בית הדין הארצי לעבודה
ע"ע 73201-06-20
ניתן ביום 01 יוני 2022
ולדימיר בובילב המערער והמשיב שכנגד
–
סטרטסיס בע"מ המשיבה והמערערת שכנגד
לפני: השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים
ב"כ המערער עו"ד פבל מורוז ועו"ד מיטל ואקנין גולד
ב"כ המשיבה עו"ד חדוות ינקו וולמן ועו"ד דוד אפלדורף
פסק דין
השופטת חני אופק גנדלר
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציג הציבור מר מרדכי מנוביץ; סע"ש 14436-06-16) [פורסם בנבו] בגדרו נתקבלו בחלקן תביעתו של מר בובילב (להלן: העובד) וכן תביעה שכנגד שהגישה סטרטסיס בע"מ (להלן: החברה).
(א) הרקע העובדתי
2. ביום 27.9.12 החל העובד לעבוד במחלקת ההנדסה של החברה, שהיא חברה בינלאומית העוסקת בפיתוח ושיווק של מערכות וחומרים להדפסה בתלת מימד. ביום 10.7.14 פוטר העובד, וזאת על רקע ההשתלשלות הבאה:
3. במהלך חודש ינואר 2014 זיהה מהנדס החברה בגרמניה (להלן: עובד החברה בגרמניה) כי מוצריה מוצעים למכירה באתר eBay הגרמני במסגרת חנות וירטואלית (להלן: החנות הווירטואלית). בחנות הווירטואלית הוצעו למכירה מוצרי החברה וכן מוצרים מתוצרת חברת HP Indigo (להלן: חברת אינדיגו), בה עבד העובד בעבר. שם החנות הווירטואלית היה coinsgod, כשעד ליום 15.10.11 היה שמה coinsvlad.
4. בעקבות תגליתו של עובד החברה בגרמניה פנתה החברה לחוקר פרטי, מר חיים אברבנאל, וזאת על מנת לבחון את החשד לגניבה בידי העובד (להלן: החקירה הפרטית). החוקר הפרטי, בין היתר, נתן לחברה הנחיות שוטפות לרבות בקשר לבחינת החשד שעלה מגילוי החנות הוירטואלית.
5. ביום 6.5.14 הונחה עובד החברה בגרמניה לרכוש שני ראשי הדפסה של החברה בחנות הווירטואלית. ביום 7.5.14 העביר עובד החברה בגרמניה את התשלום על סך 1,048 דולר עבור המוצרים לחשבון PayPal. ביום 8.5.14 עודכן עובד החברה בגרמניה כי המוצרים שרכש נשלחו אליו באמצעות הדואר, וכי להבא יוכל לרכוש את המוצרים ישירות ולא באמצעות החנות הווירטואלית ואז יזכה להנחה. ביום 26.5.14 קיבל לידיו עובד החברה בגרמניה את ראשי ההדפסה שרכש כאשר אלה ארוזים בקופסת נעליים של חברת דוקרס. נציין כי על גבי תעודת המשלוח שהודבקה על קופסת הנעליים היו פרטים של זהות בדויה של מוכר (בדיקת הכתובת העלתה כי אין אדם בשם שצוין על גבי תעודת המשלוח בכתובת שצוינה), כשמספר הטלפון שצוין הוא מספרו של העובד. החבילה נשלחה מסניף הדואר באשדוד, שזו עיר מגוריהם של העובד ורעייתו וכן מקום עבודתה בחנות נעליים "פלייפוט".
6. ביום 28.5.14 הונחה עובד החברה בגרמניה לפנות שוב למוכר באופן ישיר באמצעות כתובת הדוא"ל שנמסרה, בשאלה האם ניתן לרכוש ראשי הדפסה נוספים, ונענה בחיוב. ביום 20.6.14 בוצע תשלום על סך 1,800 דולר באמצעות חשבון הפיי-פל עבור ראשי ההדפסה. ראשי ההדפסה הנוספים הגיעו אף הם בקופסת נעליים מאותו סניף דואר באשדוד, ואותה זהות בדויה של שולח וכתובת בתל אביב. מספר הטלפון שצוין כמספרו של השולח היה מספרה של רעייתו של העובד.
7. ביני לביני נעשה במסגרת החקירה הפרטית ניתוח מאפייני החנות הווירטואלית, בדגש על מוצרים הנחזים למוצרי החברה הנמכרים בה, וכן מעקב אחר משובי הלקוחות למוצרים הנחזים למוצרי החברה. נמצאו תשעה משובי לקוחות המתייחסים למוצרי החברה, כשהמשוב הראשון הינו מיום 6.1.13. בנוסף, נעשתה בחינה של מוצרים הנחזים למוצרי החברה ואשר הועמדו למכירה וכן הוצבו מצלמות אבטחה בחברה.
8. בין התאריכים 17.6.14 – 8.7.14 (להלן: תקופת התיעוד), היו 16 ימי עבודה, בהם עקבה החברה אחר העובד באמצעות מצלמות האבטחה. בשבעה ימים נצפה העובד נוטל רכוש החברה ומניח אותו מתחת לשולחן העבודה, בסמוך לתרמיל שלו, כשבחלק מהפעמים נלקחו מספר פריטים. על פי דוח הבדיקה, בסך הכל נטל העובד כ-20 פריטים. הנטילה בוצעה בשעות בהן נוכחות יתר עובדי החברה מועטה, קרי לפני השעה 7:00 בבוקר או לאחר השעה 18:00. בסיום יום העבודה יצא העובד עם התרמיל, ובבדיקה שנערכה באזור שולחן העבודה לא נמצא זכר למוצרים שנלקחו על ידו.
9. ביום 8.7.14 נצפה העובד "בזמן אמת" לוקח רכוש נוסף של החברה. בעקבות כך נקטה החברה בו ביום שלוש פעולות:
10. הפעולה הראשונה, העובד הוזמן לשיחה, כששיחה זו צולמה. במסגרת השיחה התבקש העובד להוציא את תכולת תרמילו, ומתרמילו הוציא משאבת ואקום של החברה. העובד טען כי לקח אותה לביתו על מנת לבדוק את תקינותה שם. במהלך השיחה ביקש העובד להתקשר לבת זוגתו והנחה אותה העובד לזרוק את הדפים שנמצאים בבית. סמוך לאותה שיחה נצפתה אישה (שלפי טענת החברה היא בת זוגו של העובד) מפנה מביתם המשותף אל רכבם הפרטי מספר ארגזים. כמו כן, ניסה במהלך הבירור לברר מה יקרה אם ישתף פעולה והאם יובטח לו שלא תוגש נגדו תלונה במשטרה.
11. הפעולה השניה, עקב חוסר שיתוף הפעולה הוזמנה המשטרה, כשעד להגעתה עוכב העובד על ידי החברה. החברה הגישה למשטרה תלונה נגד העובד בגין גניבות ממעביד. העובד נעצר למשך הלילה.
12. הפעולה השלישית, הזמנת העובד לשימוע – שאמור היה להיערך ביום 10.7.14 – בשל חשד לגניבה של רכוש החברה.
13. למחרת היום, קרי ביום 9.7.14, נערך בבית משפט השלום דיון בדבר מעצרו. המדינה והעובד הגיעו לכלל הסכמה, בין היתר, כי העובד ישהה במעצר בית עד ליום 18.7.14; "איסור יצירת קשר מוחלט עם מי מהמעורבים הנוספים בפרשה – דהיינו: חשודים, עדים או מתלוננים – וזאת למשך 30 יום מהיום" (סעיף 6 להחלטה); הפקדת ערבות עצמית, ערבות צד ג' ומזומן; ועיכוב יציאה מהארץ.
14. כמו כן, ביום 9.7.14 הוסרו מוצרים הנחזים לקשורים לחברה מהחנות הווירטואלית.
15. ביום 10.7.14 היה אמור להיערך לעובד שימוע, אך הוא לא התייצב אליו. בו ביום החליטה החברה על פיטוריו המידיים של העובד, תוך שלילת זכאות העובד להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים.
16. סמוך לאחר הפיטורים, פנה העובד וטען כי היה נתון במעצר בית, ולכן נבצר ממנו להגיע לשימוע. ב"כ החברה פנה לב"כ העובד לצורך המצאת אישורים מתאימים, לשם בחינת ביטול הפיטורים ועריכת שימוע מחדש, אך אלו לא הומצאו. במקביל נוהלה תכתובת בנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים.
17. ביום 24.7.14 הוגש לחברה דוח החקירה הפרטית המחזיק כ-80 עמודים (כולל תמונות שהושמו בו). עלות החקירה הכוללת היתה 241,621 ₪ (ללא מע"מ), והיא שולמה במספר חשבוניות שצורפו לתצהירו של מר אברבנאל.
18. ביני לביני, נמשכה החקירה הפלילית ונעשו בה מספר פעולות, לרבות תפיסת מחשבו האישי של העובד. ביום 28.10.19 הוגש נגד העובד כתב אישום בגין גניבה ממעביד. עם זאת, סמוך לחודש מאי 2020 חזרה בה המאשימה מכתב האישום כאמור בסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בתכתובת דואר אלקטרוני מיום 4.5.20 בין הפרקליטות הפלילית לבין ב"כ החברה הוסבר הרקע לחזרה זו בזיקה הקיימת להוספת סעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי, אשר הטיל הגבלות על משך הליכי החקירה והעמדה לדין.
(ב) ההליך בבית הדין האזורי
19. בחודש יוני 2016 הגיש העובד תובענה בגדרה תבע פיצויי פיטורים בסך 22,385 ₪; שכר חודש אחרון בסך 12,210 ₪; פגיעה ביכולת תעסוקה ושם טוב בסך 12,210 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 30,000 ₪.
20. החברה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בגדרו תבעה לחייב את העובד בתשלום הפיצויים הבאים:
(א) שווי מוצרי החברה שנגנבו ונמכרו ושבגינם פורסמו ביקורות בחנות הווירטואלית בסך 40,219 ₪;
(ב) שווי מוצרי החברה שנגנבו והועמדו למכירה בחנות הווירטואלית ביום 12.6.14 בסך 36,339 ₪;
(ג) ערך הרכוש שנגנב ותועד באמצעות מצלמות האבטחה בסך 51,353 ₪;
(ד) ערך הרכוש שנגנב ונמצאו לגבין עדויות במחשבו האישי על ידי המשטרה בסך 30,795 ₪;
(ה) ערכו המוערך של רכוש החברה שנגנב על ידי העובד במהלך תקופת העסקתו בסך 799,406 ₪. מסכום זה הפחיתה החברה את הסכומים שנתבעו על ידה ברכיבים הקודמים של התביעה בסך 158,706 ₪. היתרה הנתבעת היא בסך 640,700 ₪ (להלן: הסכום הנוסף).
(ו) עלויות הבדיקה (ללא מע"מ) בסך 241,624 ₪, הכוללות בין היתר את עלויות רכישותיה המבוימות.
21. במסגרת ההליכים המקדמיים ביקשה החברה לחייב את העובד בגילוי מסמכים. ביום 27.12.17 נעתר בית הדין לבקשת הגילוי בחלקה, ובין היתר הורה לעובד לגלות את הפריטים הבאים:
"דפי חשבון של כל הפעולות שבוצעו בחשבון ה-PAYPAL של התובע לרבות בחשבון ע"ש DANKEON77, ככל שמדובר בחשבון של התובע".
וכן-
"כלל דפי חשבונות הבנק בבעלות התובע לרבות חשבונות מט"ח לחודשים 10/12-7/14 (תקופת העסקת התובע בנתבעת) ובכלל זאת חשבון בבנק הפועלים בסניף 540, חשבון בבנק דיסקונט בסניף 49, חשבון בבנק דיסקונט בסניף 393 וחשבון בבנק אוצר החייל בסניף 379 (ככל שחשבונות אלו הינם בבעלות התובע)".
22. העובד הגיש תצהירי גילוי מסמכים ביום 1.2.18. בתצהירו טען, בין היתר, כי מעולם לא השתמש בחשבון DANKEON77 ומעולם לא היה בבעלותו חשבון זה; אשר לחשבון בבנק דיסקונט (סניף 49) מסר העובד כי היה חשבון משותף לו ורעייתו. עקב גירושיו נסגר החשבון, ובבנק נמסר לו שאין אפשרות לבקש תדפיסים; אשר לחשבון בבנק דיסקונט (סניף 393) מסר כי בשל חוב כספי אין בידו לקבל את התדפיסים; אשר לבנק אוצר החייל מסר העובד כי החשבון נסגר בשנת 2007; העובד לא התייחס לחשבון בבנק הפועלים.
23. ביום 7.8.18 נעתר בית הדין לבקשת החברה והורה לעובד להצהיר אם היו בבעלותו חשבונות פיי-פל נוספים. כמו כן, הורה בית הדין לעובד להמציא "אישורים מהבנקים המעידים על סגירת החשבונות, מועד הסגירה והמניעה לקבל דפי חשבון מחשבונות סגורים". ביום 6.11.18 הגיש העובד תצהיר משלים, בו טען כי לא ניהל ואינו מנהל חשבון פייפ-פל. אשר לחשבון בבנק אוצר החייל, טען כי זה נסגר בשנת 2007, אך אין בידו לקבל אישור על מועד סגירתו. אשר לחשבון בבנק דיסקונט (סניף 49) מסר כי זה נסגר בשנת 1995, אך הבנק סרב לתת לו מסמך המאשר זאת או המאשר את סירוב הבנק האמור. אשר לחשבון בבנק דיסקונט (סעיף 393) טען כי אין בידו לקבל התדפיסים בשל קיום חוב לבנק. לחשבון בבנק הפועלים לא התייחס.
24. ביום 26.11.18 הגישה החברה בקשה למתן צווים לבנקים וכן לעובד. ביום 4.4.19 הגיש העובד תגובה לבקשה זו אליה צירף מסמכים חלקיים. החברה טענה כי בנסיבות העניין אין במקצת המסמכים שצירף העובד כדי לקיים את החלטת בית הדין האזורי. כך למשל, העובד לא התייחס בתצהירו לחשבון בבנק הפועלים. אשר לחשבונות בבנק דיסקונט צירף העובד אך שני תדפיסים המעידים על סגירת חשבונות שם בשנת 2017 ובשנת 2007. מעבר לכך לא צורפו תדפיסים.
