בית משפט השלום באשדוד
ת"א 42940-07-18 רוזנטל ואח' נ' קיבוץ זיקים ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת עדי אייזדורפר
תובעים 1. אלון רוזנטל
2. שירלי רוזנטל
3. ליאת דלויה
4. צבי רוזנטל
ע"י ב"כ עוה"ד גל זנדני
נגד
נתבע קיבוץ זיקים
ע"י ב"כ עוה"ד צור וחמו
פסק דין
זוהי תביעת התובעים לקבל לידיהם את כספי הפנסיה שנצברו בקרנות פנסיה שפתח הנתבע על שם צדדים שלישיים, יובל רוזנטל ז"ל ורינה רוזנטל ז"ל, על סך 450,000 ₪.
1. דיטה ויעקב רוזנטל ז''ל היו חברי קיבוץ זיקים (להלן: ''הקיבוץ'' או ''הנתבע''), אשר הלכו לבית עולמם לפני כ 20 שנים.
לבני הזוג רוזנטל נולדו שלושה ילדים: צבי, התובע 4, וכן יובל ורינה, אשר הוכרו על ידי המל"ל כבעלי 100% נכות, אולם מעולם לא הוגדרו כחסויים מבחינה משפטית, ולא מונה להם אפוטרופוס. התובעים תיארו את יובל ורינה כבעלי צרכים מיוחדים.
ביום 28.8.11 נפטר יובל, ובעניינו הוצא צו ירושה.
ביום 18.8.15 נפטרה רינה, אשר הותירה אחריה צוואה מיום 16.1.13 (כאשר בהמשך, ביום 19.1.16, הוצא צו קיום צוואה), בה הורישה את כלל רכושה לאחייניה – ילדיו של אחיה צבי, התובעים 1-3: אלון רוזנטל, שירלי רוזנטל וליאת דלויה.
2. הצדדים אינם חלוקים על כך שיובל ורינה ז"ל מעולם לא היו חברי קיבוץ, ומעמדם הוגדר כ"תלויים בחבר קיבוץ", בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש) תשס"ו – 2005, המגדירות מיהו התלוי בחבר קיבוץ, וקובעות בין היתר, כך:
")2) ילדיהם הבגירים של החברים או של מי שנפטרו בעודם חברים שמוסדות המדינה המטפלים בכך או הקיבוץ הכירו בהם כבעלי צרכים ייחודיים ובלבד שהם גרים בקיבוץ, ובהסכמת הקיבוץ אף מחוץ לתחומו"
על פי כתב ההגנה שהגיש הקיבוץ, ונדמה כי התובעים אינם חלוקים עובדתית על עניין זה, מכח מעמדם זה של יובל ורינה ז"ל, כתלויים בחבר קיבוץ, הקיבוץ, בהיותו קיבוץ שיתופי, מימן את צרכי מחייתם של יובל ורינה ז"ל, העניק להם את כל הטיפולים והשירותים הרפואיים הנדרשים ודאג לכל מחסורם.
אשר ליובל ז"ל, הרי שנוכח מצבו המנטלי, התגורר יובל במשך השנים במוסד השיקומי 'כפר תקווה' שבקריית טבעון, תוך שהקיבוץ נושא במימון מלוא העלויות הכרוכות בכך. במקביל העמיד הקיבוץ לרשותו של יובל דירה בתחומי הקיבוץ, אליה היה מגיע יובל בחופשותיו מכפר תקווה. נציג הקיבוץ ביקר את יובל מדי כשבועיים, וצייד את יובל בסיגריות וממתקים, כמו גם בכסף בהתאם לצורך.
רינה ז"ל התגוררה בקיבוץ כל ימי חייה, טופלה על ידי גורמי הרווחה של הקיבוץ והיתה נתונה להשגחת חברי הקיבוץ, אשר נשא במלוא הוצאותיה ותשלום צרכי מחייתה, כולל הטיפולים הרפואיים, התרופות והאשפוזים להם נזקקה. גם לרינה ז"ל העמיד הקיבוץ דירה בתחומיו לשימושה.
3. החל משנת 1994, באופן וולנטרי, ומבלי שקיימת חובה לעשות כן, על מנת להבטיח את הביטחון הסוציאלי של חבריו ושל התלויים בהם, החל הקיבוץ להפריש כספים לקרן הפנסיה (בתחילה היה זה לחברת "תשורה תשואה ושירות בע"מ", אשר נרכשה בשנת 2010 על ידי "פסגות פנסיה"), עבור חבריו והתלויים בהם.
כפי שעלה מעדויות חברי הקיבוץ, בתקופה הראשונה, נעשתה ההפרשה באופן מינימאלי ולא סדיר. בהמשך, בחודש מרץ 2002, אישרה האסיפה הכללית של הקיבוץ את תקנון הפנסיה, שבמסגרתו התחייב הקיבוץ להפריש כספים לקרן הפנסיה שנפתחה לחבריו, תוך שהקיבוץ הוגדר כמוטב היחידי לקבלת כספי הפנסיה. מטעמים חשבונאיים – אקטואריים, הפרשת הכספים נעשתה על שם כל אחד מחברי הקיבוץ והתלויים בו, לקרנות פנסיה ייעודיות, ועל פי כתב ההגנה, תנאי לביצוע הפקדת הכספים מטעם הקיבוץ היה חתימת החבר, או התלוי בחבר, על כתב הרשאה, מינוי שלוח ומינוי מוטב, לפיהם הקיבוץ הוא המוטב הבלתי חוזר בחשבונות הפנסיה (להלן: "כתב ההרשאה" ו – "יפוי הכח").
גם ליובל ולרינה ז"ל הפריש הקיבוץ כספי פנסיה במסגרת הסדר זה, לאחר שחתמו על המסמכים האמורים.
4. לאחר פטירתו של יובל ז"ל, פנה הקיבוץ לקרן פסגות בדרישה לשחרר לידיו את כספי הפנסיה שנצברו ע"ש יובל ז"ל, בהיותו המוטב על פי כתב ההרשאה ויפוי הכח. הכספים אכן שוחררו לידי הקיבוץ, ולטענת הקיבוץ, הופקדו מחדש בקרן הפנסיה של חברי הקיבוץ, לטובת חברי הקיבוץ, כפי שנעשה בכל מקרה של פטירת חבר קיבוץ.
5. התובע 4, צבי רוזנטל, פנה לקיבוץ בדרישה לקבל את כספי הפנסיה שנצברו ע"ש אחיו יובל ז"ל, נוכח היותו היורש על פי צו הירושה שהוצא בעניינו של יובל ז"ל. במענה, השיב הקיבוץ לצבי כי כספי קרן הפנסיה אינם שייכים לחברי הקיבוץ, וממילא אף לא לתלויים בחברי הקיבוץ או יורשיהם.
לטענת צבי, התעורר בליבו חשד כי הכספים נגנבו, ועל כן פנה בתלונה למשטרה ואף לקרן הפנסיה, אולם נענה כאמור, כי הכספים אינם שייכים ליובל ז"ל, אלא למוטב היחיד על פי כתב ההרשאה ויתר מסמכי קרן הפנסיה: הקיבוץ. תלונתו של צבי במשטרה נסגרה, בהעדר חומר המצביע על עבירה פלילית.
