בית משפט לענייני משפחה בחדרה
תלה"מ 65400-05-20 אלמוני נ' פלונית
תלה"מ 41722-06-20 פלונית נ' אלמוני
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובע בתלה"מ 65400-05-20
ונתבע בתלה"מ 41722-06-20
אלמוני ת"ז ——-
ע"י ב"כ עו"ד ענבל אפשטיין כידרה
נגד
נתבעת בתלה"מ 65400-05-20 ותובעת בתלה"מ 41722-06-20
פלונית ת"ז —–
ע"י ב"כ עו"ד וחיד עותמאן
פסק דין
הצדדים הם בני זוג בשנות ה-- וה--- לחייהם, ללא ילדים משותפים.
עבור האיש אלו הם נישואיו השניים, ומהנישואין הראשונים יש לו שלושה בנים.
במהלך חיי הנישואין בנו הצדדים יחד בית מגורים על קרקע הרשומה על שם האיש. בשלב מסוים האיש חתם על הסכם מתנה לפיו הוא מעניק את בית המגורים ואת שטח הקרקע עליו בנוי בית המגורים לאישה. לאחר מספר חודשים מסר האיש הודעה על ביטול הסכם המתנה לעורך הדין שערך את ההסכם, אך לא מסר הודעה לאישה, ולאחר מכן חתם על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו העניק את הקרקע לבניו אשר שילמו את המיסים ונרשמה הערת אזהרה על שמם.
לאחר שנודע לאישה על רישום הערת האזהרה על שם בניו של האיש היא רשמה הערת אזהרה על שמה.
בנסיבות אלו ועל רקע זה האיש הגיש תביעה כנגד האישה לביטול הסכם המתנה (תלה"מ 65400-05-20), והאישה הגישה תביעה הצהרתית כנגד האיש לפיה הסכם המתנה בתוקף (תלה"מ 41722-06-20). אדון בשתי התביעות יחדיו.
למען הסדר הטוב, התובע בתלה"מ 65400-05-20 שהוא הנתבע בתלה"מ 41722-06-20 יקרא להלן בשתי התביעות "האיש" והנתבעת בתלה"מ 65400-05-20 שהיא התובעת בתלה"מ 41722-06-20 תקרא להלן בשתי התביעות "האישה".
רקע עובדתי
1. הצדדים נישאו בשנת 1995 כאשר האישה הייתה רווקה (עמ' 48, ש' 15), והאיש היה אלמן ואב לשלושה בנים מנישואיו הראשונים: ----- ("נ"), --------- ("ס") ו------- ("ע").
2. האיש הוא בעלים של 1/6 חלקים משטח של 44,301 מ"ר בגוש ----- חלקה 10 ב-----, שהם שטח של 7,383.5 מ"ר ("חלקה 10"). על חלקה 10 בנוי בית מגורים אותו בנו הצדדים יחדיו ובו הם מתגוררים יחד אף במהלך ההליכים ("בית המגורים").
3. ביום 8.7.2012 חתם האיש אצל עו"ד מ.מ. על שני מסמכים: צוואה והסכם מתנה.
הסכם המתנה נערך ונחתם בין האיש כנותן המתנה לבין האישה כמקבלת המתנה, לפיו העביר האיש לאישה שטח של 500 מ"ר מזכויותיו בחלקה 10 כולל בית המגורים הבנוי עליה ("הסכם המתנה").
לאחר מכן חזר בו האיש מהמתנה וביום 13.5.2013 מסר במשרדו של עו"ד מ.מ. "הודעה על ביטול הסכם מתנה מיום 8.7.2012". במכתב האיש דורש לבטל את הסכם המתנה ואת הצוואה ("הודעת הביטול"). הודעת הביטול לא הובאה לידיעתה של האישה וככל הנראה דבר ביטול המתנה נודע לה אך בשנת 2019.
4. למחרת הודעת הביטול, ביום 14.5.2013 חתם האיש על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת בניו שבו העביר להם במתנה, בין היתר, את חלקה 10 וכן הגיש בקשה לרישום הערת אזהרה.
5. שלושה ימים לאחר מסירת הודעת הביטול למשרדו של עו"ד מ.מ., ביום 16.5.2013, נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על מלוא זכות הבעלות של האיש בחלקה 10, על שם שלושת בניו של האיש על פי יפוי כוח בלתי חוזר ("העסקה השניה").
6. לטענת האישה, בחודש 12/2019 נודע לה על הודעת הביטול, ולאחר מכן ביום 5.12.2019 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על שמה על זכויות הבעלות של האיש בחלקה 10.
כלומר, הערת האזהרה של האישה נרשמה לאחר רישומה של הערת אזהרה לטובת בניו של האיש על מלוא זכויותיו בחלקה 10.
7. לטענת האיש, הסכם המתנה בוטל, בין היתר, בשל עסקאות נוגדות וההבטחה הקודמת בזמן של המקרקעין לבניו ובשל התנהגות מחפירה של האישה. לטענת האישה, הסכם המתנה בתוקף.
8. ביום 10.1.2022 התקיים דיון הוכחות. האיש זימן לעדות את עו"ד מ.מ., עורך הסכם המתנה (עמ' 3 לפרוטוקול), והעיד בעצמו (עמ' 10 לפרוטוקול); יתר העדויות נשמעו במועד אחר כך שהעדויות נשמעו במפוצל.
ביום 24.1.2022 הוריתי על אי חיסיון הפרוטוקול, וציינתי שהפיצול בין העדויות אינו מצדיק את חסיונו מעיניי הצדדים אך יתכן שיהיה לפיצול העדויות משמעות מבחינת המשקל.
9. ביום 24.3.2022 נשמעו יתר ראיותיו של האיש ומטעמו העידו בניו: מר נ' (עמ' 28 לפרוטוקול), מר ע' (עמ' 33 לפרוטוקול) ומר ס' (עמ' 36 לפרוטוקול), וכן נשמעו ראיות האישה מטעמה העידה אחותה, גב' פ' (עמ' 40 לפרוטוקול), והיא עצמה (עמ' 45 לפרוטוקול).
בפתח דיון זה הוצגו שני מסמכים חדשים: תצהיר של האיש מיום 3.1.2010 ("התצהיר") והתחייבות לכאורה של האיש כלפי בנו ס' להעברת זכויות ללא תמורה מיום 14.7.2007 בנוגע לחלקה 10 בגוש ---- (אחר, יש"ש) ב----- (נ/2).
בהחלטה שניתנה במעמד הדיון לא התרתי את הגשת המסמכים (עמ' 27, ש' 26), וקבעתי כי החלטה תינתן לאחר חקירת העד שמצא את המסמך או לאחר הגשת בקשה מנומקת.
ב"כ האישה התנגד לחקור את העד כל עוד לא הוגש תצהיר המפרט את נסיבות המצאת המסמכים (עמ' 28, ש' 9). ביום 9.5.2022 ולאחר שהוגשה בקשה מנומקת התרתי את הגשת שני המסמכים החדשים, ונקבע מועד נוסף לחקירת האיש.
10. ביום 21.7.2022 ניתן לב"כ האישה צו ללשכת רישום המקרקעין בנוגע לרישום הערת האזהרה על שם בניו של האיש. ביום 21.8.2022 וביום 23.9.2022 ניתנו לב"כ האישה צווים ללשכת מיסוי מקרקעין בנוגע לעסקה שדווחה.
11. ביום 14.5.2023 התקיים דיון נוסף שבו נחקר האיש בנוגע למסמכים החדשים (עמ' 58 לפרוטוקול). סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.
