בית משפט השלום בחדרה
ת"א 26341-06-20 אקדמיית אלקאסמי נ' חסן עויסאת (שרפי)
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת יפעת אונגר ביטון
התובעת
אקדמיית אלקאסמי – עמותה רשומה
ע"י ב"כ עוה"ד נאיל ביאדסי
נגד
הנתבע זיאד חסן עויסאת (שרפי)
ע"י ב"כ עוה"ד ששון חורש מטעם הלשכה לסיוע משפטי
פסק דין
רקע
לפניי תביעה על סך 100,000 ₪ בגין לשון הרע לכאורה, שפרסם הנתבע על התובעת.
התובעת היא מכללה אקדמאית בבאקה אל גרביה, המכשירה מורים ללימודי אסלאם, ערבית, לימודים כלליים ועוד, ומועמדת לקבל אישור אוניברסיטאי. הנתבע הוא תושב באקה אל גרביה שהגיש שתי עתירות מנהליות כנגד התובעת. בבסיס עתירות אלה, הטענה כי התובעת השתלטה לכאורה על מקרקעין ציבוריים שלא כדין, והטענה שהתובעת לא משלמת לכאורה את מלוא מיסי הארנונה לעירייה.
הפרסום שפרסם הנתבע התייחס גם למוחמד אבו מוח, מי ששימש באותה עת מנהל התובעת (להלן: "אבו מוח"). אבו מוח הגיש תביעת לשון הרע בגין הדברים שפרסם עליו הנתבע במסגרת הליך 55924-10-17, שהתנהל בפני כב' השופט אהרון שדה בבית המשפט השלום בחיפה (להלן: "תביעת אבו מוח"). התביעה התקבלה ונפסק כי הדברים שפרסם הנתבע על אבו מוח עולים כדי לשון הרע.
ביום 27.12.22 הגיעו הצדדים בתיק זה להסדר דיוני, לפיו לא יישמעו עדים, אלא יוגשו סיכומים בכתב, וכל צד יהיה רשאי להפנות לכתבי בית דין, הן בתביעת אבו מוח והן בתביעת לשון הרע שהגיש הנתבע כנגד אבו מוח בתיק 11130-06-19 (להלן: "תביעת הנתבע").
אציין, כבר עתה, שלא מצאתי רלוונטיות בתביעת הנתבע לענייננו, ואף הנתבע הודה בכך בסיכומיו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים
1. ביום 9.10.17 פרסם הנתבע, באמצעות מנשר ובווטסאפ, את הפרסום הבא (לשם הנוחות אצטט רק חלק מהפרסום, המתייחס ישירות לתובעת, י.א):
"לאחר שהצמד מורסי אבו מוך-מחמד זכי אמרו נואש ולא עלה בידם להניא אותנו מלהמשיך ולדרוש את הזכויות הכספיות וכספי הציבורי של היישוב, ולאחר שלאחרונה אנוכי, מר זוהיר לחאם ומר זוהיר ח'שאן, הגשנו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה שתי תביעות נגד העירייה, נגד מורסי אבו מוך ונגד מוסדות אלקאסמי, שבמסגרתן דרשנו להשיב את אדמות הציבור שעמותת אלקאסמי השתלטה עליהם ודרשנו לחייב את העמותה לשלם לעירייה את המסים המגיעים ממנה לעירייה, אשר יכניסו לקופת העירייה 2 מיליון ₪ מידי שנה, בבוקר יום שני, 9.10.17, הצמד הנ"ל שילחו את כלביהם בחסות החשיכה והציתו שני רכבים השייכים למר זיאד שרפי, דבר שהסב נזקים פיזיים. המשטרה הגיעה למקום האירוע ופתחה בחקירה. מעשה שפל ונבזה זה נועד להשתיק אותי מלומר את האמת, שכן צמד אנשים אלה לא הצליחו לעמוד מולי עם הוכחות ונימוקים, לכן הם פנו לשיטה של הפחדה ואיומים כנגדי והציתו את שני הרכבים שלי על רקע היריבות הפוליטית ביננו.