6. על פי המפורט בתצהירו של צבי, לאחר מותו של יובל ז"ל, ולאחר שנוכח, לשיטתו, כי נגנבו כספי הפנסיה של יובל ז"ל, לקח עימו צבי את אחותו, רינה ז"ל, למשרדי קרן הפנסיה, שם בירר עם רינה ז"ל כי ברצונה להוריש לילדיו את כל רכושה לאחר מותה, ומשאישרה זאת רינה בפני צבי, הוצג בפניהם הטופס עליו חתמה רינה בעבר, המציין את הקיבוץ כמוטב היחידי בקרן הפנסיה. לטענת צבי, החתימה שהופיעה על גבי טופס זה לא היתה חתימתה של רינה, ולבקשתם של צבי ורינה ז"ל, מילאה נציגת פסגות מסמך חדש, בו צויינו ילדיו של צבי כמוטבים, ורינה חתמה על מסמך זה, המעדכן את המוטבים בקרן הפנסיה שעל שמה, בפני צבי ונציגת פסגות (נספח 15 לכתב התביעה המתוקן).
7. מתצהירה של הגב' רוני אמיר, חברת הקיבוץ אשר כיהנה בועדת הפנסיה של הקיבוץ והיתה אמונה על הטיפול בנושא הפנסיה, עלה, כי כחודשיים לאחר המעשה, נודע לקיבוץ על התנהלותו זו של צבי, ועל שינוי המוטבים בקרן הפנסיה, וזאת באופן מקרי, משיחת חולין שניהל צבי עם אחד מחברי הקיבוץ (עמ' 69, שורות 4-5 לפרוטוקול). משנודע על כך לקיבוץ, פנה האחרון מידית לקרן הפנסיה בדרישה לבטל את השינוי שנערך. אלא שקרן הפנסיה סברה כי הדרך הראויה אינה ביטול השינוי, אלא החתמתה של רינה על מינוי מוטב חדש.
לאחר התייעצות עם גורמי מקצוע בתחום בריאות הנפש, הוחלט על ידי הקיבוץ שלא לפעול להחתמת רינה על מסמכים נוספים, מחשש שהדבר יגרום לה נזק, ומתוך רגישות למצבה הנפשי והרפואי (עמ' 70, שורות 1-7 לפרוטוקול).
8. בשנת 2018 לאחר שנפטרה רינה, פנה הקיבוץ לקרן הפנסיה בדרישה להעביר לידיו את כספי הפנסיה שנצברו על שמה של רינה ז"ל, וקרן הפנסיה אכן נעתרה לדרישה, והעבירה את הכספים לקופת הקיבוץ.
9. כשפנה צבי לקרן הפנסיה בדרישה לקבל את כספי הפנסיה הצבורים ע"ש רינה ז"ל, לאחר מותה, השיבה קרן הפנסיה כי בהתאם לכתב ההרשאה שנחתם על ידי רינה ז"ל ביום 9.8.02, מונה הקיבוץ כמוטב בלתי חוזר בחשבון, ומכח זאת, הועברו הכספים לידי הקיבוץ. על רקע זה, פעלו התובעים והגישו את התביעה המונחת בפני, להשבת כלל הסכומים שנצברו בקופות הפנסיה על שם המנוחים יובל ורינה ז"ל, לידיהם.
10. להשלמת התמונה יצויין, כי מלכתחילה הוגשה התביעה אף כנגד קרן הפנסיה פסגות, אולם נוכח טענה בדבר העדר סמכות עניינית להידרש לתובענה בעניין קרן הפנסיה, כמו גם העדר הפירוט בכל הנוגע לעילת התביעה נגד קרן הפנסיה, והעובדה כי לא התעוררה מחלוקת ביחס לעובדה שקרן הפנסיה העבירה את הכספים לקיבוץ, אשר מצידו התחייב כי ככל שיקבע שהכספים שייכים לתובעים, ישא הקיבוץ בחיוב, הוגש כתב תביעה מתוקן בעניינו של הקיבוץ בלבד (החלטות מיום 11.3.19, 19.3.19 ו – 16.4.19).
טענות הצדדים
11. התובעים טענו כי החתימות המופיעות על גבי כתבי ההרשאה, אינן חתימותיהם של יובל ורינה ז"ל.
לכתב התביעה המתוקן צורפה חוו"ד של הגרפולוג מר סיון זמיר, אשר קבע כי החתימה המתנוססת על גבי כתב ההרשאה שנחתם ביום 9.8.2002, אינה חתימתה של רינה, והחתימה המתנוססת על גבי כתב ההרשאה שנחתם ביום 3.11.2002, אינה חתימתו של יובל.
לטענת התובעים, יובל ורינה ז"ל נהגו להתייעץ עם צבי על כל צעד ושעל, ולעדכנו בכל עניין, וקשה להלום מצב שבו חתמו על המסמכים כאמור, ללא ידיעתו של צבי.
12. כמו כן טענו התובעים כי מאחר שאין מחלוקת שיובל ורינה המנוחים לא היו מעולם במעמד של חברי קיבוץ, הרי שכספי הפנסיה שנצברו על שמם שייכים ליורשיהם – התובעים, ולא לקיבוץ, אשר קיבל את הכספים לידיו במירמה, ושלא כדין. התובעים היפנו בעניין זה, בין היתר, להוראות תקנון הפנסיה וכתב ההרשאה, החלים על חברי קיבוץ בלבד, שהינם בעלי זכויות וחובות. אלא שתלויים בחברי קיבוץ הינם בעלי זכויות בלבד, ומכאן בכתב ההרשאה שנחתם מכוחו אינו תקף, וכספי הפנסיה שייכים להם, ולא לקיבוץ. התובעים מציינים כי התקנונים אליהם היפנה הקיבוץ הינם ממועדים מאוחרים לפטירתם של יובל ורינה ז"ל, כך שלא הוכח כי במהלך השנים לא חלו שינויים כאלה ואחרים בתקנון הפנסיה.
13. בנוסף, לטענת התובעים, בהתאם לצו קיום צוואה וצו הירושה שהוצאו בעניינם של המנוחים יובל ורינה ז"ל, זכאים הם לקבל את כספי הפנסיה שנצברו על שם יובל ורינה ז"ל, כיורשיהם. לטענתם, גם אם נחתם יפוי הכח הבלתי חוזר על ידי המנוחים, הרי שיפוי כח זה תקף כל עוד היו יובל ורינה בחיים, אולם פקע עם מותם.
14. זאת ועוד, לטענת התובעים, חרף העובדה שבסמוך לחתימתה של רינה על טופס שינוי המוטבים, נודע הדבר לקיבוץ, בחר הקיבוץ שלא להחתים את רינה על מסמך המבטל את השינוי שערכה, ומשכך אינו יכול לטעון כיום אחרת.
15. בסיכומיהם, העלו התובעים טענות נוספות, שלא נטענו בכתב התביעה, לפיהן מדובר למעשה בהתקשרות חד צדדית מצידו של הקיבוץ, אשר היה רשאי להפסיקה בכל עת. כמו כן טענו התובעים כי מדובר בכספי מתנה. עוד נטען כי יובל ז"ל סבל מפיגור שכלי, ולכן אין מקום לקבל את חתימתו על כתב ההרשאה, שהינו מסמך משפטי, ולאור מצבו של יובל, היה צורך להחתימו בפני עו"ד/נוטריון, אשר יאמת את חתימתו, דבר שלא נעשה.
16. בנוסף, הרחיבו התובעים בסיכומיהם והעלו טענות בעניין זכאותם לקבל לידיהם את יתרת כספי התקציב האישי שנותרה בעת פטירתם של יובל ורינה ז"ל.