25. ביום 23.4.19 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה "לאחר עיון בתצהירי התובע מסקנתי הינה כי התובע קיים את ההחלטה מיום 7.8.18".
26. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 62403-05-19), אשר נדחתה נוכח אופיה הדיוני של ההחלטה, תוך שבית הדין הארצי הוסיף כי "בית הדין האזורי ממילא לא דחה את טענות המבקשת לגופן אלא הבהיר כי היא רשאית לחקור את התובע על התצהיר המתייחס לחשבון הסגור, וכי ההשלכות והמסקנות יפורטו במסגרת פסק הדין. משכך, כל טענות המבקשת שמורות לה...".
27. ביני לביני, הוגשו תצהירי עדות ראשית. העובד טען בתצהיר מטעמו כי "נחשדתי (ללא כל סיבה מוצדקת ומבלי קיום ראיה כלשהי) בגניבת חומר כלשהו מרשותה של הנתבעת". לטענתו, שוחרר ממעצר משטרתי לאחר יום בלבד ועד למועד הגשת התצהיר לא הוגש נגדו כתב אישום ולא ננקט כנגדו הליך פלילי כלשהו. זאת, מאחר ולא הוצגה ראיה כלשהי לתמיכה בתלונת החברה. כמו כן, שב וטען כי "אני מכחיש כל מעורבות בגניבה האמורה". אשר לתביעתו כנגד החברה, טען כי "הנתבעת עשתה דין לעצמה", ושללה ממנו שלא כדין תשלום שכר בגין חודש אחרון ותשלום פיצויי פיטורין. כמו כן, לא ערכה לו שימוע כדין ולא מסרה לו תלושי שכר עבור מספר חודשי עבודה. כן טען, שהחברה פעלה להשמצתו בפני מעסיקים פוטנציאלים.
28. מטעם החברה הוגש בין היתר תצהירו של מר אבי יעקבי, אשר כיהן כסמנכ"ל משאבי אנוש בתקופה הרלבנטית, ובמסגרתו הצהיר כי לעובד היתה גישה אלקטרונית לכל תלושי שכרו והוא יכול היה להדפיסם בכל עת; לאחר שהעובד נתפס בגניבה, הוא זומן לשימוע אך לא התייצב. משטען כי נבצר ממנו להתייצב לשימוע עקב מעצר בית, התבקשה אסמכתא לטענתו זו לשם בחינת ביטול הפיטורים ועריכת שימוע מחדש, אך הוא לא המציא אסמכתא כאמור; לפי יעוץ משפטי שקיבלה החברה, בנסיבות פיטוריו של העובד הצדיקו את שלילת דמי ההודעה המוקדמת ופיצויי פיטורים, ולחילופין – החברה זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו של העובד, את הנזקים הרבים שגרם לה.
29. אשר לתביעה שכנגד, העובד הגיש תצהיר עדות ראשית במסגרתו הכחיש מכל וכל את הגניבה המיוחסת לו. כמו כן, הוגש תצהירו של מר דויטש שלמה, סמנכ"ל מכירות בחברה בה הועסק העובד לאחר סיום העסקתו בחברה, אשר הצהיר כי במהלך חודש מרץ 2015 יצר עמו קשר גורם מטעם החברה והציע לו להיזהר מהמשך העסקתו של העובד שכן ביצע גניבות במקומות עבודתו הקודמים, ובהמשך שוחח עמו מר יעקובי שאמר דברים דומים. מטעם החברה הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר חיים אברבנאל, החוקר הפרטי, אשר הצהיר על שלביה ופירט את הממצאים הקושרים את העובד לגניבה; ותצהירו של מר אלי גלסמן, אשר שימש כמנהל קו מוצרים בשירות, אשר התייחס לתחשיב הנזקים עקב הגניבה.
30. ביום 6.6.19 נערך דיון ההוכחות, בו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. לאחר מכן הגיש העובד את סיכומיו במסגרתם שב על טענותיו. גם החברה הגישה סיכומיה, ובהם שבה על טענותיה. כמו כן, תבעה במסגרתם גם פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסכום שימצא בית הדין לנכון בשל הפרת חובות האמון (סעיף 122). כן דייקה את הסכומים שנתבעו בגין נזק ממוני וחידדה את אופן תחשיב הסכום הנוסף (500,818 ₪). וכך נאמר בסעיפים 116-120 לסיכומיה בבית הדין האזורי בקשר לדרך תחשיב הסכום הנוסף:
(א) תקופת החישוב – מיום 6.1.13 (שזהו המועד בו ניתן המשוב הראשון בחנות הווירטואלית) ועד ליום 8.7.14.
(ב) שווי ממוצע גניבות ליום – החברה חישבה את שווי ממוצע הגניבה ליום וזאת על סמך הנתונים לגבי הגניבות בתקופת התיעוד. לטענת החברה, שוויו הכולל של הרכוש שנלקח במשך שבעה ימים בתקופת התיעוד היה 42,443 ₪. היינו בממוצע 6,061 ₪ ליום.
(ג) שעות וימי הגניבה – כיוון שכל הגניבות בסרטי האבטחה בוצעו לפני השעה 7:00 ולאחר השעה 18:00, ולאחר בחינת דוחות הנוכחות –לקחה החברה בחשבון מתוך תקופת החישוב 109 ימים.
(ד) נוסחת החישוב – מכפלת ממוצע שווי הרכוש הגנוב היומי (6,061 ₪) במספר ימי העבודה בהם עבד העובד לפני השעה 7:00 או לאחר השעה 18:00 (109 ימים) – מובילה לסך 660,649 ₪.
(ה) מסכום זה הופחתו הסכומים שאותם תבעה החברה בנפרד, כך שהיתרה הועמדה על 500,818 ₪.
(ג) פסק דינו של בית הדין האזורי
31. בית הדין האזורי קבע כי מכלול הראיות בצירוף עדותו הפתלתלה של העובד מביאים למסקנה כי העובד "גנב מהחברה מוצרים ואף מכר את חלקם בחנות הווירטואלית או באופן ישיר" (סעיף 23 לפסק הדין). במסגרת נימוקיו למסקנה זו ציין בית הדין כי העובד נצפה ותועד באמצעות מצלמות אבטחה של החברה נוטל מוצרים של החברה ממקומם לחדרו ומניחם מתחת לשולחן העבודה שלו, שם מצוי היה תיקו האישי. בקשר לכך נתן בית הדין האזורי אמון בעדותו של מר אברבנאל כי בדיקת אזור שולחן העבודה לאחר יציאת העובד העלתה כי לא נמצא שם דבר. בנוסף, נקבע כי הסברי העובד לנושא זה "היו מבולבלים ולא מתקבלים על הדעת" (סעיף 12 לפסק הדין). בית הדין נתן גם משקל לעובדה שבמהלך שיחת הבירור מיום 8.7.14 התגלתה בתיקו משאבת ואקום, אשר העובד הודה בכוונתו להוציאה מהמפעל. גם בהסבריו בקשר לכך, קרי סוג המשאבה (ישנה או חדשה) או תכלית הוצאתה משטח החברה - לא נתן בית הדין האזורי אמון. בית הדין האזורי נתן משקל גם להתנהלות העובד, קרי - בקשתו מרעייתו במהלך שיחת הבירור להשמיד מסמכים, כשהאחרונה מילאה את בקשתו בסמוך לאחר מכן וכן להימנעותו מלהעיד את אשתו חרף גירושיהם. בית הדין האזורי קבע ממצא עובדתי בדבר קשר ישיר בין העובד לבין החנות הווירטואלית. זאת, נוכח כך שמשלוחי המוצרים אשר הוזמנו על ידי עובד החברה מגרמניה נעשו מישראל מסניף דואר באשדוד הסמוך למקום עבודת אשת התובע ומגורי הזוג; מספרי הטלפון של המשלוחים היו באחד של העובד ובשני של אשתו; מיד לאחר השיחה מיום 8.7.14 הוסרו מהחנות הווירטואלית מוצרי החברה ומוצרי חברת אינדיגו; שמה של החנות הווירטואלית שונה בשנת 2011 מ- coinsvlad ל- coinsgod, תוך שנימק כי "לראיה בדבר שם החנות "coins" ו- "vlad" (שהוא קיצור לשם ולדימיר, שמו של התובע) נתנו משקל לאור עדותו הלא מהימנה של העובד בנושא תחביבו למטבעות, הקשר לשי חלק וההתכתבות איתו, ובעיקר לעובדה כי לא זיהה את תמונתו על גבי התכתבות עם מר חלק, וזאת גם לאחר שעומת עם תמונתו הזהה והצבעונית מתוך פרופיל הפייסבוק. לא זו אף זו, ביום בו התקיים הדיון שינה התובע את תמונת הפרופיל בעמוד הפייסבוק שלו, וביום 9.6.19 שינה את התמונה פעם נוספת ומחק כל זכר לתמונה המקורית שהופיעה על גבי תכתובת הווטסאפ" (סעיף 19). חרף ההחלטה כי על העובד להתייחס לכך בסיכומיו הוא נמנע מלעשות כן, ומחדל זה פעל לחובתו. בית הדין קיבל את טענת החברה לפיה מוצרי החברה "השלמים" נמכרים על ידה, חברות בת או משווקים מורשים וכי מקור מוצרי החברה שהוצעו למכירה בחנות הווירטואלית הם ממתקני החברה בארץ בהם עבד העובד, והיתה לו גישה מלאה אליהם. בית הדין מצא תמיכה למסקנתו בדבר גניבת מוצרי החברה בידי העובד גם במחדלו ממילוי צו הגילוי בכל הנוגע לחשבונות הבנק, וכלשונו (סעיף 22):
"כתמיכה בראיות הנסיבתיות עמדה לחובת התובע התנהלותו במהלך המשפט וניסיונותיו להסתיר את החשבון המשותף שלו ושל אשתו.
התובע לא הגיב על הבקשה לגילוי חשבון הבנק המשותף ורק לאחר שניתנה החלטה המורה לו על המצאת תדפיס תנועות חשבון הבנק המשותף, הצהיר כי החשבון נסגר בשל גירושיו.
לאחר החלטה נוספת הגיש התובע תצהיר לפיו לא ניתן להוציא תדפיס בשל חוב שלא שולם.
לאחר החלטה נוספת המציא התובע שני תדפיסים בלבד, בטענה כי אלה היחידים שניתנו.
רק בעדותו הודה התובע כי כלל לא התבקשו התדפיסים (פרוטוקול עמ' 26 ש' 30 – עמ' 27 ש' 2).
גם לאחר שהנתבעת הציגה אישור מבנק דיסקונט לפיו גם לקוח אשר סגר את חשבונו יוכל לפנות לסניף בו מתנהל החשבון ולהזמין תמציות חשבון בכפוף לתשלום עמלת שחזור מסמכים, בחר התובע שלא להציג את דפי החשבון.
כך אף אנו קובעים כי התובע הסתיר אף את דפי חשבון ה- PayPal שכן בעוד שלאחר שניתנה החלטה המחייבת אותו לגלות את דפי חשבון ה- PayPal שלו, הגיש תצהיר לפיו לא ניהל חשבונות PayPal, הרי שבשיחה מיום 8.7.14 הודה כי ניתן לראות את התנועות שהיו במסגרת חשבון ה- PayPal שלו".
32. נוכח הממצא העובדתי בדבר הגניבה בידי העובד קבע בית הדין האזורי כי בדין נשללו ממנו פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, שכן "מדובר במעשי גניבה שהחלו בסמוך לתחילת עבודת התובע ונמשכו לאורך תקופת עבודתו עד שנתפס ופוטר. מדובר במעשים שיטתיים ובגניבות בשווי ניכר. התובע לא הודה במעשיו ואף ניסה להתל בבית הדין (לכל הפחות כאשר לא זיהה את תמונתו בהודעת הווטסאפ אשר היתה זהה לתמונתו בפרופיל הפייסבוק)" (סעיף 25 לפסק הדין). בית הדין ציין כי העובד לא הצביע על נסיבות לקולא המצדיקות מסקנה שונה.
33. בית הדין האזורי פסק לעובד שכר חודש העבודה האחרון בסך 12,210 ₪ תוך שציין כי "קיזוז מלוא השכר בנסיבות העניין אינו עומד בתנאי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958".
34. תביעת העובד לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחתה בנסיבות הענין המיוחדות נוכח כך שנשלח לו זימון לשימוע, והוא "לא הודיע מראש כי הוא מנוע מלהתייצב, לא ביקש לדחות את השימוע ולא צירף אסמכתא לבקשת החברה על המניעות (הגם שבדיעבד התברר כי אכן היה במעצר בית), ובעיקר משלא טען כל טענה שיש בה כדי להפריך את הטענות נגדו" (סעיף 35 לפסק הדין).
35. גם תביעת העובד לפיצוי בגין פגיעה ביכולת התעסוקה ובשם הטוב נדחתה, וזאת הגם שבית הדין העדיף את עדותו של מר דויטש (שהעיד מטעם העובד) על פני עדותו של מר יעקבי (שהעיד מטעם החברה). וכך נאמר (סעיף 41):
"מבלי להקל ראש בפגם ובפסול שבפניות החברה לחברת הנדסה, הרי שהתובע לא השתית את תביעתו על חיקוק כלשהו ועתר לפיצוי בגין נזק ממוני בלבד שהוערך על ידו ב- 12,210 ₪ שהוא סכום שווה ערך לחודש עבודה.
משהתביעה הינה לנזק ממוני היה על התובע לפרט את התקופה בה נמנע ממנו לעבוד בגין התנהלותה הפסולה של החברה והנזק שנגרם לו.
משלא נתבע פיצויי סטטוטורי או פיצוי בגין עוגמת נפש, אין מקום לפסוק פיצוי בגין התנהלות זו".
36. טענת העובד בדבר פנית החברה למעסיקים נוספים נדחתה בשל היותן "גרסאות לא אחידות וממילא לא הוכחו".
37. אשר לפיצוי שתבעה החברה, נתן בית הדין האזורי אמון מלא בעדותו של מר גלסמן ובהערכתו את מחיר המוצרים. וכך נאמר (סעיף 43):
"נקדים ונאמר כי נתנו אמון מלא בעדותו של מר גלסמן לגבי זיהוי המוצרים וקביעת המחירים.
