בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 29187-06-20 טל ניצן נ' XXX
לפני
כבוד השופטת כרמית בן אליעזר
תובעת
מירב טל ניצן
ע"י ב"כ עוה"ד אחז אגם
נגד
נתבעת
XXX
ע"י ב"כ עוה"ד גיא אופיר
פסק דין
1. תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בגין פרסום לשון הרע.
רקע עובדתי נדרש והפרסומים בגינם הוגשה התביעה
2. התובעת היא קוסמטיקאית, שעבדה בעבר בהרצליה והעתיקה את מקום עסקה לנתניה. הנתבעת תושבת הרצליה, אשר הייתה לקוחתה של התובעת. הנתבעת רכשה אצל התובעת סדרה של 10 טיפולים, עבורם שילמה מראש וקיבלה רק ארבעה מתוכם, בשלב שבו הודיעה התובעת כי היא עוברת לנתניה. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות בעניין החזר החלק היחסי של התשלום בגין הטיפולים עבורם שילמה הנתבעת אך לא קיבלה, כאשר בתחילה הביעה התובעת נכונות להשיב את החלק היחסי של התשלום אך לאחר מכן חזרה בה. נוסף על כך, טענה הנתבעת שהתובעת הפעילה עליה מכבש לחצים ושכנעה אותה, תוך הקנטות אודות מראה פניה – לרכוש מוצרים שאינם מתאימים לעור פניה בסכומי כסף נכבדים.
וכך, לאחר שביום 25.5.2020 הודיעה התובעת לנתבעת על כוונתה להעביר את העסק מהרצליה לנתניה, התנהלה בין הצדדים שיחה טלפונית ולאחר מכן התנהלו ביניהן (ביום 25.5.2020-26.5.2020) חילופי דברים בתכתובת ביישומון ווטסאפ. במהלך דין ודברים זה דחתה התובעת את האשמות הנתבעת כי "דחפה" לה מוצרים והתנהל שיג ושיח ביחס לביצוע החזר כספי יחסי של הסכום ששילמה הנתבעת עבור סדרת הטיפולים. כאשר הודיעה התובעת לנתבעת כי (לדבריה בעקבות דבריה הקשים של הנתבעת כלפיה) אין בדעתה להשיב לה את הכספים ששילמה, אלא שהנתבעת זכאית לקבל את יתרת הטיפולים, הטיחה בה הנתבעת כי לכתחילה לא התכוונה להחזיר את הכספים, והודיעה כי תפנה אליה "במכתב מסודר ממשרדו של בעלי". בהמשך, הודיעה הנתבעת כי מכתב כאמור אכן נשלח, והוסיפה "בינתיים ניתן לאלוהי הפייסבוק והרשת לעשות (את) שלהם. מקווה שאת לא בונה על לעבוד/ לעקוץ בהרצליה שוב. סמטאות נתניה הולמות אותך יותר". בהמשך כתבה הנתבעת לתובעת מסרונים נוספים ובהם מסרים בעלי תוכן של איום למצות הליכים לקבלת כספה חזרה, תוך שהיא מסיימת במילים: "בקיצור יקרה, חבל שנגרר להשתלחות ארוכה ומתישה שבסופה תאלצי לשלם גם את החלק היחסי בעסקה וגם את הוצאות המשפט וגם תמצאי ששם רע, בייחוד בעסק כמו שלך, הוא כאש בשדה קוצים. תופתעי ללמוד עד כמה כתיבתי וויראלית כשאני חפצה בכך. קחי לך יומיים, מניחה שמחר כבר יגיע המכתב ממשרדו של בעלי, ועצרי לחשוב האם העניין שווה לך את זה".
3. לאחר הדברים הללו, פרסמה הנתבעת, ביום 4.6.2023, את הפרסומים מושא כתב התביעה ברשת הפייסבוק. מדובר בארבעה פרסומים – שלושה פרסומים זהים כמעט אחת לאחת שפורסמו בשלוש קבוצות פייסבוק שונות: קבוצת "אמהות הרצלייניות", קבוצת "קהילת השוות של הרצליה", וקבוצת "קדימה צורן עסקים" (להלן יחד: הפרסום בקבוצות); ופרסום נוסף שבוצע בעמוד הפייסבוק העסקי של התובעת.