17. מנגד, לטענת הקיבוץ בהתאם לתקנון הפנסיה, אשר מהווה חוזה תקף ומחייב בין הקיבוץ לבין חבריו והתלויים בהם, הכספים לא שייכים למנוחים, אלא לקיבוץ, בהיותו קיבוץ שיתופי. בהתאם לתקנון הקיבוץ, עזבונו של חבר אינו יכול לכלול כספים או רכוש השייכים לקיבוץ. קל וחומר כאשר מדובר במי שמצוי במעמד של תלוי בחבר קיבוץ. מכאן ברור כי המנוחים לא יכולים היו להוריש יותר ממה שהיה להם. כספי הפנסיה שהופקדו על שמם על ידי הקיבוץ, לא היו שייכים מעולם ליובל ורינה המנוחים, וממילא, לא יכולים היו הללו להורישם לתובעים.
18. הקיבוץ הוסיף וטען כי בהתאם להוראות סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") כספים המשולמים כתוצאה מחוזה ביטוח, אינם חלק מכספי עזבון.
19. עוד טען הקיבוץ, כי החברים בקיבוץ, כמו גם התלויים בחברים, חתמו על כתב ההרשאה הבלתי חוזר לטובת הקיבוץ, כחלק מתהליך הצטרפותם לקרן הפנסיה, ובהתאם לסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981, לא ניתן לשנות הוראה זו. כמו כן, על פי תקנון הפנסיה, החברים והתלויים בהם, אינם רשאים ליתן לקרן הפנסיה הוראות, ללא אישור הקיבוץ. משכך, בהעדר אישור מטעם הקיבוץ לשנות את המוטבים בקרן הפנסיה שעל שם רינה ז"ל, בטלה הוראת השינוי עליה חתמה לכאורה רינה.
20. בנוסף טען הקיבוץ, כי חתימתה של רינה על גבי טופס שינוי המוטבים נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצידו של צבי, ולא מרצונה החופשי.
21. במענה לטענת הזיוף טען הקיבוץ כי חוות הדעת מטעם התובעים הוצאה מתיק ביהמ"ש, כפי שיפורט בהמשך, כך שטענה זו לא הוכחה על ידי התובעים. מעבר לנדרש היפנה הקיבוץ לחוות הדעת שהוגשה מטעמו בתחום הגרפולוגיה, בה צויין כי מיעוט המסמכים שעמדו בפני מומחה התובעים, מסמכים אשר איכותם ירודה, כלל אינו מאפשר ביסוס ממצאים.
22. אשר לטענות שעלו לראשונה בסיכומי התובעים לראשונה, טען הקיבוץ כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מה גם שטענות אלה, לא הוכחו. כך לא הוכח כי מי מן המנוחים הוכרז כפסול דין, או שמונה לו אפוטרופוס, ואם תתקבל טענה זו, לא ברור כיצד מבקשים התובעים להסתמך על חתימות אחרות שחתם יובל ז"ל על מסמכים משפטיים אחרים, כגון הסכם רכישת נכס מקרקעין שהוצג. מכל מקום, מציין הקיבוץ, כי החתימה על טופס ההרשאה הינה טכנית במהותה שעה שמדובר בקרן פנסיה שהינה אך ורק לטובת התלויים, ואינה מולידה כל חובה מצידם.
23. לבסוף טען הקיבוץ, כי כל טענות התובעים בכל הנוגע ליתרת התקציב האישי של המנוחים לא נטענו בכתב התביעה, ולא הוכחו במהלך ניהול ההליך, שכן כרטסות הנה"ח עליהם הסתמכו התובעים אינן משקפות את מכלול ההכנסות וההוצאות ביחס ליובל ורינה המנוחים, אלא משקפות הכנסות בלבד.
דיון והכרעה
רקע כללי והוראות רלבנטיות
24. המסמך המרכזי, המהותי והמשמעותי המסדיר את היחסים המשפטיים בין הקיבוץ לחבריו הוא תקנון האגודה השיתופית. בכל קיבוץ, קובע התקנון את הזכויות והחובות ההדדיות של הקיבוץ והחברים בו, והוא מהווה הסכם בין הקיבוץ לכל אחד מן החברים, ובין החברים, בינם לבין עצמם (ע''א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית, [פורסם בנבו] (11.8.03), סעיף 15 לפסק הדין).
25. בענייננו, אין מחלוקת כי יובל ורינה ז"ל לא היו חברי קיבוץ, אלא במעמד של "תלויים בחבר קיבוץ". האם יש בכך כדי לקבוע כי התקנון אינו חל בעניינם? התשובה לכך שלילית.
עיון בתקנון מעלה כי הוא מתייחס באופן מפורש למעמדו של תלוי בחבר קיבוץ, ומסדיר את חובותיו וזכויותיו, כמפורט בסעיפים 80-85 לתקנון, אשר צורף כנספח 1 לכתב ההגנה המתוקן. הצורך בהתייחסות הספציפית לתלוי בחבר קיבוץ עלה, מן הסתם, מאחר שתלוי בחבר קיבוץ אינו בעל מעמד של חבר קיבוץ, בעיקר בכל הנוגע לזכות ההצבעה באסיפה הכללית, והעיד על כך מר טל מור, רכז המשק, בעמ' 96, החל משורה 9:
"היחסי (כך במקור, צ"ל: "היחסים" ע.א.) בין חבר קיבוץ לקיבוץ הם יחסים שבהם לחברים יש זכויות וחובות מסוגים שונים ורחבים מאד. תלוי בחבר זה מעמד שיש לו בעיקר או כמעט רק זכויות, אין לו חובות, אין לו חובה של התפרנסות, אין לו חובה של עבודה ועוד חובות רבים שמוטלים על חבר קיבוץ לא מוטלים על תלוי, הוא נהנה בעיקר מהמעטפת והתמיכה שנותן לו הקיבוץ מבלי שהוא מחויב כלפי הקיבוץ לתת לו משהו בתמורה".
מכל מקום, כאמור, התקנון מתייחס באופן מפורש למעמדו של התלוי בחבר קיבוץ, מסדיר מעמד זה, ואת החובות והזכויות הנובעות ממנו, ומכאן כי התקנון חל גם ביחס למי שהוכר כתלוי בחבר קיבוץ, ובענייננו – יובל ורינה ז"ל.
26. התובע 4, אחיהם של יובל ורינה ז"ל, אישר אף הוא בעדותו כי תקנון הקיבוץ חל בעניינם של יובל ורינה ז"ל, במעמדם כתלויים בחבר קיבוץ, וכפופים להחלטות הקיבוץ (עמ' 19, שורות 10-14, עמ' 20 ש' 32-34). כך העיד צבי עצמו בעמ' 22 החל משורה 14 ואילך, כך:
"ש. האם לגישתך מגיע ליובל ורינה יותר ממה שמגיע לחבר קיבוץ?
ת. לא.
ש. האם לגישתך הזכויות של תלוי חבר הן אותן זכויות של חבר?
ת. כן.
...
ש. אז על פי תקנון הפנסיה של הקיבוץ (נספח 2 לכתב ההגנה) ועל פי החלטות הקיבוץ בעניין הפנסיה, חבר קיבוץ אינו רשאי למשוך או לעשות שימוש כלשהו בכספי הפנסיה מבלי לקבל אישור מפורש של הקיבוץ.