לטענת התובע אין לתת אמון בעדותו מאחר ובמהלך העדות הודה כי אינו יכול להעיד כי המוצרים נגנבו ונמכרו על ידי התובע; מאחר ולא הציג גרסה אובייקטיבית, ומאחר ולא הציג תדפיס של מחירון כלשהו של החברה.
אנו דוחים את טענות התובע בעניין זה. מר גלסמן הוזמן לעדות על מנת להעיד על מחירי המוצרים אשר הוצגו לו כפי שיפורט להלן.
העובדה כי אינו יכול להעיד בוודאות על הגניבה אינה פועלת לרעתו אלא לטובתו ומוכיחה את האובייקטיביות שלו.
העובדה כי התובע נטל מוצרים ללא רשות נקבעה על ידינו.
כמו כן מר גלסמן לא נחקר בנושא המחיר ו/או המחירון, לפיכך לא הצליח התובע לערער את מהימנותו בעניין המחירים".
38. לפיכך, חויב העובד בפיצוי החברה בגין המוצרים אשר הופיעו במשובים בסך 39,844 ₪; המוצרים אשר הופיעו בחנות הווירטואלית ביום 19.6.14 בסך 35,087 ₪; המוצרים אשר נטל העובד בהתאם לסרטוני האבטחה בסך 42,443 ₪. התביעה לתשלום בגין המוצרים שתמונותיהם נמצאו במחשב האישי שנתפס במסגרת החקירה הפלילית – נדחתה, בשל אי בהירות אם הם מייצגים מוצרים שנלקחו על ידי העובד ובשל החשש לכפילות עם המוצרים שהופיעו בחנות הווירטואלית ביום 19.6.14. סך הכל חויב העובד בסכום של 117,374 ₪.
39. טענת העובד לכפילות בין המוצרים במשובים לבין זו שהופיעה בחנות הווירטואלית נדחתה על ידי בית הדין האזורי משני טעמים "ראשית, המוצרים אשר הופיעו במשובים נמכרו עד ליום 8.6.14 ולכן לא הופיעו במלאי בחנות הווירטואלית ביום 19.6.14. שנית, לא הוכח כי המוצרים אשר נלקחו על ידי התובע מיום 17.6.14 (יומיים לפני תיעוד המלאי בחנות הווירטואלית) מופיעים במלאי של החנות הווירטואלית" (סעיף 49).
40. התביעה לתשלום בגין הסכום הנוסף נדחתה. וכך נאמר (סעיף 54):
"המקרה שלפנינו שונה בכל הקשור להוכחת היקף הגניבה (להבדיל מעצם הגניבה) ולא הונחה כל תשתית עובדתית אלא מדובר באומדנה בלבד.
ראשית, התיעוד במצלמות האבטחה מתייחס לתאריכים 8.7.14 - 17.6.14. לא ברור מדוע התחיל והסתיים ביום שלישי דווקא והאם לא התחיל קודם לכן אך לא נצפו אירועים חריגים.
שנית, בימים אלה היו 16 ימי עבודה בהם נצפה התובע נוטל שלא כדין מוצרים ב- 7 ימים.
לא הוכחה שיטה בימים ואף לא במוצרים או שוויים.
שלישית, לא ניתן להקיש מפעילות התובע אשר אינה שיטתית במשך שלושה שבועות על היקף הגזילות במשך 22 חודשים.
לפיכך הגם שבנסיבות מסויימות ניתן לחייב בהשבת סכומי גניבה על בסיס אומדנה ולאו דווקא על בסיס תחשיב מדויק, לא זה המקרה שלפנינו, שכן חסרה תשתית ראייתית עובדתית לצורך הערכת הנזק על דרך האומדנה.
הגם שמוכנים אנו להניח כי התובע גזל ממוצרי החברה גם במועדים נוספים, לא ניתן לחייבו בפיצוי על הנזק על פי השיטה המבוקשת על ידי החברה, אשר אינה מבוססת על תשתית ראייתית אלא על הנחות ואומדנות בלבד".
41. לצד זאת, חייב בית הדין את העובד בתשלום פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 40,000 ₪ וזאת לאור היקף הגניבות, תקופתם וחומרתם.
42. התביעה להחזר ההוצאות שהוציאה החברה בקשר להוכחת מעשי הגניבה באמצעות שכירת חוקר פרטי – נתקבלה בחלקה הקטן. וכך נאמר (סעיף 60 לפסק הדין):
"הכלל הוא כי מעסיק המוציא הוצאות לחוקר פרטי על מנת להוכיח מעשי גניבה, ואלה אכן הוכחו זכאי להחזר כספי של הוצאות החוקר. אלה הוצאו בעקבות הפרת האמונים של העובד ומהווים חלק מנזקיה של החברה.
אנו דוחים את טענת התובע כי החקירה נוצלה על מנת להעביר כספים לחברת גדין טכנולוגיות וכי אף בוצעה תוך ניגוד עניינים.
נתנו אמון מלא בתוצאות החקירה אשר הביאה למסקנתנו כי אכן התובע ביצע את מעשי הגניבה.
יחד עם זאת בהתחשב בהיקף החקירה ובפסיקה אשר הורתה על השבת הוצאות החקירה, אנו קובעים כי מדובר בסכום שאינו סביר ולפיכך מאשרים הוצאות חקירה בסך של 25,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף אף את עלויות הרכישות המבויימות בסך של 10,822 ₪".
43. לבסוף, העובד חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.
(ד) טענות הצדדים בערעורים
(ד)(1) ערעור העובד
44. לטענת העובד, שגוי פסק הדין בכך שהעניק לחברה פיצוי לא ממוני, שעה שסעד זה כלל לא נתבע בכתב התביעה. כמו כן, שגויה הקביעה שגנב מהחברה. שכן, מעולם לא הודה בגניבה שכזו; לא ניתן משקל לכך שהמשטרה חזרה בה מכתב האישום; עדותו של מר אברבנאל, אשר קיבל מאות אלפי שקלים מהחברה, מוטה; שלושת העדים מטעם החברה מעולם לא ראו אותו גונב או רכשו ממנו מוצרים של החברה; החברה לא הביאה לעדות את עובד החברה בגרמניה, שטוען שרכש מוצרים מחנות וירטואלית; ומאידך, זקף בית הדין לחובתו שלא העיד את אשתו, למרות שהבהיר שהם בהליך גירושין ומשכך יש לעדותה משקל נמוך. כמו כן, שגויה שלילת פיצויי פיטורים, בנסיבות אלו שלא הוכחה טענת הגנבה ונוכח הפסיקה שלא על נקלה יישללו פיצויי פיטורים. כן אמורים הדברים לגבי פיצויי פיטורים שלא כדין, שעה שהוזמן לשימוע במועד שבו היה במעצר בית. עוד טוען, כי שגוי פסק הדין בכך שלא פסק לזכותו פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב ויכולתו להשתכר, שעה שנתן אמון מלא בעדותו של מר דויטש. שגוי חיובו בפיצוי ממוני בסך 117,374 ₪, שעה שהסתמך על משובים, תמונות והערכות בלבד. כמו כן, היה על בית הדין לסלק את התביעה הנגדית על הסף בשל שיהוי ובשל היעדר סמכות עניינית, לאור ההלכה ברע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ [פורסם בנבו] (14.10.15) (להלן: ענין רוחם), לפיה טענות לגניבה נגד עובדים ידונו בבית משפט אזרחי. לבסוף, טוען כנגד חיובו בהוצאות חקירה, שעה שהמצלמות ממילא בשטח המפעל ומשהמוצרים שנרכשו לכאורה כבר נתבעו בשוויי הנזקים. ככל שיתקבל הערעור, יש לבטל גם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו.
45. לטענת החברה, אין להתערב בממצאים עובדתיים, לפיהם העובד גנב מהחברה מוצרים בשווי מאות אלפי שקלים ומכרם במרשתת. קביעה זו נשענת על חומר הראיות. כמו כן, בהתאם להלכה הפסוקה נזק בלתי ממוני יכול שייפסק אף אם לא נתבע במפורש, כל עוד הסכום הכולל אינו חורג מסכום התביעה בכללותה. כמו כן, העובד לא חלק על סעד זה במסגרת סיכומי התשובה מטעמו בבית הדין האזורי. כמו כן, ראויה הקביעה שהחברה היתה זכאית לשלול מהעובד פיצויי פיטורין בנסיבות האמורות, וכי לא נפל פגם בשימוע, שעה שהעובד לא המציא אסמכתא לכך שהיה במעצר בית. משלא הוכח נזק, בדין נדחתה תביעתו של העובד לפיצוי בגין הוצאת שם רע ופגיעה ביכולת השתכרות. אין בסיס לטענות העובד כנגד פסיקת פיצוי בגין נזק ממוני, אשר הוכח. טענת השיהוי נטענה בסתמיות, והחברה ממילא מעולם לא ויתרה על זכויותיה. טענת העדר סמכות נטענה לראשונה בערעור, ומכל מקום לאור זהות הצדדים והעילה הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. כמו כן, על פי ההלכה יש לחייב עובד בתשלום חקירה בעניין גניבות שביצע, ולפיכך יש לדחות טענותיו אף ברכיב זה.
(ד)(2) ערעור החברה
46. לטענת החברה, שגוי פסק הדין בכך שלא פסק פיצויים על בסיס תחשיב האומדנה של החברה בגין נזקי הגניבות, חרף כך שהוכח כי העובד גנב מהחברה במועדים נוספים לאלה אשר תועדו במצלמות האבטחה וחרף כך שהתובע פעל להסתרה והשמדה של ראיות. כמו כן, לאחר מעקב של שלושה שבועות הוכחה "שיטת" הגניבה. בהקשר זה, אין מקום לקביעה שיש להטיל ספק במשך תקופת המעקב באמצעות מצלמות האבטחה, לאחר שמר אברבנאל הצהיר במפורש שמעקב זה בוצע מיום 17.6.14 עד 8.7.14 ועדותו לא נסתרה. כמו כן, שגוי פסק הדין בכך שלא פסק פיצוי בגין מוצרי החברה הגנובים שנמצאו במחשבו האישי של העובד, שכן אין חפיפה מלאה בין רשימת המוצרים שהופיעה בחנות הוירטואלית לבין התמונות שנמצאו במחשב. כמו כן, שגוי פסק הדין בכך שלא חייב את העובד במלוא עלויות החקירה, ובכך שפסק הוצאות בשיעור נמוך של 15,000 ₪ בלבד.
47. לטענת העובד, יש לדחות את ערעור החברה, שכן כלל לא הוכח שגנב ממנה, כמפורט לעיל. אשר לתחשיב האומדנה, המדובר בתחשיב לא מבוסס. הערעור ביחס לתמונות שנמצאו במחשבו הוגש ללא כל בסיס. כמו כן, יש לדחות את טענות החברה לתשלום הוצאות חקירה מופרזות בסך רבע מיליון ₪. כמו כן, אין לדון בערעור החברה בגין תשלום שכר עבודתו האחרון של העובד, לאור החלטת רשמת בית הדין מיום 29.6.21, וכן לדחות הערעור ביחס להוצאות משפט.
(ה) דיון והכרעה
(ה)(1) סמכות עניינית
48. העובד טען בפנינו לראשונה כי בית הדין האזורי היה משולל סמכות לדון בטענת הגניבה. נקדים ונעיר כי מוטב היה שטענה זו היתה מועלית בפתח הדיון בבית הדין האזורי, בשל אופייה המקדמי. מכל מקום, לא מצאנו מקום לקבלה לגופה.
49. בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתובענת מעסיק כנגד עובדו בטענה כי גנב ממנו רכוש או ציוד, ובלבד שהעילה הקונקרטית הנתבעת מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה. משכך, בית הדין מוסמך לדון בתובענה כאמור אשר עילתה חוזית (ראו ע"ע 25202-05-15 קדנט בע"מ נ' אלדד [פורסם בנבו] (7.3.17)(להלן: ענין קדנט) סעיף 46(ה) לפסק הדין) או עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (ראו: ענין רוחם, סעיפים 71-72)). עוולת הגזל הנזיקית אינה מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. זיהוי העילה הנתבעת נעשה על פי אופן ניסוח כתב התביעה.
50. כאשר המדובר במערכת עובדתית אחת (גניבה ממעביד) היכולה להקים עילות תביעה שונות (חוזית ונזיקית) שאלת הסמכות תיחתך על פי אופן ניסוח כתב התביעה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בענין קדנט. וכך נאמר (פסקה 46(ה), ההדגשות שלי):
"בנסיבות אלה, המקרה של המשיב דומה למקרה בו מערכת עובדתית אחת יכולה להקים עילות תביעה שונות, האחת בסמכותו העניינית של בית הדין, והאחרת - לא. למשל, מקרה בו מעסיק טוען כי עובד גנב ממנו ומבקש להיפרע מן העובד. ככלל יכול המעסיק לתבוע את עובדו בעילה חוזית (הפרת חוזה) – אז הסמכות העניינית מסורה לבית הדין לעבודה, או בעילה נזיקית (עוולת הגזל לפי פקודת הנזיקין) – אז הסמכות אינה לבית הדין לעבודה. במקרה שכזה, הסמכות לדון בתובענה תבחן לאור האופן בו בחר התובע לנסח בכתב התביעה את עילתו...".
51. במקרה שלפנינו קשה לחלץ מכתב התביעה שכנגד מסקנה חד משמעית בנוגע לאפיונה של עילת התביעה, שכן כתב התביעה שכנגד כולל בעיקרו תיאור עובדתי של השתלשלות העניינים מבלי לשייכה למסגרת עילה חוזית או נזיקית. ברוח הנקבע בבר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שרותי קירור בע"מ [פורסם בנבו] (3.4.17), כי במקרה של אי בהירות העילה, בנסיבות בהן דיני החוזים ודיני הנזיקין עשויים להיות כלי קיבול לה – לא תישלל סמכותו של בית הדין לעבודה. וכך נאמר (פיסקה 18):
"מאחר ולסוגיה זו נדרשנו על רקע אי בהירות עילת התביעה בכתב התביעה הרי שההכרעה תהא על רקע עקרונות ההלכה הפסוקה ושיקולי מדיניות משפטית ראויה. אלה – כפי שנרחיב מיד – מובילים למסקנה כי כאשר עסקינן ביחסים שבין עובד למעסיק (המבחן הראשון) ובעילה מתחום יחסי העבודה (המבחן השני), אשר יש לה כלי קיבול חוזי ונזיקי, אזי על מנת לשלול סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענה – נדרש כי העילה הנזיקית בכתב התביעה תהא ברורה, היינו על התובע להסביר במפורש כי עילת תביעתו נזיקית. הדרישה לפירוט בדבר היות העילה נזיקית נקבעה בהלכה הפסוקה – כפי שנרחיב להלן – שעה שתובע מבקש להגיש לערכאה אזרחית תובענה הנוגעת ליחסי העבודה. הצד השני של מטבע זו הוא כי משהוגשה תובענה מתחום יחסי העבודה לבית הדין לעבודה אזי קמה ההנחה – בהעדר מובהקות לעילה נזיקית – כי זו מושתת על עילה חוזית ביחסי העבודה".