4. וזו לשון הפרסום שבוצע בקבוצת אמהות הרצלייניות:
"רואה כאן לא מעט חיפושים של קוסמטיקאיות טובות / טיפולי פנים למיניהם / הסרות שיער וכו' ונותנת המלצות בשמחה כשיש. מצד שני, מה עושה כשבוער בגרון סיפור נוכלות בדיוק בענף הזה של נותנת שירות שממשיכה לפרסם עצמה פה ובמקומות אחרים וכבר חויבה על ידי ערכאות משפטיות להכיר בעוולותיה? לכתוב משהו? להזהיר? הרי יש חוקי קבוצה דיי ברורים בעניין... אכתוב רק זאת ומקווה שלא אעבור אף איסור: יש בהרצליה שרלטנית אמיתית בתחום, שאני אישית ועוד כמה מכרות נפגענו ממנה קשות, כלכלית ונפשית. לא אכנס לפרטיי המקרה מטעמים ברורים וגם לא אמסור את שמה (שאותו מסרתי למנהלת הקבוצה על מנת שתוכל לוודא ולאשר את פרסומיה בזהירות בעתיד) אבל בכל זאת חשוב לזכור בהקשר לקבוצה הזו ולאחרות: אם את מחפשת נותנת שירות בענף הנ"ל אנא בדקי את ההמלצות שאת מקבלת פה ובמקומות אחרים. בדרך כלל קל מאוד לזהות שיש אותן שתיים – שלוש קרובות משפחה או סתם "שותפות לפשע" שממשיכות להמליץ ולפמפם את אותו השם ולעיתים גם אותה בעלת עסק עצמה. מניסיון, קוסמטיקאיות טובות (ויש כמה כאלה בעיר) לא זקוקות להמלצות מוזמנות ושומרות על פאסון מקצועי בקבוצות כאלה. הלקוחות המרוצות (שהן יותר מאותן שתי מכרות) כבר עושות את העבודה לבד".
פוסטים דומים פורסמו כאמור באותו יום גם בקבוצת "קהילת השוות של הרצליה" ובקבוצת "קדימה צורן עסקים". ההבדל העיקרי בין הפרסומים בשתי קבוצות אלו לפרסום בקבוצת "אמהות הרצלייניות" הוא שהתיבה המופיעה בפרסום בקבוצת "אמהות הרצלייניות" לאחר המילים "לא אכנס לפרטיי המקרה מטעמים ברורים" (דהיינו המלל: "וגם לא אמסור את שמה (שאותו מסרתי למנהלת הקבוצה על מנת שתוכל לוודא ולאשר את פרסומיה בזהירות בעתיד)") אינה מופיעה בפרסום כפי שבוצע בשתי הקבוצות האחרות. אעיר, כי קיימים הבדלים קלים נוספים (כגון החלפת המילה 'שרלטנית' ב'רמאית' עליה שם ב"כ התובעת את הדגש בדיון והחלפת העיר הרצליה בנתניה בקבוצת "קדימה צורן עסקים") אולם לא מצאתי שיש להם חשיבות.
5. וזו לשון הפרסום שפרסמה הנתבעת בדף הפייסבוק העסקי של התובעת, הנושא את השם "פלמינגו קליניק – בהנהלת מירב טל" (כנראה מכיוון שהפרסום בוצע במקום המיועד להשארת המלצות או ביקורות, הוא נושא את הכותרת: "לא ממליצה על 'פלמינגו קליניק – בהנהלת מירב טל'"):
"אישה כל כך אגרסיבית. כל מפגש איתה היה כל כולו על טהרת המכירה, תוך שימוש בטקטיקות הכי נמוכות שיש ("נעים לך להסתובב עם העור הזה?", "בא לי לגרד לך את כל הפרצוף", ו"בכמה אלפי שקלים את תודי לי כל החיים"). לבסוף כשהצליחה למכור סדרת טיפולים החליטה לעבור לעיר אחרת וכשביקשתי החזר יחסי על הטיפולים שנותרו מכיוון שאין לי אפשרות להגיע לקליניקה החדשה ואם לומר את האמת גם לא רצון להמשיך, המענה היה נוראי: עלבונות, איומים ולבסוף טריקת טלפונים. והמוצרים מחוללי הפלאים שהובטחו? ובכן, אמרו לי אתן שהרי כל אישה בעלת השכלה מינימלית בטיפוח העור תדע את התשובה: האם לבעלת עור שמנוני ואקנתי יש לתת לחויות לעור יבש ובוגר, חומצה הילארונית ורטינול? איך אמרה לי קוסמטיקאית אחרת על מה שרכשתי? "מישהי פה החליטה לרוקן מדפים. כנראה ידעה שהולכת לסגור". בקיצור, שומרת נפשה, פניה וכספה, תרחק".
6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בכל הנוגע לפרסומים בקבוצות ולהידחות בכל הנוגע לפרסום בדף הפייסבוק של התובעת, ולהלן נימוקיי.