דיון והכרעה
א. תביעת האיש לביטול הסכם המתנה בשל 'התנהגות מחפירה' של האישה עד היום
12. סעיף 6 לחוק המתנה , התשכ"ח-1968 ("חוק המתנה") קובע כי "בעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".
סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין") קובע שעסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נגמרה העסקה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.
סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב.
סעיף 5(א) לחוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
כלומר, התחייבות לתת מקרקעין במתנה טעונה מסמך בכתב.
13. נותן המתנה יכול לחזור בו מהמתנה לפי סעיפים 5(ב) ו-5(ג) לחוק המתנה:
13.1 סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".
בסעיף 7 להסכם המתנה הצהיר האיש , כי "...מתנה זו הינה מתנה סופית, בלתי חוזרת, ואינה ניתנת לביטול".
עורך הסכם המתנה הוסיף באותו סעיף כי הוא הסביר לאיש את "...משמעות הדברים לרבות האמור בסע' 5 ב לחוק המתנה, והוא מוותר בזאת על זכות חזרתו ממתנה זו".
האיש חתם על יפוי כוח בלתי חוזר שכמוהו כוויתור בכתב על הזכות לחזור מההתחייבות ליתן מתנה (ע"א 7323/18 בשר נ' בשר עמ' 5 (6.8.2020)).
כלומר, האיש חתם הן בגוף ההסכם והן ביפוי הכוח הבלתי חוזר על התחייבות בכתב שלא לחזור ממתן המתנה.
13.2 סעיף 5(ג) לחוק קובע כי "מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
בהתאם לפסיקה, סעיף זה חל אף אם נותן המתנה ויתר על זכות החזרה (ע"א 1516/99 לוי נ' חג'אזי , פ"ד נה(4) 767,730 (2001) ע"א 7156/06 צמח נ' גבאי (19.7.2009), תא (ת"א) 28110-04-22 סלאבו נ' חרזי (18.6.2023)).
כלומר, אם האיש הוכיח שהאישה התנהגה כלפיו "בהתנהגות מחפירה" הוא יהא רשאי בו לחזור מהמתנה על אף שוויתר על זכות החזרה.
14. בע"א 350/96 וייסר נ' שביט פ"ד נב(5), 797 (1999) נקבע בדעת רוב שיש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" ב"פרשנות רחבה המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה" (שם, עמ' 812), כדלהלן:
"אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן מתנה למקבל המתנה. לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה...די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה" (שם, עמ' 814).
15. לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה התנאי לזכות החזרה בשל "התנהגות מחפירה" הוא צידוק אובייקטיבי (מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 - פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי 385 (מהדורה שניה תשנ"ז)).
16. כמפורט בהמשך (דיון מעמיק בסוגיה זו יובא בפרק ג'.3 להלן), לא הוכחה התנהגות מחפירה של האישה כלפיי האיש עד למועד הודעת הביטול. התרשמתי כי יחסי הצדדים השתנו החל משנת 2019, לאחר שנודע לאישה על רישום הערת אזהרה על שם בניו של האיש (עמ' 48, ש' 34; עמ' 19, ש' 2).
נתתי דעתי לעמדת הרוב בפסיקה על פיה הפרשנות לביטוי "התנהגות מחפירה" היא רחבה ומקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, אולם מהספרות נלמד שעל בית המשפט לבחון גם אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן, ואם כך הדבר, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו (מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968- פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי 386 (מהדורה שניה תשנ"ז), תמ"ש (חי') 65308-06-21 מ.ב נ' ה.ב פסקה 18 (12.6.2023)).
במקרה שלפניי, האיש לא הודיע לאישה על הודעת הביטול וכוונתו לחזור בו מהמתנה (עמ' 19, ש' 7). אני סבורה שנקודת המשבר בשנת 2019 הובילה להתדרדרות היחסים בין האישה לבין האיש, בין האישה לבין ילדיו של האיש ובין כל אחד מהצדדים לבני משפחתו של הצד האחר (עמ' 44, ש' 18). מעדויות הצדדים עולה בבירור, כי התנהלות האיש, עת הסתיר מהאישה את כוונותיו והמשיך להתנהל עמה כרגיל, בחוסר תום לב, היא שתרמה תרומה משמעותית וייתכן שאף בלעדית, והובילה למצב כיום אשר האיש מתאר כ"התנהגות מחפירה".
האיש העיד כי היחס המחפיר אליו קיים עד היום (עמ' 64, ש' 1). האיש העיד כי הוא סובל מהאישה (עמ' 13, ש' 2) אך חי עמה מאחר שהוא רוצה לשמור על שמם הטוב (עמ' 13, ש' 4, 15). האיש העיד כי האישה "ביקשה לדבר עם אנשים למכור את הבית" ואמרה לו "לך לעזאזל" (עמ' 12, ש' 4), האיש העיד (אך לא הצהיר על כך) כי בן אחיה של האישה איים עליו שאם בית המגורים לא ינתן לאישה הבית יימכר למשפחות פשע (עמ' 12, ש' 6), וכי האישה עשתה לו פרצופים (עמ' 12, ש' 1) והתבטאה בצורה לא ראויה שצרמה את לבו כשאמרה לו "אתה תמות לפני שהיא תמות" (עמ' 13, ש' 8).
לטענת האיש, האישה "...מכרה את האוטו, ביקשה גירושין, ניתקה את הילדים ממני וגירשה אותם מהבית. ...כל הילדים לא מדברים איתה והיא לא הולכת אליהם" (עמ' 19, ש' 2) (עמ' 22, ש' 12). לדבריו, אין ביניהם יחס אינטימי (עמ' 19, ש' 16).
17. האישה העידה שהיא הפסיקה להגיע לאירועים משפחתיים (עמ' 49, ש' 15). אינני נדרשת לטענות בנוגע להתנהלות האישה לכאורה בזמן אשפוזו של האיש כמפורט בסעיפים 36-34 לתצהיר עדות ראשית של האיש שכן טענות אלו לא עלו בכתב הטענות ומדובר בהרחבת חזית אסורה (עמ' 10, ש' 23).
18. מהעדויות עולה, כי יחסי האישה עם ילדיו של האיש אינם טובים (עמ' 49, ש' 35 ,3; עמ' 51, ש' 27; עמ' 56, ש' 25; עמ' 40 ש' 1; עמ' 48, ש' 36). ניתן ללמוד מעדותה של האישה כי ילדיו של האיש ומשפחתם לא היו באים אליהם (עמ' 49, ש' 29) והיא לא הייתה מזמינה אותם לארוחה (עמ' 49, ש' 35), אך נראה כי היחסים בין האישה לבין ילדיו של האיש נובעים מהתנהלות הדדית.
אציין, כי איני סבורה כי יש ליתן משקל לעדותם של בניו של האיש לגבי ההתנהגות המחפירה מצד האישה לכאורה, מאחר שהם בעלי אינטרס ויחסיהם עם האישה אינם טובים, אך אף לגופו של עניין, לא מצאתי כי הדברים המיוחסים לאישה מבטאים התנהגות מחפירה ((עמ' 32, ש' 24); (עמ' 33, ש' 1); (עמ' 38, ש' 27); (עמ' 39, ש' 30); (עמ' 36, ש' 15)).