52. משכך, דין טענת העובד כנגד סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה להידחות לגופה.
(ה)(2) הוכחת גניבה בידי העובד
53. מעסיק הטוען שעובדו ביצע מעשי מרמה או גניבה, עליו הנטל להוכיח את טענתו, ומדובר בנטל הוכחה מוגבר (ראו: דב"ע (ארצי) נה-60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן (5.7.95); ע"ע (ארצי) 17014-12-20 איליה אליהו אשורוב - אלונה הסעות והובלות בע"מ [פורסם בנבו] (9.8.21)). הטעם לכך נעוץ בטיבן של טענות אלה והשלכותיהן על שמו הטוב של העובד, ניקיון כפיו ויושרתו האישית. לעניין נטל ההוכחה סוכמו הדברים בע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011) (להלן: עניין חזן) כך:
"בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות".
54. לעניין רמת ההוכחה נאמר כי זו צריכה להיות "תואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת" (עניין חזן).
55. בית הדין האזורי קבע כי העובד גנב במספר הזדמנויות לאורך זמן את מוצרי החברה לצורך מכירתם באמצעות החנות הווירטואלית או במישרין. הכרעתו של בית הדין האזורי מצויה במישור העובדתי, והיא הושתתה על ניתוח מארג ראייתי עשיר ואיתן, הכולל ראיות חפציות (צילומים, מספר הטלפון של העובד או רעייתו שצוינו על גבי שני המשלוחים המבוימים, תיעוד מתן הוראות לרעייתו במהלך הבירור הראשוני), ביחד עם מתן משקל להתנהלות העובד (אי גילוי מסמכים הנוגעים לחשבון הבנק או חשבון הפיי-פל, וניסיון לטשטש את תמונתו בפייסבוק, כשעל סוגיה זו ארחיב את הדיבור להלן), ניתוח נתונים נסיבתיים (ניתוח מאפייני מוצרי החנות וזיקתם לעובד בדגש על כך ששיווקם נעשה אך באמצעות משווקים מורשים וכי אלה הגיעו ללקוחות מהארץ, ההתאמה בין העיר ממנה נשלחו החבילות לעיר מגורי המערער), והערכת מהימנות העדים (כשבעדות העובד לא נתן בית הדין האזורי אמון ובעדותו מר אברבנאל מטעם החברה נתן אמון). בית הדין האזורי נימק את הכרעתו בהיבט זה בהרחבה וביסודיות, וניכר למקרא הכרעתו כי המארג הראייתי נבחן בזהירות המתחייבת נוכח ההשלכות הכרוכות בקבלת טענה מסוג זה. כידוע, ערכאת ערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, שכן בידה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המארג הראייתי לרבות הערכת מהימנות העדים. לא שוכנעתי כי מקרה זה בא בגדר המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור, והכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת כדבעי בחומר הראיות שנפרש בפניו.
56. בערעורו טען העובד שיש מקום ליתן משקל נגד לכך שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום אשר ייחס לעובד גניבה, ולכן שגויה קביעת בית הדין האזורי בסוגיה זו. טענה זו אין בידי לקבל. החלטה בדבר הימנעות מהגשת כתב אישום או חזרה מאישום הינה פעולה מינהלית. אמנם, היא עשויה להיות בעלת משקל שעה שמתקבלת החלטה מינהלית המבוססת על ראיות מינהליות, וכן כאשר בית הדין מפעיל בקורת שיפוטית על החלטה זו. שונים פני הדברים כאשר עסקינן בהליך אזרחי בו ההכרעה מושתתת על קבלת ראיות ושמיעת עדויות. במשפט אזרחי החלטת רשויות התביעה אינה מהווה ראיה, וקל וחומר שאין בכוחה לגבור על התרשמות בית הדין מהמארג הראייתי הנפרש בפניו, וזאת מכמה טעמים: ראשית, על פי דיני הראיות, ככלל, עדות סברה אינה קבילה (בכפוף לסייג בסעיף 41א לפקודת הראיות שאינו רלבנטי במקרה דנן), ועל בית הדין להעריך באופן עצמאי את המארג הראייתי המונח בפניו. משהחלטת רשויות התביעה בדבר העמדה לדין או אי העמדה לדין מבטאת את סברתן ביחס לניהול הליך פלילי יש קושי בקבלתן כראיה. שנית, בין ההליך המינהלי (בגדרו מתקבלת ההחלטה אם להעמיד לדין או לחזור מהעמדה לדין) לבין ההליך האזרחי קיימים הבדלים משמעותיים. כך למשל, המארג הראייתי המונח בפני שופט עשיר מזה הנפרש בהליך המינהלי, ולו מן הטעם שבהליך השיפוטי נערכות חקירות נגדיות, המאפשרות הערכת מהימנותם של העדים. בנוסף, ההחלטה המינהלית בדבר העמדה או אי העמדה לדין מתקבלת בזיקה למידת ההוכחה הנקוטה בפלילים (מעבר לספק סביר), ומידת הוכחה זו גבוהה ממידת ההוכחה האזרחית (הטיית מאזן ההסתברויות). החלטה מינהלית של רשויות התביעה בדבר העמדה לדין מושתתת אפוא על הערכת סיכויי ההליך הפלילי, והערכה זו אינה רלבנטית בתובענה אזרחית. נוכח הבדלים אלה אין ליתן משקל בהליך אזרחי להחלטת רשויות התביעה שלא להעמיד אדם לדין פלילי. שלישית, לעיתים החלטת רשויות התביעה מושתתת על סיבות חיצוניות להערכת המארג הראייתי (כגון, עניין לציבור או שיהוי וחלוף הזמן). במצבים אלה ברי כי החזרה מאישום או הימנעות מהגשתו אינה משליכה על הערכת המארג הראייתי.
57. ומכאן למקרה דנן, לטעמינו צדק בית הדין האזורי עת העריך את חומר הראיות שנפרס בפניו באופן עצמאי, ולא נתן בהכרעתו משקל לעובדה שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום. החלטת רשויות התביעה היא בגדר עדות סברה שאינה קבילה בהליך האזרחי. למעלה מהצורך אוסיף, והגם שהיבט זה אינו בעל משקל רב נוכח הנימוקים לעיל, כי כפי שעולה לכאורה מהתכתובת בין נציגי החברה לפרקליטות, החזרה מהאישום היתה בזיקה לעיתוי הגשת כתב האישום ביחס לתיקון חוק סדר הדין הפלילי, אשר הטיל הגבלות על משך ההליכים הפליליים, ולא עקב תפנית שחלה במארג הראייתי.
58. כאמור, בית הדין האזורי עת קבע כי העובד ביצע מעשה גניבה נתן משקל גם להפרת צו הגילוי ובהיבט זה נרחיב את הדיבור קמעה. אין צורך להכביר מילים על כך שהליכי גילוי מסמכים נועדו לאפשר ניהול המשחק ב"קלפים פתוחים", ולהם חשיבות רבה הן לצורך חתירה לחקר האמת והן כאמצעי להגברת היעילות וההגינות הדיונית. במילים אחרות, וכלשון תקנה 60 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 "הליכי גילוי ועיון נאותים מהווים תנאי בסיסי לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן". אי גילוי מסמכים רלבנטיים, בהעדר הצדקה לכך, פוגע בחתירה לחקר האמת ובהגינות הדיונית. בעל דין הסבור כי בידו הצדקה ראויה להימנעות מגילוי המסמך עליו להודות בקיומו, ולפרט את טעמיו לאי הגילוי, וזאת על מנת שהצדקה זו תהא נתונה לביקורת שיפוטית. מכל מקום, אין בידו להכחיש את קיום המסמך שבהישג ידו, כשהכחשה כזו שקולה להסתרת המסמך. כאשר בעל דין מסתיר מסמך על אף צו שיפוטי המורה לו לגלותו מתווספת לחומרה שבעצם ההסתרה גם החומרה הגלומה בהפרת צו שיפוטי. משכך, הסתרת מסמך בעלת השלכות כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי וכן בעלת השלכות דיוניות אשר חלקן מטבע הדברים תתממשנה במהלך ניהול ההליך השיפוטי אם וככל שייקבע שאכן המדובר במסמכים שהוסתרו.
59. ויובהר, בהתאם להלכה הפסוקה אין להפוך את הליכי הגילוי המקדמיים למשפט זוטא. משמע, אף כאשר גרסת בעל דין בדבר העדר מסמכים מעוררת תמיהה, וככל שאין וודאות מספקת למתן צו שיפוטי על המשמעויות שיש לכך, אזי בשלב המקדמי יש לקבוע שבתשובתו מוצו הליכי הגילוי. במצבים אלה בירור שאלת קיום המסמך או העדרו ייעשה במסגרת ההליך המשפטי ועל יסוד מארג הראיות לרבות חקירת הצדדים (ראו: בר"ע (ארצי) 39917-09-20 פלונית - חברה אלמונית [פורסם בנבו] (10.12.20), וההפניות שם). במקרה דנן התקיימו הליכי גילוי ממושכים, ועל אף התמשכותם לא גולה מלוא המידע הרלבנטי, ובית הדין האזורי עמד על כך בהחלטתו בקשר לחשבונות הבנק ובקשר לחשבון הפיי-פל, אשר באמצעותו בוצעו הרכישות המבוימות. כפי שציין בית הדין בפסק דינו, העובד הודה בשיחת הבירור ביום 8.7.14 בקיומו של חשבון פייפל, ולכן הכחשתו את עצם קיומו מוקשית. בנוסף, הסברי העובד לאי המצאת חשבונות הבנק המלאים– מעוררים תמיהה. אמנם, בעת הדיון בבקשת הגילוי קבע בית הדין האזורי, ובצדק, שהליכי הגילוי מוצו. קביעה זו בדין יסודה, שכן אין להפוך את הליכי הגילוי למשפט זוטא, ולמחדל מגילוי ניתן לתת ביטוי במגוון דרכים במסגרת ניהול ההליך ופסק הדין, כפי שנעמוד להלן.
60. כאשר בית הדין מתרשם במהלך ניהול הדיון כי המסמך שגילויו התחייב ממתן צו הגילוי הוסתר על ידי בעל הדין אליו הופנה הצו בידו לתת לכך ביטוי דיוני. בהקשר זה קיימת קשת אפשרויות דיוניות, ובהן – ומבלי למצות – יישום דוקטרינת הנזק הראייתי וקביעת מימצא לחובתו של בעל הדין; היעתרות לבקשת גילוי מסמכים בשלב מאוחר של הדיון; התרת הגשת ראיה נוספת בשלב הערעור; אי גלוי המסמך (ראו: יצחק עמית "חסיונות מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי" (2021), עמ' 102-105 וכן רעא 5247/15 תיאופילוס ג'אנופולוס נ' הימנותא בעמ [פורסם בנבו] (28.8.16), פיסקה 37). באופן תיאורטי, אפשרות נוספת האמורה להיות שמורה למקרים חריגים, היא לבקש לבטל את כתב ההגנה מטעם הנתבע גם במסגרת הערעור וזאת ככל שייקבע בפסק הדין לראשונה כי הופר צו הגילוי. האפשרות שבית הדין יימנע ממתן משקל כלשהו להפרת צו הגילוי בהכרעתו בקשר לרכיב שלצורך הוכחתו נדרש המסמך אינה רצויה בעיני.
61. האם העובד יכול לתלות את הימנעותו מקיום צו הגילוי בקיומה של חקירה פלילית ובכך עומד לו חיסיון מפני הפללה עצמית. לטעמי התשובה לכך שלילית. סעיף 47 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 קובע הסדר לעניין "ראיות מפלילות". וכך נאמר:
")א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט".
62. בגדרי ערעור זה איני מוצאת להרחיב בשאלה אם החיסיון חל על המסמכים נשוא הבקשה לגילוי מסמכים ואם יש מקום להבחנה בין "מסמכים פרטיים" ו"מסמכים ציבוריים" (השוו: רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון [פורסם בנבו] (10.12.03), ולצורך העניין אניח – מבלי להכריע – כי החיסיון עשוי לחול גם על סוג המסמכים נשוא הבקשה לגילוי מסמכים. בהתאם להלכה הפסוקה החיסיון מפני הפללה עצמית חל גם בהליכים אזרחיים אך יישומו מושפע מן ההקשר. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 5739/18 מפעילי האתר www.oligarchescorts.com נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.10.18) (להלן: ענין האתר oligarchescorts ) על ידי השופטת ברק-ארז, ולפיהם:
"אכן, החיסיון מפני הפללה עצמית חל במסגרתם של הליכים פליליים ואזרחיים גם יחד (ראו: עניין חוגלה, בעמ' 381). עם זאת, אופן יישומו מושפע מן ההקשר. כך, שאלת תחולתו של החיסיון בהליך אזרחי התעוררה בעיקרו של דבר כאשר אחד מהצדדים סירב לגלות מסמכים או להשיב על שאלות על רקע חשש להפללה עצמית. בסוגיה זו נקבע כי לבעל דין בהליך אזרחי לא עומדת זכות השתיקה, במובנה הפלילי, אם כי עומדת לו הזכות היחסית של חיסיון מפני הפללה עצמית, כך שההכרעה בשאלת תחולתו של החיסיון על שאלות אלו ואחרות נתונה בידי בית המשפט... בהקשר אחר, שבו נדונה תחולתו של החיסיון מפני הפללה עצמית במסגרת חקירה המתנהלת לפי סעיף 288 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, נקבע כי סמכות החקירה האמורה היא רחבה חרף הזכות לאי-הפללה עצמית... הבחנות אלה קשורות בכך שהטעמים העומדים בבסיס החיסיון מפני הפללה עצמית נטועים עמוק באופיו של הדין הפלילי – ובכלל זה החשש מפני מסירת הודאות שווא והרצון לאזן את פערי הכוחות בין גורמי האכיפה והנאשם... הצורך בהגנה על אינטרסים אלה אינו מתעורר בכל הליך אזרחי באופן זהה".