ת. נכון".
27. אשר להוראות תקנון הפנסיה, הרי שבהתאם לסעיף 1(ד) לתקנון, "חבר קיבוץ" הינו מי שחבר הרשום כדין "ובמקרים מיוחדים כל אדם אחר אשר מזכירות הקיבוץ יחדיו עם ועדת פנסיה החליט להחיל לגביו הוראות תקנון זה".
קיבוץ זיקים החליט באופן יזום ואקטיבי, ללא כל חובה שבדין, להחיל את הסדרי הביטוח הפנסיוני בהם בחר להתקשר, לא רק על חברי הקיבוץ אלא גם על התלויים בהם, הכל במטרה להבטיח את צרכיהם בעתיד. העידה על כך הגב' רוני אמיר, חברת ועדת הפנסיה בקיבוץ, בעמ' 64, שורה 7 ואילך:
"במקרה של...אין הבדל. בנושא הפנסיה.
-חברים במעמד פנסיוני הם חברי הקיבוץ, כל חברי הקיבוץ וגם ההחלטה שלנו, של קיבוץ זיקים, זה להחיל ולרשום ולהפריש פנסיה גם לאנשים שהם תלויים קוראים להם, אני יותר אוהבת את הביטוי בעלי צרכים מיוחדים שהוא יותר עכשווי, שהקיבוץ מחויב להם מכל בחינה שהיא. הם תלויים בחברי קיבוץ. אין מעמד נוסף של חברים בהסדר הפנסיוני של הקיבוץ. הקיבוץ כמובן יכול היה לא לרשום אותם אך הקיבוץ חשב לנכון, קיבוץ זיקים, להכניס אותם להסדר הפנסיוני לדאוג לרווחתם בבוא הימים, בבוא הזמן".
28. הוראה רלבנטית נוספת לענייננו, הינה סעיף 10(א)(1) לתקנון הפנסיה, המורה כי כל התשלומים אשר יגיעו לחבר המבוטח על פי הסכמי הביטוח, יועברו לידי הקיבוץ או לפקודתו בלבד, אלא אם כן יוסכם אחרת בכתב בין הקיבוץ לחבר, תוך שלשם הבטחת ביצוע הוראה זו, נקבע בתקנון, כי החבר ייתן בידי הקיבוץ ייפוי כוח לקבל בשמו ובעבורו את הסכומים להם יהיה זכאי ויחתום על הוראה למבטח, לשלם הסכומים האמורים ישירות לקיבוץ.
כך גם סעיף 10(ב)(2) קובע כי במקרה של פטירת חבר מבוטח, יהיה הקיבוץ המוטב היחידי, אלא אם הוסכם אחרת בכתב בין החבר לקיבוץ.
בהתאם לסעיף 13 לתקנון הפנסיה, לשם הבטחת זכויות חבר הקיבוץ, כחלק מהסכמי הביטוח, יחתום המבוטח על כתב הרשאה שבו ימונה הקיבוץ כשלוח, וכן ימנה המבוטח מוטב כפי שיידרש על ידי הקיבוץ.
בנוסף לכך, בהתאם להוראות סעיפים 19-20 לתקנון הפנסיה, רק הקיבוץ רשאי להסב את הזכויות על פי הסכם הביטוח, וזאת אך ורק לכל גוף או קרן אשר לקיבוץ תהיה בכל עת שליטה מלאה בהם, ובתיאום עם ועדת הפנסיה. כמו כן, החבר לא יהיה רשאי, ללא הסכמה מראש ובכתב מהקיבוץ, לשעבד או להמחות את זכויותיו על פי הסכמי הביטוח לצורך כלשהו.
על רקע כלל ההוראות הללו, בתקנון הקיבוץ ובתקנון הפנסיה, נפנה לבחון את טענות התובעים.
29. זכותם של התובעים בכספי הפנסיה כיורשיה של רינה ז"ל, בהתאם לצוואתה
לטענת התובעים, נוכח צו הירושה שניתן בעניינו של יובל ז"ל, וכן צו קיום צוואה שניתן בעניינה של רינה ז"ל, אשר הורישה את מלוא עזבונה לתובעים 1-3, ילדיו של התובע 4, הם זכאים לקבל לידיהם את כספי הפנסיה שנצברו בקופות הפנסיה על שם יובל ורינה ז"ל.
30. טענה זו דינה להידחות נוכח הוראת סעיף 147 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 הקובע:
"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון"
הוראת חוק מפורשת זו מחריגה כספים המשולמים מכח חוזה ביטוח, ובכלל זה כספי פנסיה, מן העזבון, ולמעשה, מעניקה עדיפות לקביעת המוטב בפוליסת הביטוח, על פני הוראות בצוואה או מכח צו ירושה.
משלא נקבע בפוליסת הביטוח כי כספי הפנסיה יהוו חלק מן העזבון, הרי שאין משמעות לעובדה כי רינה ציוותה בצוואתה את כלל רכושה לידי התובעים 1-3, שכן, בהתאם להוראות סעיף 147 הנ"ל, כספי הפנסיה אינם חלק מעזבונה, וממילא לא יכולה היתה רינה ניתן לצוות על גורלם במסגרת צוואתה.
31. כתב ההרשאה
כחלק מתהליך ההצטרפות לקרן הפנסיה, בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ מחודש מרץ 2002, נדרשו יובל ורינה לחתום על "כתב הרשאה, מינוי שלוח ומינוי מוטב", המסמיך וממנה את הקיבוץ כשלוחו הבלעדי של החותם, לפעול בשמו בכל דבר הנוגע להסדר הפנסיה.
על פי סעיף 3 לכתב ההרשאה, מונה הקיבוץ במינוי בלתי חוזר, כמוטב יחיד לזכויות החותם במקרה של פטירה ללא שארים הזכאים לפנסיה.
רינה ז"ל חתמה על כתב ההרשאה ביום 9.8.2002 (נ/1).
יובל ז"ל חתם על כתב ההרשאה ביום 3.11.2002 (נ/2).
לתובעים מספר טענות הנוגעות לתוקפם של כתבי ההרשאה, כפי שיובאו להלן.
32. זיוף
התובעים טענו כי החתימות המופיעות על גבי כתבי ההרשאה אינן חתימותיהם של יובל ורינה ז"ל. לתמיכה בטענות אלה צורפה לכתב התביעה המתוקן חוו"ד של הגרפולוג מר סיוון זמיר.
33. דין טענת הזיוף להידחות, שכן טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.
ראשית, בניגוד להחלטות ביהמ"ש, נמנע מר זמיר מלהתייצב לחקירה על חוות דעתו, ומשכך, ולאחר שנתנו בעניין זה מספר החלטות, ואף נקבעו מספר מועדים במטרה לקיים את חקירת המומחה מטעם התובעים, בסופו של יום, הוצאה חוות דעתו מתיק ביהמ"ש, ובעניין זה אפנה להחלטות מן המועדים הבאים: 21.12.21, 27.1.22, 13.6.22 ו – 14.6.22.
משהוצאה חוות הדעת, שצורפה מטעם התובעים כראיה לזיוף חתימת יובל ורינה ז"ל על גבי כתבי ההרשאה, הרי שטענת הזיוף לא הוכחה, וזאת מבלי שיהא הצורך להידרש לקביעת המומחית מטעם הנתבע, הגרפולוגית קרן רווה.