תושבי עירי החופשיים וההגונים, ידוע לכולכם שמזה זמן רב אני נאבק למענכם ולמען השבת נכסי ציבור שנשדדו, נגנבו ונלקחו בכוח ע"י מוסדות אלקאסמי. האין זו דרישה צודקת. שכן, אם דרישותיי אינן צודקות, הרי שאפשר בנקל להציג את האמת בפני הציבור ולחשוף את כוונותינו. אולם כיצד ינהגו צמד אנשים אלה אם יתברר שדרישותיי צודקות? לפיכך, צמד זה החלו בהפעלת כלביהם... יחד עם מקהלת מסיתים שכירים כדי להכפיש אותנו ולפגוע בנו מעל דפי הפייסבוק הפומביים והפיקטיביים, והכול במטרה להניא אותנו מלהמשיך בהליך המשפטי נגדם...".
בהמשך הפרסום מתייחס הנתבע לאבו מוח ולמוחמד זכי (להלן: "זכי") בלבד, ואין שם התייחסות אל התובעת.
2. התובעת טענה כי הפרסום מטיל בה דופי ומציג אותה כרמאית וגוזלת קרקעות, שאינה משלמת מיסים עפ"י חוק. עוד טענה, כי הפרסום מצייר אותה כעבריינית אשר שלחה אנשים להצית את רכבי הנתבע. היא מוסיפה, שהפרסום הגיע לידיהם של אנשים רבים, בין היתר אל עובדי המכללה ואל מרציה, וכן לסטודנטים הלומדים בה. לטענתה, האמור בו אינו בבחינת הבעת דעה, כי אם ציון עובדות, כביכול, שאינן אמת, לצד הטלת דופי במכללה, בציבור העובדים שלה ובציבור הלומדים בה. תיאור הדברים נעשה בצורה שאינה נעימה לעין, בסגנון סאטירי ולמטרת לעג. התובעת טענה כי כתוצאה מהפרסום נפגע שמה הטוב והמוניטין שלה, והיא הפכה למטרה לבוז וללעג של מתחריה.
3. אליבא התובעת, בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). לא זו בלבד שתוכן הפרסום אינו אמת, אלא שאין ספק כי כוונת הנתבע הייתה לפגוע בתובעת ובשמה הטוב. לאור זאת, ביקשה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בסך 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק.
4. הנתבע סבר שיש לדחות התביעה על הסף בשל מעשה בית דין והשתק פלוגתא. לטענתו, הפרשה נדונה לגופה בתביעת אבו מוח, נשמעו מכלול הראיות וניתן פסק דין שהפך חלוט. לטענתו, לו סברה התובעת כי עומדת לה עילת תביעה אמתית, הרי שהייתה מצטרפת לתביעת אבו מוח כבר בשנת 2017. העובדה שלא פעלה כאמור, מוכיחה שאין לה עילת תביעה כנגד הנתבע. בנוסף, הגשת התביעה בשיהוי ניכר, כ-3 שנים ממועד הפרסום, מלמדת שמטרת התביעה לנקום בנתבע. התביעה דנן הוגשה בחוסר תום לב, וגם מנימוק זה יש לדחות את התביעה על הסף.
5. לגופו של עניין, אחר הגשת העתירות המנהליות נעשו ניסיונות תיווך בין הנתבע לבין אבו מוח, על מנת להגיע להסדר. כחלק מאותו תיווך נקבעה פגישה של הנתבע עם בכיר בתובעת ליום 9.10.17, היום בו הוצתו רכביו. בנסיבות אלה, הנתבע הסיק, כי מי מטעם התובעת ביקש לטרפד את הפגישה עם אותו בכיר, וחשד כי אבו מוח יזם את ההצתה.
6. הנתבע טוען שהפרסום נשלח לבא-כוחו דאז בלבד, לצרכי התייעצות, ואין בו לבסס עילת תביעה בגין לשון הרע, משום שלא מדבור בפרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק. ככל שבא כוחו החליט, על דעת עצמו, להעביר את הפרסום לאחרים, הרי שהדבר באחריותו בלבד.
7. עוד הוסיף, כי המידע בפרסום אינו מופנה כנגד התובעת, אלא כנגד אבו מוח וזכי. יתרה מכך, מדובר בפרסום בעל עניין ציבורי, משום שלתובעת מעמד ציבורי כמוסד אקדמי, ובין היתר הוגשו נגדה עתירות מנהליות שטרם נתבררו. לכן, מבקש הנתבע לחסות תחת הגנת אמת בפרסום.