הפרסום בקבוצות
7. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הפרסומים שפורסמו בקבוצות – הכוללים כינוייה של התובעת "שרלטנית" או "רמאית" (לפי הקבוצה); טענה כי "חוייבה ע"י ערכאות משפטיות להכיר בעוולותיה"; תיאורה כמי שהנתבעת אישית "ועוד כמה מכרות נפגענו ממנה קשות, כלכלית ונפשית"; ועוד – עלולים לפגוע בשמו הטוב של מי שהדברים נאמרו לגביו וככאלו מהווים פרסום לשון הרע.
אלא, שבפרסומים שביצעה הנתבעת בקבוצות אין כל אזכור לשמה של התובעת או לכל פרט מזהה אחר אודותיה.
אין חולק, כי על מנת להטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע, על התובע להוכיח כי נמעני הפרסום והאדם הסביר הנחשף אליו מזהים את הפרסום עם התובע (כאשר בהקשר זה קובע סעיף 3 לחוק כי אין נפקא מינה אם התייחסותה של לשון הרע לאדם משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות או מקצתן מזה ומקצתן מזה).
המשמעות היא, שאין מקום להטלת אחריות על הנתבעת בגין פרסום לשון הרע אלא אם ייקבע כי הנתבעת לא הסתפקה בפרסומים המצוטטים לעיל בקבוצות, אלא הוסיפה והביאה לידיעת נמעני הפרסום או מי מהם, את העובדה שהדברים מתייחסים לתובעת; או כי הייתה אפשרות סבירה אחרת כלשהי לזיהוי הפרסומים עם התובעת.
8. הנטל להוכיח את הפרסום – לרבות התייחסותו לנפגע, תפוצתו והיקפו – מוטל על התובע.
בענייננו, התובעת הודתה שלא קיבלה כל פנייה ממי ממכרותיה בקשר לפרסום, ואין לה כל ראייה לכך שמישהי מהנשים החברות בקבוצות בהן בוצעו הפרסומים או שנחשפו לפרסום זיהתה כי הפרסום מתייחס אליה. התובעת ביקשה להסיק, מתוך דברי הנתבעת עצמה והתנהלותה, כי הנתבעת מסרה את פרטי התובעת למי מנמענות הפרסום, אשר פנו אליה באופן פרטי בעקבות הפרסום.
ואכן, כפי שאפרט מייד, התמונה העולה ממכלול הראיות שהונחו לפניי מעלה, כי המסקנה כי הנתבעת אכן שיתפה נשים שפנו אליה באופן פרטי גם בפרטי התובעת ובעובדה שהפרסום מתייחס אליה, מסתברת יותר מן המסקנה שלא עשתה כן. במצב דברים זה, הוכח במאזן ההסתברויות כי אכן הנתבעת פרסמה לשון הרע אודות התובעת, באופן המצדיק הטלת אחריות על פי החוק.
9. האינדיקציה המשמעותית ביותר לכך שהנתבעת שיתפה את נמענות הפרסום או מי מהן בפרטי התובעת, היא העובדה שהנתבעת עצמה הודתה, בתכתובת שניהלה עם התובעת ביישומון ווטסאפ, כי היו אליה פניות בפרטי לקבלת פרטי התובעת. כך, ביום 5.6.2023, למחרת הפרסום בקבוצות, כתבה הנתבעת לתובעת כך:
"ובהמשך לענייננו מעדכנת: בקבוצות המרכזיות של הרצליה כבר לא תוכלי לפרסם, בקרוב גם בנתניה, התביעה בדרכה, אלפי נשים נחשפו לסיפור ועשרות פנו אליי בפרטי כדי לקבל את שמך. להמשיך? כי את יודעת איך זה עובד עם שם רע בתחום שלך. אם הצלתי אישה אחת מציפורנייך עשיתי את שלי".
הנתבעת טענה, כי הדברים הללו אינם משקפים את המציאות, והיא כתבה אותם כדי להתרברב ולטעת אצל התובעת את הרושם שאינה חסרת אונים למולה, כאשר לאמיתו של דבר לא פנתה אליה אף אישה לקבלת פרטי התובעת.
הטענה שהנתבעת כתבה לתובעת דברים שאינם אמת, רק כדי לגרום לה להחזיר לה את כספה, אינה מופרכת והיא מתיישבת גם עם דברים נוספים שכתבה הנתבעת לתובעת, הגם שאינם נכונים, כדי להניעה לפעול באופן הרצוי לנתבעת (לרבות האמירה כי נשלח אל התובעת מכתב ממשרדו של בעלה של הנתבע, ברמיזה לכך שהוא עורך דין, והאמירה כי "התביעה בדרך").