34. למען לא יצא הנייר חסר, יש לציין את האמור בתצהירה של גב' רוני אמיר, חברת ועדת הפנסיה בקיבוץ, אשר הצהירה כי היא זו שהחתימה של יובל ורינה על הטפסים הנדרשים, כפי שהחתימה את כל חברי הקיבוץ (סעיף 17 לתצהירה). בחקירתה, פירטה גב' רוני אמיר, והעידה כך (בעמ' 66 שורה 18 ואילך):
"כשאני באתי להחתים את כל החברים וגם את יובל ורינה, אז הצגתי להם את הטופס והסברתי להם, נתתי להם לקרוא והסברתי כמיטב יכולתי, זה טופס משפטי, מה המשמעות של הטופס, הסגרתי (כך במקור, צ"ל: "הסברתי", ע.א.) להם שהקיבוץ, ליובל ורינה, דואג לצרכים שלכם, לכל צרכיהם ולכן פתחנו לכם כמו לכל חברי הקיבוץ גם לכם, כי רצינו בטובתכם פתחנו על שמכם קרן פנסה והקרן הזו אמורה לצבור כספים שהם יעמדו לרווחתכם בבוא הזמן. הכספים האלה שיצברו הם של הקיבוץ, החתימה על הדף הזה משמעותה שהכספים האלה שייכים לקיבוץ".
עדותה הותירה רושם אמין, שכן העדות היתה עקבית ופשוטה, וביטאה בפשטות את הלך הדברים ביחס לחתימה על מסמכי ההצטרפות לקרן הפנסיה במסגרת התהליך עליו החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ, הן ביחס לכלל חברי הקיבוץ, והן ביחס ליובל ורינה ז"ל, במעמדם כתלויים בחבר קיבוץ. גרסת העדה לא נסתרה כלל, ונותרה בעינה גם לאחר חקירתה.
מכאן, כי דין טענת הזיוף להידחות.
35. כשרות משפטית
טענה נוספת הנוגעת לחתימת יובל ורינה ז"ל על כתבי ההרשאה נוגעת לכשירותם המשפטית לחתום על מסמך שכזה. טענה זו נטענה בעיקר בעניינו של יובל ז"ל, תוך שנטען כי מצבו של יובל, אשר לטענת התובעים סבל מפיגור שכלי, חייב אימות חתימתו על ידי גורם חיצוני כגון עו"ד או נוטריון, ובהעדר אימות שכזה, בטלה חתימתו.
36. דין הטענה להידחות, ויתרה מכך – בטענה זו למעשה, מנסים התובעים לאחוז במקל משני קצוותיו. ואבאר.
37. ראשית, כפי שכבר צויין לעיל, הצדדים אינם חלוקים על כך שיובל הוכר כנכה בשיעור 100% על ידי המל"ל, וגר מרבית שנות חייו הבוגרים בכפר השיקומי "כפר תקווה". התובע 4 העיד כי בעת שנזקק יובל לעבור פרוצדורות רפואיות כאלה ואחרות, נדרש לכך אישורו של אחיו, התובע 4. אולם, עם זאת, אין חולק כי יובל מעולם לא הוכרז כפסול דין או כחסוי, ולא מונה לו אפוטרופוס. התובעים לא הציגו כל חוו"ד רפואית ממנה ניתן יהא ללמוד או להסיק כי מצבו של יובל, הגופני או הקוגנטיבי, עלה לכדי העדר כשרות משפטית מצידו, ויוזכר כי טענה זו, הנוגעת להעדר כשרות משפטית בעניינו של יובל ז"ל, נטענה ע"י התובעים, כך שעליהם מוטל הנטל להוכיחה, דבר שכאמור לא נעשה.
ניסיונו של ב"כ התובעים להיאחז במסמך מטעמו של דר' ליוס אינו במקומו, מטעם כפול: ראשית אין המדובר בחוו"ד רפואית בהתאם לפקודת הראיות, והמסמך כלל לא הוגש לתיק ביהמ"ש, ובעיקר – מדובר במסמך משנת 2009, שעה שמסמכי ההצטרפות לקרן הפנסיה נחתמו 7 שנים קודם לכן, בשנת 2002.
38. ועוד. במהלך ניהול ההליך התברר כי צבי התקשר בעבר בעסקת מקרקעין לרכישת נכס, על שמו של יובל, ולשם כך חתם יובל על הסכם רכישה. צבי אישר כי חתימה זו לא נעשתה בפני עו"ד. נראה אם כן, כי צבי עצמו לא סבר כי קיים קושי כלשהו בהליך של החתמת יובל על מסמך משפטי של רכישת נכס מקרקעין, גם מבלי שחתימתו תאומת ע"י עו"ד או נוטריון, ולא ברור מהו הבסיס לערוך אבחנה בין חתימתו של יובל ז"ל על הסכם התקשרות לרכישת נכס מקרקעין (הסכם המוליד לו חובות וזכויות) לעומת חתימתו על הצטרפות לקרן פנסיה שתבטיח את עתידו, תוך שהקיבוץ הוא מי שמפריש את הכספים לקרן הפנסיה, ויהא המוטב היחידי הבלתי חוזר לאחר מותו (מסמך המוליד ליובל רק זכויות).
39. מעבר לכך, קיים כשל לוגי בטענה זו של התובעים, שהרי ממה נפשך: אם יובל אכן לא היה כשיר לחתום על כתב ההרשאה (או על כל מסמך בעל תוכן משפטי אחר), בכלל או בכפוף לאימות על ידי עו"ד או נוטריון (כאשר הדין אינו מכיר באימות שכזה כמכשיר חתימתו של מי שאינו כשיר לבצע פעולות משפטיות) – הרי שכל חתימותיו בעניין מסמכי ההצטרפות לקרן הפנסיה בטלות, וממילא הוא אינו זכאי לכספים שהופקדו על שמו על ידי הקיבוץ, שכן מלכתחילה הצטרפותו לקרן הפנסיה בטלה.
ואם חתימתו תקפה – הרי שבהתאם לכתב ההרשאה, המוטב היחיד בזכויותיו של יובל בכספי הפנסיה, הוא הקיבוץ, כפי שנקבע ביחס לכל אחד מחברי הקיבוץ שהצטרף להסדר הפנסיוני.
40. בנקודה זו יש לציין קושי נוסף בטענת התובעים – קבלת טענתם בעניין מעמדם המיוחד של יובל ורינה ז"ל, כתלויים בחבר קיבוץ, לעומת חבר קיבוץ, מובילה בהכרח לתוצאה הסותרת כל הגיון בכלל, וביחס למניע שהביא את הקיבוץ להצטרף להסדר הפנסיוני בפרט. שכן, קבלת טענת התובעים מובילה לתוצאה לפיה בכל הנוגע לחבר קיבוץ מן המניין, שבעניינו קיימות זכויות וחובות כלפי הקיבוץ, ובראש ובראשונה חלה עליו חובת התפרנסות, ואשר שכרו מועבר לקופת הקיבוץ, חל ההסדר לפיו הקיבוץ הוא המוטב היחיד בכל הנוגע לזכויותיו הפנסיוניות, ועל כן, לאחר מותו עוברים כספי הפנסיה הצבורים על שמו, לקופת הקיבוץ.
