המציאות שהיתה. משמע, בהעדר ראיה סותרת עולה כי החוב של התובע לבנק סולק רק בתוך שנת 2019, ואפשר שאף מספר חודשים לתוכה.
די באמור כדי לקבוע (רק לצרכי ההליך כאן) כי גם על ההוצאה לפועל חלה חובה (לפי תקנה 4(2) לתקנות) למסור את נתוני ההליך (תביעה על סכום קצוב של הבנק נגד התובע) למאגר, וזה אמור היה להופיע כנתון באותו עמוד בדו"ח נתוני האשראי לגבי התובע, אשר כותרתו "נתונים המעידים באופן מובהק על אי עמידה בפירעון תשלומים". עם זאת, תחת הכותרת "הנתון המעיד על אי עמידה בפירעון תשלומים", נראה כי היה אמור להיות רשום (על פי הודעת ההוצאה לפועל) "נתון בדבר קיומו של תיק הוצאה לפועל, שסכום החוב בפתיחתו עולה על 5,000 שקלים חדשים" (או נוסח דומה).
ג. ככל הידוע, בפועל לא התקבלו במאגר המידע נתונים מההוצאה לפועל - על אף שמן האמור נראה כי אמורים היו להתקבל נתונים כאמור, באופן שהדו"ח היה משקף מצב עובדתי שקול לזה אשר נגדו יוצא התובע.
יתירה מזאת: בתוך אותה קבוצת דיווחים בלתי מחמיאים בעליל (שהרי כולם אמורים להיות "נסיבות שיש בהן כדי להעיד באופן מובהק על כך שהלקוח אינו עומד בפירעון תשלומים" כלשון תקנה 4 לתקנות) יש מקום לסבור כי דיווח לגבי הליכים בבית משפט (כפי שדווח על ידי הבנק-הנתבע) הוא דיווח חמור פחות לעומת דיווח לגבי תיק הוצאה לפועל. הטעם - פשוט: הליכים בבית משפט משקפים מחלוקת, תוך שהדיווח אינו מציג את תוצאתה. תיק הוצאה לפועל משקף, ברגיל, חוב חלוט שלאחר דיון משפטי ואשר לא נפרע. ברי שאין הדברים תקפים בעניינה של תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל (קרי חוב שהוגש להוצאה לפועל תוך ששמורה לחייב זכות לטעון כנגדו תוך העברת הדיון לבית משפט), אולם החיווי, כפי שנקבע בתקנות אינו מתייחס לדקויות אלה, והתוצאה האופרטיבית היא שהדיווח שדיווח הבנק-הנתבע הוא חמור-פחות מהדיווח שאמורה היתה רשות האכיפה והגבייה להעביר למאגר בשל אותו מצב.
ד. טענתו המשתמעת של התובע היא שהוא היה אמור ליהנות מאי-התפקוד בזמנו של מנגנון הדיווח של ההוצאה לפועל למאגר המידע (המופעל על ידי בנק ישראל) וכך להיות בעל דו"ח "נקי", חרף קיומו של תיק ההוצאה לפועל נגדו כאמור.
ה. דא עקא, משלא פעל התובע דנן מראש בהתאם לסעיף 22 לחוק בבקשה לאי הכללת נתוני אשראי לגביו במאגר, גילה דעתו כי הוא נכון להסתכן בפרסום נתוני האשראי שלו במאגר. משמע, הגעת התובע לסטטוס של נתבע בתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל (בסכום העולה על 5,000 ₪ - כבענייננו) מבלי להביא לסגירתו תוך 60 יום ממועד מסירת האזהרה הביאה ממילא לחשיפה של התובע לסיכון החקוק שיפורסם בדו"ח נתוני האשראי שלו כי קיימים לגביו "נתונים המעידים באופן מובהק על אי עמידה בפירעון תשלומים", גם אם הנתונים אמורים היו להגיע מההוצאה לפועל ולא מהבנק הנתבע.
ו. גם אם אין באמור כדי לשלול לחלוטין מהתובע את זכות התביעה בשל מעורבות הבנק בפרסום הלא-מדוייק לגביו, הרי שיש בכך, לכל הפחות, משום שיקול הממזער משמעותית את זכותו של התובע.
29. תחולת דיני לשון הרע ודיני הגנת הפרטיות בענייננו
א. החוק (חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016) הוא חוק מודרני ועדכני אשר נועד להפיץ בצורה מוסדרת נתוני אשראי של אזרחים החפצים בכך (שהרי לפי סעיף 22 לחוק רשאי לקוח לבקש מבנק ישראל שנתוני האשראי שלו לא ייכללו במאגר הנתונים) - וכך תואר (הצעת חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2015, ה"ח הממשלה 954,עמ' 3):
החוק המוצע קובע הסדר כולל להקמתה ולפעילותה של מערכת לשיתוף בנתוני אשראי של יחידים, אשר זכות לפרטיות מוגנת כזכות יסוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות). הוראותיו מקיימות איזון עדין בין התכליות הציבוריות שלשמן הוא נחקק לבין הזכות האמורה. איזון זה יימצא במגוון ההסדרים שבחוק המוצע, אשר עוצבו במגמה כוללת להבטיח כי הזכות לפרטיות לא תיפגע במידה העולה על הנדרש.
כך קובע גם סעיף 1(א) רישה לחוק (ההדגשה הוספה):
מטרתו של חוק זה לקבוע הסדר כולל לשיתוף בנתוני אשראי... תוך שמירה על עניינם של הלקוחות ועל פרטיות הלקוחות שהנתונים מתייחסים אליהם ומניעת פגיעה בה במידה העולה על הנדרש...
ב. במסגרתו של החוק נקבעו הסדרים שונים המתחמים את דרך ריפוי פגמים, אם ייפלו, במסירת הנתונים לבנק ישראל המנהל את מהמאגר.
כך, סעיף 56 לחוק מקנה ללקוח זכות לפנות לבנק ישראל בבקשת למחוק מידע, להשלימו או לתקנו (ככל שלדידו המידע לגביו הכלול במאגר איננו מדוייק).
כך, סעיף 78 לחוק קובע כי הממונה על שיתוף בנתוני אשראי יברר תלונות ציבור בדבר פעולה של לשכת אשראי, לשכת מידע על עוסקים, מקור מידע המעביר מידע למאגר, משתמש בנתוני אשראי ועוד.
וכך סעיף 92(ב)(8) לחוק מאפשר הטלת עיצום כספי על מקור מידע שלא נקט אמצעים להבטחת הדיוק והמהימנות של נתוני האשראי שהעביר למאגר.
ג. בהמשך להסדרים האמורים נקבע בסעיף 114 לחוק הסדר צר לתביעת סעדים כספיים:
מעשה או מחדל בניגוד להוראות חוק זה, הוא עוולה בנזיקין, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליו, בכפוף להוראות חוק זה.