63. הגם שהחיסיון מפני הפללה עצמית חל גם בהליכים אזרחיים איני סבורה כי בנסיבות העניין המיוחדות יכול העובד להיתלות בו, ולבקש על יסודו שמחדלו מגילוי המסמכים לא ייזקף לחובתו, וזאת ממספר טעמים: ראשית, העובד לא טען בבית הדין האזורי, ואף לא בערעור בפנינו, שעומד לו חיסיון מפני הפללה עצמית בכל הנוגע למסמכים שגילויים התבקש. משכך, אין לטעמי מקום להידרש לטענה זו בדיעבד וביוזמת בית הדין. שנית, לו היתה מועלית הטענה במועד היה בידי בית הדין האזורי להידרש לה, לערוך בירורים אפשריים, ולהכריע בה תוך עריכת האיזונים המתחייבים בין האינטרסים המתגוששים. כך למשל, ובמסגרת האיזונים האפשריים, ככל שאדם מחויב בגילוי מידע מפליל ניתנת לו חסינות מפני השימוש במסמך כראיה כנגדו במשפט בו מואשם (ראו סעיף 47(ב) לפקודת הראיות). משלא הועלתה הטענה במועד ממילא לא נדרש בית הדין לשאלת האיזונים. שלישית, ספק אם בידי העובד שהכחיש את עצם הגניבה להישען על החיסיון מפני הפללה עצמית, וזאת נוכח סעיף 47(ג) שצוטט לעיל. בעניין האתר oligarchescorts נאמר בקשר אליו כך:
"מעבר לכך, במקרה דנן מתעורר קושי נוסף בבחינת הטענות שהעלה עו"ד שקלאר זו לצד זו. מחד גיסא הוא טען כי לקוחותיו מצויים בפני סכנה חמורה של הפללה עצמית, ומאידך גיסא הוא חזר וטען כי אין מקום לחסום את האתרים מושא ההליך מאחר שכלל הפעילות המפורסמת בהם היא חוקית וכשרה לחלוטין. במובן זה, יש טעם רב בהשוואה שערכה המדינה בטיעוניה בין המקרה דנן לבין מקרה שבו נאשם מבקש להעיד להגנתו ובמקביל מבקש להגן על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית בקשר לעבירה שבה הוא מואשם. כידוע, סעיף 47(ג) לפקודת הראיות שולל סיטואציה כזו מכל וכל".
64. רביעית, וזה העיקר, בהליך פלילי הובעה הדעה כי אף אם אין לכפות על אדם מסירת מידע העלול להפלילו אין בכך בהכרח למנוע מבית המשפט לזקוף מחדל זה לחובתו ולהסיק מכך מסקנות ראייתיות לחובתו כתמיכה לראיות אחרות (ראו דברי השופט עמית בש"פ 6155/21 משה זינו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.10.21) המפנה לספרו חסיונות ואינטרסים, בעמ' 889).
65. ממכלול טעמים אלה לטעמי איני מוצאת מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה צו הגילוי הופר. בשים לב לקביעה זו אין מניעה שמחדל העובד מגילוי מלוא הפרטים שהתבקשו בצו הגילוי, לרבות חשבון הפיי-פל – ייזקפו לחובתו ויהוו תמיכה למסקנה שגנב ממעסיקו. שאלה נפרדת היא אם וכיצד הפרת צו הגילוי משליכה גם על הסעד, ולכך אדרש בהמשך.
66. משכך, דין ערעור העובד כנגד הקביעה העובדתית לפיה גנב את מוצרי החברה לצורך מסחר בהם – להידחות. לא מצאתי עילה לחרוג מן הכלל לפיו ככלל אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות היטב בתשתית הראייתית ומכלול נסיבות הענין לרבות הפרת צו הגילוי. החברה הרימה איפוא את הנטל המוגבר המוטל על שכמה עקב ייחוס גניבה לעובדה.
(ה)(3) פיצוי בגין נזק ממוני בשל הגניבה
(ה)(3)(I) כללי
67. פיצוי בגין נזק ממוני יכול להיתבע מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 או מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. מסגרות נורמטיביות אלה מעניקות קשת של פיצויים אפשריים, שחלקם חלופיים וחלקם מצטברים. מבלי להתיימר למצות, ומבלי להידרש לשאלת היחס בין ראשי הנזק, אציין כי במקרה של גניבה יכול ככלל המעסיק (בתלות בנסיבות המקרה ובעילות התביעה שנבחרו על ידו) לתבוע מכוח דיני החוזים או עשיית עושר ולא במשפט כפיצוי את העלות ששילם בגין רכישת הרכוש, שווי הרכוש שנגנב במועד גניבתו, אובדן הרווח העתידי שאמור היה להפיק מהרכוש שנגנב אלמלא הגניבה. שאלה היא אם יכול המעסיק – כחלק מהשבה הרתעתית – לתבוע את הרווח שהופק באמצעות הרכוש שנגנב (כתוספת לפיצוי הנגזר מעלות הנכס אך לא כתוספת לפיצוי בגין אובדן הרווח העתידי שכן אז יהא בכך משום כפל פיצוי). הכרעה בשאלה זו אינה דרושה במקרה זה, ולכן אותירה בצריך עיון (השוו: ע"א 6266/19 מדינת ישראל המנהל האזרחי באיו"ש נ' צבי אבנון [פורסם בנבו] (25.8.21); וכן ע"ע (ארצי) 44882-12-19 עאמר שמא – תאופיק שיך [פורסם בנבו] (29.9.21), שם הושארה האפשרות בצריך עיון).
68. אשר לדרך הוכחת שיעור הפיצוי בגין נזק ממוני, נקודת המוצא היא כי "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן להסיק את הפיצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להוכיח תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר ענין אחרון זה לאומדנו של השופט" (מתוך ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע [פורסם בנבו] (9.3.81) (להלן: ענין אניסימוב). על המעסיק מוטל אפוא הנטל להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן להסיק את גובה הפיצוי.
69. האם ייתכנו מצבים בהם בשל קשיי המעסיק להוכיח את היקפה המדויק של הגניבה לצורך פסיקת פיצוי בגין נזק ממוני, מסיבות כאלה ואחרות, הסעד ייקבע על יסוד עוגנים סבירים המאפשרים עריכת אומדנה מושכלת של הנזק? כאמור, בעניין אניסימוב, דרך המלך בהליך אזרחי היא הושטת הסעד על יסוד ראיות המביאות להטיית מאזן ההסתברויות. עם זאת, נקבע בפסיקה שאין לשלול אפשרות כי במקרים חריגים ייעשה שימוש מבוקר באומדנה מושכלת. בע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ [פורסם בנבו] (6.5.15) (להלן: עניין טומשובר) – שם היתה עילת התביעה עשיית עושר ולא במשפט - קבעה דעת הרוב כי "הכלי של אומדנה מהווה חריג לסדרי הדין ואף לדין המהותי, והשימוש בו צריך להישמר למקרים חריגים בלבד". כך למשל, ומבלי למצות, בגדרי מקרים חריגים אלה באים מקרים בהם התביעה היתה לנזק עתידי (כגון, אובדן רווח עתידי, הפסד השתכרות עתידי) להבדיל מנזק שכבר התגבש. עם זאת, נקבע כי מקרים מסוג זה אינם ממצים את התביעה. כך למשל, ברע"א 3641/12 כהן עפר ותשתיות איזידור - צוות קרקע בע"מ [פורסם בנבו] (14.6.12) נעשה השימוש באומדנה לצורך קביעת תמורה חוזית חלופית לזו שקבעו הצדדים לאחר שהסתבר שהעבודה שנדרשה היתה שונה באופן מהותי בשל סוג הקרקע מזו שהוסכם מלכתחילה. באותו ענין נאמר כי השימוש באומדנה "נעשה פעמים רבות כשהמדובר בנושאים צופי פני עתיד, כגון הפסדי השתכרות ועזרת הזולת בנזיקין... אך הדברים אינם מוגבלים לכך".
70. גם להתנהלותו הדיונית של הנתבע משקל בהחלטה אם להיזקק להכרעה על יסוד אומדנה. בעניין טומשובר נתן בית המשפט העליון משקל לכך ש"הוצגו ראיות חלקיות המצביעות על התעשרותם של המערערים כתוצאה משיווק המסגרות המזויפות". כמו כן, ניתן, בין היתר, משקל להתנהלות הנתבעים אשר "לא פירטו את מספר המסגרות המזויפות שמכרו; פעולות ההפצה בוצעו על ידם ברחבי ארצות הברית, בין היתר באמצעות סוכני-משנה רבים שהמערערים לא נקבו בשמם; ומהמסמכים שמסרו המערערים לא עולים בבירור פרטי הרכישה והמכירה של המסגרות המזויפות". בית המשפט העליון נימק החלטתו לקבוע את הסעד על יסוד האומדנה, בין היתר, בכך כי קיים "קושי אובייקטיבי בלתי-מבוטל לכמת את הנזק, לנוכח נסיבות ביצוע העוולה וההתנהלות הדיונית".
71. שימוש באומדנה מותנה בהיותה מושכלת. בענין טומשובר הותנה השימוש באומדנה, בין היתר, בכך ש"נפרסה תשתית ראייתית, ולוּ ראשונית, הדרושה לשם כימוּת הנזק" וכי "הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק". לצד זאת, הוצב תמרור אזהרה לשימוש באומדנה. וכך נאמר:
"להשקפתי יש להוסיף מעין תמרור אזהרה: מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים".
72. מכאן כי שימוש באומדנה מותנה ביכולת לעורכה בצורה מושכלת, קרי כי הונחו עוגנים מספיקים המאפשרים עריכתה, ומתן הנמקה הולמת להיזקקות לאומדנא ופירוט דרך עריכתה.
73. גם בפסיקתו של בית הדין לעבודה הותר פתח לשימוש באומדנה. כך למשל, בע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין - בן ציון זיסמן [פורסם בנבו] (3.5.17) (להלן: עניין פינדיורין) ציין חברי השופט פוליאק כי נותר פתח לאפשרות של הכרעה על יסוד אומדנה. וכך נאמר:
"...אף אם היינו סבורים, כטענת המערערים, כי ניתן לחייב בהשבת סכומי גניבות על בסיס אומדנה, ואיננו נדרשים לסוגיה בנסיבות המקרה, היה מקום לפרוש תשתית עובדתית של ממש באמצעותה ניתן לערוך אומדן. בענייננו, משנפסק כי אין להסתמך על חוות הדעת לא הוצגה בפנינו תשתית עובדתית כלשהי, מעבר לחשדות שיש להם בסיס כללי אך אין ביכולתם להוות תשתית מספקת לעריכת אומדן".
74. עוד נקבע בפסיקתו של בית הדין לעבודה כי שימוש באומדנה ביחס לנזק שכבר התגבש בעבר עקב הגניבה דורש ביסוס מספק בראיות לגבי רציפות מעשי הגניבה, תדירותם, והיקף הגניבה בהם. כך, בע"ע (ארצי) 47108-06-14 אלמונית חברה בעמ' – אלמונית [פורסם בנבו] (26.11.17) (להלן: ענין אלמונית) לא נשללה האפשרות כי "בנסיבות מסוימות ניתן לחייב בהשבת סכומי גניבה על בסיס אומדנה ולאו דווקא על בסיס תחשיב מדויק". עם זאת, בהיבט היישומי נקבע כי "בהיעדר כל ראיה פוזיטיבית לרציפות המעשים ולהיקפם לאור תקופה מוגדרת, ענייננו בהשערות שאינן מספקות ובוודאי שאין הן עומדות ברף ראייתי אשר יאפשר את חיוב העובדת". ברוח זו גם בוטל בע"ע (ארצי) 9776-10-19 שוקרון – קסל בע"מ [פורסם בנבו] חיוב כספי אשר "נקבע על בסיס אומדנה בלבד ואין לו ביסוס מספק בראיות".
75. מכאן נפנה לבחון את טענות הצדדים בנוגע לפסיקת הפיצוי בגין נזק ממוני.
(ה)(3)(II) ערעור העובד
76. לטענת העובד לא היה לסמוך על עדותו של מר גלסמן כמו גם משובי הלקוחות והתמונות בחנות הווירטואלית, ולא היה מקום לחייבו ב 117,374 ש"ח. כמו כן, חזר העובד על טענתו כי ייתכן שהיה כפל פיצוי בין שני אלה. מעבר לכך, טען כי הפיצוי שנפסק נעשה על דרך האומדנה ובכך מנוגד להלכת פיונדרין וכי מחירי המוצרים לא הוכחו.
77. טענות אלה אין בידינו לקבל. הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי חושב ביחס למוצרים שנכללו בתחשיבו בדרך אריתמטית על יסוד מחיר מחירוני החברה (שלא הוצגו אך לא הוכחשו) המתייחסת למוצרים קונקרטיים הניתנים לזיהוי, ולא על דרך אומדנה. למעשה החברה היא שמלינה בערעורה כנגד העדר השימוש באומדנה על מנת לפסוק פיצוי נוסף בדרך זו, ולכך אתייחס להלן במסגרת ערעור החברה.