בעוד שביחס למי שאינו חבר קיבוץ מן המניין, אלא תלוי בחבר קיבוץ, באופן שכמעט ואינו מוליד לו חובות כלפי הקיבוץ, והוא בעיקר נהנה מן התמיכה והמעטפת הכלכלית שמעניק לו הקיבוץ, הרי שהכספים שנצברו על שמו יעברו לידיו או לידי יורשיו, ולא לקופת הקיבוץ.
קשה להלום מצב זה, וקשה לקבל את הטענה שזה היה הרציונל שעמד בבסיס החלטת הקיבוץ לכלול בהסדר הפנסיה גם את אלה שהינם במעמד של תלויים בחבר קיבוץ. הדברים אינם מתיישבים עם ההיגיון העומד בבסיס החלטת הקיבוץ להתקשר בהסדר פנסיה לחבריו, ולתלויים בהם, ומביאים לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת.
41. סיכומם של דברים ביחס לחתימתם של יובל ורינה ז"ל על כתבי ההרשאה –
לא הוכח כי זוייפה חתימתם של יובל ורינה על כתבי ההרשאה.
כתבי ההרשאה נחתמו בפני הגב' רוני אמיר, חברת ועדת הפנסיה של הקיבוץ, לאחר שזו הסבירה ליובל ורינה בשפה פשוטה את תוכן המסמך ומשמעותו, כך שהוסבר כי החתימה על המסמך מהווה למעשה הצטרפות לקרן פנסיה, לשם צבירת כספים אותם יפריש הקיבוץ, ויעמדו לרווחת המצטרפים בבוא היום, כאשר הכספים שיצטברו שייכים לקיבוץ. לא נפל כל פגם בהליך החתמתם של יובל ורינה על כתבי ההרשאה, ומשכך, חתימתם עליהם שרירה ותקפה.
42. חתימתה של רינה על טופס שינוי מוטבים
כאמור, לאחר מותו של יובל ז"ל, נדחתה דרישתו של התובע 4 לקבל לידיו את כספי הפנסיה שנצברו על שם יובל, נוכח הוראות כתב ההרשאה, לפיו המוטב היחיד ביחס לכספי הפנסיה, הינו הקיבוץ.
משנוכח התובע 4 כי אלה הם פני הדברים, לקח עימו את אחותו רינה ז"ל למשרדי קרן הפנסיה, ושם לטענתו, הביעה בפניו רינה את רצונה להוריש את כל רכושה לילדיו, התובעים 1-3, ובהתאם, חתמה על טופס שינוי מוטבים, נספח 15 לכתב התביעה המתוקן, אשר נחתם ביום 1.8.13.
טוענים התובעים כי יש להם זכות לקבל את כספי הפנסיה מכח טופס זה, בהיותם המוטבים על פי הפוליסה.
כפי שנראה להלן, טופס שינוי המוטבים אינו יכול להועיל לתובעים.
43. ראשית יש להפנות להוראות תקנון הפנסיה כפי שפורטו בהרחבה לעיל, הקובעות בין היתר כי בעת פטירת החבר, יהא הקיבוץ המוטב היחיד, אלא אם כן הוסכם אחרת בכתב, עם הקיבוץ. כמו כן נקבע בתקנון כי רק לקיבוץ תהא הזכות להסב את זכויותיו על פי חוזה הביטוח. לא נטען, וממילא לא הוכח בפני, כי נמסרה הסכמת הקיבוץ לשינוי שערכה רינה ז"ל, באמצעות צבי, בעניין המוטבים.
44. כמו כן, מעבר להוראות הכלליות בתקנון הפנסיה של הקיבוץ, החל אף בעניינם של תלויים בחבר קיבוץ, עיון כתב ההרשאה המקורי שנחתם על ידי רינה ז"ל בפני הגב' אמיר, מעלה כי מדובר ביפוי כח בלתי חוזר. על פי סעיף 1 לכתב ההרשאה, ממנה החותם את הקיבוץ כשלוח בלעדי ומסמיך אותו לפעול בשמו בכל עניין הקשור והנובע מהסדרי הפנסיה. כמו כן, סעיף 3 לכתב ההרשאה קובע:
"הריני ממנה בזאת במינוי בלתי חוזר את הקיבוץ כמוטב היחידי בכל הקשור בזכויותי שלפי התכנית במקרה של פטירה ללא שאירים הזכאים לפנסיה בעת היותי עמית בקרן"
כך גם בסעיף 5 לכתב ההרשאה:
"מינוי הקיבוץ כשלוחי, כמורשה מטעמי וכמוטב הינו בלעדי ובלתי חוזר שכן המינוי ניתן להבטחת זכויות צדדים שלישיים – הקיבוץ וחבריו..."
ומעבר להסדרי הפנסיה והמסמכים עליהם חתמו חברי קיבוץ זיקים והתלויים בהם, בעת הצטרפותם לקרן הפנסיה, בנמצא סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981, הקובע כהאי לישנה:
"כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח"
45. השאלה האם עסקינן ביפוי כח בלתי חוזר, 'שליחות בלתי הדירה', מוכרעת בראש ובראשונה לפי תוכן השליחות. כך, נדרש שהשליחות תקים זכות מסוימת לצד השלישי – בענייננו: זכותו של הקיבוץ כמוטב בכספי הקרן הפנסיה לאחר מות החבר או התלוי בחבר, וכן נדרש שההרשאה ניתנה לשם הבטחת אותה הזכות ומימושה של הזכות תלוי בביצוע השליחות (ע"א 4356/09 ברטל נ' פז חברת נפט בע"מ [פורסם בנבו] (13.4.21), בעיקר סעיפים 13-14 לפסק הדין).
בחינת כתבי ההרשאה עליהם חתמו יובל ורינה ז"ל מלמדת כי אכן מדובר ביפוי כח בלתי חוזר, המקים זכות לצד שלישי, תוך שההרשאה ניתנה לשם הבטחת זכותו של הקיבוץ כמוטב יחיד בכספי הפנסיה, ומימושה תלוי בביצוע השליחות. מעבר לכתבי ההרשאה הספציפיים שנחתמו על ידי רינה ויובל ז"ל, גם הוראות תקנון הפנסיה של הקיבוץ מלמדות כי מדובר בשליחות בלתי הדירה, דהיינו – ביפוי כח בלתי חוזר, הכל כפי שפורט בהרחבה בהוראות התקנון השונות, המפורטות והמפורשות, שהובאו לעיל.
מכאן, שאין כל נפקות לחתימתה של רינה ז"ל על טופס שינוי המוטבים. חתימה זו מנוגדת להוראות כתב ההרשאה עצמו וכן מנוגדת להוראות תקנון הפנסיה, כפי שהובאו לעיל. שכן, לא ניתנה הסכמת הקיבוץ לשינוי, ודאי שלא בכתב, מה גם שכלל לא נמסרה על כך הודעה לקיבוץ. כמו כן, בהתאם לתקנון הפנסיה וכתב ההרשאה, רק הקיבוץ רשאי להסב את הזכויות על פי הסכם הביטוח, ומכאן שרינה כלל לא יכולה היתה להורות שינוי המוטבים.
חתימה זו אף עומדת בסתירה להוראות סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, אשר קובע כי לא ניתן להורות על שינוי המוטב, מקום שבו נקבע בחוזה הביטוח שמדובר בקביעה בלתי חוזרת, כפי שנעשה בעניין שבפני.