ברי אפוא כי מעשה או מחדל בניגוד להוראת החוק הוא בר תביעה על פי פקודת הנזיקין, על העוולות השונות המנויות בה.
ד. אלא שנדמה כי התובע דנן (ואחרים) נתפסו לכלל טעות בהחלת נורמות ספציפיות מחוקים אחרים - שאינם פקודת הנזיקין - על מעשה או מחדל בניגוד לחוק דנן.
קובע סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965:
פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.
קובע סעיף 25א(ג)(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965:
מעשה או מחדל בניגוד להוראות סעיף זה הוא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות פסקה (2);
קובע סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981:
פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה.
1. הדמיון בין נוסחי שלושת הסעיפים האחרונים שהובאו לבין נוסח סעיף 114 לחוק - ניכר. המנגנון המשפטי שנוצר הוא אחיד: הפרת הוראותיו של חוק ספציפי היא בגדר עוולה ולכן חלות עליה הוראות פקודת הנזיקין, בכפוף להוראותיו של החוק הספציפי.
2. ברם, בכל הסעיפים שהובאו לעיל, ההפניה היא חד סטרית - רק לצורך החלת דיני הנזיקין בכפוף להוראות החוק הספציפי.
3. במקרנו-אנו, סעיף 114 לחוק מאפשר תביעה על יסוד פקודת הנזיקין, אולם אין הוא מאפשר יבוא חוקים אחרים המפנים לפקודת הנזיקין (כגון חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981) כמקורות לעילות תביעה נוספות בגין הפרת הוראות חוק נתוני אשראי.
4. נוסח החוק מלמד על הסדר שלילי. משמע, הקביעה בסעיף 114 לחוק כי הפרתו מהווה בעוולה בנזיקין אשר הוראות פקודת הנזיקין חלות עליה, מלמדת כי אין חוק אחר אשר יכול לחול במקביל על אותה עוולה. אם היה המחוקק חפץ להקנות לנפגע מהפרת הוראותיו של החוק (חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016) זכות תביעה על פי חוקים נוספים כלשהם, חזקה כי היה מציינם מפורשות.
5. ברי כי המחוקק היה מודע כדבעי להיבטים של הגנת הפרטיות והשפעת הפרסום על הלקוח - שהרי זו עצם תכלית החוק, והדברים גם הובעו בדברי ההסבר. בכך יש כדי להדגיש את הבחירה המודעת של המחוקק שלא להקנות זכות תביעה על פי חוקים שאינם פקודת הנזיקין.
6. החוק (חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016) הוא מאוחר לחוקים האחרים אשר עליהם מבקש התובע להסתמך בתביעתו וספציפי מהם (למקרה מצומצם של מסירת נתוני אשראי). מדובר אפוא בחוק ספציפי (Lex Specialis) אשר הוראותיו מייתרות (על דרך של הסדר שלילי) היזקקות להסדרים חוקיים אחרים, למעט זה שהוסדר בו מפורשות (פקודת הנזיקין - כפי שנקבע בסעיף 114 לחוק).
הדברים הובהרו בראש החוק: מדובר בהסדר כולל לשיתוף בנתוני אשראי. החוק ממצה את דרכי הפעולה בכל הנוגע לשיתוף בנתוני אשראי ואינו מהווה רק הסדר חלקי בעניין מסירת נתוני אשראי, לרבות שגיאה בהם.
די באמור לשם דחיית התביעה בכל הנוגע לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
עם זאת, לשם הזהירות, נדון גם ביתר ההיבטים של התביעה דנן, על מכלול הקשיים הכרוכים בהם.
30. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
א. כאמור לעיל, החוק מפנה לקבלת סעדים על פי פקודת הנזיקין ולפיכך ממילא אין לתובע זכות לסעדים על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. אולם למען השלמות נתייחס בקצרה לתביעה על פי החוק האמור.
ב. פרסומו של מידע שהוא נתוני אשראי של אדם איננו עלול להשפיל את האדם או לבזותו (כפי החלופות בסעיפי משנה 1(1), 1(2) ו-1(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). מדובר במידע לגבי נתוני האשראי של אדם אשר נמסר (הן למאגר, הן מהמאגר ללשכות האשראי והן מלשכות האשראי למשתמשים בנתוני אשראי) מטעמים ענייניים של גידור סיכונים כלכלי על ידי נותני אשראי (משתמשים בנתוני אשראי) אשר אין קשר בינם לבין השפלה או ביזוי של אדם.
ג. החלופה הנותרת של הגדרת "לשון הרע" היא בסעיף 1(3) לחוק איסור לשון, התשכ"ה-1965: "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
ניתן לומר כי נתוני אשראי לגבי אדם עלולים להביא לכך שלא יקבל אשראי או שיקבל אשראי בתנאים קשים באופן שיהיה בכך כדי להוות פגיעה כלשהי בעסקו או במשלח ידו.
ד. ברם, סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כי בין כלל הפרסומים המותרים (שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי) נמצא "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
זהו בדיוק המקרה דנן. הבנק-הנתבע מסר את המידע לבנק ישראל בשל חובתו על פי חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016 לעשות כן.
אמנם מצאנו לעיל כי המידע הקונקרטי שהעביר הנתבע לבנק ישראל היה לא מדוייק, אולם ברי כי מסגרת פעולתו של הבנק בהעברת המידע לגבי התובע לבנק ישראל היתה קיום חובתו של הבנק לפי חוק נתוני אשראי. זירת הבדיקה של התנהלות הבנק היא במסגרת עוולת הרשלנות - כפי שאכן מורה סעיף 114 לחוק (המפנה לפקודת הנזיקין).
משמע, התפלפלות לגבי אי-תחולת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 במקרה של מסירת נתוני אשראי שגויים לבנק ישראל מובילה ממילא ליישום סעיף 114 לחוק ותומכת בקביעה לעיל לפיה חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 אינו הזירה המשפטית המתאימה לבחינת התנהלות לקויה במסירת נתוני אשראי על ידי בנק.
ה. במקרה דנן מדובר במידע שהעביר הבנק-הנתבע לבנק ישראל והופיע במאגר נתוני האשראי מאז יום 30.9.2018. אין לפני בית המשפט תחילת הוכחה לכך שהמידע נשלח/הועבר על ידי הבנק-הנתבע לבנק ישראל (מנהל המאגר) יותר מפעם אחת.
בעניין זה קובע סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965: "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.".