78. הראיות שהובאו לצורך קביעת ממצא עובדתי בדבר המוצרים הקונקרטיים שנגנבו נבחנו בקפידה על ידי בית הדין האזורי, ונימוקיו לקבלתן מקובלים עלינו במלואן. בית הדין שמע את עדותו של מר גלסמן, ונתן בה אמון. בעניינים אלה ערכאת הערעור ממעטת להתערב, ולא מצאנו כי מקרה זה מצדיק סטייה מהכלל האמור. בנוסף, סבורים אנו כי בנסיבות העניין ניתן היה לקבוע ממצא בדבר גניבת מוצר על סמך משובי לקוחות המתייחסים אליו, וזאת נוכח כך ששיווקם נעשה אך באמצעות משווקים מורשים. עוד נציין כי לא מצאנו פגם בכך שבתחשיב האריתמטי נכללו גם מוצרי החברה שהוצעו למכירה בחנות מסחרית שפתח המערער (ללא סייג בנוגע לזמינותם). העובד יצר בפרסום זה מצג לגבי זמינותם, ולכן הועבר לכתפיו נטל הבאת הראיה לכך שאלה לא היו ברשותו באותה העת. נטל זה לא הורם על ידו. הטענה לחפיפה בין מוצרים באופן המביא לכפל פיצוי היא טענה עובדתית שנדחתה על ידי בית הדין האזורי בסעיף 49 לפסק דינו, והנמקתו בעניין זה מקובלת עלי. לבסוף, לא מצאנו להידרש לטענות המערער בנוגע למחיר המוצרים שנגנבו משטענה זו לא נטענה בבית הדין האזורי, והמערער לא חקר את מר גלסמן בנושא זה כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו.
79. משכך, ערעור העובד המופנה כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק ממוני – נדחה.
(ה)(3)(III) ערעור החברה
80. החברה טוענת כי היה מקום לפסוק פיצוי ממוני מכוח אומדנה בגין התקופה שבין מועד הגניבה הראשון, עליו ניתן ללמוד מן המשוב הראשון (6.1.13) ועד מועד תחילת המעקב (17.6.14). זאת, מעבר לנפסק על יסוד משובי הלקוחות והתמונות בחנות הוירטואלית. עוד מוסיפה החברה וטוענת כי העובד הפר את צו הגילוי שניתן, ואשר נועד לקבוע את שיעור הנזק על יסוד תשתית ראייתית, ואין זה ראוי כי מי שהסתיר מידע שחויב בצו שיפוטי לגלותו יהנה מפירות ההסתרה שכן טענתו לאי הוכחת הנזק תתקבל. לטענת החברה היה מקום לפסוק את הפיצוי הנוסף שנתבע על ידה תוך ייחוס משקל להפרת צו הגילוי. אשר לתחשיב הפיצוי הנוסף טוענת החברה כי היה מקום לחייב את העובד גם בסכום הפיצוי הנוסף שנועד ליתן ביטוי לגניבות שבצע העובד מאז יום 6.1.13, שזהו המועד בו ניתן המשוב הראשון בחנות הווירטואלית, ועד ליום 8.7.14. זאת, על יסוד שווי ממוצע גניבות ליום, ולא על יסוד מוצרים קונקרטיים הניתנים לזיהוי. למעשה, מבקשת החברה לפסוק את הפיצוי הנוסף על יסוד אומדנה, שלטענתה היא מושכלת ומעוגנת בנתוניו הקונקרטיים של המקרה.
81. לטעמי, הפרת צו גילוי והסתרת נתונים הנדרשים לכימות הסעד מהווה נסיבה השוקלת לצד שימוש באומדנה, וזאת גם ביחס לנזק שהתגבש בעבר, על מנת שמי שגרם להיזק ראייתי לצד שכנגד על ידי הפרת צו הגילוי לא ייצא נשכר מכך. בענין טומשובר ניתן משקל להתנהלותו הדיונית הפגומה של בעל דין בעת קביעת הסעד, וזו היוותה נסיבה השוקלת לצד שימוש באומדנה, וכנימוקו של בית המשפט שם קיים "קושי אובייקטיבי בלתי-מבוטל לכמת את הנזק, לנוכח נסיבות ביצוע העוולה וההתנהלות הדיונית". עם זאת, עריכתה מותנית בכך שניתן לעשותה בצורה מושכלת. משכך, מיקודה של הבחינה הוא בשאלה אם הונחה תשתית מספקת לעריכת האומדנה בצורה מושכלת.
82. בהיבט היישומי סבורים אנו כי במקרה דנן העוגנים עליהם בקשה החברה לבסס את האומדנה אינם מאפשרים עריכתה בצורה מושכלת, ולכן אין להיזקק לה. זאת, משני טעמים: ראשית, החברה לא טרחה להציג ראיה מטעמה לנזק כלשהו שנגרם לה, כגון מסמכים המלמדים על עלות המוצרים, ספירות מלאי ודו"חות כספיים או חוות דעת חשבונאית המלמדת על החסר הנטען. זאת, על אף שלטענתה נגנבו ממנה מוצרים בשווי של כ-800,000 ₪ (סעיף 20(ה) לכתב התביעה שכנגד) תוך תקופה לא ארוכה. הסברי החברה לשאלה מדוע לא יכולה הייתה להציג ראיות ישירות כאמור לחסר הנטען, לא הובאו מלבד באופן חלקי במהלך הטיעון בפנינו וללא תמיכה בראיות. חסר בעוגן זה מהווה שיקול שלא להיזקק לאומדנה, שכן מושכלותה פחתה. שנית, גם הנתונים הקיימים עליהם ביססה החברה את תחשיב האומדנה אינם מספקים. נכונים אנו להניח כי קיים עוגן סביר לקביעת תקופת האומדנה (6.1.13-17.6.14), וזאת למן המשוב הראשון ועד לתחילת תקופת התיעוד. עוד נניח – והגם שהדבר אינו נקי מספקות – כי ניתן לקבוע על דרך אומדנה מושכלת את מספר ימי הגניבה. זאת, בשים לב לכך שמממצאי החקירה הפרטית עולה כי כל הגניבות בוצעו לפני השעה 7:00 או אחרי השעה 18:00. במאמר מוסגר יוער כי נתון נוסף שהיה מקום להתחשב בו לצורך קביעת מספר ימי הגניבה הוא חלקם היחסי מכלל הימים בהם העובד שהה בחצרי החברה בשעות הללו. עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי בתקופת התיעוד (17.6.14-8.7.14) יוחסו לעובד גניבות רק בכמחצית מהימים בהם שהה בעבודה לפני השעה 7:00 או אחרי השעה 18:00. משכך, ועל מנת להבטיח את אופייה המושכל של האומדנה, היה מקום להפחית בתקופת האומדנה את מספר ימי הגניבה המיוחסים לעובד עקב הגעתו לעבודה לפני 7:00 או יציאתו ממנה אחרי 18:00 בכמחצית. אולם, וזה העיקר, קשה לומר כי הנתון בדבר ממוצע הגניבות היומי לו טענה החברה (המהווה חלוקת השווי הכולל של הציוד שנגנב בתקופת החקירה הפרטית במספר ימי הגניבה המיוחסים לו בתקופה זו) - מהווה עוגן סביר לעריכת האומדנה. זאת, בפרט משהחברה מבקשת כי המועט (המסקנות מתקופת תיעוד בת שלושה שבועות) יחזיק את המרובה (תקופת אומדנה בת כשנה ומחצה), ולא להיפך. משכך, אין בידינו לפסוק את הפיצוי הנוסף על יסוד האומדנה כפי שבקשה החברה, שכן התשתית הראייתית שהונחה אינה מספקת לעריכת אומדנה מושכלת.
83. לכאורה, התוצאה היוצאת מכך היא כי הפרת צו הגילוי "השתלמה" לעובד, שכן החסר בנתונים שהיו מצויים בידי מעסיקתו לו קוים צו הגילוי תרם לכך שלא עלה בידה לקבל תרופה למלוא נזקה. זאת, כשניתן להעריך שנזקה בפועל גבוה מזה שנפסק בדין אריתמטית על ידי בית הדין האזורי. תוצאה זו לפיה החוטא יצא נשכר ממחדליו הדיוניים - מוקשית. מענה מסוים לקושי זה ניתן למצוא, בין היתר, בהבעת מורת הרוח מהתנהלות העובד באמצעות פסיקת הוצאות לדוגמא, כפי שנערוך להלן. אפשרות אחרת היא פסיקת פיצוי בלתי ממוני, ככל שסעד זה התבקש בכתב התובענה.
84. טענה נוספת בפי החברה כי היה מקום לפסוק לזכותה פיצוי בקשר למוצרים אשר לטענתה מצאה המשטרה עדויות לגביהם במחשבו האישי של העובד. בית הדין דחה תביעה זו כיוון ש"קיימים מוצרים זהים גם ביום 19.6.14. לא ברור אם מדובר באותו מוצר אם לאו. שנית, לא ברור לגבי המוצרים המצויים במחשב התובע, מה הם מייצגים, האם אלה מוצרים שנלקחו על ידי התובע ובאילו נסיבות". לטענת החברה לעיתים גנב העובד מספר מוצרים זהה, ולכן זהות המוצרים אינה שוללת גניבתם במצטבר; אין חפיפה מלאה בין המוצרים שהופיעו ביום 19.6.14 בחנות הוירטואלית לבין אלה שהופיעו במחשב; החומרים במחשב מייצגים חומרים שגנב, שאם לא כן לא היתה המשטרה מבקשת מהחברה לזהותם; לחילופין, טענה החברה שיש לפסוק לזכותה את שווי המוצרים שהופיעו במחשב האישי אך לא הופיעו בחנות הוירטואלית. העובד תמך בנימוקיו של בית הדין האזורי. לאחר שבחנו את טענות החברה לא מצאנו לקבלן. בית הדין האזורי נקט זהירות על מנת למנוע מצב של כפל פיצוי, ולא מצאנו פגם בכך. אשר לטענה החלופית הרי שזו לא נטענה בבית הדין האזורי, וממילא לעובד לא ניתנה הזדמנות להגיב לטענה ממוקדת זו. משכך, דין טענה זו של החברה להידחות.
85. לאור האמור – ערעור החברה כנגד אי פסיקת פיצוי נוסף נדחה.
(ה)(4) פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב הגניבה
86. בית הדין מוסמך להושיט לנפגע מגניבה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות). בעניין פינדיורין נקבע כי בית הדין מוסמך לחייב עובד שגנב רכוש ממעסיקו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני "עקב ההפרה החמורה והשיטתית של חובות האמון ותום הלב על ידו". פיצוי זה מבטא את שאט הנפש ממעשה הגניבה, ולכן פסיקתו היא בזיקה לחומרת המעשים. במצבים בהם האפשרות המסתברת יותר היא שהגניבה המוכחת אינה מעידה חד פעמית, אלא חלק מסדרת מעשי גניבה שנעשו בעבר, אך קיים קושי בקביעת ממצא לגבי הנתונים העובדתיים, החיוניים לכימות הנזק. מבלי להתיימר למצות, בעת קביעת שיעור הפיצוי שאינו ממוני ניתן לשקול, בין היתר, אם המדובר במעשה בודד או מספר מעשים, וככל שהמדובר במספר מעשים תדירותם ומשכם הכולל; היקף הגניבה או שוויה; במצבים בהם קשה להתחקות אחר הנתונים העובדתיים הדרושים לקביעת שיעור הפיצוי באופן אריתמטי - היחס בין היקף הפיצוי הממוני לבין היקף הגניבה המשוער וזאת על מנת לצמצם את הסיכון לתת-פיצוי; סוג העיסוק ומעמדו של העובד; הסיבה שהביאה את העובד לגזול את רכוש המעסיק; המאמצים, ככל שנעשו, על ידי העובד להקלת נזקי הגניבה; התנהלותו הדיונית של העובד; ועוד.
87. בערעורו טען העובד כי חויב בתשלום פיצוי בגין נזק שאינו ממוני אף כי לא נתבע בכתב התביעה, ולכן לטענתו דינו להתבטל מטעם דיוני זה. החברה אינה מכחישה כי לא תבעה סעד זה בכתב התביעה, אלא בסיכומיה בלבד. אולם, לטענתה המדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי הנתבע על ידה, ולכן היה מוסמך בית הדין לפוסקו מכוח ההלכה שנפסקה בע"ע (ארצי) 2808-03-12 ימית סינון וטיפול במים בע"מ - מלה קביטקה [פורסם בנבו] (10.11.14) (להלן: עניין ימית סינון), בה נקבע כך (ההדגשה שלנו):
"כעקרון, בית משפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אותו הוא לא ביקש. כלל זה אינו מוחלט ויתכנו מקרים יוצאי דופן "שבית המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב תביעה, אף בשלב של ערעור ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב תביעה. החריגים לכלל שאין פוסקים לתובע סעד שלא נתבע הוצגו על ידי השופטת ארד, כתוארה אז, בענין הרב יוסף מינסקיhttps://www.nevo.co.il/psika_html/avoda/A-12-03-2808-550.htm - _ftn10, כך:
"חריגים לכלל יכול ויתקיימו במקרה בו העובדות הנחוצות לצורך הכרעה באותו סעד הובהרו למעלה מהנחוץ ולא היה טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים; או במקרה בו נמצא כי הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול ויתקיים גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך.
[...]
אולם, בכל מקרה, לא יוענק סעד כנגד נתבע, אשר כלפיו לא התבקש כלל מתן הסעד שנפסק, כאשר לא ניתנה לאותו צד הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר..."
88. נציין כי בהיבט האופרטיבי קבע בית הדין בעניין ימית סינון כי "לא מצאנו כי נפלה שגגה בהחלטה זו של בית הדין האזורי, ואין מקום להתערב בהחלטתו בעניין זה. לעניין זה נדגיש – כלל הנסיבות הדרושות להכרעה בסעד זה - פיצוי ללא הוכחת נזק - התבררו לפני בית הדין האזורי והמשך ההתדיינות בשאלת הסעד ללא הוכחת נזק לא היתה נחוצהhttps://www.nevo.co.il/psika_html/avoda/A-12-03-2808-550.htm - _ftn11...".
89. לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור בהיבט זה להתקבל. כעולה מהפסיקה, הסמכות לפסוק סעד שלא נתבע צריכה להיות שמורה למקרים חריגים. משכך, ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית הדין אם לפסוק סעד שלא נתבע יש לתור אחר טעם מבורר וראוי המצדיק הושטתו אף אם זה בדמוי פיצוי שאינו ממוני. במקרה דנן, בית הדין האזורי הניח כי הסעד שאינו ממוני נתבע וממילא לא נדרש בהחלטתו לשאלה אם המקרה דנן בא בגדר המקרים החריגים בהם מוצדק להעניק סעד שלא התבקש (בקשר לחשיבות ההנמקה בהיבט זה ראו: רע"א 10077/17 אביתר שרגאי נ' אריאל משה [פורסם בנבו] (8.2.18), פיסקה 8). בנוסף, לעובד לא ניתנה הזדמנות לטעון כנגד אפשרות חיובו בתשלום זה, כפי שנדרש בענין ימית סינון. משכך, ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה לבית הדין לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני אשר לא נתבע – איני סבורה כי מקרה זה בא בקהל המקרים המצדיקים שימוש בסמכות החריגה להושיט סעד שלא נתבע.