46. גם טענת ב"כ התובעים, לפיה, לאחר שבדיעבד נודע לקיבוץ כי רינה חתמה על טופס שינוי מוטבים, לא פעל להחתים את רינה ז"ל על מסמך המבטל את השינוי שערכה ועל כן אין לו להליך אלא על עצמו, אינה יכולה לעמוד, שכן כאמור, נוכח הוראות תקנון הפנסיה וכתב ההרשאה, אין נפקות לחתימתה של רינה על טופס שינוי המוטבים, מאחר שנחתמה בניגוד לחוק חוזה הביטוח, בניגוד לתקנון הפנסיה ובניגוד לכתב ההרשאה, המהווה כאמור, יפוי כח בלתי חוזר לטובת הקיבוץ.
נראה כי גם קרן הפנסיה עצמה לא ראתה בטופס זה כמחייב, והראיה, שלאחר מותה של רינה ז"ל, בהתאם להודעת הקיבוץ על פטירתה, הועברו כספי הפנסיה שנצברו לזכותה, לידי הקיבוץ, חרף קיומו של טופס שינוי המוטבים עליו חתמה רינה ז"ל.
47. ב"כ התובעים טען עוד כי עם מותם של יובל ורינה ז"ל, פקע יפוי הכח שניתן לקיבוץ במסגרת כתבי ההרשאה.
טענה זו דינה להידחות נוכח ההוראה המפורשת בסעיף 14 לחוק השליחות תשכ"ה – 1965, הקובעת:
" (א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם...
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה הרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".
בניגוד למצב השליחות "הרגיל", שבו פוקעת השליחות עם מות השולח או השלוח, שליחות שמטרתה להגן על אינטרס של צד ג' להתקיים, תמשיך להתקיים גם לאחר מותו של השולח (ע"א 1893/15 עזבון המנוחה עסמאת בהאי אזל נ' הכנס הלאומי רוחני של הבאהים של ארה"ב סניף ישראל [פורסם בנבו] (22.2.16), בעיקר סעיף 6 לפסק הדין וכן פס"ד ברטל הנ"ל).
48. אם כן, משעה שיובל ורינה ז"ל חתמו חתימה תקפה על כתבי ההרשאה, ומאחר שבהתאם לתוכן כתב ההרשאה, מדובר למעשה ביפוי כח בלתי חוזר לטובת הקיבוץ, כמוטב יחיד בכספי הפנסיה של חבריו ושל התלויים בחבריו שצורפו אף הם להסדר הפנסיוני שבו התקשר הקיבוץ, ומאחר שאין מחלוקת כי טופס שינוי המוטבים עליו חתמה לכאורה רינה ז"ל, בעידודו של צבי, התובע 4, נחתם ללא ידיעת הקיבוץ וללא הסכמתו, תוך שמלכתחילה רק לקיבוץ שמורה הזכות להסב את זכויותיו על פי הסכם הפנסיה, ותוך שחתימה זו סותרת את הוראות סעיף 11 לחוק חוזה הביטוח, אין כל נפקות לטופס שינוי המוטבים עליו חתמה רינה ז"ל.
49. השפעה בלתי הוגנת
על רקע המסקנה לפיה כתבי ההרשאה עליהם חתמו יובל ורינה ז"ל עומדים בתוקפם, באופן שאין כל נפקות לטופס שינוי המוטבים עליו חתמה רינה ז"ל, לכאורה אין צורך להכביר מילים על טענת הנתבע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצידו של התובע 4, צבי, על אחיו – יובל ורינה ז"ל, ובעיקר על רינה, בעת החתמתה על טופס שינוי המוטבים. עם זאת, נדמה שהתמונה לא תהא שלמה מבלי שתינתן לכך התייחסות, שכן הדברים צצו ועלו שוב ושוב מעדותו של צבי, אשר הותירה תמיהות רבות.
50. ראשית יצויין כי צבי עצמו העיד שהקשר בינו לבין רינה לא היה הדוק, על רקע חילוקי דעות בינו לבין רינה בכל הנוגע למוסר העבודה, תוך שצבי העיד כי רק לאחר מותה התוודע לשירים הרבים שכתבה רינה (עמ' 26, שורות 1-6).
בניגוד לעדות זו, התובעים 1-3, ילדיו של התובע 4, טענו בלהט ובנחרצות כי הקשר בין הצדדים היה הדוק וקרוב. יצויין כי עדויות התובעים 1-3 היו דומות באופן מעורר תמיהה, כאשר כולם בחרו לציין עניינים מסוימים כמצביעים על טיב הקשר. יש לציין כי כל עדויותיהם בעניין הקשר הקרוב וההדוק עלו במפורט בחקירותיהם בביהמ"ש, אך לא בתצהיריהם. כך גם הגב' נורית רוזנטל, גרושתו של התובע 4, העידה כי העניקו לרינה סיוע כספי משמעותי (עמ' 39, שורות 12-16), כאשר עניין זה כלל לא עלה בתצהירו של התובע 4 או בעדותו. הדברים, כאמור, מעוררים תמיהות ממשיות.
51. כמו כן, לא ניתן שלא לגלות אי נוחות מן התמונה שעלתה מעדותו של צבי ביחס לשימוש שעשה בשמו של יובל ז"ל לשם התקשרות בעסקה לרכישת נכס מקרקעין, אשר התברר כי ליובל ז"ל לא צמחה מכך כל תועלת (עמ' 26 החל משורה 33 ואילך).
52. ועוד, מחד גיסא טען צבי כי אחיו לא עשו דבר מבלי לעדכנו ולהתייעץ איתו. מאידך גיסא התברר כי צבי לא ידע אם היה לרינה חשבון בנק, ואף לא ידע שרינה ויובל קיבלו תקציב חודשי מאת הקיבוץ (עמ' 26, שורות 10-14). כמו כן, רינה ויובל ז"ל לא מצאו לנכון לעדכן את צבי על אודות הצטרפותם להסדר הפנסיוני של הקיבוץ, אף שהמשמעות הוסברה להם בשפה פשוטה על ידי הגב' רוני אמיר מועדת הפנסיה של הקיבוץ. צבי עצמו העיד כי הדבר נודע לו רק מעיון במסמכי הדואר (עמ' 20 שורות 27-31). בהעדר כל ראיה בעניין זיוף חתימתם על כתבי ההרשאה, הרי שיש לקבוע כי יובל ורינה קיבלו הסבר על משמעות ההצטרפות לקרן הפנסיה, חתמו על המסמכים הנדרשים לשם ההצטרפות, אולם כאמור, לא מצאו לנכון לגלות את אוזנו של צבי בעניין זה.
53. כך גם צבי לא מצא לנכון לידע את הקיבוץ אודות החתמתה של רינה ז"ל על טופס שינוי המוטבים, והדבר מלמד על חוסר תום ליבו בעניין זה (עמ' 21, שורות 23-26) שעה שרינה חיה את חייה בקיבוץ, וזכתה ליהנות מכל המעטפת הכלכלית והחברתית הנובעת מכך, וצבי מצידו, היה מעוניין לקבל את כספי הפנסיה שהפריש הקיבוץ לזכות רינה, לאחר פטירתה, וזאת מבלי ליידע את הקיבוץ על השינוי שיזם.
54. כמו כן עולים הדברים מעדותו של צבי, אשר יאמר בזהירות כי נמסרה באופן לא קוהרנטי, בדבר השקעות שתכנן להשקיע באמצעות כספים אלה (לדוגמא, עמ' 23, שורות 23-31, עמ' 25, שורות 23-25), כאשר במקום אחר טען כי רינה ביקשה להוריש את כספיה לילדיו.