משמע, חוק איסור לשון הרע (אשר מלכתחילה אינו מתאים לנושא דיוננו כאן) אינו מקים זכות תביעה מרובה נגד מפרסם לשון הרע (גם אם נניח שהנתבע כאן אכן פרסם לשון הרע) אחת ("אותה לשון הרע") כאשר אחר (במקרה דנן - בנק ישראל, מנהל מאגר נתוני אשראי) הוא זה שהפיץ אותה מספר פעמים (לעניין אחריות מקבל לשון הרע המפיץ אותה הלאה ראו והשוו: ע"א (ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול ואח' [פורסם בנבו] (16.1.2019)).
גם בתחילת ההליך וגם בסופו לא דייק ולא העמיק ב"כ התובע המלומד באשר לניסיונו להטיל על הבנק-הנתבע את האחריות (והחבות בפיצוי אשר מבוקש להטיל עליו ללא הוכחת נזק) לכל פרסום ופרסום שביצע בנק ישראל בדמות כל אחד מהעיונים במאגר נתוני האשראי.
ניתן להפליג בתיאוריות לגבי מה ניתן היה לטעון מחד גיסא ומה ניתן היה להשיב מאידך גיסא, אולם מעבר לכך ששיטתנו המשפטית היא אדוורסרית, עוד יש להסיק כי גם מהיבט זה של ריבוי פרסומים על ידי אחר, ברי כי מערכת דיני איסור לשון הרע פשוט אינה מתאימה לנושא של מידע שגוי שהועבר על ידי בנק למאגר נתוני האשראי.
הנה כי כן, מעבר לכל האמור, לא הורם נטל השכנוע העובדתי והמשפטי לגבי שבע חבויות נפרדות של הבנק-הנתבע אשר קמו לכאורה בגין שבעה עיונים שבוצעו במאגר המידע המנוהל על ידי בנק ישראל.
משמע, גם אם היה מקום תיאורטי להגשת תביעה מטעם התובע נגד הנתבע לפיצוי ללא הוכחת נזק בשל פרסום לשון הרע, הרי שמדובר היה בתביעה בגין פיצוי יחיד כאמור - בסכום שבגבולות תביעה בדיון מהיר (תקנה 78(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) ולא למעלה מכך.
מן המקובץ עולה כי גם אם נידרש לבחון חבות של הבנק-הנתבע כלפי הלקוח-התובע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הרי שלא רק שאין מקום לתביעת שבעה פיצויים ללא הוכחת נזק, אלא שמלכתחילה עומדת לבנק הגנה קונקרטית נוכח פעולתו מכוח חוק נתוני אשראי. טענה כלפי איכות פעולתו של הבנק מכוח חוק נתוני אשראי (קרי התרשלות שתוצאתה היא העברת נתונים שגויים) - ממילא מעבירה את הדיון אל מסגרת פקודת הנזיקין הכללית, בדיוק כפי הוראת סעיף 114 לחוק.
31. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
א. עסקינן בניסיון מאולץ נוסף לכפות על האירוע דנן מערכת דינים לא רלבנטית בכדי לקנות זכות משפטית לתביעת פיצוי ללא הוכחת נזק.
ב. התובע טוען כי במקרה דנן בוצעה פגיעה בפרטיות לפי סעיפי משנה 2(7)-(10) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. זה נוסחו של סעיף 2 האמור:
פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
...
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);
מסופקני אם האירוע מושא דיוננו נכנס, מראש, בגדרן של איזה מהחלופות האמורות.
גם אם נקבע שקיימת חובת סודיות בנקאית (חובה של הנתבע כלפי התובע) בדין או בחוזה, הרי שכלל חיוביו ודרכי התנהלותו של בנק מוגדרים על ידי חיקוקים קוגנטיים רבים החלים עליו. מעת שנחקק חוק נתוני אשראי, הרי שגם הוא חל על יחסי הצדדים והוא מחייב את הבנק-הנתבע לפעול בדרך מסויימת, באופן שאותה דרך מוטמעת למערכת הנורמטיבית של יחסי בנק-לקוח. כך פוקעת תחולת חלופות (7) ו-(8) לעיל.
מעת שחל חוק נתוני אשראי ונכנס כחלק מיחסי הצדדים, ממילא לא ניתן לראות את מסירת המידע הרלבנטי על התובע-הלקוח למאגר כמסירה שהיא "שלא למטרה שלשמה נמסרה". כך פוקעת חלופה (9).
חלופה (10) אינה יוצרת בענייננו חבות נפרדת.
משמע, החלופות הנטענות כלל לא חלות מלכתחילה בענייננו.
ג. זאת ועוד, גם בחוק הגנת הפרטניות, התשמ"א-1981 נקבעה הגנה בסעיף 18(2)(ב) שעניינה נסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית לפעול כפי שפעל.
בענייננו מדובר בחוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016, כמפורט לעיל. ברי כי מסירת הנתונים על התובע לא היתה בשל גחמה אלא בשל חובה חוקית קונקרטית המוטלת על הבנק לעשות כן. ממילא קמה לבנק-נתבע הגנה מלאה אל מול טענות לפגיעה בתובע-לקוח על פי חוק הגנת הפרטיות.
ד. זאת ועוד, בדומה לסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, גם בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 נקבע בסעיף 29א(ג) כי לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק בשל אותה פגיעה בפרטיות יותר מפעם אחת.
ה. בעניין חיקוק זה לא דייק ולא העמיק ב"כ התובע המלומד באשר לניסיונו להטיל על הבנק-הנתבע חבות (אשר מבוקש להטיל ללא הוכחת נזק) בגין מסירת נתוני אשראי לבנק ישראל.
הטיעון מטעם התובע בעניין תחולת חוק הגנת הפרטיות על המקרה דנן היה דל מלכתחילה, ולאור כל המפורט לעיל - ברי כי לא בכדי.
מן המקובץ עולה כי התביעה מכח חוק הגנת הפרטיות, השתמ"א-1981 - חסרת ממשות בפני עצמה ודינה דחייה.
32. עוולות נזיקיות - מבוא
כזכור, סעיף 114 לחוק קובע כי מעשה או מחדל בניגוד לחוק הוא עוולה בנזיקין והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליו.
אל מול דיוננו לעיל לגבי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ולגבי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, עולה מאליה הטענה כי הגנותיהם היו רלבנטיות למקרה דנן אם הנתונים שהבנק-הנתבע היה מעביר למאגר היו נכונים ומדוייקים. דא עקא, מצאנו לעיל כי הנתונים שהעביר הבנק למאגר היו שגויים. על כגון דא ייטען מטעם הלקוח כי אם הבנק התרשל במלאכתו לפי חוק נתוני אשראי אזי ממילא ההגנות אינן חלות.
אלא שבכך לא מסתיים הילוכנו: כל עוד הבנק פועל במסגרת חובתו על פי חוק נתוני אשראי, הרי שפעולתו בסטייה מאותן הוראות (על דרך של רשלנות) תידון על פי פקודת הנזיקין - כפי הוראת סעיף 114 לחוק.