19. עם זאת, על אף הטענות והתיאור כאמור, מנגד, הצדדים מתגוררים יחד והאישה מבשלת, מנקה ומכבסת אף עבור האיש (עמ' 12, ש' 22, 24, 28, 31) (עמ' 49, ש' 19) ומשתתפת בתשלומי הוצאות הבית (עמ' 17, ש' 17).
לדברי האישה היא מדברת עם האיש רגיל, הם ישנים על אותה מיטה (עמ' 49, ש' 19), והיא משלמת את כל התשלומים לכלכלת הבית (עמ' 51, ש' 20).
האישה העידה כי היא מכבדת את האיש ומרחמת עליו (עמ' 56, ש' 19) ושהיחסים טובים על אף היחסים עם בניו (עמ' 56, ש' 17).
20. בין אם היחסים הם כפי שמתארת אותם האישה ובין אם לאו ההתנהלות המשותפת היומיומית משך כל השנים לא עולה בקנה אחד עם הטענה ל"התנהגות מחפירה" מצד האישה.
נתתי דעתי לכך שעל אף טענות האיש להתנהגות מחפירה מצד האישה משך מספר שנים (עמ' 13, ש' 15), תביעתו לביטול הסכם המתנה הוגשה כחמישה חודשים לאחר שהאישה רשמה הערת אזהרה על שמה, ואני סבורה שאף שיהוי זה יש בו כדי להחליש את הטענה בדבר "התנהגות מחפירה" והצביע על התנהלות האיש בחוסר תום לב.
21. לאור האמור, יאמר כבר בפתח הדברים (ודיון מעמיק בסוגיה יובא להלן), כי אני דוחה את הטענה כי האישה התנהגה לאיש בהתנהגות מחפירה ועל כן, האיש אינו רשאי לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה לאישה בהתאם להסכם המתנה מיום 8.7.2012.
ב. תוקפו של הסכם המתנה
ב.1. לא הוכח שהסכם המתנה נחתם בהעדר גמירות דעת
22. האיש טען בסיכומיו (סעיף 31) כי מלכתחילה לא הייתה לו גמירות דעת לחתום על הסכם המתנה. לטענת האישה, הסכם המתנה נחתם על ידי האיש מרצון חופשי וגמירות דעת, ונטל ההוכחה מוטל על האיש.
23. אינני סבורה כי האיש הוכיח טענתו בדבר "העדר גמירות דעת":
בעדותו מיום 10.1.2022 התרשמתי כי מדובר באדם צלול, מלומד ורהוט. במועד הדיון היה האיש בן 82 (עמ' 11, ש' 28) כשהסכם המתנה נערך כעשור קודם.
עורך הסכם המתנה, עו"ד מ.מ., העיד שהאיש הבין את משמעות הסכם המתנה (עמ' 9, ש' 12).
עו"ד מ' העיד על נסיבות חתימת הסכם המתנה ואופן מעורבותו של האיש, והעיד כי האיש מלכתחילה הגיע אליו לחתום על צוואה והסביר לו שהוא רוצה להבטיח שטח של חצי דונם ואת הבית המשותף לאישה (עמ' 4, ש' 9). עדותו של עו"ד מ' בעניין זה נתמכת אף בעדותו של האיש והתנהלותו ובעדות בניו.
האיש העיד כי נתן לאישה לבנות על האדמה הרשומה על שמו (עמ' 14, ש' 2); האיש העיד כי אף היום הוא מוכן לתת לאישה את הבית עד לאריכות ימיה אבל שלאחר מכן יחזור לבניו (עמ' 14, ש' 21).
מהתנהלותו של האיש ניתן ללמוד כי בעבר העניק אף לאשתו המנוחה מנישואיו הראשונים מקרקעין במתנה (עמ' 37, ש' 14) והבן נ' העיד ש"אבא הסביר מספר פעמים שהבית הוא רכושה הבלעדי של אשתו ויש לו רצון עז שהיא תישאר בו לנצח" (עמ' 32, ש' 34).
לפיכך, אני סבורה שהאיש חתם על הסכם המתנה מתוך גמירות דעת.
ב.2. לא הוכח שהסכם המתנה נחתם בנסיבות של כפיה ועושק
24. האיש טען, כי חתם על הסכם המתנה מתוך לחץ ואיומים שהאישה הפעילה עליו; כי בשל גילו המתקדם חשש שלא יצליח למצוא אישה אחרת לחיות עמה את שנותיו האחרונות ולא יכול היה להתנגד לניסוחו של הסכם המתנה והאישה הכתיבה את הכתוב בו וכפתה עליו לחתום.
עוד טען האיש, בשל הלחץ שהפעילה עליו האישה, האיש שכח כי קיים הסכם מתנה בעל פה בינו לבין ילדיו, לפיו הוא העביר להם את מלוא זכויותיו בשטח הכולל את בית המגורים, ואף העניק להם יפוי כוח חתום להעברת הזכויות בשטח על שמם.
25. האיש מפנה בכתב תביעתו לסעיפים 18-17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ("חוק החוזים") לגבי כפיה ועושק.
26. האישה טוענת כי טענותיו של האיש הן בעקבות לחץ של ילדיו לבטל את הסכם המתנה; היא בנתה את בית המגורים ממיטב כספה; האיש הצהיר בפניה לא אחת שהזכויות בבית המגורים כולל שטח של חצי דונם יירשמו על שמה, ואף הצהיר זאת בפני ילדיו ובפני עו"ד מ' עורך הסכם המתנה; האיש דרש ממנה לגדר את החלק שלה כולל החלק של ילדיו; האיש חתם על צוואה שבה הוריש את בית המגורים ושטח של 500 מ"ר לאישה; הסכם המתנה שיקף את כוונת האיש להעניק לה את חלקה בעודו בחיים, כדי למנוע טענות לאחר מותו.
27. סעיף 17 (א) לחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".
יסודותיה של עילת הביטול הם: התקשרות חוזית, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 153 (1985)).
המבחן הוא סוביקטיבי, כלומר, על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד .
על דרך העיקרון, קבלת ייעוץ משפטי עצמאי קודם ההסכמה להתקשר בחוזה, יש בה כדי להחליש טענה שההתקשרות נעשתה עקב כפייה ובנסיבות מסוימות אף לשלול אותה (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ פ"ד מח(5) 705, 724 (1994), ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נז(6) 787, 769 (2003)).
28. כאשר מדובר במתנה, נודעת חשיבות מיוחדת לחופש הבחירה של הנותן ודרגת הכפייה הנדרשת לגביו נמוכה משל חוזה רגיל (בע"מ 1581/06 פלוני נ' פלוני פסקה 5 (25.4.2006)).
29. איני סבורה שהאיש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כפיה אף בדרגה הנמוכה הנדרשת לשם ביטול הסכם מתנה והאיש, לא הוכיח כי חתם על הסכם המתנה מתוך חשש או פחד:
עדות עורך ההסכם, עו"ד מ.מ., אינה תומכת בטענות האיש - עו"ד מ' העיד כי האיש יזם את הפגישה עמו (עמ' 4, ש' 16); כי הפגישה נקבעה לצורך עריכת צוואה (עמ' 4, ש' 1), והוא שילם לו (עמ' 4, ש' 20).
לדבריו, האיש ביקש ממנו לערוך את הסכם המתנה (עמ' 4, ש' 30) לאחר שעו"ד מ' ייעץ לו לערוך הסכם מתנה לפי דרישותיו של האיש (עמ' 5, ש' 19).
מעדותו של עו"ד מ' ניתן ללמוד כי הסכם המתנה נערך לבקשתו של האיש ולא מתוך כפיה.