אלא, שלהשקפתי, הנטל להוכיח שאכן כך היה חל על הנתבעת, המבקשת כי בית המשפט יסיק מסקנה הפוכה לדברים הברורים שכתבה, ובענייננו, בהתחשב במכלול המארג הראייתי שהונח לפניי, מצאתי כי המסקנה שהדברים אכן היו כפי שכתבה הנתבעת מסתברת יותר מהמסקנה שהדברים נכתבו מן השפה ולחוץ.
10. כך, עיון בהשתלשלות ההתכתבות בין הצדדים מעלה, כי בטרם פרסמה את הפרסומים בקבוצות, איימה הנתבעת על התובעת כי תפרסם אודותיה לשון הרע ברשת ("בינתיים ניתן לאלוהי הפייסבוק והרשת לעשות את שלהם"), וסמוך לאחר הפרסום כתבה לה את ההודעה המצוטטת לעיל, ובה אמירה כי עשרות נשים כבר פנו אל הנתבעת כדי לקבל את פרטי התובעת.
הנה כי כן, הנתבעת איימה מראש על התובעת כי תוציא דיבתה ברשת, ולאחר מכן מימשה את איומיה, ועדכנה אותה בדבר בדיעבד. דברים אלו מלמדים על כוונתה של הנתבעת לפגוע בתובעת, וברור, כי מטרה זו לא הייתה מושגת אלמלא שיתפה הנתבעת את נמענות הפרסום או מי מהן בפרטי התובעת.
11. על כך יש להוסיף, כי מלשון הפרסום ומעדותה של הנתבעת לפניי ניתן ללמוד, כי הסיבה המרכזית שבעטיה לא פורסמו פרטי התובעת כבר בפרסום עצמו היא העובדה שכללי הקבוצה אינם מאפשרים זאת.
כמצוטט לעיל, התובעת עצמה פתחה את הפרסום בהצגת מעין דילמה לכאורה עימה היא מתמודדת, כאשר "בוער בגרון" לספר על סיפור הנוכלות כביכול של התובעת, והיא מתלבטת אם לכתוב משהו או להזהיר, כי "הרי יש חוקי קבוצה דיי ברורים בעניין". בהמשך לכאורה הוכרעה הדילמה בדרך של מסירת אזהרה כללית, תוך שהיא מציינת שהיא מקווה שאין בכך כדי להפר את כללי הקבוצה ("אכתוב רק זאת ומקווה שלא אעבור אף איסור"), ולמען הסר ספק מוסיפה כי "לא אכנס לפרטיי המקרה מטעמים ברורים", כאשר בפרסום בקבוצת "אימהות הרצלייניות" הוסיפה "וגם לא אמסור את שמה (שאותו מסרתי למנהלת הקבוצה על מנת שתוכל לוודא ולאשר את פרסומיה בזהירות בעתיד)".
מדברים אלו ניתן ללמוד כי הנתבעת חפצה לשתף במלוא הפרטים אך לא עשתה כן בשל כללי הקבוצה. יתרה מכך, מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת כי לשון הפרסום "מזמינה" את הקוראות המעוניינות בכך לפנות אל הנתבעת, באופן פרטי ולא בקבוצה, על מנת לקבל את פרטי התובעת, אף כי הדבר לא נרשם במפורש. נראה, כי כך מפרשת את הפרסום הקוראת הסבירה, ולכן סביר כי בעקבות פרסום זה פנו אל הנתבעת אי אלו נשים על מנת לברר במי מדובר, כפי שאכן אישרה הנתבעת שהיה בהודעה ששלחה לתובעת למחרת.
עוד יש לציין, כי בעדותה לפניי, כאשר שאל אותה ב"כ התובעת מדוע הסירה את השורה האמורה בפרסום שביצעה בשתי הקבוצות האחרות, השיבה הנתבעת כי "ספציפית בקבוצת אימהות הרצלייניות יש חוקי פורמט ברורים שכתובים בעמוד הראשי שלא מוסרים" (עמ' 25 ש' 25-26) ובהמשך אף אישרה כי עוד בטרם פורסמה הרשומה, היא נדרשה לעבור אישור ע"י מנהלת הקבוצה, וזו "עוד לפני שאישרה אמרה לי שחשוב שיהיה ברור חד משמעית שלא אחשוף את שמה" (עמ' 26 ש' 9-12).
לשאלה "יכול להיות שכללי הקבוצה הם שמנעו ממך לכתוב את שמה?" השיבה הנתבעת: "בוודאי שאדם שנעשה לו עוול.. ירצה לצאת לרחוב ויצעק את העוול שעשו לו... אתה שואל אם בתהומות ליבי רציתי? רציתי. אבל לא עשיתי את זה בסוף" (עמ' 25 ש' 28-31).