אם בנק בוחר לפעול בזדון ובוחר, בכוונת מכוון, לפעול לשם חיסולו הפיננסי של הלקוח באמצעות מסירת מידע שגוי מיסודו למאגר נתוני האשראי, אזי ממילא אין מדובר בהתנהלות שהיא לפי חוק נתוני אשראי אלא במעשה מודע שתכליתו פגיעה בלקוח. במצב דברים כזה ברי כי הפעולה לא שייכת לציות לחוק נתוני אשראי וממילא יחולו עליה נורמות מחוקים החלים על מסירת נתונים המהווים לשון הרע, פגיעה בפרטיות הלקוח ואולי אחרים.
כללו של דבר, ברי כי קו פרשת המים בסיווג הנורמות המשפטיות החלות על מקרה כגון דא הוא היסוד הנפשי. ככל שמדובר בפעולות של הבנק מכח חובותיו על פי חוק נתוני אשראי - גם אם נפל בהן פגם - אזי אלו מוגנות מתחולת החוקים החיצוניים ויידונו לפי סעיף 114 המפנה לעוולות פקודת הנזיקין. במצב כזה, נוכח ההסדר הכולל בחוק נתוני אשראי, גם אין צידוק לחיוב בפיצוי ללא הוכחת נזק. ככל שמדובר בפעולות זדוניות של הבנק, הרי שגם אם ההפצה הזדונית של הנתונים בוצעה באמצעות המנגנון הקבוע בחוק נתוני אשראי, ממילא אין מדובר בפעולה של הבנק על פי חוק נתוני אשראי, סעיף 114 לחוק אינו חל עליה, ההגנות שבחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות אינן חלות, ופתוחה הדרך ללקוח הנפגע לתבוע מהבנק-המעוול-במזיד את התרופות לפי החוקים הרלבנטיים.
33. העוולות הנזיקיות הרלבנטיות
א. לאחר שהסרנו מן הדרך את הטענות הבלתי רלבנטיות מטעם התובע, נפנה לדון בטענות המשפטיות הרלבנטיות.
סעיף 114 לחוק מפנה לפקודת הנזיקין.
העוולות הנטענות מטעם התובע הן עוולת הפרת חובה חקוקה וכן עוולת הרשלנות.
ב. בעניין עוולת הפרה חובה חקוקה קובע סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין:
מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
ג. בהשלכה לענייננו:
1. החובה החקוקה היא פעולה בהתאם להוראות חוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016 והתקנות שהוצאו מכוחו. מצאנו לעיל כי בהעברת המידע לבנק ישראל פעל הבנק בניגוד לחובתו - שכן העביר מידע שהוא שונה מהסיווג שניתן לו.
2. החיקוק נועד להגנת אדם אחר, שהרי הדבר נובע מעצם סעיף 114 לחוק הקובע כי יכולים להיות נפגעים מפעולה שלא לפי החוק וכי אלה זכאים לתרופות לפי פקודת הנזיקין.
3. הנזק שאליו התכוון החיקוק הוא בוודאי נזק פיננסי, שהרי זהו תחום פעולתו של החוק ובו אמורים להתמעט הסיכונים נוכח הפעולה בהתאם לו.
ברי אפוא כי במקרה דנן קמה לנתבע חבות כלפי התובע על פי עילת הפרת חובה חקוקה.
ד. בעניין עוולת הרשלנות קובע סעיף 35 לפקודת הנזיקין:
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
ה. בהשלכה לענייננו:
1. הבנק-הנתבע חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הלקוח-התובע בכל הנוגע להעברת נתוני אשראי שלו למאגר המנוהל בבנק ישראל.
2. כמבואר לעיל, הבנק התרשל במסירת מידע לא מדוייק לבנק ישראל אשר פרסם אותו במאגר נתוני האשראי.
3. ניתן לסבור כי קיים קשר סיבתי בין רשלנותו של הבנק-הנתבע לבין נזקים שנגרמו ללקוח-התובע. זאת ייבדק להלן לגבי כל נזק קונקרטי לחוד.
ניתן אפוא לסכם ולומר כי בשל מסירת המידע הלא-מדוייק מהבנק-הנתבע למאגר נתוני האשראי המנוהל על ידי בנק ישראל קמה אחריות של הנתבע לשתי עוולות בנזיקין כלפי התובע: עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות.
מכאן נתייחס תחילה לחובת צמצום הנזק ולאחר מכן נבחן את נזקיו הנטענים של התובע והקשר הסיבתי הנדרש.
34. חובת צמצום הנזק
בדיני חוזים חלה חובה חקוקה על הנפגע להקטין את נזקו (סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970).
חובה זו חלה גם בדיני הנזיקין (ע"א 252/86 יצחק גולדפרב ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991)).
במקרה דנן מלין התובע על שבעה אירועים של פניות לשכות אשראי לקבלת מידע לגביו - החל ביום 5.6.2019 וכלה ביום 8.6.2021. בנוסף טוען התובע כי לאורך כל הדרך הגיע למצבים לא נעימים, כגון שיק שמסר בסופרמרקט ולא התקבל (לא הוכחה זיקה בין האירוע הנטען לבין התיעוד לגבי התובע במאגר נתוני אשראי) או סירובים הנפקת כרטיס אשראי חוץ בנקאי (עמ' 5, שור' 27 - עמ' 6, שור' 3; בסעיף 12 לתצהירו טען התובע: "לא יכולתי במועדים אלו לזוז לא ימינה ולא שמאלה").
בתצהירו ובחקירתו הנגדית התובע לא סיפק הסבר לכך שפנה לתיקון הרישום במאגר רק בחלוף שנתיים מהפניה הראשונה של לשכת אשראי לקבלת מידע לגביו. התובע אישר את הצעתו של ב"כ הבנק בחקירה הנגדית, לפיה התובע בחר להמתין 3 שנים על פי עצה שקיבל מחברות האשראי שסירבו לתת לו אשראי נוכח החיווי עליו במאגר (עמ' 6, שור' 20-18; ככל הנראה בזיקה לכך שעל פי החוק, 'דוח ריכוז נתונים רגיל' כולל רק את המידע שנכלל על הלקוח בשלוש השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה לקבלת הדוח).
למען הסר ספק, מדובר בתובע שאינו מוחלש או נחשל. נהפוך הוא. לפחות שלוש ראיות בפני בית המשפט לכך: (א) לטענתו, הכנסתו החודשית היא 30,000 ₪. (ב) התובע טוען בסעיפים 19-18 לתצהירו כי התכוון להיכנס לרכישת נדל"ן לצרכי השקעה אולם "הזדמנות עסקית" (כלשונו) זו אבדה (על כך - בהמשך). (ג) כאשר לבסוף ניגש התובע לטפל בדיווח הלקוי במרשמי המאגר, הוא חיפש פתרונות באינטרנט וכך הגיע למי שהציעו טיפול בנושא (עמ' 6, שור' 17-11), עד להסדרת העניין תוך ימים בודדים כמתואר בראש הדברים.