8. לשיטת הנתבע, הפרסום חוסה גם תחת הגנת תום הלב, לאור מהות היחסים בין הנתבע לבין אבו מוח, כמי שעמד בראש התובעת, הגנה לגיטימית על עניין אישי כשר של הנתבע, וכן מאחר שעסקינן בהבעת דעה לגיטימית על אבו מוח, שמילא באותה עת מספר תפקידים ציבוריים בתובעת.
דיון והכרעה
9. מעשה בית דין
בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נ"ד(1), 642, 650 (2000) פירט בית המשפט העליון את התנאים לקיום השתק פלוגתא –
"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נידונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת, אם מתקיימים ארבעה תנאים והם:
א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.
ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה".
10. כאמור, הצדדים ויתרו על הבאת ראיות בהליך זה והוסכם על הגשת סיכומים בכתב, תוך הסתמכות על כלל כתבי בית-דין בהליכים הקודמים. עיינתי בכתבי הטענות דנא ובכתבי בית דין, לרבות תמליל דיוני בית המשפט בתביעת אבו מוח, ובפסק דינו של כב' השופט שדה. באתי למסקנה כי דין הטענה בדבר מעשה בית דין להידחות.
11. אכן, הפרסום בגינו הוגשו התביעות הוא אותו פרסום. אלא שאין זהות בין העילות בשתי התביעות. תביעת אבו מוח הוגשה בגין ייחוס הצתת רכבי הנתבע אליו אישית, ואילו התביעה דנא הוגשה בגין האשמת התובעת בגזילת אדמות ציבור שלא כדין, והימנעותה מלשלם מיסי ארנונה. עיון בפסק הדין של כב' השופט שדה מעלה שאין בו התייחסות כלשהי לפרסומים העוסקים בתובעת, למעט ציון העובדה כי העתירות המנהליות לא סולקו על הסף (עמ' 4, שו' 1 לפסק הדין של כב' השופט שדה).
12. דהיינו, ניתן להפריד דיכוטומית את הפרסום לשניים: מה שפורסם על אבו מוח וזכי, ומה שפורסם על התובעת. בתביעת אבו מוח נערך דיון אודות הפרסום על אבו מוח וזכי בלבד. מכאן, שהפלוגתא איננה אותה פלוגתא ודין טענת הנתבע להידחות.
13. למעלה מן הצורך אציין, שגם יתר התנאים הקבועים בהלכה הפסוקה אינם מתקיימים בענייננו. עיון בתמליל דיון ההוכחות בתביעת אבו מוח מעלה, כי לא הייתה התייחסות לפרסומים על התובעת, ולא נדונה השאלה אם הדברים שפרסם הנתבע נגדה עולים כדי לשון הרע ואין הכרעה שיפוטית בנושא זה.
14. להבדיל מכך, דווקא שאלת הפרסום נדונה והוכרעה פוזיטיבית, כך שהנתבע מושתק מלטעון להיעדר פרסום כהגדרתו בחוק. כפי שציינתי לעיל, הדברים שפרסם הנתבע כנגד אבו מוח וזכי והדברים שפרסם נגד התובעת, פורסמו כמקשה אחת. בעוד שאת התוכן ניתן להפריד, בין החלק המיוחס להם, לבין החלקים המיוחסים לתובעת, הרי שאת אופן הפרסום לא ניתן להפריד – משום שהם נכללו באותו מנשר והוא הופץ כמסמך אחד. כב' השופט קבע, בקשר לאותו מנשר, כי מדובר בפרסום לפי סע' 2 לחוק. קביעה זו נכונה הן לתביעת אבו מוח בפניו והן לתביעה שבפני. למרות זאת, בחר הנתבע להעלות, שוב, את הטענה כי לא מדובר בפרסום כהגדרתו בחוק, טענה שכבר נדונה בהרחבה בפסק הדין הנ"ל ונדחתה, לאחר שניתנה לו הזדמנות ראויה לטעון בסוגיה.
15. לשון הרע - כללי
בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008), קבע בית המשפט העליון את השלבים לניתוח תביעת לשון הרע (להלן: "פס"ד נודלמן"):
"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנויה מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כשמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת השלבים חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי (עניין אמר, שם; עניין הרציקוביץ', שם). איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר".