מדברים אלו עולה לטעמי כי המסקנה שהנתבעת אכן רצתה לפרסם את פרטי התובעת ונמנעה מלעשות כן רק על מנת שלא להפר את כללי הקבוצה, מסתברת יותר מטענתה כי כלל לא רצתה לפרסם את פרטי התובעת, אלא רק להזהיר נשים מלהסתמך על המלצות לא אמיתיות.
12. עוד יש להוסיף בהקשר זה, כי למעשה, היה בידי הנתבעת להציג מסמכים ותדפיסים, מתוך חשבון הפייסבוק שלה, על מנת לשלול את הטענה שהיו אליה פניות באופן פרטי לקבלת פרטי התובעת, אך היא נמנעה מלעשות כן. במאמר מוסגר יוער, כי לאחר דיון שהתנהל בעניין במהלך דיון ההוכחות, אישרו בסופו של דבר הן הנתבעת והן בא כוחה, כי אין מניעה טכנית להציג תמונה שתשקף את הפניות שהיו אל הנתבעת בסמוך לאחר הפרסום, ואשר לכל הפחות תלמד על התכתובות שניהלה בסמוך לאחר הפרסום עם אנשים אשר לא התנהלו בינה לבינם תכתובות נוספות במועדים מאוחרים יותר (ראו עמ' 29-31 לפרוטוקול). הנתבעת ובא כוחה טענו כי יכול ויהיה בכך כדי לפגוע בפרטיותה של הנתבעת, ואין ספק שיש ממש בטענה זו, אולם דומה כי על פגיעה אפשרית כזו ניתן היה להתגבר בנקיטת אמצעים מתאימים, וביצוע השחרות ומחיקות במידת הצורך.
הצדק עם בא כוחה המלומד של הנתבעת, כי מתבקש היה כי דרישה כזו תעלה במסגרת ההליכים המקדמיים מצד התובעת, שכפי שציינתי לעיל הנטל עליה להוכיח את הפרסום ואת היקפו. ואולם, בהתחשב בכך שהנתבעת עצמה היא שביקשה לשכנע שדברים שכתבה לתובעת בסמוך לאחר הפרסום, ולפיהם אכן היו אליה פניות בנושא, אינם נכונים, סברתי, כי ככל שמבקשת הנתבעת לשכנע כי הדברים שהיא אומרת כעת (להבדיל מאלו שנכתבו בזמן אמת) הם הנכונים, מצופה כי תציג את הראיות להוכחת טענה זו, המצויות בשליטתה.
13. העולה מן המקובץ:
הנתבעת פרסמה רשומה (פוסט), הכוללת דברים המהווים לשון הרע אודות התובעת, בשלוש קבוצות שונות בפייסבוק, מבלי שניתן להבין מתוך הפרסום כי התובעת היא מושא הפרסום.
בהודעה ששלחה לתובעת, ציינה הנתבעת עצמה כי בעקבות הפרסום בקבוצות, פנו אליה באופן פרטי כמה עשרות נשים (מבין עשרות האלפים החברות בשלוש הקבוצות) וביקשו את פרטי התובעת.
בהודעה זו, ובהודעות ששלחה לתובעת לפניה, איימה הנתבעת על התובעת כי אכן תוציא דיבתה ברשת, תוך התרברבות שכתיבתה עלולה להיות "ויראלית" ורמיזה כי השמועה בגנותה של התובעת תתפשט כאש בשדה קוצים.
בנסיבות אלו סברתי, כי עובר הנטל לנתבעת להביא ראיות לסתור את ההנחה העולה מדברים אלו לפיה אכן פנו אל הנתבעת עשרות נשים בפרטי וביקשו לקבל את שמה התובעת ואף קיבלו אותו.
אלא שמן הראיות עלו דברים שדווקא היה בהם כדי לחזק את ההנחה כי הדברים היו אמת, לרבות העובדה שניתן היה להבין מתוכן הפרסום ומעדותה של הנתבעת, כי הסיבה שבעטיה לא נרשמו פרטי התובעת בפרסום עצמו היא העובדה שהדבר אסור על פי כללי הקבוצה. נקודה זו אף מתחדדת נוכח ההבדלים בין נוסח הרשומה כפי שפורסם בקבוצת "אמהות הרצלייניות" (שם כללי הפורמט נוקשים יותר והפוסט צריך לעבור אישור מקדים של מנהלת הקבוצה טרם אישורו, וזו התנתה את אישורה בכך שבשום אופן אין למסור את שמה של התובעת) לבין שתי הקבוצות האחרות.