משמע, לא זו בלבד שסעיף 56 לחוק מסדיר זכות של אדם לפנות בבקשה לתיקון המידע לגביו (כפי שעשה התובע לבסוף, בשיהוי כבד ביותר), אלא שגם במישור הסובייקטיבי היו לתובע כל הכישורים להתמודד עם הסיטואציה ולסיים את הפרסום השגוי במאגר עוד שנתיים טרם שעשה כן.
משך לפחות שנתיים (מיד לאחר הפצת חיווי האשראי הראשון לגביו ביום 5.6.2019) התובע יכול היה לדעת כי יש בעניינו נתוני אשראי לא מחמיאים, אולם לא פעל לבירורם ותיקונם.
לממצא זה יש השפעה קריטית המפחיתה את שיעור הפיצוי לו עשוי התובע להיות זכאי.
35. בחינת נזקיו הספציפיים הנטענים של התובע והקשר הסיבתי
נזקיו המכומתים של התובע פורטו בתצהירו מסעיף 14 ואילך. אלו הם הנזקים אשר פורטו לעיל בסעיף 12 לפסק דין זה (כפי שפורטו בכתב התביעה). הטענות יובאו להלן, בצירוף התייחסות והכרעת בית המשפט לגבי כל אחת מהן.
כבר בראשית הדברים יש להדגיש כי ראיותיו של התובע לגבי נזקיו המסויימים הן דלות ביותר ובלתי מספקות. כפי שיפורט להלן, מדובר באירועים אשר על פי טיבם וטבעם אמורים להיות מתועדים במסמכים - אלא שאלה לא הוצגו. במקרים כגון דא חל הכלל הראייתי לפיו הימנעות בעל דין מהגשת ראיה המצויה תחת ידו תיחשב כאילו הוצגה הראיה ופעלה נגד בעל הדין אשר בפועל נמנע מלהציגה. בחלק מהמקרים הימנעות מהבאת אסמכתאות בכתב מלמדת למעשה את בית המשפט כי מדובר בטענה חסרת כל אחיזה במציאות, תוך שמסמכים כלל לא קיימים (כך לדוגמה לעניין עסקת נדל"ן שנטען שהוחמצה) ולכן הטענה היא בבחינת 'לא היו דברים מעולם'.
עוד יצויין כי אין בידי בית המשפט לקבל הערכות מקורבות של התובע הנכבד (אשר גם לא נטען כי הוא בעל מומחיות כלשהו בתחומי המימון) לגבי הפסדיו הנטענים בשל הפרשי מימון, תוך שכלל לא מוצגות אסמכתאות לגבי החלופות ולא מוצגים תחשיבים ברורים ומנומקים לגבי ההפרשים בין החלופות המימוניות השונות.
עניין אחרון וחמור ביותר אשר יש לציין בפתח הדברים הוא ערעור הקשר הסיבתי. לכאורה, פרק זה של הדיון מתבסס על ההנחה שהבנק-הנתבע ביצע שתי עוולות נזיקיות כלפי הלקוח-התובע (הפרת חובה חקוקה ורשלנות). ברם, כפי שיבואר להלן, ניתוח הנזק הספציפי הנטען הראשון (מיום 25.2.2019) מוביל למסקנה כי התובע נשא עימו מוניטין בעייתיים - בלתי ידועים לבית המשפט - אשר הקנו לו מעמד נחות בשוק הפיננסי עוד טרם העיון הראשון שבוצע במאגר נתוני האשראי בעניינו. משמע, גם אם תיאורטית יש בידי התובע להוכיח נזק ספציפי, בדמות עלות מימון חריגה שהוא נאלץ לשאת בה, אזי נפגעת עצם הטענה שכך היה בשל הדיווח השגוי של הבנק למאגר נתוני האשראי (קרי, מתפוגג הקשר הסיבתי).
א. לטענת התובע, בשנת 2019 הועמדה לו על ידי בנק הפועלים הלוואה בסך 70,000 ₪ בפריסה ל-72 חודשים לצורך רכישת רכב. טרם הדיווח השגוי היתה לתובע גישה להלוואות בריבית שנתית בגובה פריים פלוס 2.5%. בשל הדיווח השגוי, את ההלוואה האמורה נאלץ התובע לקחת בריבית שנתית של 11%. זה משקף פער של 20,000 ₪ בתשלומי ריבית למשך תקופת ההלוואה כולה.
לשם הוכחת הטענה צורף לתצהיר התובע לוח סילוקין של ההלוואה שניטלה בפועל מבנק הפועלים. לא צורף דבר מעבר לכך.
לא הוכח מה היתה רמת הריבית בהלוואות שהיו נגישות לתובע, כפי טענתו (פריים פלוס 2.5%). בפרט לא הוכח כי אותן הלוואות היו נגישות/זמינות לתובע באותה עת אלמלא החיווי שהיה לגביו במאגר נתוני האשראי. יתירה מזאת, לא הוכח מה היתה רמת הריבית הכללית שהיתה נוהגת בזמנו בשוק ללקוחות מסוגו של התובע.
אף לא הוצג תחשיב מבורר שיש בו כדי ללמד על סכום ההפרש בין ההלוואה שניטלה לבין ההלוואה שטוען התובע שהיה אמור לקבל אלמלא הדיווח השגוי.
משמע, הנזק לא הוכח כלל.
אולם למעלה מכל אלה: מדובר בהלוואה שניטלה ביום 25.2.2019 (כך עולה ממסמכיה שצורפו כנספח 7 לתצהיר התובע). דא עקא, אין בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהבנק המלווה נחשף לנתון השגוי במאגר נתוני האשראי - שהרי תדפיס בנק ישראל שהוצג על ידי התובע עצמו מלמד שהמועד שבו לראשונה קיבלו נותני אשראי את המידע שגוי מהמאגר היה 5.6.2019 (יותר משלושה חודשים לאחר נטילת ההלוואה; סעיף 6 לתצהיר התובע מציג את התדפיס שהתקבל מבנק ישראל בעניין).
הנה כי כן, לא רק שהתובע לא הרים את הנטל לבסס את הסכום הנטען, אלא שכלל לא הורם הנטל לבסס קשר סיבתי בין הדיווח השגוי והנתונים במאגר בנק ישראל לבין עלות ההלוואה שניתנה לתובע.