90. ערעור העובד המופנה כנגד חיובו בתשלום פיצוי שאינו ממוני בסך 40,000 ש"ח מתקבל, וחיוב זה מבוטל.
(ה)(5) שלילת פיצויי פיטורים
91. בית הדין האזורי שלל מהעובד את פיצויי הפיטורים ותשלום דמי הודעה מוקדמת במלואם, וכנגד כך מלין העובד בהיבט הדיוני והמהותי.
92. בהיבט הדיוני טוען העובד כי על החברה היה לתבוע בתביעה שכנגד את שלילת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת. נקדים ונציין כי טענה זו לא נטענה על ידי העובד בסיכומיו בבית הדין האזורי, ודי בכך לדחותה. מעבר לכך, במקרה דנן תבע העובד תשלום פיצויי הפיטורים נוכח ההודעה על שלילתם, והחברה טענה בכתב ההגנה כי קמה עילה לשלילתם. בקשר לכך כבר קבענו כי "סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים מכילה את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם בכפוף לתנאים המיוחדים שבסעיפים 16 ו 17 לחוק זה" (מתוך ע"ע (ארצי) 30448-10-18 מכנו - דין בע''מ - עופר יעקובי [פורסם בנבו] (14.7.19)).
93. בהיבט המהותי, שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם, שלא על פי הסכם קיבוצי, אפשרית על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, "בנסיבות המצדיקות" זאת ותוך שבית הדין מנחה עצמו על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. שלילת דמי הודעה מוקדמת אפשרית לפי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001, "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים". בע"ע (ארצי) 214-06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב [פורסם בנבו] (31.5.07) קבע בית דין זה את השיקולים המנחים בסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, וכך נאמר (פסקה 9, ההדגשות במקור):
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו".
94. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה נסיבות הגניבה וחומרתה מצדיקות מבחינה מהותית שלילתם המלאה של פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת. זאת, בשים לב לכך שהמדובר במעשי גניבה שנעשו במספר הזדמנויות לאורך זמן ובהיקף משמעותי. מעשי הגניבה אפשרו לעובד למכור במרשתת את מוצריה של החברה תוך פגיעה מסוימת בה גם מבחינה מסחרית. לא מצאתי נסיבות לקולה המצדיקות הסתפקות בהפחתת פיצויי הפיטורים.
95. טענה נוספת בפי העובד לפיה משחזרה בה המאשימה מכתב האישום הרי שאין מקום לשלול את פיצויי הפיטורים על יסוד המעשים שהיוו תשתית לכתב האישום הפלילי. טענה זו אין בידינו לקבל מהטעמים שפורטו לעיל. מעבר לנדרש, ונוכח טענתו המשתמעת של העובד לפיה שלילת פיצויי הפיטורים טעונה מיצוי הליך פלילי, איני מוצאת לכך עיגון בדין. מכל מקום, יוער כי ספק רב אם רצוי להתנות את אפשרות שלילת פיצויי הפיטורים בהגשת תלונה פלילית, כשהתניה זו אינה בהכרח מטיבה עם העובדים, ועלולה אף לפגוע בהם.
96. משכך, דין הערעור ברכיב שלילת פיצוי הפיטורים וההודעה המוקדמת להידחות.
(ה)(6) פיצוי בגין נזק שאינו ממוני - פיטורים שלא כדין
97. העובד טען כי בפיטוריו נפל פגם כיוון שלא נערך לו שימוע. נציין כי לעובד ניתן ביום 8.7.14 זימון לשימוע אשר אמור היה להתקיים ביום 10.7.14. העובד לא התייצב לשימוע, ולא הודיע מראש על אי התייצבותו, ומשכך נתקבלה ההחלטה ללא שמיעת טענותיו.
98. במקרה דנן כעניין אובייקטיבי היתה מניעה לקיים את השימוע ביום 10.7.14, וזאת משני טעמים: ראשית, העובד היה נתון אותה עת במעצר או במעצר בית. שנית, בנוסף, וכעולה מההחלטה של בית המשפט השלום מיום 9.7.14 העובד שוחרר למעצר בית, ועל מנת למנוע פגיעה ביעילות החקירה, נקבע כי עליו להימנע מליצור קשר עם החברה עקב היותה מתלוננת בתיק. המעסיקה לא היתה מודעת למניעה האובייקטיבית לעריכת השימוע בעת משלוח מכתב הזימון לשימוע (8.7.14) או בעת עריכתו (10.7.14), ובמובן זה התנהלותה היתה במועדים אלה בתום לב. כאשר פנה העובד בבקשה לביטול הפיטורים בשל המניעה להתייצב לשימוע הביעה החברה נכונות לערוך שימוע נוסף בכפוף להמצאת אישור על היותו במעצר בית אותה עת, ואולם משזה לא הומצא במועד לא נערך השימוע הנוסף.
99. בנסיבות העניין המיוחדות - והגם שאין מחלוקת על חשיבות זכות השימוע בכלל, ובנסיבות בהן עובד מואשם בגניבה בפרט - לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא לחייב את החברה בתשלום פיצוי בגין פגם בהליך הפיטורים. זאת, בשים לב להשתלשלות העניינים המפורטת לעיל, קרי כי המעסיקה נתנה לעובד בתום לב (ומבלי שהיתה מודעת לקיומה של מניעה אובייקטיבית) הזדמנות להשמיע טענותיו ושלחה לו מכתב שימוע מפורט; העובד לא טרח להודיע דבר על אף שזומן וגם לא ביקש, על אף שהיה מיוצג אותה עת, לדחות את השימוע נוכח הימצאותו במעצר בית או להעלות את טענותיו בכתב; עם היוודע דבר המניעה היתה נכונה החברה לערוך שימוע נוסף לעובד בכפוף להמצאת אישור על ידו בדבר שהותו במעצר בית, ובשל המחדל מהמצאת האישור לא מומשה אפשרות זו; קיום עילה מוצדקת לפיטורים כך שהפגם הוא בעיקרו בהיבט הדיוני; נערך בירור ראשוני עם העובד אשר נתפס "בזמן אמת" נוטל משאבה והוא עומת עם ההאשמות נגדו במהלך אותה שיחת בירור; וגם במסגרת ההליך המשפטי לא הועלו טענות מצד העובד שהצדיקו שלא לפטרו. נוכח הצטברות נסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
100. משכך, דין הערעור כנגד אי פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין - להידחות.
(ה)(7) פיצוי בגין נזק ממוני - אובדן הכנסה ופגיעה בשם טוב
101. העובד מלין על דחיית תביעתו בגין אובדן הכנסה ופגיעה בשמו הטוב. נציין כי העובד תבע סעד זה מבלי שפירט לכל אורך ההליך בבית הדין האזורי מהי העילה המשפטית מכוחה נתבע הסעד. בערעורו טען העובד לראשונה כי הבסיס המשפטי לתביעתו הוא חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. החברה טוענת להרחבת חזית, וכי ביחס לעילה זו קיימות לה הגנות טובות כגון אמת דיברתי או הגנת תום הלב.
102. לטעמי, העילה אכן לא הוגדרה בצורה מספקת בכתב התביעה, ואולם לא מצאתי מקום למצות את ההכרעה בתוצאת מחדל זה. מקובלת עלי קביעתו של בית הדין האזורי כי הנזק הנתבע היה ממוני וכי נזק מסוג זה לא נגרם בנסיבות הענין. משכך, ומשהעובד המשיך בעבודתו אצל מעסיק אחר, לא מצאתי מקום להידרש לכל השאלות הכרוכות בכך.
103. משכך, דין הערעור כנגד אי פסיקת פיצוי בגין אובדן הכנסה ופגיעה בשם הטוב - להידחות.
(ה)(8) שכר עבודה יולי 2014
104. החברה מלינה כנגד חיובה בתשלום שכר עבודה מלא עבור חודש יולי 2014, ולחילופין טענה כי זכאי העובד לשכר עבור 10 ימים שהרי העובד פוטר ביום 10.7.14. בכתב התביעה תבע העובד שכר חודש זה במלואו, ובכתב ההגנה טענה החברה כי היא זכאית לקיזוז מלוא רכיבי התביעה מהנזקים שגרם לה העובד. בתצהירו טען העובד כי זכאי לתשלום שכר החודש האחרון (סעיף 20 לתצהיר מטעמו). החברה לא התייחסה לטענה זו בתצהירה. בסיכומיו, לא התייחס העובד באופן קונקרטי לרכיב זה (ראו סעיף 10 לסיכומיו בבית הדין האזורי, ובמיוחד סעיף 10(ג) לסיכומים שם טען העובד כי "הוא אכן עמד בנטל הוכחת זכאותו לפיצוי פיטורים ושאר מרכיבי התביעה"). החברה לא התייחסה בסיכומיה לרכיב זה.
105. בערעורה טוענת החברה לראשונה לחילופין כי לא היה מקום לפסוק לעובד שכר עבור מלוא חודש יולי 2014, שכן עבד רק עד יום 10.7.14. ואילו, העובד טען כי זכאי למלוא השכר וכי החברה הנפיקה לו תלוש שכר ממנו עולה כי היה זכאי לתשלום שכר עבור מלוא החודש (הסכום הנקוב בתלוש לא שולם עקב טענת קיזוז).
106. רכיב זה לא זכה להתייחסות מפורטת בטיעוני הצדדים, ונוכח היקפו העצום של התיק נדחק בטיעוני הצדדים לקרן הפינה. מעיון בתלוש השכר עולה כי שולם עבור 12 ימי עבודה. משכך, על פני הדברים, יש ממש בטענת העובד כי הסכום ששולם בתלוש ובהתאמה נפסק היה בגין ימים אלו, ולא מלוא החודש.
107. משכך, דין הערעור כנגד תשלום שכר יולי 2014 – להידחות.
(ה)(9) עלות החקירה הפרטית
108. החברה תבעה החזר עלויות הבדיקה המקיפה שנאלצה לערוך בסך 241,624 ₪ ללא מע"מ, וזאת על יסוד חשבוניות שהציגה, ואשר הוצאו על שם אחת מהחברות הבת שלה. בית הדין חייב את העובד בתשלום עלות החקירה הפרטית בסך 25,000 ₪. לכך צירף את הסכומים שהוציאה לצורך הרכישות המבוימות בסך של 10,822 ₪. כנגד שיעור פסיקתו של סכום זה מלינים העובד והחברה.
109. הוצאות החקירה הפרטית הוצאו לצורך חשיפת גניבה ומניעת המשכה, והן חלק מנזקה של החברה (ראו עניין אלמונית; וכן ע"א 598/12 דוד דהן נ' פאנדנגו איסוף ומחזור בע"מ [פורסם בנבו] (20.3.12)) (להלן: עניין דהן). מתפישת הוצאות החקירה הפרטית כחלק מנזקה של החברה עקב היותן הוצאות שהוצאו בשל מעשי הגניבה נובעת כפיפותן לעקרון הנחיצות והסבירות. מסקנה משפטית זו מושתתת על העקרונות החולשים על פסיקת החזר הוצאות בעין שהוצאו כראש נזק מכוח דיני החוזים (מכוח סעיף 10 או סעיף 14 לחוק החוזים תרופות). בהקשר זה ניתן גם להקיש מההלכות בדיני הנזיקין שם סוגיית החזר ההוצאות בעין ולעתיד כנזק זכתה לפיתוח וליבון מקיף, כפי שארחיב להלן.
110. בדיני החוזים הסטנדרט לפסיקת פיצוי טומן בחובו את מבחן הסבירות. בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים תרופות) נקבע כי הזכאות לפיצוי היא בקשר לנזק צפוי אשר הוא "תוצאה מסתברת" של ההפרה. בסעיף 14 לחוק החוזים תרופות נקבע כי הנטל המוטל על התובע להקטין את הנזק מוגבל לנקיטת "אמצעים סבירים". בסעיף 14(ב) לחוק החוזים תרופות קיימת התייחסות לסוגיית הקטנת הנזק בקשר להוצאות שהוצאו למניעתו. וכך נאמר (ההדגשות שלי):
"הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות הענין."
111. כאמור, סוגית החזר ההוצאות (לעבר ולעתיד) זכתה לפיתוח בדיני הנזיקין, והעקרונות שפותחו שם עשויים לשמש מקור השראה גם לענייננו. בדיני הנזיקין כפופה רמת הפיצויים בקשר להוצאות בעין שהוצאו או הוצאות עתידיות לעקרון הנחיצות והסבירות. כך למשל, קבע השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה [פורסם בנבו] (15.7.82) ומפאת חשיבות הדברים נביאם להלן:
"מקום שהפיצוי מתבטא בתשלום בגין הוצאות, שהוצאו על-ידי הניזוק בעבר או שיוצאו בעתיד (כגון הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, הוצאות דיור), הרי הוצאות אלה צריכות להיות נחוצות, באופן סביר, לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר. בקביעת נחיצותן של ההוצאות מתמזגים דיני הערכת הנזק עם כללי הסיבתיות, שכן הוצאה לא נחוצה היא הוצאה, שלא הוסבה על ¬ידי מעשה הנזק. בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העיקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להקטין את נזקו... ".
112. בהמשך, ולצורך ההמחשה, נאמר כי "אם ניתן להשיג טיפול רפואי מסוים בשתי דרכים, האחת הגורמת מעמסה כספית נוספת למזיק והאחרת העשויה להקל עליו, על הניזוק לבחור בדרך המקלה עם המזיק. על-כן, אם הטיפול הרפואי, הניתן לניזוק על-ידי רופאים פרטיים, זהה בטיבו לטיפול הרפואי, שהניזוק יקבל אם יטופל במוסדות ממשלתיים, על הניזוק לקבל אותו טיפול, שגורם הוצאה כספית קטנה יותר למזיק, דהיינו, טיפול רפואי במוסדות ציבוריים". בהתאמה, אם ניתן לחקור במספר דרכי חקירה שיעילותן דומה יש לבחור את האפשרות שתגרום לצד שכנגד מעמסה כספית נמוכה יותר.