נוסף על כך, ראיות נוספות אשר יכול והיה בהן כדי להוכיח את טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה ובעדותה לפניי, כאילו כלל לא היו אליה פניות בעקבות הפרסום ובקשר אליו, ואשר מצויות בשליטתה של הנתבעת – לא הוצגו על ידיה, באופן שעשוי לחזק את המסקנה כי אכן היו אליה פניות כאמור.
במצב דברים זה, אני סבורה כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התייחסותו של הפרסום לתובעת אכן הובאה לידיעת חלק מנמענות הפרסום, אשר פנו אל הנתבעת בעקבותיו על מנת לברר את פרטי התובעת.
14. אשר להיקף התפוצה המסתברת של התייחסות הפרסום לתובעת, נראה כי ניתן להניח שמדובר, לכל היותר, בעשרות בודדות של נשים שנחשפו לפרטי התובעת, וזאת בהינתן כי הנתבעת עצמה נקבה בציון "עשרות", והגם שקבעתי שהוכח במאזן ההסתברויות כי אין מדובר בדברים שבדתה מליבה כדי להניא את התובעת לפעול כפי שחפצה, הרי שלא ניתן לשלול את האפשרות כי הגזימה את המספר לצורך כך.
גם העובדה שדבר התייחסותו של הפרסום אליה לא הובא לידיעת התובעת ע"י אף אחת מעשרות אלפי הנשים החברות בקבוצות ונחשפו אליו, מחזקת את המסקנה כי הדברים לא הובאו לידיעת ציבור רחב מאוד של נשים, שכן סביר להניח כי אילו כך היה, היו הדברים מגיעים לידיעתה של התובעת בדרך זו או אחרת.
תמיכה נוספת למסקנה שמדובר בלא יותר ממספר עשרות בודדות של פניות שהיו אל הנתבעת בעקבות הפרסום, נלמדת גם מכמות התגובות שהיו לכל אחד מהפרסומים, אשר עמדה על עשרות בודדות (47 בקבוצת "אמהות הרצלייניות" ו-14 בקבוצת "קהילת השוות בהרצליה", נכון למועד הדפסת הרשומה כפי שצורפה לכתב התביעה), המעידה שהעניין שגילו חברות הקבוצות (המונות כאמור עשרות אלפי חברות במצטבר) לא היה רב.
עוד יש לציין, כי בכל מקרה, גם לשיטתה של הנתבעת עצמה, לכל הפחות את מנהלת קבוצת "אימהות הרצלייניות" שיתפה הנתבעת בפרטיה המלאים של התובעת, כך שבכל מקרה, גם על פי גרסתה שלה, הובא הפרסום, בצירוף העובדה שהוא מתייחס לתובעת, לידיעתה של זו, ודי בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת בגין פרסום לשון הרע.
15. ב"כ הנתבעת טען, כי הטענה שהיו פרסומים נוספים, בהם הובאו לידיעת מי מנמענות הפרסום המקורי פרטי התובעת, היא טענה שלא הועלתה ע"י התובעת בכתב התביעה אלא ע"י בית המשפט עצמו, והיא מהווה הרחבת חזית, שכן מדובר בפרסומים נפרדים אשר לא נזכרו בכתב התביעה ולא הוגשה תביעה ביחס אליהם. אין בידי לקבל טענה זו.
הפרסום המהווה לשון הרע אודות התובעת הוא אותה רשומה שפורסמה בשלוש קבוצות שונות, בנוסח דומה, אף שאין מפורטים בה פרטים העלולים לזהות את התובעת. העובדה שהקישור בין הפרסום המקורי אל התובעת נעשה בהודעות נפרדות ששלחה הנתבעת למי מנמענות הפרסום שפנתה אליה אינה עולה כדי פרסום נפרד, אלא מהווה, כלשונו של סעיף 3 לחוק, נסיבה חיצונית המלמדת על התייחסותו של הפרסום לתובעת. אין מדובר, אפוא, בהרחבת חזית, שכן הפרסום המקורי הוא זה שבגינו הוגשה התביעה, ואילו העובדות הנוספות רלוונטיות להוכחת היקף תפוצת התייחסותו של הפרסום הדיבתי אל התובעת.
16. אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי הפרסום מהווה ביקורת צרכנית לגיטימית, וחוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.