55. בנוסף טען צבי כי לשיטתו, הזיופים שביצע הקיבוץ, ובעיקר רכז המשק מר טל מור, מעמידים לו זכות לקבל מן הקיבוץ 7.5 מיליון ₪ (עמ' 17 שורות 11-22). הדברים תמוהים, וכלל אינם עולים מכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים.
56. וכך, לאחר מותו של יובל, ומשהתברר לצבי כי אינו זכאי לקבל את כספי הפנסיה שנצברו על שם יובל במהלך השנים, יזם צבי את המהלך הנוגע לשינוי המוטבים, מבלי לידע את הקיבוץ, לקח עימו של רינה למשרדי קרן הפנסיה ופעל להחתמתה על טופס שינוי המוטבים, לטובת ילדיו.
לא הובא לעדות נציג פסגות בכל הנוגע להסברים שקדמו לחתימתה של רינה על טופס שינוי המוטבים ועל חלקו של צבי בעניין זה (בקשת התובעים לזמן לעדות נציג פסגות מלכתחילה לא היתה מיועדת לעניין זה, אלא לשם מסירת עדות בעניין מצבה של רינה בעת החתימה, עניין שאינו רלבנטי, ואינו ניתן להוכחה באמצעות נציג פסגות. בעניין זה ניתנה החלטה ביום 28.12.21, אשר לאחריה לא הוגשה כל בקשה מטעם התובעים לזמן נציג פסגות לעדות).
57. בנוסף לכך, דאג צבי לסור עם רינה למשרדו של עו"ד ירון יטיב, שם חתמה רינה על צוואה לפיה היא מורישה את כל רכושה לילדיו של התובע 4 – התובעים 1-3, אחייניה. עו"ד יטיב העיד כי היכרותו עם המשפחה הינה דרך צבי (עמ' 47 שורה 22), וכי אינו זוכר את מעמד החתימה על הצוואה ואף אינו זוכר את רינה עצמה. עוד העיד כי אינו זוכר שנמסר לו שמדובר באישה בעלת צרכים מיוחדים.
58. אשר לעסקת המקרקעין עליה חתם לכאורה יובל, העיד עו"ד יטיב כי לא צויין בפניו דבר לעניין מצבו המיוחד של יובל ז"ל (עמ' 47, שורה 28), וכי אישר את חתימתו של יובל לאחר שחתם בפניו במשרדו (עמ' 48 שורות 2-3). אלא שעדות זו עומדת בסתירה לעדותו של צבי לפיה החתימה לא נעשתה בפני עו"ד (עמ' 27, שורות 9-14).
59. מכלול עניינים אלה מלמדים על העניין הרב שגילה צבי בכספי הפנסיה של אחיו, על הפעולות שנקט במטרה להבטיח את העברת הכספים לידיו לאחר מותה של רינה, וזאת לאחר שהתוודע לכספים לאחר מותו של יובל, ועל התעניינותו הרבה בענייניהם הכספיים של רינה ויובל ז"ל, לעומת העדר מעורבותו ביתר תחומי חייהם, ואידך זיל גמור.
60. מתנה
בסיכומיו העלה ב"כ התובעים טענה חדשה, לפיה הפרשות הקיבוץ לקרן הפנסיה על שם יובל ורינה ז"ל הינם בבחינת מתנה. טענה זו עלתה לראשונה בסכומי התובעים, ונטענה באופן סתמי וכללי, ללא כל בסיס. משכך, אין בידי להידרש לה.
למעלה מן הצורך יובהר כי לא הוכח שכוונת הקיבוץ היתה להעניק למנוחים מתנה, אם בדמות כספי הפנסיה ואם בדמות יתרת התקציב האישי, ככל שתיוותר כזו. נהפוך הוא, מכלול המסמכים שהוצגו מלמד כי כוונת הקיבוץ, אשר הפריש כספים לקופות פנסיה על שם יובל ורינה ז"ל, היתה לדאוג למחסורם בבוא היום, תוך העמדת הקיבוץ כמוטב לקבל את כספי הפנסיה לאחר מותם של השניים, ובהעדר שארים הזכאים לתשלום הפנסיה, כפי שהיה הנוהג ביחס לכל אחד מחברי הקיבוץ.
61. התקציב האישי
גם עניין זה עלה לראשונה בהרחבה בסיכומי ב"כ התובעים, בעוד שבכתב התביעה המתוקן אין כל פירוט ביחס לטענות הנוגעות לתקציב האישי. התובעים אינם מפרטים דבר בעניין זה, ואינם מניחים מסכת עובדתית ממנה ניתן יהא לבסס מסקנה בדבר זכאותם לקבל את יתרת התקציב האישי, ככל שהיתה קיימת כזו, לזכות יובל ורינה ז"ל בעת פטירתם, וכל טענותיהם בכתב התביעה מופנית לקרנות הפנסיה, ולכספים שנצברו בהן.
בכל הכבוד הראוי, העובדה שלכתב התביעה המתוקן צורף מסמך (נספח 6) המאזכר את עניין התקציב האישי (יחד עם טענות בעניין כספי הפנסיה) אינה יכולה להוות תחליף להעלאת טענות באופן סדור ומפורט בכתב הטענות, דבר שלא נעשה כאמור על ידי התובעים, ומשכך, אינני סבורה כי ניתן לראות בכך חלק מגדר המחלוקת בין הצדדים.
62. מכל מקום, ניסיונם של התובעים לטעון ולהוכיח כי נותרה יתרה זכות ליובל ורינה ז"ל בכרטסת המשקפת את תקציבם האישי, לא נשא פרי.
בחקירתם של העדים הרלבנטיים מטעם הקיבוץ בכל הנוגע לכרטסות על שם יובל ורינה המנוחים עלה, כי הכרטסות מהם ביקשו התובעים להסיק על קיומה של יתרת זכות, אינן משקפות הלכה למעשה את מצב החשבון לאשורו בעניינם של יובל ורינה ז"ל, שכן מדובר בכרטסות המבטאות את ההכנסות בלבד, ובעניינם של יובל ורינה – את קצבאות המל"ל ששולמו להם, ואין בהן כל ביטוי להוצאות שנזקפו לחובתם של יובל ורינה, כך שלא ניתן לבסס מהן מסקנה כי נותרה יתרת זכות בעת פטירתם של יובל ורינה ז"ל.
בעניין זה יש לפנות לעדותם של מר טל מור (עמ' 98-99) ומר רוני גילת (עמ' 76) מטעם הקיבוץ, בכל הנוגע לאופן חישוב ההכנסות וההוצאות של חברי הקיבוץ והתלויים בהם, וכן לעדותו של מר נסטור פלדשטיין, שהיה איש הקשר עם יובל, מטעם הקיבוץ, בעיקר בכל הנוגע להוצאותיו החריגות של יובל וגישתו של הסלחנית של היקובץ כלפי התנהלות זו (לדוגמא, בעמ' 88, שורות 9-12).
משלא השכילו התובעים להעלות טענות אלה בעניין קיומה של יתרת זכות בתקציב האישי של יובל ורינה ז"ל בכתב תביעתם כנדרש, ומשלא עלה בידיהם להוכיח כי אכן היתה קיימת יתרת זכות כזו במועדי פטירתם של יובל ורינה המנוחים, יש לדחות את התביעה בכל הנוגע לרכיב זה.
סוף דבר, התביעה נדחית.