הדברים חמורים ומשליכים על תוקף יתר טענותיו של התובע: אם ביום 25.2.2019 ניתנה לו הלוואה בנקאית בריבית גבוהה מאוד וחריגה (כך לטענתו-שלו), אף מבלי לבצע עיון במאגר נתוני האשראי של בנק ישראל (כך על פי נתוני בנק ישראל אשר אין לגביהם מחלוקת), משמע שנסיבותיו הפיננסיות של התובע, אשר היו ידועות לגורמים שאחזו כבר בזמנו במידע פיננסי רלבנטי, היו כבר אז חמורות ולא תקינות. זאת במנותק ממאגר נתוני האשראי בבנק ישראל ובפרט במנותק מהנתון השגוי שהעביר הבנק למאגר. מכאן כי גם אם היו לתובע בהמשך קשיים מול גורמים פיננסיים נוספים, אזי מתערער ונחלש הקשר הסיבתי הנטען בין אותם קשיים לבין המידע השגוי שהיה במאגר נתוני האשראי של בנק ישראל.
יש באמור כדי לערער, מקדמית, כל קשר סיבתי בין כל אירוע/נזק קונקרטי שהתובע טוען לו לבין הדיווח מושא תובענה זו.
ב. לטענת התובע, בשנת 2020 הוא ביקש למחזר הלוואה מובטחת במשכנתה שנטל בשנת 2016, אשר החוב בגינה בעת הגשת התביעה עמד על 490,000 ₪, אולם בקשתו סורבה בשל קיום הנתון השגוי. הנזק בשל כך מוערך "ב-50,000 ₪ לכל הפחות".
טענה זו לא הוכחה בשום צורה. לא הוצגו מסמכי ההלוואה משנת 2016. לא הוצגו מסמכים כלשהם לגבי נסיון מחזור ההלוואה. לא הוצגו אסמכתאות לגבי מחיר השוק של ההלוואה החלופית, קרי הנתונים המספריים של ההלוואה אותה שאף התובע לקבל. לא הוצגו תחשיבים כלשהם שיש בהם כדי לבסס את סכום הנזק הנטען (שנטען על דרך של הערכה בלבד).
לא הורם הנטל להוכיח איזה מרכיבי הנזק הנטען ולפיכך אין לבית המשפט אלא לדחות את התביעה בשל רכיב נזק זה.
ג. לטענת התובע, בשלהי אפריל 2021 הוא פנה ל'עוגן - הקרן להלוואות ללא ריבית' לשם קבלת הלוואה בסך 30,000 ₪ בפריסה ל-5 שנים. עוגן פנתה לקבל מידע על התובע (באמצעות לשכת האשראי - בי די אי קומפאס בע"מ) ופניה זו מתועדת בתדפיס שהתקבל מבנק ישראל (נספח 5 לכתב התביעה). בשל המידע שהתקבל, אשר כלל את הדיווח השגוי, הבקשה סורבה. התובע מניח כי הלוואה חלופית היתה כרוכה בריבית שנתית בגובה פריים פלוס 2.5%. מכאן טוען התובע כי נגרם לו נזק "בסך של כ-5,000 ₪".
תדפיס נתוני ההלוואות אשר עוגן נכון לתת צורף כנספח 9 לתצהיר התובע - אולם מדובר בתדפיס שהופק ביום 6.6.2023 ואין בו כדי לתעד את תנאי ההלוואה שהיו אפשריים ב"שלהי אפריל 2021" (כטענת התובע).
אכן, מתדפיס בנק ישראל עולה כי בימים 22.4.2021 ו-25.4.2021 הוגשו בקשות לחיווי אשראי לגבי התובע לבקשת 'עוגן - הקרן להלוואות ללא ריבית". דא עקא, התובע אינו מוכיח בכל דרך מה היה מחירה של הלוואה בריבית אשר ביקש לקבל (או למצער יכול היה לבקש) מגורם אחר. אין בפני בית המשפט כל ביסוס לטענת התובע בדבר ההפרש ("בסך של כ-5,000 ₪") בין עלות ההלוואה שלכאורה ביקש לקבל מ'עוגן' לבין עלות הלוואה מקבילה בשוק העסקי.
זאת ועוד, מעת שסורבה ההלוואה ולא פעל התובע ליטול הלוואה חלופית (אפשר שבעלות גבוהה יותר), לא התגבש נזק מעצם הסירוב של עוגן לתת את ההלוואה, ככל שכך היה.
בשולי הדברים יצויין כי שני הבירורים שבוצעו על ידי עוגן בסמיכות זמנים של ימים בודדים מעלים תהייה לגבי פשרם ומהותם, כמו גם לגבי תוצאותיהם. ברם, הקשיים בטענות התובע בעניין רבים כל כך, עד שאין צורך להתבסס על עניין זה.
לפיכך לא הורמו נטלי ההוכחה והשכנוע לגבי כימות נזקו הנטען של התובע בעניין זה.
ד. לטענת התובע, "במהלך התקופה המתוארת" (לא בואר, ולו בקירוב, מתי) הוא ביקש לקבל הלוואה מובטחת במשכנתה לשם רכישת נכס מקרקעין - דירה בבית שמש - תמורת 1,030,000 ₪. התובע חתם על זכרון דברים לביצוע הרכישה אך לבסוף נאלץ לבטל את הרכישה בעקבות סירוב (לא ברור של איזה גורם פיננסי) לתת לו הלוואה מובטחת במשכנתה. נטען כי מאז המקרה התייקרו מחירי בדירות "בכ-20% כך שרכישת הנכס המדובר או דומה לו כיום כרוכה בתוספת עלות של כ-206,000 ₪". עניין זה הוגדר בכתב התביעה וגם בתצהיר העדות הראשית של התובע כ"אובדן הזדמנות עסקית".
על אף שמדובר בנזק הספציפי הגבוה ביותר מבין טענות התובע, לא הוצג שום מסמך רלבנטי לשם הוכחת איזה מהטענות העובדתיות. לא הוצג זכרון הדברים, לא הוצגו מסמכי ביטול העסקה, לא הוצגו מסמכים כלשהם שנעשו בזיקה לנסיון ליטול הלוואה מובטחת במשכנתה.
הטענה כולה עמומה, הואיל ואפילו לא צויין מתי היו הדברים.
כפי שראינו לעיל בעניין ההלוואה בסך 70,000 ₪, הצלבת המועד מול דו"ח בקשות המידע מהמאגר הראתה שכלל אין זיקה בין האירוע הפיננסי לבין העיון במאגר. אפשר שכך היו הדברים גם כאן (ככל שהיו האירועים הנטענים), אולם הנתונים כלל לא הוצגו בפני בית המשפט.