כפי שאפרט מייד ביחס לפרסום הרביעי (הפרסום בדף העסקי של התובעת), המהווה להשקפתי ביקורת צרכנית לגיטימית שאין מקום להטלת אחריות בגינה – מקובלת עליי עמדת הנתבעת כי באופן עקרוני גישתו של בית המשפט כלפי ביקורות צרכניות ברשת היא ליברלית ומכילה יותר, ונראה כי גבולות חופש הביטוי שיש לאפשר במסגרתו של פרסום כזה רחבים יותר. אלא, שדברים אלו אמורים מקום בו מדובר בשיתוף בחוויה צרכנית אותנטית, במסגרת המתאימה לכך, המשקף את דעתו של הלקוח ותחושותיו, ואין מפורטים בו פרטים עובדתיים שאינם נכונים. בכל הנוגע לפרסום שביצעה הנתבעת בקבוצות, נחצו גבולות אלו.
ראשית, בפרסום נעשה שימוש במילים קיצוניות כגון "שרלטנית" או "רמאית" ואזכור התובעת כמי שסיפור הנוכלות שלה "שורף בגרון", מבלי שהונח בסיס אמיתי למעשה מרמה כלשהו שעשתה התובעת. שנית, שזורות בפרסום מספר אמירות אשר התבררו עובדתית כלא נכונות. כך, האמירה כי התובעת "כבר חוייבה בערכאות משפטיות להכיר בעוולותיה", שנועדה לכאורה ליתן משנה תוקף לטענה בדבר נוכלותה של התובעת - התבררה כחסרת שחר לחלוטין. טענות הנתבעת, במהלך החקירה הנגדית, כאילו אי אילו לקוחות של התובעת אותן פגשה באקראי שיתפו אותה כביכול בכוונתן לנקוט הליך משפטי – היו כבושות ובלתי משכנעות בעליל, ואין ספק כי נולדו במהלך החקירה הנגדית בניסיון להצדיק בדיעבד את הדברים. הוא הדין ביחס לטענה שהנתבעת אישית ועוד כמה מכרות נפגעו קשות, כלכלית ונפשית, ממעשי התובעת – אמירה שאף היא נועדה ליתן משנה תוקף לטענות הנתבעת ביחס לתובעת והיא לא הוכחה ולו בדוחק.
במצב דברים זה, אני סבורה כי הפרסום בקבוצות חורג מגדרי ביקורת צרכנית לגיטימית הראויה להגנה, ויש מקום להטיל בגינו אחריות בלשון הרע.
17. אשר לגובה הפיצוי אותו ראוי לפסוק לטובת התובעת בגין פרסומים אלו.
המדובר למעשה בפרסום אחד שבוצע באותו יום בשלוש קבוצות פייסבוק, אשר אין חולק כי מונות במצטבר עשרות אלפי חברות. מכל מקום, כפי שהבהרתי בהרחבה לעיל, היקף התפוצה הרלוונטי אינו כמות הנשים שנחשפו לפרסום אלא כמות הנשים שזיהו את הפרסום עם התובעת, אשר כאמור לעיל לא ניתן לבסס את המסקנה כי עולה על עשרות בודדות, מעבר למנהלת הקבוצה.
על כך יש להוסיף, כי הטענה שהעלתה התובעת, לראשונה בדיון לפניי, כאילו בעקבות הפרסום הוצאה מן הקבוצות, לא הוכחה. אף לא הוכח שנגרם לתובעת נזק קונקרטי בדמות לקוחה זו או אחרת אשר עזבה אותה בעקבות הפרסום.
המדובר בפרסום ברשת, אשר מטבע הדברים "חיי המדף" שלו קצרים, בקבוצות אשר בכל אחת מהן חברות אלפי נשים, כך שסביר להניח כי קצב הפרסומים הוא כזה שהפוסט אותו פרסמה הנתבעת "טבע" במהירות יחסית בים ההודעות האחרות ולא הותיר חותם משמעותי. כך או כך, אין חולק כי הפרסומים הוסרו ע"י הנתבעת ימים אחדים לאחר שהועלו לרשת, לאחר שהתובעת השיבה לה את כספה, וכנזכר לעיל מכמות התגובות ניתן ללמוד כי הפרסומים לא עוררו הדים משמעותיים.
לחומרה יש לציין את העובדה שכעולה מן המפורט לעיל נראה כי הפרסום בוצע בכוונת זדון, לאחר שהנתבעת איימה על התובעת שתכפיש את שמה הטוב אם לא תשיב לה את כספה, ומימשה את איומיה.
במצב דברים זה, בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובסכומים הנפסקים במקרים דומים, מצאתי להעמיד את הפיצוי שייפסק לטובת התובעת בגין הפרסום בקבוצות על סך של 18,000 ₪.
הפרסום בדף הפייסבוק העסקי של התובעת
כאמור, הפרסום הרביעי הוא פרסום אותו פרסמה הנתבעת בדף הפייסבוק העסקי של התובעת, הנושא את השם "פלמינגו קליניק – בהנהלת מירב טל", פרסמה לשון הרע אודות התובעת, באופן המצדיק הטלת אחריות על פי החוק.