אף מסיבה זו לפיה האיש קיבל ייעוץ משפטי קודם להתקשרות יש כדי להחליש את הטענה שההתקשרות נעשתה עקב כפייה.
האיש אמנם העיד, כי הגיעו אנשים לביתו ואיימו עליו אך לא הצהיר על זה (עמ' 15, ש' 32) ועל פניו עולה מעדותו כי המקרה ארע לכאורה לאחר חתימת הסכם המתנה "כשהתגלה" לו שאנשים נוספים מתערבים (עמ' 15, ש' 28).
30. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".
שלושה תנאים מצטברים מקימים את עילת העושק: א. מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון), ב. התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר), ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ע"א 2041-05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי עמ' 15 (19.11.2007), תא (ת"א) 28110-04-22 סלאבו נ' חרזי (18.6.2023)).
בכדי לקבוע כי התקיים עושק, על בית המשפט להשתכנע, כי המצוקה והחולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול - דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 157 (1985)).
31. אינני סבורה כי האיש הוכיח את התקיימות עילת העושק:
האיש לא הוכיח כיצד לכאורה ניצלה האישה מצוקה שלו או מהי אותה מצוקה.
בכתב תביעתו טוען האיש כי האישה הפעילה עליו לחץ מתון לאחר הנישואין (סעיף 6) ולאחר מכן מציין כי היא הפעילה עליו לחץ קיצוני (סעיף 22). האיש אינו מפרט איך בא לידי ביטוי אותו הלחץ שלכאורה הפעילה עליו האישה.
לטענתו, היא ניצלה את מצוקתו וחששו להיוותר לבדו בגילו (האיש בן כ-84 שנים והאישה בת כ-67 שנים).
הטענה לא ברורה הן משום שמדובר בתחושה סובייקטיבית של האיש ולא בהכרח פעולה אובייקטיבית שביצעה האישה כדי לגרום לו לחוש כך, והן משום שלא ברור ההקשר של פער הגילאים.
נוסף על העדר הפירוט והחסר בגרסה סדורה ומובנית בהקשר זה, גם עדות עורך ההסכם, עו"ד מ.מ, אינה תומכת בטענות האיש:
עו"ד מ' העיד כי כשהצדדים ישבו אצלו במשרד מי שניהל את השיחה היה האיש אשר הבין את המשמעות (עמ' 9, ש' 12), והאישה היתה "במצב שקט" (עמ' 7, ש' 14).
לדבריו, האיש רצה להבטיח את עתידה של האישה (עמ' 7, ש' 15). עו"ד מ' שב וחזר על המטרה לשמה הגיע האיש למשרדו והיא הבטחת הזכויות של אשתו (עמ' 8, ש' 24).
עו"ד מ' שלל את הטענה, כי האישה היא זו שיזמה את עריכת הצוואה וטען שהוא אינו מכיר אותה (עמ' 7, ש' 32).
עו"ד מ' העיד, כי אם היה סבור שהאיש חותם על הסכם המתנה מתוך הכרח או ניצול הוא לא היה עורך את ההסכם.
עו"ד מ' הוסיף כי הוא מכיר את משפחתו של האיש (עמ' 8, ש' 32) והוא רצה בטובתו של האיש (עמ' 9, ש' 2).
עו"ד מ' קרא לאיש "דוד -----" והעיד שהאיש הוא מי שהוא רצה לשמור עליו, וכי האיש רצה לקיים את חובתו הדתית והמוסרית כלפי האישה (עמ' 9, ש' 9).
כך, מעדותו של עו"ד מ' ניתן ללמוד, כי הסכם המתנה נערך לבקשתו של האיש ולא מתוך ניצול מצוקה שלו.
32. האיש לא הוכיח כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה:
בהתאם להסכם המתנה האישה זכאית לשטח של 500 מ"ר מזכויותיו של האיש במגרש, כולל הבית הבנוי עליו בו הם מתגוררים יחד.
כאמור, שטחו של המגרש שבבעלות האיש הוא 7,383.5 מ"ר. מדובר בחלק מינורי באופן יחסי לעומת השטח כולו.
האיש טוען בסיכומיו כי הצדדים בנו את בית המגורים בשנת 2004 לערך. קרי, הצדדים יחדיו היו שותפים בבנית בית המגורים. האיש אישר כי האישה השקיעה 70% מהכספים לבניתו, והוא נתן לה את הקרקע כדי לבנות (עמ' 14, ש' 1).
33. הבאתי בחשבון כי במסמך הכתוב בשפה הערבית שכותרתו "צוואה" מיום 23.10.2011 שנכתב בכתב ידו של האיש (עמ' 17, ש' 24) (נספח 5 לתצהיר האישה) האיש הוריש לאישה את בית המגורים ששטחו 500 מ"ר ואת יתר נכסיו חילק בין שלושת ילדיו.
בהתאם לתרגום שצורף האיש רשם צוואה זו "ללא אונס או כפיה". ניתן ללמוד כי מספר חודשים קודם לחתימה על הסכם המתנה ולעריכת צוואה נוספת באותו מועד, האיש בחר לצוות לאישה את אותו הנכס.
יש בכך כדי לחזק את המסקנה שהאיש לא ראה בתנאי הסכם המתנה תנאים גרועים במידה בלתי סבירה.
לפיכך, אינני סבורה כי הוכח שמדובר בתנאי הסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהם ניתן ללמוד על עילת העושק.
34. לאור האמור, אני דוחה את טענתו של האיש כי דינו של הסכם המתנה להתבטל מאחר שנחתם מתוך כפייה או עושק.
ב.2. הסכם המתנה אינו בטל בגלל אי תשלום המסים עד לשלב זה
35. לטענת האיש, היה צורך בדיווח לרשויות המס כדי שהסכם המתנה יהיה בתוקף.
האיש מפנה לסעיפים 4 ו-6 להסכם המתנה בנוגע לתשלום מס רכישה ותשלום מסים וטוען כי הם תנאי מתלה לעסקה.
לטענת האיש, האישה לא שילמה את מס הרכישה ולא קיימה את ההתניה המופיעה בהסכם המתנה, והמשמעות היא שהסכם המתנה חסר תוקף, בטל ומבוטל.
36. האישה טוענת כי חובת הדיווח על העסקה חלה על שני הצדדים, והאישה שמעולם לא ערכה עסקה סמכה על האיש ונתנה בו אמון. עוד טוענת האישה, כי אין תנאי מתלה בהסכם המתנה.
37. סעיף 4 להסכם המתנה מפרט את חלוקת תשלומי המסים בין הצדדים.
סעיף 6 להסכם המתנה קובע כי "מקבלת המתנה מצהירה בזאת כי הינה מוכנה ומסכימה לקבל את המגרש כולל הבית הבנוי עליו במתנה ומבלי ששלמה כל תמורה שהיא והיא מסכימה על כל ההתניות שלעיל".
נוסח סעיף 4 להסכם המתנה אינו מלמד על כך שמדובר בתנאי מתלה לתוקפו של הסכם המתנה ואף לא שמדובר בהתחייבות שהפרתה מהווה הפרה יסודית.
כלומר, אי תשלום מס הרכישה על ידי האישה עד למועד זה ובחלוף כ-11.5 שנים, אין משמעותו שהסכם המתנה חסר תוקף ומבוטל. אמנם מדובר בשיהוי ניכר אך אין בו כדי לבטל את ההסכם.