יצויין כי ה"אסמכתה" היחידה שהוגשה על ידי התובע (כנספח 10 לתצהירו) לשם ביסוס טענתו האמורה היא גרף, שלא צויין מקורו, אשר מציג השוואה בין התפתחות 'רמת מחירי דירות' לבין 'מדד מחירי דירות חדשות' מאז נובמבר 2017 ועד דצמבר 2021. מהימנותו ומשקלו של אותו גרף (בהעדר כל הסבר לגבי מקורו, הפרמטרים שצויינו בו וכיו"ב) - אפסיות.
הניסיון לטעון בפני בית המשפט להפסד רעיוני של 206,000 ₪ על בסיס אותו גרף סכמתי (ודבר לא זולתו) הוא מופרך לחלוטין.
התובע לא הביא ראשית ראיה לטענותיו העובדתיות ולפיכך טענתו נדחית.
ה. בסעיף 33.6 לכתב התביעה (אשר כותרתו "מניעת העמדת אשראי") נטען כי לכל אורך תקופת קיומו של הדיווח השגוי וחרף הכנסותיו הגבוהות של התובע (אשר נטען, ללא אסמכתאות, כי הן מגיעות ל-30,000 ₪ לחודש), "נמנעה מהתובע האפשרות להנפיק כרטיס אשראי חדש". גם בכרטיס האשראי הבנקאי שהחזיק התובע באותה עת הופחתה מסגרת האשראי לתובע "עד לסכום זעום של 11,900 ₪". בנוסף גם נשללה מהתובע האפשרות לקבל 'אשראי ברגע' בסך של עד ל-300,000 ₪, אפשרות אשר היתה זמינה לתובע בבנק הפועלים בתקופה שקדמה לדיווח השגוי.
לטענת התובע, לאחר מחיקת הדיווח השגוי הונפקו לו כרטיסי אשראי בנקאיים וחוץ בנקאיים ללא קושי.
נושא זה הובא, בניסוח דומה ביותר, בסעיף 20 לתצהיר העדות הראשית של התובע.
גם בנושא זה לא הוגשה ראשית ראיה כלשהי. לא הוצגו מסמכי כרטיס האשראי הבנקאי שכן היה לתובע - ולו כדי להוכיח את הפחתת מסגרת האשראי ואת מועדה (שלא צויין).
התיאורים הם כלליים ללא ציון מועדים (ולו מקורבים) אשר יאפשרו בחינה של האירועים הפיננסיים הרלבנטיים בהתנהלותו של התובע בעת התרחשותם. מוזכר כי לעיל כבר ראינו שאין זיקה בין ההלוואה בסך 70,000 ₪ לבין הנתון השגוי במאגר. אין כל מניעה כי גם מקורם של קשיים אחרים, ככל שהיו, לא היה בדוח נתוני אשראי לגבי התובע אלא בהתנהלות אחרת שלו.
עצם הטענה כי מסגרת אשראי של כרטיס אשראי בנקאי צומצמה אינה מוכיחה, לא בהכרח ולא בקירוב, כי חיווי אשראי גרם לכך. הדעת נותרת כי אם חיווי אשראי משפיע על מדיניות של חברת כרטיסי אשראי, אפשר שהוא יביא לביטול מוחלט של הכרטיס. אל מול זאת, אפשר כי צמצום מסגרת האשראי נעשה דווקא בהתאם להוראות החוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות בשוק הבנקאות בישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ז-2017.
ממילא אין לפנינו תחילת אפשרות לכמת את הנזק העמום הנטען, דבר שגם התובע לא ניסה לעשות.
אין מקום לפסוק פיצוי בגין אירועים שלא ברור אם היו, מתי היו, מה זיקתם לעוולה הספציפית שביצע הבנק-הנתבע (משמע, האם בכלל יש קשר סיבתי בין העוולה לבינם), ומה הנזק שהתגבש בגינם.
ו. לצורך מחיקת המידע השלילי שכר התובע עורך דין והוא טוען כי שילם לו שכר טרחה בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. הוצג הסכם שכר הטרחה. לא הוצג מסמך חשבונית מס קבלה המתעד את התשלום.
לא ברור מדוע, למרות חלוף כשנה מאז כריתת הסכם שכר הטרחה ומחיקת הנתון השגוי (יוני 2021) ועד הגשת התביעה דנן (מאי 2022), לא נעשתה חשבונית מס קבלה כדין ולמצער מדוע לא הוצגה - לא במצורף לכתב התביעה ואף לא במצורף לתצהיר העדות הראשית של התובע.
נוכח בחירת התובע להציג אך ורק הסכם שכר טרחה מיום 13.6.2021 ולא להציג חשבונית מס קבלה המוכיחה את התשלום בפועל של שכר הטרחה (תוך שאין להוציא מכלל אפשרות הסדרים מאוחרים-מעודכנים שנערכו בין הצדדים, תוך הבאה בחשבון של הגשת התביעה דנן ואת פוטנציאל הזכייה בה לתפיסת התובע ועורך דינו), לא שוכנעתי כי התובע אכן שילם בפועל לעורך דינו 11,700 ₪ תמורת הטיפול בשינוי המרשם במאגר נתוני האשראי וכי הסדר זה בוצע והסתיים ללא שום שינוי לאחר מכן.
לפיכך גם התביעה עניין זה נדחית.
ז. בערבו של יום נותר לדון בתביעת התובע לפיצוי בגין "צער, השפלה ועוגמת נפש".
כמפורט לעיל, רכיבי התביעה מחלישים אלה את אלה. טענות משפטיות ועובדתיות רבות מטעם התובע הונחו בפני בית המשפט והוטחו בנתבע. אלה קרסו והתפוגגו אחת לאחת.
עדותו של התובע נמצאה בלתי מבוססת בחלקה הגדול ואף ככזו המסתירה מצב פיננסי בעייתי מלכתחילה - מצב שאינו נובע כלל מהדיווח השגוי של הבנק-הנתבע למאגר נתוני האשראי.
לא למותר להזכיר את עובדת היסוד אשר לגביה אין מחלוקת: התובע - אשר מציג עצמו כבעל הכנסה חודשית של 30,000 ₪, כמי שהתכוון לרכוש נדל"ן להשקעה, אשר איתר במרשתת את השירות אשר הביא לתיקון נתוניו במאגר תוך ימים ספורים - לא פרע חוב כלפי הבנק והגיע עד להסדר חוב בהוצאה לפועל. דווקא שיעורו הנמוך-יחסית של אותו חוב (התביעה על סכום קצוב מיום 23.7.2018 היתה על סך 20,420.82 ₪) מלמד על חוסן פיננסי נמוך-מלכתחילה של התובע. על פי הסדר החוב שהוצג בפני בית המשפט, החוב הוסדר יותר מחצי שנה לאחר הגשת התביעה, תוך שברי כי בתחילה חולף זמן בין אי עמידת הלקוח בחיוביו לבין מועד הגשת התביעה נגדו.