16. הניתוח צריך להביא אפוא בחשבון את עיקרון חופש הביטוי מצד אחד, ואת חשיבות שמו הטוב של אדם (או בענייננו עמותה), מצד שני. בית המשפט העליון עמד, לא מעט, על האיזון הנדרש בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי (ראו למשל: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, נח(3) 558, (2004). בפסיקה נקבע העיקרון – חופש הביטוי אינו חופש הביזוי. ועתה, מן הכלל אל הפרט:
השלב הראשון – הפירוש הסביר של הביטוי
17. על פי פס"ד נודלמן, יש לברר מהו הפירוש הסביר של הביטוי שפורסם, בהקשר אובייקטיבי, הן על פי מובנם הפשוט של הדברים והן על פי המשמעות העולה "מבין השורות". האמירות של הנתבע המיוחסות אל התובעת הן: "הגשנו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה שתי תביעות נגד העירייה... ונגד מוסדות אלקאסמי שבמסגרתן דרשנו להשיב את אדמות הציבור שעמותת אלקאסמי השתלטה עליהם ודרשנו מהעירייה לחייב את העמותה לשלם לעירייה את המסים המגיעים ממנה..." וכן "ידוע לכולכם שמזה זמן רב אני נאבק למענכם ולמען השבת נכסי הציבור שנשדדו, נגנבו ונלקחו בכוח ע"י מוסדות אלקאסמי...".
18. ניתן לחלק את הדברים שנאמרו על התובעת לשניים: הטענה כי התובעת "שדדה, גנבה ולקחה בכוח" נכסי ציבור והטענה בנוגע לאי תשלום מסים. לעניין הטענה הראשונה, משמעות דברי לשון הרע במובנם האובייקטיבי הוא כי התובעת גזלה שלא כדין אדמות ציבור. הנתבע אף הגדיל לומר וציין כי התובעת שדדה את אותם נכסי ציבור. לעניין הטענה השנייה, המשמעות האובייקטיבית היא שהתובעת לא שילמה את המגיע ממנה על פי דין, שכן על העירייה לגבות מיסים אלה ממנה.
19. הדברים נאמרו בצורה חד משמעית ובלתי מתפשרת. משמע, גם אם הנתבע ציין בפרסום שהוגשו עתירות לבית המשפט, הוא לא הותיר ספק באשר לטענותיו וקבע אותן, קבל עם ועדה, כאילו מדובר בעובדות ממש. האופן בו נוסחו מעשי התובעת לכאורה, מביא למסקנה, כי הפירוש הסביר של הדברים על ידי הקורא הסביר הוא כי התובעת גזלה שלא כדין קרקעות ציבוריות ולא שילמה את המס המגיע ממנה ולכן על הרשות לגבותו ממנה.
20. לראשונה בסיכומיה, ביקשה התובעת לקבוע, כי עולה מהפרסום לשון הרע גם בנושא הצתת רכבי הנתבע, שכן תוכן הדברים מייחס לה מעשה שליחות לביצוע עבירות חמורות. קרי – כאילו התובעת, באמצעות אבו מוח וזכי, שלחה אנשים להצית את כלי הרכב. מעבר להרחבת החזית, דין הטענה להידחות גם לגופה. קראתי את תוכן הפרסום קריאה מדוקדקת ואיני סבורה כי הפירוש האובייקטיבי של הנאמר בפרסום עשוי להתפרש כלשון הרע. העובדה כי הנתבע ייחס, למי שהיה בזמנו מנהל התובעת, מעשה פלילי – אין משמעותה שהתובעת היא זו שעומדת אחרי פעולותיו או שלחה אותו לבצען. אזכיר כי טענת הנתבע, שאבו מוח הוא ששלח אנשים להצית את כלי הרכב הוכרעה במסגרת תביעת אבו מוח.
השלב השני – האם הדברים עולים כדי לשון הרע
21. בסעיף 1 לחוק נקבע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(א) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(ב) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(ג) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...".
התובעת טענה כי הפרסום פגע בשמה הטוב ובמוניטין שלה והיא הפכה למטרה לבוז וללעג של הבריות ושל מתחריה. לפי הביטוי "עלול" בסע' 1 לעיל, התובעת אינה מחויבת להוכיח כי הפרסום פגע בפועל בשמה הטוב, אלא רק את ההיתכנות לפגיעה כזו.
22. לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת, כי אמירות כגון "גזילה, שוד, לקיחה בכוח והשתלטות", הן אמירות שליליות ביחס למושאן, קל וחומר כאשר מדובר במעשים כלפי רכוש ציבורי. לכן, פרסום אמירות מסוג זה עלול לגרום להשפלתו של נושא אותן אמירות, ולבזותו בשל מעשים שליליים, בעלי גוון של עבירות פליליות, המיוחסים לאותו אובייקט, בין אם הוא אדם ובין אם הוא תאגיד. אני סבורה, שפרסום המעשים האמורים, המיוחסים בריש גלי לתובעת, עלול לעשותה מטרה ברורה וישירה ללעג ולקלס, לפגוע בה מבחינה כלכלית ולשרת את מתחריה. אני קובעת, איפוא, שהדברים שכתב ופרסם הנתבע על המכללה עולים כדי לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק.
השלב השלישי – האם הדברים עולים כדי פרסום
23. סעיף 2 לחוק מגדיר מהו "פרסום" –
")א) פרסום לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
אין חולק כי תנאי סעיף 2(א) מולאו – הדברים הופצו הן בשימוש באפליקציית הווטסאפ והן בהפצת מנשר בכתב. ההפצה הייתה ברבים.
24. כאמור, טען הנתבע שהפרסום נעשה לבא-כוחו בלבד, ולכן אין לראותו כמי שפרסמם לרבים. טענה זו נדחתה, וכך קבע כב' השופט שדה בפסק דינו:
"...כשהנתבע רושם בסעיף 17 לכתב הגנתו כי "פרסום המסמכים לא נעשה ע"י הנתבע שכן המנשר חולק אך למספר מוגבל של אנשים והודעת הווטסאפ הועברה לידי ב"כ התובע ואליו בלבד" (ההדגשה במקור) איך צריך להבין משפט זה? מן הסתם כפשוטו כלומר הפרסום היה מוגבל מאד, המנשר הועבר למספר מוגבל של אנשים והווטסאפ רק לבא כוח התובע. אם כך, המסקנה - לפי סעיף 2 לחוק היא שמדובר ב"פרסום"".
אני מאמצת, כמובן, את קביעתו של חברי, כב' השופט שדה, כי העברת המנשר והודעת הווטסאפ לאחרים, שאינם התובעת, עולים כדי פרסום לפי סעיף 2 לחוק. די בכך שהנתבע העלה את דברי לשון הרע בכתב, ייעד אותם לאדם כלשהו פרט לתובעת, ואותו אדם קיבל בפועל את הכתב, על מנת שיתקיים "פרסום" כמשמעו בסע' 2 לחוק.
השלב הרביעי – ההגנות
הגנת אמת בפרסום
25. סעיף 14 לחוק קובע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי;". על מנת שתעמוד לנתבע הגנת סע' 14 נדרש ממנו להוכיח שני תנאים: האחד - כי תוכן הפרסום הוא אמת; והשני – כי יש בפרסום ענין ציבורי.
26. כאמור, הנתבע הגיש מספר עתירות כנגד התובעת וכנגד גורמים נוספים, כדוגמת עיריית באקה אל גרביה, כדלקמן:
א. עת"מ 14578-07-17, שהוגשה ביולי 2017, ובה עתר לצו המורה למשיבים למסור מידע אודות השמועות, לפיהן התובעת לא משלמת ארנונה לעירייה. העתירה נמחקה ביום 15.7.18 לאחר שסופקה תעודת עובד ציבור וניתנו תשובות על ידי המשיבות שהיה בהן כדי מענה לדרישת העותרים.
ב. עת"מ 53797-08-17, שהוגשה גם היא ביולי 2017, בה עתר הנתבע לצו המורה לעירייה להשתמש בסמכותה לתפוס ולהשיב קרקעות, שהתובעת תפסה, ללא הליך תקין של הקצאת קרקע. בהמלצת בית המשפט, העתירה נמחקה ביום 18.5.18, מבלי שהעותרים וויתרו על טענותיהם ומבלי שנערך דיון לגופו של עניין, על מנת שהעירייה תוכל לבחון, בפרק זמן של שנה, את הנטען בעתירה, ותגבש פתרון שיענה על האינטרס הציבורי.