סעיפים 4 ו-6 להסכם המתנה אינם מנוסחים כתנאי מתלה. הסכם המתנה כפוף לכל דין ולכן כדי להשלימו יהא על האישה לשלם את המסים כמפורט בו. האישה העידה שלא ידעה שעליה לשלם מיסים ולא ידעה האם העסקה דווחה למיסוי מקרקעין (עמ' 55, ש' 24).בהקשר זה נתתי דעתי לכך שהאישה אינה מתכחשת לתשלום מס רכישה על העסקה.
מעבר לנוסח בו בחרו הצדדים בהסכם המתנה, נפסק כי אין בהיעדר הדיווח לרשויות המס כשלעצמו בכדי לבטל את תוקף העסקה (בע"מ 1491/16 פלונית נ' פלוני פסקה ט' (14.4.2016)) וניתן להקנות לעיסקה תוקף למפרע עם מילוי התנאים הנדרשים בסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג- 1963 (ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר פ"ד נו(5) 280 (2002) פסקאות 9 ו-18).
38. לאור האמור, טענתו של האיש בנוגע להיותו של ההסכם בטל בשל אי תשלום מסים, נדחית.
ג. ההודעה על ביטול הסכם המתנה
39. להלן נוסח הודעת הביטול מיום 13.5.2013 הממוענת לעו"ד מ.מ. במסגרתה מפרט האיש את הסיבות לביטול הסכם המתנה:
"....
1. הנני דורש ממך לבטל הסכם המתנה שבנדון שנעשה לטובת אשתי הגב' ---- ו/או כל מסמך נלווה להסכם המתנה כולל הצוואה משתי סיבות:-
הראשונה קיימים הסכמים נוגדים כאשר בעבר העברתי ו/או התחייבתי בכתב להעביר חלקי באדמה לבניי, והסיבה השנייה טרם נרשמה זכותה של אשתי בטאבו.
2. מה עוד לאחר עריכת ההסכם הנ"ל, היחס ביני לבין אשתי הדרדר ואין אני מתכוון להוריש לה דבר חוץ מאשר תישאר בבית כל עוד היא חייה ונושמת.
3. אכן אבקשך לא להעביר שום מסמך ו/או ניירת לצד ג' כלשהו הנוגע לעניין שבנדון ו/או עניין הצוואה שגם היא מנוגדת לעסקאות והתחייבויות קודמות...." (כך במקור, יש"ש).
40. על הודעת הביטול מצוין בכתב יד הפרטים הבאים: שהוא נמסר לעו"ד ר.מ.; מצוינת בו חתימה בכתב יד המאשרת את קבלת המסירה, מצוין כי נוכחים: ----- (האיש) ו---ס' ---(בנו של האיש).
על גבי הודעת הביטול חותמת "התקבל" של מ.מ. חברת עורכי דין בצירוף התאריך 13.5.2013.
41. בסיכומיו טוען האיש כי יש לראות בהודעת הביטול כזו המפרטת את כל הסיבות האמתיות שהביאו לביטול הסכם המתנה כפי שחזר עליהן בכתב תביעתו.
בהודעת הביטול מפרט האיש שלוש סיבות לביטול הסכם המתנה: א. הסכמים נוגדים; ב. טרם רישום זכותה של האישה במקרקעין על סמך הסכם המתנה; ג. התדרדרות ביחסי הצדדים.
אדון בשלוש הטענות, כסדרן.
ג.1 טענת האיש להסכמים נוגדים והתצהיר מיום 3.1.2010
42. כאמור, התחייבות לתת מקרקעין במתנה טעונה מסמך בכתב.
43. שתי התביעות שלפניי מתייחסות להסכם המתנה שנחתם ביום 8.7.2012. בפתח דיון ההוכחות השני שנקבע להמשך שמיעת ראיות הצדדים, ולאחר שמיעת עדותו של האיש במועד דיון הוכחות הראשון הציג האיש, לראשונה, תצהיר שלו מיום 3.1.2010 ("התצהיר" או "התצהיר מיום 3.1.2010").
ביום 4.4.2022 הוגשה מטעם האיש בקשה מנומקת להוספת התצהיר כראיה אליה צורף תצהיר של הבן ס' בנוגע לנסיבות מציאת הראיה.
44. בבקשה להוספת ראיה טוען האיש כי בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו הוא טען כי קיים הסכם מוקדם מול ילדיו וכך ציין אף בהודעת הביטול.
הבן ס' הצהיר כי כחלק מהכנה לעדות ביום 22.4.2022 הוא עבר על מסמכים שהיו ברשותו ונתקל בתצהיר. לדבריו הוא העביר את התצהיר לב"כ של אביו ביום דיון ההוכחות (24.4.2022).
(יצוין, כי ס' לא נחקר על תצהירו זה ולא זומן לעדות והדבר עומד לחובת שני הצדדים (כל אחד ביחס למשמעות הראייתית של התצהיר מבחינתו ומצדו)).
45. להלן נוסח תצהיר המתנה לכאורה של האיש מיום 3.1.2010:
"...2. אנוכי הינו הבעלים ב-1/3 מחלקה 10 בגוש -----מ---------- בשטח של 18 דונם בערך (להלן: "המקרקעין").
3. הנני להצהיר כי בכוונתי להעביר לילדיי ----, ------ ו------ בתורת מתנה ללא תמורה את המקרקעין בהתאם לחלוקה שלהלן:
בני -----שטח דונם המוקם עליה בית המגורים הישן שנבנה בשנת 1980 (כולל הבית) בנוסף לכל 1/3 משארית המקרקעין בתוספת של 1/2 דונם מחלקתו של בני ----.
בני ---- 1/3 משארית המקרקעין לאחר ניכוי שטח של דונם אחד שמועבר כאמור ל----- ואשר הוגד לעיל.
בני ---- 1/3 משאר המקרקעין פחות 1/2 דונם שהועבר ל----- כמתואר לעיל.
4. תצהירי זה הינו סופי ומוחלט ולא ניתן לבטלו וכן מחייב את כל הבא בנעליי ו/או יורשיי..."
46. האיש ביקש להסתמך על התצהיר, אלא שבכתב התביעה ואף בתצהיר עדות ראשית נטען על התחייבות כלשהי השונה לכאורה מהתצהיר מיום 3.1.2010.
בסעיף 10 לכתב התביעה טוען האיש כי קיים הסכם בעל פה בינו לבין ילדיו לפיו הוא העביר להם את מלוא זכויותיו בחלקה 10 הכוללת את בית המגורים, והוא אף העניק להם יפוי כוח חתום להעברת הזכויות בשטח על שמם.
יצוין כי בפני בית המשפט הוצגו שני יפוי כוח המאוחרים להסכם המתנה מיום 14.5.2013 (נ/1) ומיום 12.8.2015 (נ/3), לפיהם העביר האיש את זכויותיו בחלקה 10 בהעברה ללא תמורה לבניו.
לא הוצג יפוי כוח הקודם להסכם המתנה.
בסעיף 11 לתצהיר עדות ראשית מצהיר האיש: "...לאחר מותה של אשתי הראשונה מתוך רצון לדאוג לילדיי לשקט כלכלי ונפשי, נחת שיאפשר להם להתמקד בעתידם ובלימודים ולהצליח בחייהם, הודעתי על כך לבניי כי אני מוריש להם את כל זכויותיי במקרקעין (לרבות החלקה שבמרוצת הזמן בניתי עליה את הבית בו אני מתגורר עד היום עם אשתי הנוכחית)".
בעדותו טען האיש שהוא שכח שנתן לבניו מתנה (עמ' 60, ש' 6).