נוצר אפוא דיסוננס חריף בין טענתו של התובע לצרות שוטפות רבות (שלא הוכחו) כתוצאה מהדיווח מושא תובענה זו לבין הממצא העובדתי לגבי מצבו הפיננסי הגרוע עובר לדיווח השגוי של הבנק.
אמור אפוא: האירועים אשר גיבשו את הנזק הלא ממוני - לא פורטו ולא הוכחו; הנטל בעניין הקשר הסיבתי בין הדיווח השגוי של הבנק למאגר נתוני האשראי לבין אותם נזקים לא ממוניים - לא הורם, לא ברמת השכנוע ולא הרמת הראיה.
בסיכומם של דברים, התובע לא הרים את נטל השכנוע בעניינן של איזה מטענותיו לנזקים ספציפיים בשל העוולות שביצע התובע ואף לא לגבי הקשר הסיבתי בין הדיווח לבין אותם נזקים.
לשון אחרת: התובע כשל כליל מלהרים את נטלי השכנוע וההוכחה לגבי נזקיו ולגבי הקשר הסיבתי ביניהם לבין העוולות שביצע הנתבע במסירת נתון שגוי למאגר נתוני האשראי המנוהל על ידי בנק ישראל.
36. סיכום
א. הבנק התרשל במסירת מידע שגוי לגבי התובע למאגר נתוני האשראי המנוהל על ידי בנק ישראל. אין כל ראשית ראיה לזדוניות במעשה שבוצע.
ב. על פי החוק והתקנות, דוח נתוני האשראי לגבי התובע היה אמור לכלול התראה בסטטוס זהה לדיווח מושא דיוננו, אשר אמורה היתה להיות מועברת למאגר על ידי ההוצאה לפועל, בגין אותו הליך גבייה.
נוכח הדמיון-עד-שקילות בין הדיווח מושא דיוננו לבי הדיווח אשר היה אמור להגיע למאגר באמצעות ההוצאה לפועל (רשות האכיפה והגבייה) בגין אותו מצב עובדתי (אשר לגביו אין מחלוקת), זכותו של התובע מהנתבע ממוזערת מלכתחילה.
ג. סעיף 114 לחוק נתוני אשראי, התשע"ו-2016 מתווה דרך יחידה לתביעת סעדים בשל פעולה רשלנית בניגוד לו - תביעה לפי פקודת הנזיקין, תוך הוכחת נזקים קונקרטיים.
ד. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 איננה רלבנטית במקרה של הפרה-לא-זדונית של הוראות חוק נתוני אשראי.
ה. מבלי לפגוע באמור לגבי מסלול תביעה יחיד במקרה זה, בגין פעולה בודדת של העברה לא זדונית של מידע שגוי למאגר נתוני האשראי, אין אפשרות תיאורטית לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל-עיון-לחוד במאגר נתוני האשראי.
משכך, גם במקרה של טעות משפטית וסברה שיש מקום במקרה דנן לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק, הרי שבוודאי שמקומה של תביעה שכזו הוא בתביעה בדיון מהיר ולא בסכום התביעה שהוגשה (מכפלת שבעה פיצויים ללא הוכחת נזק).
ו. גם משנקבעה חבות עקרונית של הבנק-הנתבע נוכח ביצוע עוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות במסירת המידע השגוי למאגר נתוני האשראי, הרי שהתובע כשל כליל בהרמת נטלי השכנוע והראיה לשם הוכחת נזקים ספציפיים.
ז. הקשר הסיבתי בין העוולה שביצע הבנק בהעברת נתון שגוי למאגר נתוני האשראי התערער-עד-מאוד (אל מתחת לרמת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי) נוכח מצבו הפיננסי של התובע עובר לדיווח ובסמוך לאחר מכן וכן נוכח קריסת טענת הקשר הסיבתי בין הדיווח השגוי לגבין קושי של התובע בנטילת הלוואה טרם העיון הראשון שבוצע לגביו במאגר נתוני האשראי.
ח. מעבר לאמור, נמצא כי על כתפי התובע אחריות לשנתיים של הימנעות מצמצום הנזק בדרך של פניה לבנק ישראל בבקשה לתיקון המידע לגביו במאגר. בשנתיים אלה התרכזו רובם המכריע של האירועים אשר לגביהם טוען התובע.
מצבו הפיננסי של התובע עובר לעיון הראשון לגביו במאגר נתוני האשראי היה בכי רע - כפי המתחוור מעצם הגעתו להגשת התביעה על סכום קצוב נגדו על ידי הבנק בסכום של כ-20,000 ₪ וסילוק אותו חוב בשלמותו בהסדר תשלומים שגובש רק זמן ניכר לאחר הגשת התביעה והמצאת האזהרה.
משמע, עסקינן במציאות אשר גם במנותק משאלת הוכחתה, היתה נשלטת באופן רציף באחריותו של התובע - בתחילה בשל מצבו הפיננסי הגרוע, ובהמשך בשל הימנעותו מלפעול לתיקון הרישום במאגר (ככל שהרישום אכן היה בעל השפעה ייחודית על מעמדו הפיננסי של התובע).
ט. התובע נמנע מלהציג מסמכים לביסוס טענותיו לנזקים. הדבר מביא הן לפגיעה ביכולתו להרים את נטל ההוכחה והשכנוע לגבי טענותיו, והן לפגיעה בעצם מהימנותו בהיותו מטיל בפני בית המשפט טענות בעלמא אשר יש להסיק כי לא הוכחו משום שכלל לא קיימות ראיות שיכולות להוכיחן.
כאשר תובע טוען לפיצויים ללא הוכחת נזק, אולם לצד זאת טוען לנזקים ספציפיים אשר אף אחד מהם לא מוכח, יש בכך ללמד שבפועל לא היו נזקים לתובע ובהתאם יש בכך כדי להפחית גם בשיעור הנזק הלא מכומת אשר ראוי לפסוק לתובע. כאן כלל לא הגענו לכך.
37. הוצאות משפט
משעסקינן בתביעה על סך 400,000 ₪ אשר נדחית במלואה, מן הדין לחייב את התובע בשכ"ט עו"ד של הנתבע בשיעור 20% בתוספת מע"מ, כמקובל בפועל בייצוג בתיקים אזרחיים מהותיים.
הואיל והבנק בחר להכחיש את עצם רשלנותו (תוך שעמדתו נדחתה) ולהימנע מהצגת עובדות מלאות בעניין ההנחיות הנטענות של בנק ישראל, מצאתי לפסוק לזכותו שכ"ט עו"ד אך לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.
התוצאה
התביעה נדחית.
התובע יישא בשכ"ט עו"ד ב"כ הנתבע בסך של 26,826 ₪.
ניתן היום, י' אב תשפ"ג, 28 יולי 2023, בהעדר הצדדים.
דניאל מרדכי דמביץ