ג. כעבור כשנה, הגיש הנתבע עתירה חדשה, עת"מ 49382-06-19, במסגרתה ביקש להורות לעירייה לפעול בהתאם להתחייבותה בעתירה הקודמת ולהורות לה לפנות את התובעת מהמקרקעין. לעתירה זו נוספה הטענה בעניין אי תשלום ארנונה ודרישה לחייב את העירייה לגבות את המיסים שלא שולמו. ביום 7.7.20, כחודש לאחר הגשת התביעה דנא, התקבלה העתירה. נקבע, שאין חולק כי המקרקעין עליהם בנויה המכללה הופקעו לצרכי ציבור ולמטרת מבני ציבור. העירייה חויבה להגיש תביעת פינוי כנגד העמותות המפעילות את המכללה, במסגרתה יתבררו הזכויות הקנייניות. בית המשפט ציין בפסק הדין, כי אין בקבלת העתירה משום קביעת עמדה בסוגיית הזכויות הקנייניות.
27. דומני, כי עצם קבלת העתירה ומתן ההוראה לרשות המקומית להגיש תביעת סילוק יד כנגד העמותות, לרבות התובעת, לא מותיר ספק שעסקינן בעניין ציבורי. איני רואה כיצד נתן לקבוע אחרת, בשעה שהפרסום עוסק במקרקעין שהופקעו לצרכי ציבור. על כן, תנאי אחד, מבין השניים המנויים בסע' 14 לחוק, מתקיים.
28. אולם, להבנתי, הנתבע לא הוכיח כלל ועיקר, אף לא ברף הוכחה נמוך, שהדברים שפרסם אמת הם. הפרסום נעשה ב- 9.10.17, היינו כששתי העתירות הראשונות תלויות ועומדות ללא הכרעה. בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, סז(1) 667, פסקה 30 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (2014), נקבע כי הגנת אמת בפרסום לא תעמוד, אם יתברר כי הפרסום לא היה נכון שעה שנעשה, אף אם נחזה ככזה. נקבע כי פרסום שהיה בגדר "אמת לשעתה", אך לאחר זמן התברר כי אין כך הדבר, לא יוכל לחסות תחת הגנת אמת בפרסום. במקרה שלפנינו, גם "אמת לשעתה" אין, משום שברור כי טענות הנתבע במסגרת עתירותיו לא נדונו ע"י בית המשפט ולא הוכרעו, ובוודאי שלא נקבעו ממצאים עובדתיים, התומכים בדברים שהטיח בתובעת.
29. אדגיש, בענייננו, לא רק שבעת הפרסום העתירות עדיין לא התבררו, אלא שבפסק הדין בעתירה האחרונה, שהוגשה כשנתיים לאחר הפרסום, לא נידונה לגופה השאלה אם התובעת השתלטה על קרקעות ציבוריות, ומקל וחומר לא נקבעו מסמרות לגופו של עניין. לא ברור, והצדדים לא הבהירו בסיכומיהם, אם העירייה קיימה את הוראת בית המשפט והגישה תביעת פינוי. מכאן, שהנתבע לא הוכיח, אף לא בראשית ראיה, כי דבריו אמת הם. הנתבע לא יוכל להישען, איפוא, על הגנת "אמת דיברתי".
הגנת תום הלב
30. סעיף 15 לחוק קובע שאם נעשה הפרסום בתום לב, באחת מהנסיבות המפורטות בו, יהיה המפרסם מוגן מפני תביעת לשון הרע. הנתבע לא התכבד לפרט, את הנסיבות הספציפיות אליהן כיוון בטענתו להגנת תום הלב. מטיעוניו בכתב ההגנה ובסיכומיו נראה שהכוונה לסע' קטנים 15(2) עד 15(4), כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;".
31. בתביעת אבו מוח, דחה כב' השופט שדה את הגנת תום הלב, כיוון שהנתבע לא פנה לרשות מוסמכת, לא הגיש תלונה במשטרה, ולא מסר כי הוא חושד באבו מוח שביצע את המעשה. לעומת זאת, פנה ישירות אל הציבור והטיח, כעובדה, כי אבו מוח הוא זה ששלח שליחים להצית את רכביו. לכן, לא התקבלה הטענה כי לנתבע ענין אישי כשר לפרסום.
32. בית המשפט דחה גם את הניסיון להתגונן על פי סע' 15(4). בית המשפט נימק כי האמירות שיוחסו לאבו מוח, כאילו היה מעורב בהצתת כלי הרכב, אינן בגדר הבעת דעה עליו במסגרת תפקידו הציבורי.