כך, טענותיו של האיש לגבי מתן מתנה לילדיו טרם חתימת הסכם המתנה לטובת האישה אינן עקביות. האיש טען מספר טענות עובדתיות שונות על קיומו של הסכם בעל פה ומתן הודעה על הורשה, ולבסוף הציג מסמך בכתב שהוא תצהיר מתנה לכאורה.
47. בחקירתו מיום 10.1.2022 נשאל האיש האם היו הסכמים נוגדים בנוגע לחלקה 10 בגוש ------ ב-----, והשיב: "היו. חלקיים" (עמ' 23, ש' 20).
לשאלת בית המשפט השיב האיש שעל הנכס לגביו ניתנה הודעת הביטול היה הסכם נוגד (עמ' 23, ש' 23). לשאלת בית המשפט מדוע נכתב בהודעת הביטול שיש הסכמים נוגדים השיב האיש: "כי עשיתי לאחר מכן לדעת שאני עשיתי את החלוקה. הם לא קוימו עד עצם היום הזה" (עמ' 23, ש' 24).
תשובתו של האיש לא היתה ברורה בנוגע למועדם של ההסכמים הנוגדים ביחס להסכם המתנה והגרסה בענין זה, על אף חשיבות הנקודה והמשמעות של ענין זה ביחס להסכם המתנה - לא היתה סדורה ומהודקת.
48. האיש נחקר ביום 14.5.2023 בעקבות הגשת התצהיר מיום 3.1.2010. האיש נשאל האם ההתייחסות לההסכמים הנוגדים אליהם התייחס בסעיף 1 בהודעת הביטול כוונתם ליפוי הכח הבלתי חוזר (עמ' 64, ש' 34) והשיב בחיוב.
יפוי הכוח נחתם בשנת 2013 ואילו התצהיר נחתם בשנת 2010.
ב"כ האיש ציינה שמדובר בהסכם משנת 2010 שאז תיקן האיש את עדותו וטען שההסכם משנת 2010 (עמ' 65, ש' 10).
כלומר מצד אחד העיד האיש כי ההסכם הנוגד להסכם המתנה הוא יפוי הכוח (שנחתם בשנת 2013) ולאחר מכן ציין כי מדובר בהסכם משנת 2010.
הסתירה בעדותו של האיש מקשה על קבלת עמדת האיש בענין קיום עסקאות נוגדות ואי הבהירות ביחס להסכם המהווה, לכאורה, עסקה נוגדת - משמשת לחובתו.
49. מעבר לקושי האמור, ספק אם התצהיר מהווה הסדרה של עסקה במקרקעין:
בהתאם לפסיקה, בהתחייבות ליתן מתנה - די בכך ש"המסמך מזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס שעליו סב החוזה ואת מהות העיסקה המתבצעת - הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה " (ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 324 (1986).
50. אינני סבורה כי בתצהיר מיום 3.1.2010 מתקיימים תנאים אלו:
לגבי המקרקעין נושא התצהיר -
בתצהיר מיום 3.1.2010 האיש מציין כי הוא בעלים של 1/3 חלקים מחלקה 10 בגוש ----- ב----- (צוין כי מדובר בשטח של כ-18 דונם אך על פי שטח החלקה בנסח הרישום 1/3 חלקים מהמקרקעין הם בשטח של 14,767 מ"ר).
בהסכם המתנה מיום 8.7.2012 האיש מציין שהוא בעלים של 1/6 חלקים מחלקה 10 בגוש ----- ב-----.
כלומר, בין מועד התצהיר לבין מועד הסכם המתנה חלו שינויים בזכויות של האיש בחלקה 10 בגוש ------ ב-----.
מעדותו של האיש עולה כי הוא חתם על מספר התחייבויות במקרקעין שבבעלותו אשר חלקן בוטלו (עמ' 63, ש' 34) ולכן ספק אם התצהיר מיום 3.1.2010 מזהה בצורה ראויה את המקרקעין.
אין בתצהיר התייחסות לבית המגורים בניגוד לבית המגורים הישן, אף שבמועד החתימה לכאורה בית המגורים עמד על תילו והצדדים התגוררו בו.
האיש טוען כי לאחר מותה של אשתו הראשונה הוא הבטיח לילדיו את כל זכויותיו במקרקעין "לרבות החלקה שבמרוצת הזמן בנה עליה את הבית בו מתגורר עם האישה הנוכחית" (סעיף 35 לסיכומים). כלומר, הטענה היא שעם פטירת המנוחה ועוד קודם לכך שנבנה בית משותף עם אשתו הנוכחית הוא הבטיח לילדיו את כל הזכויות המקרקעין שבבעלותו. אולם, הטענה אינה תואמת את תוכן התצהיר מיום 3.1.2010, עליו מבקש האיש להסתמך.
האיש הצהיר כי אשתו הראשונה נפטרה בשנת ----. כלומר, כ-15 שנים לפני חתימת התצהיר מיום 3.1.2010. האיש הצהיר כי בשנת 2004 לערך החליטו הצדדים לבנות את בית המגורים המשותף; הבן נ' העיד כי הצדדים התגוררו בבית המגורים המשותף החל משנת 2008 (עמ' 29 ש' 17).
כלומר, במועד חתימת התצהיר ביום 3.1.2010 שבו לכאורה הבטיח האיש את זכויותיו בחלקה 10 במתנה לילדיו, בית המגורים עמד על תילו. עם זאת, ועל אף שהאיש מודה כי האישה השתתפה בחלק עיקרי בהקמתו, בית המגורים אינו מוזכר בתצהיר בניגוד לבית הישן.
51. לגבי מהות העסקה -
התצהיר מנוסח במילים "בכוונתי להעביר", ולכן לא נשללת האפשרות המשתמעת להצהרת כוונה על ביצוע פעולה עתידית.
האיש לא הזמין לעדות את עורך התצהיר ולא ניתן ללמוד בהכרח מניסוחו שהתצהיר עצמו מורה על העברת הזכויות ללא תמורה.
נתתי דעתי לכך שלא הוצג יפוי כוח בלתי חוזר שנחתם בסמוך לתצהיר לצורך ביצוע ההעברה; לא ברור למי מופנה התצהיר; לא נחתם תצהיר נוסף של הבנים כמקבלי המתנה; אין בתצהיר התייחסות לתשלומי מסים; והזכויות לא נרשמו בעקבותיו, כך שמעבר לקושי לראות בתצהיר זה עסקה, היא ממילא לא הושלמה.
מעבר לכך האיש עצמו לאחר חתימת התצהיר לכאורה מציין חלקים מחלקה 10 הן בצוואה לכאורה בכתב ידו מיום 23.10.2011 (עמ' 17, ש' 24) (נספח 5 לתצהיר האישה) והן בהסכם המתנה כך שספק אם סבר שהמקרקעין הועברו לבניו במתנה כבר בשנת 2010 והמסמכים שערך האיש במועד מאוחר מעלים ספק בדבר הכוונה בתצהיר להעביר זכויות במקרקעין שכן ההתייחסות המאוחרת היא למקרקעין כבבעלותו של האיש.
52. לאור האמור, אני סבורה כי אין לראות בתצהיר מיום 3.1.2010 התחייבות של האיש לתת את חלקה 10 במתנה לילדיו הקודמת להסכם המתנה עם האישה. מלבד התצהיר לא הוצג מסמך אחר בכתב המורה על העברת המקרקעין בחלקה לבניו של האיש שקדם להסכם המתנה ונוגד אותו. לפיכך, הטענה בדבר הסכמים נוגדים לא יכולה היתה לעמוד לאיש בכדי לבטל את הסכם המתנה.
