מדינת ישראל
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בר"ע 102251/97
בפני: כבוד סגן הנשיא אורי גורן תאריך: 14/11/1998
חיה דוידוביץ בעניין:
התובעת עו"ד לוינסון ע"י ב"כ
נ ג ד
B.G. ASSISTANCE LTD
הנתבע עו"ד סגל ע"י ב"כ
פסק-דין
1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופט קידר מיום 1.7.97 בת"א (ת"א) 38263/93, בה החליט לקבל כראיה מסמך שנעשה ונערך בחו"ל, מבלי שאושר על פי הדרך שמתווה סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה).
2. רקע הבקשה ותמצית העובדות
א. בדיון שנערך ביום 1.7.97 העיד מטעם המשיבה – התובעת העד עו"ד פרי. במהלך עדותו הציג עו"ד פרי חוזה שנערך, לטענתו, בין עו"ד גרמני בשם פרנק רפנהגן לבין חברה זרה, שפרטיה אינם רלוונטיים לענייננו (להלן: החברה).
ב. עו"ד פרי העיד, כי השתתף בניסוח החוזה, נכח בעת שחתמו נציגי החברה על החוזה, וכי עו"ד רפהנגן אכן אישר לו טלפונית את דבר חתימתו של החוזה.
ג. כב' השופט קידר החליט לקבל את המסמך כראיה על סמך עדותו של עו"ד פרי, למרות הטענה שהמסמך לא הוגש על פי כללי האימות, שמתווה סעיף 90 לפקודת הראיות.
ד. מכאן הבקשה.
3. הגשת מסמך נוכרי ראיה
א. המבקשת טוענת, כי הדרך המיוחדת להגיש מסמכים שנערכו בחו"ל, שמתווה סעיף 30 לפקודה, היא דרך אקסלוסיבית, כלומר, הדרך היחידה בה ניתן להגיש מסמכים כאלה בהליכים אזרחיים המתקיימים בבית משפט בישראל.
טענה זו אינה מקובלת עלי.
ב. סעיף 30 לפקודה קובה הוראה זו:
"ייפוי כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או עניין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:
(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;
(2) נוטריון ציבורי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו".
סעיף 31 מוסיף על סעיף 30 דברים אלה:
"תעודה הנחזית מקוימת כאמור בסעיף 30, יראוה כאילו הוכחה כראוי, ואין צורך להוכיח את חתימתו או חתמתו או מעמדו הרשמי של האדם הנחזה להיות מקיים האישור או ההצהרה".
ג. פרשנותה של המבקשת את היקפה של ההוראה בסעיף 30 לפקודת הראיות אינה מקובלת עלי, היות שלדעתי, סעיף זה אינו קובע את הדרך היחידה להוכחת מסמך שנערך בחו"ל.
ד. בבחינת המסמכים עליהם חלה הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות יש לשים לב, כי סעיף 30 אינו קובע כי ייפוי-כוח או מסמך אחר שנערך בחו"ל חובה להוכיחו בדרך המותווה בסעיף. סעיף זה קובע, כי כל מסמך מותר להוכיחו בדרך האמורה. בחר צד להוכיח את המסמך בדרך המותווית על פי סעיף 30 – הרי שהקל על עצמו, שכן על פי סעיף 31 "תעודה הנחזית מקוימת כאמור בסעיף 30, יראוה כאילו הוכחה כראוי..." אך אין משמעו, כי אם לא בחר בדרך זו לא יוכל להוכיח את המסמך.
ה. י. קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, תשנ"א-1991, בעמ' 340 הביע את הדעה, כי:
"ההוראות שבסעיפים 30 ו-31 הנ"ל באות להקל על הגשתם כראיה של מסמכים ויפויי כוח שנערכו בחו"ל; ואין בהם כדי למנוע הגשתם של המסמכים ראיה בכל דרך כשרה אחרת".
ראו גם מש' אפ/62/49 בענין רכוש חיה צ'רלוב פס"מ ז' 461 (כב' השופט קיסטר) וכן המ' (י-ם) 439/53 ש. דיסקין בע"מ ואח' נ' מוריס סעיד ואח', פס"מ יא(ת') 74 (כב' השופט שרשבסקי).
ו. סיכומו של עניין, את המסמך שבכתב שנערך בחו"ל ניתן להוכיח גם בדרכים שאינם מנויות בסעיף 30 לפקודת הראיות.
ז. בא כוח המבקשת סבור, כי החלטתו של כב' הנשיא שמגר ברע"א 4967/91 B.G. Assistance Ltd. נ' סופיה רוזנשטיין (לא פורסם) עומדת לו לעזר בטענתו. בהחלטתו קבע הנשיא שמגר, כי אין בתקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לשלול את תכולתה של הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות לעניין אופן עריכתו של ייפוי כוח מחוץ לישראל. אך בהחלטה לא נקבע, כי סעיף 30 לפקודת הראיות מתווה את הדרך היחידה להוכחת מסמך בכתב שנערך בחו"ל.
ח. בשולי הדברים, אעיר שלדעתי אפילו הייתה נקבעת האקסקלוסיביות של סעיף 30 לעניין ייפוי כוח, לא היה בכך לגרוע מאפשרויות ההוכחה של כל מסמך אחר.
המחוקק לא הסדיר בסעיף 30 הוראה כללית על כל מסמך שהוא, שאז לא היה צורך לציין במפורש "ייפוי כוח או כל מסמך אחר", אלא די היה לנקוט בלשון "כל מסמך". בעניין זה יש לציין אף, כי סעיף 30 נמצא במסגרת סימן ד' לפרק ב' לפקודה, סימן שכותרתו "תעודות ציבוריות ונכריות".
כותרתו של הסעיף היא "הוכחת תעודות חוץ" (ההדגשות שלי – א.ג.).
מכאן, שאם היה נקבע שהדרך הקבועה בסעיף 30 היא הדרך היחידה להוכחת מסמך נוכרי (ולדעתי לא כך הדבר) – הרי שהוראה זו הייתה מוגבלת לייפוי-כוח, תעודות שונות וכל מסמך אחר דומה באופיו, אך לא למסמכים אחרים. החלת דרישה כזו על כל מסמך שהוא, נראית בעיני בלתי הגיונית בחיים המודרניים, בהם מסמכים כה רבים נערכים בחו"ל.
ט. יש לציין, כי פרשנותי דלעיל אף תואמת את המגמה הכללית במשפט הישראלי להקל על מוגבלות הקבילות של ראיות שונות, ולשים את הדגש על משקל הראיות (ראו קדמי בספרו הנ"ל, בעמ' 342-5 והאסמכתאות שם).
אשר על כן, הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, 14.11.98, והודע.
אורי גורן