33. בעניינה של התובעת, אני סבורה כי מתקיימות הנסיבות על פי סע' קטן 15(4) לחוק. התובעת, היא עמותה המנהלת מכללה ללימודים אקדמיים. ככזו, היא ממלאת תפקיד בשירות ציבורי. הנתבע הביע עמדה על תפקודה כגוף המעניק שירות לציבור. בנוסף, הנתבע ציין בפרסום כי "לאחרונה אנוכי, מר זוהיר לחאם ומר זוהיר ח'שאן, הגשנו לביהמ"ש לעניינים מנהליים בחיפה שתי תביעות נגד העירייה, נגד מורסי אבו מוך ונגד מוסדות אלקאסמי, שבמסגרתן דרשנו להשיב את אדמות הציבור שעמותת אלקאסמי השתלטה עליהם ודרשנו לחייב את העמותה לשלם לעירייה את המסים המגיעים ממנה לעירייה". משמעות התוספת היא הבהרה לקורא, כי הנתבע עם אחרים, פנה לערכאות משפטיות למיצוי זכויות הציבור להחזיר לרשותו את המגיע לו, לפי מיטב הבנתו של הנתבע. הגם שהנתבע השתמש בביטויים חד-משמעיים ונחרצים לתיאור מעשיה של התובעת, כאילו הוא מתאר מציאות קיימת ("השתלטה", "נשדדו", "נגנבו", "נלקחו בכוח"), עולה מתוך הפרסום שלמעשה לא מדובר באמירת עובדות מבוססות וסופיות, כי אם בהאשמות המונחות לפתחו של בית המשפט.
34. העתירות שהגיש הנתבע, לא רק שלא נדחו על הסף, אלא שהעתירה האחרונה התקבלה. אמנם לא נקבעו קביעות סופיות בעניין חוקיות החזקת התובעת במקרקעין, אך בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נאמר במפורש כי העירייה הפקיעה את המקרקעין וייעדה אותו לצרכי ציבור. מכאן, על אף שהתובעת סברה כי היא יכולה להמשיך ולהחזיק במקרקעין ללא היתר מהבעלים, ניתן לקבוע כי הנתבע האמין באמיתות הפרסום, האמין בעניין הציבורי שיש בו, וגם בית המשפט סבר כי המחלוקת דנן מצריכה בירור מעמיק יותר.
35. סעיף 16(ב) לחוק קובע רשימת תנאים, שאם נתקיים אחד מהם, נולדת חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. כפי שציינתי לעיל, בנסיבות המקרה שלפני, על יסוד תוכן הפרסום וההפניה לעתירות שהוגשו, חסרה האינדיקציה הראייתית שתאפשר לקבוע כי הנתבע לא האמין לאמיתות הדברים שפרסם, אלא להיפך. לטעמי, עצם הגשת העתירות מלמד כי הנתבע ואלה שהצטרפו אליו להגשת העתירות האמינו כי יש בסיס לטענה כי התובעת מחזיקה במקרקעין שלא כדין. מכאן, שלא קמה חזקה כנגד הנתבע שהפרסום נעשה בחוסר תום לב והוא לא צריך לסתור אותה.
36. הדברים שכתב הנתבע על התובעת אינם חורגים מתחום הסביר. אכן התובעת יושבת על מקרקעי ציבור ללא הגשת בקשה להקצאה (מפסק הדין שניתן בעתירה האחרונה ניתן ללמוד כי התובעת עצמה לא מכחישה זאת). יש לזכור כי השימוש במילים "שדדה" ו"גנבה" נעשה לאחר שרכבי הנתבע הוצתו, וכאשר הוא סבור כי ההצתה קשורה בקשר הדוק להגשת אותן עתירות. ניכר כי הדברים נכתבו בסערת רגשות. אף עולה כי הנתבע ראה עצמו כמי שמגן על אינטרס ציבורי לגיטימי, והדברים באים לביטוי בפנייתו הישירה לציבור: " תושבי עירי החופשיים וההגונים, ידוע לכולכם שמזה זמן רב אני נאבק למענכם ולמען השבת נכסי ציבור...".
37. לאור כל האמור, אני סבורה כי הפרסום המתייחס לתובעת, להבדיל מהאמירות על אבו מוח וזכי, מוגן במסגרת הגנת תום הלב, לפי סע' 15(4) רישא לחוק.
סיכום
38. משקבעתי כי לנתבע עומדת הגנת תום הלב, הרי שהתביעה נדחית.