ג.2. אי רישום הערת אזהרה על שם האישה על סמך הסכם המתנה עד למועד הודעת הביטול (13.5.2013)
53. לטענת האיש היה צורך ברישום בלשכת רישום המקרקעין כדי שהסכם המתנה יהיה בתוקף.
לטענת האישה, עסקה בין בני זוג מבוססת על אמון ואינה כמו כל עסקה בין מוכר לבין קונה, לכן העדר השלמת הרישום לא יכולה לפגוע בהקניית המתנה ואין בו כדי לגרום לביטולה.
54. האישה לא השלימה את רישום הזכויות והערת אזהרה על שמה נרשמה אך ביום 5.12.2019.
מאחר שלא הושלמה העסקה הרי שזו התחייבות לתת מתנה ולא עסקה שהושלמה אך אין בכך כדי לבטל את ההתחייבות.
האיש העיד שהוא התנגד לרישום זכויות האישה בטאבו (עמ' 15 ש' 16). לא ברור באיזה שלב התנגד האיש והאם מנע בכך את הרישום ולכן ספק אם הוא יכול לבסס טענתו לבטלות ההסכם בגין העדר הרישום.
הבאתי בחשבון בהקשר זה גם את טענת האישה בדבר יחסי האמון שהיו בין הצדדים והמשמעות האפשרית לשיהוי ברישום הזכויות בגין יחסים אלו.
55. לאור האמור, מאחר ואין באי מילוי התחייבות זו כדי לבטל את ההתחייבות למתן המתנה ובשים לב ליחסים בין הצדדים - הטענה נדחית.
ג3. לא הוכחה 'התנהגות מחפירה' מצד האישה במועד מסירת הודעת הביטול
56. האיש טוען כי החל מיום החתימה על הסכם המתנה בינו לבין האישה, החלה האישה להתנהג אליו באופן מחפיר וביום 13.5.2013 הוא הודיע על ביטול הסכם המתנה.
האישה מכחישה כי התייחסה לאיש באופן מחפיר שעה שהיא המשיכה להתגורר עמו שנים רבות לאחר חתימת הסכם המתנה, טיילה עמו בארץ ומחוצה לה על חשבונה, שילמה כספים עליו ועל ילדיו ורכשה עבורו רכב. האישה טוענת שבהסכם המתנה האיש וויתר על זכותו לביטול ההסכם ואף חתימה על יפוי כוח בלתי חוזר מלמדת על ויתור נותן המתנה על זכות החזרה.
57. ביום 13.5.2013 מסר האיש למשרדו של עו"ד מ.מ. הודעה על ביטול הסכם מתנה מיום 08.07.2012.
בסעיף 2 להודעה מתייחס האיש לסיבה נוספת על הסיבות המפורטות בסעיף 1 בגינה הוא מבקש לבטל את הסכם המתנה והיא התדרדרות היחסים בין הצדדים.
58. ביחס לטענה על התדרדרות היחסים בין הצדדים, טענותיו של האיש בהליך הן שהוא ביטל את ההסכם בשל התנהגות מחפירה של האישה (עמ' 64, ש' 20). בסיכומיו טוען האיש כיצד באה לידי ביטוי התנהגותה המחפירה לכאורה של האישה, כדלקמן (סעיף 14 לסיכומי האיש):
"לאחר הסכם המתנה, חל שינוי מהותי לרעה בהתנהגותה של האישה ביחס לבעלה באופן שבא לידי ביטוי כדלהלן: האישה החלה להתנהג כלפי הבעל בזלזול ובאופן בוטה בהתנהגות מחפירה, יוצאת עם אחיה לפרקי זמן של שעות רבות כשהיא מותירה את הבעל המבוגר בגפו, מדברת אליו באופן בוטה, מזלזל ומשפיל והתבטאה כלפיו מספר פעמים כי היא עשתה טעות על כך שהתחתנה ולא פעם אמרה שהיית מעדיפה להישאר רווקה, נוהגת לצעוק על הבעל ובכל עת שהתווכחו עזבה את ביתם המשותף לפרקי זמן ארוכים, ואף גירשה את ילדיו של הבעל מנישואיו הראשונים מהבית לא אחת ומנעה מבניו של התובע לבקר את אביהם ולסעוד אותו בביתו".
59. כאמור, האיש לא הוכיח התנהגות מחפירה. האיש גם לא הוכיח כי ההתנהגות המחפירה הנטענת בסעיף 14 לסיכומיו כלפיו או כלפי בניו אירעה ממועד מתן המתנה (8.7.2012) ועד להודעה הביטול (13.5.2013). מעדותו ומעדות בניו נראה כי 'ההתנהגות המחפירה' לכאורה מיוחסת לתקופות שונות ולאו דווקא בין מועד מתן המתנה למועד הגשת ההודעה על ביטולה.
אסביר:
האיש נשאל בחקירתו האם "גילה" את אשתו בתקופה של עשרה חודשים מיום חתימת הסכם המתנה ועד להודעת הביטול, והשיב (עמ' 16, ש' 31): "10 שנים. היחס התגלה יותר מאוחר. לאחר שכתבתי את זה, היחס המחפיר התגלה לאחר שכתבתי את זה- 8 חודשים. אל תתפוס אותי במילים, בחודשים. אני לא זוכר זמנים. ישאל אותי אגיד אולי שנה, שנתיים ואם טעיתי, זה אסון, התגלה יחס מחפיר והלכתי וכתבתי את המכתב. לא יודע באיזה שנה. לא יודע באיזה שנה כתבתי את הביטול".
האיש אישר בעדותו מיום 10.1.2022 כי היחסים לא תקינים עם האישה מאז היום שבו גילתה על ביטול הסכם המתנה, ולדבריו: "...מהרגע שהיא גילתה, מכרה את האוטו, ביקשה גירושין, ניתקה את הילדים ממני וגירשה אותם מהבית..." (עמ' 19, ש' 2).
האיש אישר כי האישה ידעה על ביטול הסכם המתנה בשנת 2019 (עמ' 19, ש' 16). האיש העיד כי משנת 2019 או בסמוך אין ביניהם יחס אינטימי (עמ' 19, ש' 16); והם לא יוצאים לאף מקום מאז שהאישה גילתה על ביטול הסכם המתנה (עמ' 18, ש' 29). האיש העיד כי עד שלב חתימת הסכם המתנה היחסים היו תקינים אך לא מאה אחוז והוא חשד באישה בנוגע לכספים (עמ' 17, ש' 3).
60. לעומת זאת, בעדותו מיום 14.5.2023 טען האיש כי בשנת 2013 יחס האישה אליו החל להיות מחפיר (עמ' 59 ש' 8, עמ' 61 ש' 26). אך במקביל טוען האיש כי בשנת 2014 בחתונת בניו (עמ' 22, ש' 27) האישה חילקה דברים לאורחים, ניקתה, עזרה והייתה גורם ראשי בחתונה (עמ' 23, ש' 3) אף שלא סייעה כספית (עמ' 22, ש' 29); והצדדים טסו יחד לירדן בשנת 2016 (עמ' 18, ש' 31).