אין ספק, כי הביקורת אותה השאירה הנתבעת בעמוד זה הייתה נוקבת ואף בוטה. הנתבעת ציינה, כי התובעת הייתה אגרסיבית כלפיה, דיברה אליה בצורה מעליבה ומשפילה, "דחפה" לה מוצרים שלא התאימו כלל לעור פניה, ועוד. הפרסום מסתיים במילים: "בקיצור, שומרת נפשה, פניה וכספה, תרחק".
אלא, שהעובדה שמדובר בביקורת צרכנית אותנטית, אשר פורסמה במקום המיועד לכך בדף הפייסבוק העסקי של התובעת, ובמסגרתה שיתפה הנתבעת – גם אם במילים בוטות וחריפות – אודות החוויה האישית שלה מהשירות שקיבלה – מצדיקה, כפי שציינתי לעיל, התייחסות מיוחדת.
אציין, כי הרכיבים העובדתיים בפרסום הם כאלו שהיה להם עוגן בראיות שנשמעו לפניי. כך, התובעת עצמה אישרה, שאמרה לנתבעת דברים דומים לאלו שצוטטו בפרסום (אמירות כגון: "נעים לך להסתובב עם העור הזה?", "בא לי לגרד לך את כל הפרצוף"; ראו עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 2-4) . התובעת אף אישרה בעדותה, כי סברה שבשל מצב העור של הנתבעת, סירבה לעשות לה טיפול פנים, אלא אם תיכנס לתהליך ממושך ויקר של מספר טיפולים ותרכוש חומרים מתאימים (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 4 ש' 6). אין לשלול את האפשרות, שדברים אלו נחוו ע"י הנתבעת כהפעלת לחץ לרכוש מוצרים אלו או אחרים ולהוציא סכומי כסף ניכרים על טיפול ארוך ויקר. בהקשר זה יוער, כי אמנם בתכתובות ביישומון ווטסאפ לא העלתה הנתבעת טענות דומות, אולם ניתן להבין מן התכתובות כי הדברים עלו בשיחת הטלפון שהתנהלה בין הצדדים (ראו הודעת התובעת מיום 25.5.2020 בה הדפה את הטענות, שכנראה הושמעו בשיחה טלפונית).
18. כפי שנקבע לא אחת, הרשת הפכה "כיכר העיר" החדשה, וככזו, היא משמשת פלטפורמה להחלפת דעות וחוויות באופן שיש לו ערך ציבורי חשוב וראשון במעלה. לפיכך, הכירה ההלכה הפסוקה בכך, שקיים אינטרס ציבורי בשיתוף צרכני ברשת, של חוויות חיוביות ושליליות, על מנת שהמשתמשים האחרים ברשת ייצאו נשכרים משיתוף זה, ולפיכך קיימת חשיבות להגן על חופש הביטוי של הצרכנים המשתפים בביקורת צרכנית, ויש להישמר שלא להצר את צעדיהם באופן שיהיה בו משום אפקט מצנן שיפגע בשיתוף שיש בו, כאמור, תועלת ציבורית בלתי מבוטלת.
19. לא למותר להוסיף, כי אף התובעת עצמה, בעדותה לפניי, לא סברה כי יש טעם לפגם בפרסום זה, והיא חזרה וציינה כי "זכותה" של הנתבעת להביע את דעתה אודות השירות שקיבלה, גם אם דעתה של התובעת אינה נוחה מכך, וכי לא בשל כך הוגשה התביעה (ראו, למשל, עמ' 5 ש' 17-19; עמ' 13 ש' 33 ואילך).
ואכן, בענייננו, אני סבורה כי הביקורת שכתבה הנתבעת, במקום המיועד לכך בדף הפייסבוק העסקי של התובעת, הגם שנכתבה במילים חריפות, שיקפה את החוויה האישית שלה, וככזו היא ראויה לשיתוף וחוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, ולפיכך דין התביעה בגינה להידחות.
סוף דבר
20. אני מקבלת את התביעה בגין שלושת הפרסומים שביצע הנתבעת בקבוצות הפייסבוק כמפורט לעיל, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגינם פיצוי בסך 18,000 ₪.
אני דוחה את התביעה בגין הפרסום בדף הפייסבוק העסקי של התובעת.
הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין האגרה כפי ששולמה וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪. בפסיקת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון גם את העובדה שנוהל הליך שלם ומלא, את הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום ואת האופן בו ניהלו הצדדים את ההליך.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י"ט שבט תשפ"ד, 29 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
כרמית בן אליעזר