113. למען שלמות התמונה, והגם שהנידון אינו דומה לראיה, אציין כי עקרון דומה הוחל גם בקשר לפסיקת הוצאות משפט תוך הכפפתן לעקרון הסבירות והנחיצות, וזאת על מנת למנוע מצב בו הוצאות שהוצאו מטעמי זהירות יתר של בעל דין יגולגלו על שכם הצד שכנגד (השוו: בג"צ 891/05 תנובה – הרשות המוסמכת למתן רישיונות [פורסם בנבו] (30.6.05) (להלן: ענין תנובה).
114. בהיקש מאלה, ניתן לקבוע כי משהוכחה הגניבה זכאית החברה להחזר הוצאות שהוציאה לצורך חקירה פרטית לצורך גילוי הגניבה ומניעתה. זאת, בכפוף לעקרון המידתיות – קרי חיוניות ההוצאה וסבירותה. ואולם, הכיצד תיקבע חיוניות וסבירות ההוצאה, ועל מי מוטל הנטל להוכיחה.
115. בחינת חיוניות וסבירות סכום ההוצאה צריכה להיעשות בזיקה להיקף הפעולות שנדרשו ובוצעו בשים לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפי מעסיק המבקש לייחס לעובד ביצוע מעשי גניבה. כך למשל, – ומבלי למצות – יש לתת את הדעת למשך פעולות החקירה, תדירותן, מורכבותן, היקף כוח האדם שנדרש להן, הציוד שהצריכו ועוד. בהקשר זה נציין כי בעניין דהן הוגש ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי אשר חייב את הנתבעים שם בגזל שמן בסך כ- 9,320 ₪ ובהחזר הוצאות החקירה הפרטית שביצעה המשיבה, כראש נזק עצמאי, בסך של 243,680 ₪. כנגד פסק דין זה הגישו הנתבעים שם ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובגדרם נטען כי חלקו הארי של הסכום שנפסק עניינו בהוצאות מימונה של חקירה פרטית אינטנסיבית, אשר "הניבה" בסופו של יום ראיות בדבר נזק מזערי של כ-9,000 ₪. בעניין דהן נפסק בערעור בסופו של יום בהסכמה לאחר שיח ושיג כי התובעים אשר שולמו להם מלוא עלות החקירה הפרטית עקב דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע יחזירו לנתבעים סך של 80,000 ₪. משמע, הלכה למעשה חויבו הנתבעים שם לשאת בעלות החקירה בסך של כ 165,000 ₪ כשהנזק הישיר מהגניבה שביצעו היה כ 9,000 ₪ בלבד. הנה כי כן, מידת הפער בין סכום ההוצאה בגין חקירה פרטית לבין סכום הגניבה שהוכח אינו נתון מכריע, אך הוא עשוי להיות רלבנטי בעת הערכת סבירות הסכום, כולו או חלקו, בראי נסיבות הענין המיוחדות, והראיה בענין דהן – המהווה מקרה חריג בנסיבותיו - הוא הביא להפחתה מסוימת בסכום השיפוי.
116. שאלה נפרדת היא השאלה מי נושא בנטל השכנוע בקשר לחיוניות וסבירות ההוצאה שהוצאה בפועל, היינו האם על החברה לשכנע כי הסכום שהוצא חיוני וסביר או על העובד לשכנע כי הסכום שהוצא בפועל על ידי החברה אינו חיוני וחרג ממתחם הסביר? במשפט הכללי בקשר לחובת הקטנת הנזק, ובמיוחד בשאלה אם נקט התובע-הנפגע די פעולות להקטנת נזקו, נקבע כי נטל זה מוטל על הנתבע-מפר/מזיק. כך למשל, בדיני החוזים בקשר לסעיף 14 לחוק החוזים תרופות נקבע כי "נטל ההוכחה כי היה ניתן להקטין את הנזק הוא על המפר" (מתוך ע"א 1229/97 איי אמ איי שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.רר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 657, 663). בדיני הנזיקין נקבע כי "נטל ההוכחה כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק מוטל על כתבי המזיק-הנתבע" (מתוך ע"א 120/00 משה נ' משה [פורסם בנבו] (20.5.02). במאמר מוסגר, והגם שהנידון אינו דומה לראיה, אעיר כי בענין תנובה נאמר בקשר להוצאות משפט כי "משהוכחו ופורטו ההוצאות בפועל, עובר הנטל לצד שכנגד – שהפסיד במשפטו – להראות מדוע אין לפסוק הסכום המבוקש, בשים לב לסבירות ההוצאות, הכרחיותן ומידתיותן" (פסקה 35). משכך, לטעמי, נקודת המוצא – שאינה בהכרח נקודת הסיום - היא כי יש להטיל על כתפי הנתבע (העובד) את הנטל לשכנע שהוצאה שהוציא התובע (המעסיק) בפועל לצורך גילוי והוכחת גניבה שביצע אינה חיונית או סבירה. בהקשר זה אציין כי איני מוצאת סבה לאבחן בין מופעיה השונים של חובת הקטנת הנזק הן מבחינת ענפי המשפט והן מבחינת השאלה אם המדובר בהוצאות שהוצאו בפועל או עתידות להיות מוצאות. משמעשי הנתבע (העובד) הצריכו את התובע (המעסיק) להוציא הוצאה מסוימת לשם גילוי מעשה הגניבה והוכחת אחריות הנתבע, ומשבסופו של יום הוטלה על הנתבע האחריות בהליך משפטי - אזי קמה ההנחה כי ההוצאה שהוצאה בפועל היתה חיונית להוכחת אחריות התובע. ככלל, על הנתבע הכופר בסבירות ההוצאה החיונית שהוצאה הנטל לשכנע בכך.
117. בנסיבות הענין המיוחדות נדרש בית הדין האזורי לשאלת היקף עלויות החקירה הפרטית לאחר שנקבע שיש להטיל על העובד אחריות בגין גניבה. לחקירה הפרטית היתה תרומה משמעותית לגילוי הגניבה ואף הוכחתה. כיוון שהנטל להוכחת גניבה מוגבר הרי שנדרשה חקירה יסודית ומקיפה. במקרה דנן, החקירה נמשכה למעלה מחודשיים, וכללה מספר שלבים בהם בוצעו הפעולות הבאות: מתן הנחיות שוטפות לחברה לרבות ההוראה שעובד החברה ירכוש את מוצריה בין באמצעות החנות הווירטואלית ובין פניה ישירה למוכר תוך ניתוח תוצאות מכירות אלה; ניתוח נתוני החנות הווירטואלית; ניטור פעולות העובד באמצעות מצלמות האבטחה; הנעת החברה לקיום בירור "בזמן אמת" תוך ביצוע פעולות נלוות לבירור, לרבות צילום פעולות רעייתו של העובד, אשר ההנחיה לביצוען ניתנה לה על ידו במהלך הבירור; ניתוח הממצאים וכתיבת דו"ח המחזיק עשרות עמודים. זאת ועוד. החקירה במתכונת זו הניבה לחברה פרי, במובן זה שהוטלה אחריות של העובד בגין גניבה, והוא חויב בתשלום פיצוי בגין נזק ממוני בסך 117,000 ש"ח. משכך, נקודת המוצא היא שהחקירה הפרטית במתכונתה הנוכחית – בשים לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על מעסיק המייחס לעובדו גניבה – היתה בעלת תרומה משמעותית להכרעה השיפוטית, ובמובן זה חיונית.
118. העובד מלין כנגד עריכת החקירה, ולטענתו החקירה נוצלה על מנת להעביר כספים לחברת גדין טכנולוגיות (אשר בעלת המניות בה היא אשת סמנכ"ל החברה) וכי זו בוצעה תוך ניגוד עניינים. לטעמינו, דין טענה זו להידחות. איננו סבורים שיש לזקוף לחובת החברה את העובדה שפנתה לחברת חקירות בבעלות אשת סמנכ"ל החברה. טענת ניגוד העניינים נדחתה על ידי בית הדין האזורי, ולטעמנו בדין נדחתה טענה זו, המרמזת בעקיפין לקנוניה. החברה וחברת החקירות הינן ישויות משפטיות וכלכליות נפרדות; הוצגו חשבוניות, ולא הוכח שהתשלום היה למראית עין או כי חלק מהתשלום הוחזר לחברה בצורה כלשהי כך שההוצאה בפועל היתה נמוכה יותר; החברה פועלת משיקולים עסקיים ולכן הסבירות שתשלם מחיר מופרז על מנת לרצות את הסמנכ"ל קלושה. ויובהר, מניחים אנו שקשרי המשפחה האמורים היוו שיקול לבחירת חברת החקירה הקונקרטית, ולו בשל ההערכה שבשל הקשר האמור המחויבות לשירות תהא גבוהה. אולם, מכאן ועד קביעה כי פעלה החברה בצורה שאינה תקינה – ארוכה הדרך, ואיננו נכונים לצעוד אותה בהעדר תשתית ראייתית. משכך, קשרי המשפחה האמורים אינם מהווים, כשלעצמם, עילה להפחתת הפיצוי. בסופו של יום אנו סבורים כי על העובד לשאת בעלויות החקירה הפרטית, אשר היתה לה תרומה חשובה לגילוי האמת. משזו נעשתה ברצינות, יסודיות וקפדנות – עליו לשאת בתוצאות הכלכליות הסבירות הנובעות מכך. אשר לסבירות ההוצאה, לא מצאנו כי הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי (25,000 ₪) מופלג בשיעורו לחומרא. נהפוך הוא, ולכך נתייחס בערעור החברה אותו מצאנו לקבל – הסכום נמוך וחורג ממתחם הסביר לקולא. משכך, ערעור העובד כנגד חיובו בעלות החקירה הפרטית – נדחה.
119. אשר לערעור החברה, נקודת המוצא היא כי בוצעה חקירה יסודית, שכללה – כמפורט לעיל – פעולות רבות שנפרשו על פני מספר חודשים. החקירה הניבה פרי כלכלי במובן זה שנפסק לזכות החברה בבית הדין קמא פיצוי בגין נזק ממוני בסך 117,000 ₪. כאמור, בשים לב לכך, אנו סבורים כי הסכום שפסק בית הדין האזורי אינו משקף את אלה, ולטעמינו יש להגדיל את החזר הוצאות החקירה. עם זאת, אין בידינו לפסוק את מלוא הסכום שנתבע באשר הוא על פניו גבוה מאד ופסיקתו מצריכה פירוט משמעותי יותר מזה שנעשה על ידי החברה בטיעוניה. בשל היעדר פירוט זה הנדרש מגובה הסכום החלטנו לפסוק את חלקו, כך שסכום ההחזר יעמוד על 50,000 ₪ (תוספת של 25,000 ₪ ביחס לסכום שנפסק בבית הדין האזורי).
(ה)(10) הוצאות שנפסקו בבית הדין האזורי
120. החברה והעובד מלינה כנגד שיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית הדין האזורי. כידוע, פסיקת הוצאות משפט נתונה לערכאה הדיונית, וערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיעורן. יחד עם זאת, מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות בהחלטתו של בית הדין האזורי, שכן לטעמינו היה מקום ליתן ביטוי בפסיקת ההוצאות להפרת צו הגילוי. אנו סבורים כי בנסיבות הענין יש לחייב את העובד בהוצאות לדוגמא כיוון שהוא הפר את צו גילוי המסמכים לפי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, וכתוצאה מכך הקשה על החברה להוכיח את הנזק שנגרם לה. משכך, בנסיבות המקרה - ובהתחשב במכלול הנסיבות – היה מקום לפסוק לחובתו סכום הוצאות גבוה יותר. לפיכך, סכום ההוצאות יעמוד על 40,000 ₪ חלף הסכום שנפסק בבית הדין האזורי.
(ו) סוף דבר
121. ערעור העובד והחברה מתקבלים בחלקם כמפורט להלן:
122. ערעור העובד – נדחה למעט הערעור כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 40,000 ₪. הערעור כנגד החיוב בפיצוי האמור מתקבל, והחיוב בתשלום 40,000 ₪ - מבוטל.
123. ערעור החברה - נדחה למעט הערעור כנגד זכאותה להחזר הוצאות חקירה פרטית והוצאות משפט. העובד ישלם לחברה פיצוי עלויות החקירה הפרטית בסך 50,000 ₪ (היינו 25,000 נוספים ביחס לסכום שנפסק על בית הדין האזורי). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום ההעסקה, 10.7.14. כמו כן, ישלם העובד לחברה הוצאות בגין ההליך בבית הדין האזורי בסך 40,000 ₪ (היינו תוספת של 25,000 ₪).
אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
מבלי צורך להתייחס לכל תו ותג בחוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת חני אופק גנדלר, אני מצטרפת לעיקרי חוות הדעת וכן לתוצאה.
השופט רועי פוליאק
אני מסכים לתוצאת פסק הדין.
נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן
אני מסכימה לתוצאת פסק הדין.
נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים
אני מצטרף לפסק דינה של השופטת אופק גנדלר על נימוקיה ותוצאתה.
(ז) סוף דבר
124. ערעור העובד והחברה מתקבלים בחלקם כמפורט להלן:
125. ערעור העובד – נדחה למעט הערעור כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 40,000 ₪. הערעור כנגד החיוב בפיצוי האמור מתקבל, והחיוב בתשלום 40,000 ₪ - מבוטל.
126. ערעור החברה - נדחה למעט הערעור כנגד זכאותה להחזר הוצאות חקירה פרטית והוצאות משפט. העובד ישלם לחברה פיצוי עלויות החקירה הפרטית בסך 50,000 ₪ (היינו 25,000 נוספים ביחס לסכום שנפסק על בית הדין האזורי). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום ההעסקה, 10.7.14. כמו כן, ישלם העובד לחברה הוצאות בגין ההליך בבית הדין האזורי בסך 40,000 ₪ (היינו תוספת של 25,000 ₪).
127. אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.
ניתן היום, ב' סיוון תשפ"ב (01 יוני 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת, אב"ד רועי פוליאק,
שופט חני אופק גנדלר, שופטת