61. מעדותו של האיש עולה, כי על אף טענותיו כלפי האישה הם ניהלו יחסים תקינים עד לשנת 2019 ולא הוכח כי עד אותה שנה היא התנהגה כלפיו ב'התנהגות מחפירה'. הטענה להתנהגות מחפירה בשנת 2013 נטענה כטענה כללית וכאמור, תוארה שגרת חיים לאחר שנה זו ועד למועד הגילוי של הודעת הביטול שאינה עולה לכדי "התנהגות מחפירה".
62. מעדויותיהם של בניו של האיש עולה לכאורה כי חלה התדרדרות ביחסיהם עם האישה לפני החתימה על הסכם המתנה. הבן נ' העיד כי החל לחוש התדרדרות ביחס של האישה כלפי אביו וילדיו החל משנת 2008 (עמ' 29, ש' 17). אף הבן ס' העיד כי יחסה של האישה השתנה כלפיו החל משנת 2008 (עמ' 38, ש' 1). הבן ע' העיד כי האישה התנהגה בכפיות טובה (עמ' 36, ש' 3) כשטענה שאין לה כסף עבור צרכיו הבסיסיים בצעירותו כשלמד באוניברסיטה (עמ' 36, ש' 7) לפני שנת 2012 (עמ' 33, ש' 31), קרי לפני חתימת הסכם המתנה. עם זאת, על אף תיאור הדברים כאמור, מעדות הבנים לא עולה התנהגות מחפירה כלפי אביהם ואף לא כלפיהם בין מועד חתימת הסכם המתנה ועד להודעה על ביטולו, ומהעדויות לא ניתן לקבוע שינוי בהתנהגות האישה בתקופה שאחרי חתימת הסכם המתנה.
63. האישה העידה כי בעבר יחסיה עם האיש (עמ' 48, ש' 22) וילדיו (עמ' 48, ש' 29) היו טובים ותקינים. בתחילת שנת 2019 ולפני שנודע לה על רישום הערת האזהרה על שם בניו היא סייעה לבן נ' בתשלום סך 5,000 ₪ בעקבות עיקול (עמ' 50, ש' 14).
64. לפיכך, מהעדויות נלמד, כי נקודת המשבר בין הצדדים חלה בשנת 2019. אני סבורה כי לא הוכחה התנהגות מחפירה של האישה במועד מסירת הודעת ביטול הסכם המתנה ביום 13.5.2013 המצדיקה את חזרתו של האיש מהמתנה. משלא התקיים הסייג, ומאחר שבידי האישה יפוי כוח בלתי חוזר מיום 8.7.2012, הרי שבמועד חתימת יפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת בניו של האיש ורישום הערת האזהרה על שמם ביום 14.5.2013 הסכם המתנה היה בתוקף.
ג.4. אין תוקף להודעת הביטול משלא נתקבלה בידי האישה
65. התחייבות לתת מתנה היא חוזה הכפוף להוראות חוק המתנה. בנושאים שחוק המתנה לא דן חלים דיני החוזים (סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והעקרונות הכלליים של הדין.
חוק המתנה לא קבע את הדרך שינקוט המתחייב כדי לחזור בו מהתחייבותו. החזרה מן ההתחייבות היא פעולה משפטית חד-צדדית והיא איננה דורשת את הסכמת הצד האחר, אולם חל עליה העיקרון שלפיו משתכללת פעולה כזו רק אם היא נקלטת על-ידי הצד הנוגע בדבר.
על נותן המתנה להשתמש בכוח לבטל את המתנה באופן חד צדדי בתום-לב ובדרך מקובלת (דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג פ"ד מט(5) 314, 324 (1996).
כשם שאין תוקף למתנה כל עוד לא נודע למקבל עליה, כך אין תוקף לחזרה מן ההתחייבות כל עוד לא נודע למקבל כי הנותן חזר בו (מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968- פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי 366 (מהדורה שניה תשנ"ז)).
66. במקרה זה עו"ד מ.מ. אשר ערך את הסכם המתנה העיד שהוא קיבל את הודעת הביטול (עמ' 5, ש' 24) אך לא פנה אחריה לאף אחד מהצדדים (עמ' 6, ש' 11).
לדבריו "מי שמבטל הסכם מתנה צריך להודיע לצד השני" (עמ' 6, ש' 2). עו"ד מ' העיד כי הוא לא הודיע לאישה (עמ' 7, ש' 3), כי הניח שהאיש שלח לה את ההודעה (עמ' 7, ש' 4) וכי האיש לא ביקש ממנו להודיע לאישה (עמ' 7, ש' 8).
67. האיש אישר כי הצדדים היו יחד בירדן בשנת 2016 לפני שהאישה גילתה על הודעת ביטול המתנה (עמ' 18, ש' 31, 36).
האיש אישר שהאישה ידעה על הודעת ביטול המתנה אך בשנת 2019 (עמ' 19, ש' 16,30), ונימק את הסיבה שבגינה לא הודיע לה בדברים הבאים: "לא רוצה לריב, רציתי לשמור את זה בשקט, ואם מישהו יגיד לה, שזה יהיה העו"ד שלה" (עמ' 19, ש' 13).
עדותו של האיש סותרת את עצמה מאחר שאם ציפה שעו"ד מ' יודיע לאישה שאז הייתה בכל מקרה מתעוררת מחלוקת. מעדותו לא נשללת האפשרות שלא הודיע ישירות לאישה מתוך ציפייה כי זו לא תדע על הביטול. האישה העידה כי האיש הסתיר ממנה את רישום הערת האזהרה על שם בניו בחלקה 10 (עמ' 56, ש' 33). בהתנהגותו זו פעל האיש בחוסר תום לב.
68. אף מסיבה זו אין תוקף לחזרה מן הסכם המתנה, והסכם המתנה היה בתוקף במועד חתימת יפוי הכוח לטובת בניו של האיש ורישום הערת האזהרה ביום 14.5.2013.
ד. עסקאות נוגדות - הסכם המתנה מול חתימת יפוי הכוח לטובת בניו של האיש ורישום הערת האזהרה ביום 14.5.2013 ( העסקה השניה)
69. האישה טוענת שהסכם המתנה גובר על הערת האזהרה שנרשמה על שם ילדיו של האיש, היות שזכותה היא זכות שביושר והעסקה עם ילדיו מאוחרת ונוגדת את העסקה עמה.
האיש טוען כי האישה השתהתה ברישום הערת אזהרה, וכי הרישום לאחר שידעה על ביטול ההסכם הוא בחוסר תום לב.
70. הסכם המתנה נחתם ביום 8.7.2012 והערת האזהרה נרשמה על שם האישה ביום 5.12.2019.
בין לבין נערכה העסקה השנייה - נחתם יפוי כוח בלתי חוזר לטובת בניו של האיש ונרשמה הערת אזהרה על שמם ביום 14.5.2013.
71. סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע, כי "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב – זכותו עדיפה".
בהתאם לפסיקה המטריה הנורמטיבית של סעיף 9 לחוק המקרקעין מתייחסת גם ל"התחייבות לתת מתנה", אולם האבחנה בין שני סוגי ההתחייבויות "תשתקף בנקודות האיזון וההעדפה השונות המתבקשות ממקור נורמטיבי זה שבסעיף 9 לחוק המקרקעין בין שתי התחרויות השונות”)ע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ עמ' 12 (24.2.2008)).
ד.1. העסקה השניה- מעמד יפוי הכוח מיום 14.5.2013 והבקשה לרישום הערת אזהרה
72. במקרה זה נרשמה הערת אזהרה על שם ילדיו של האיש על זכויותיו הבעלות שלו בחלקה 10 בהתבסס על יפוי כוח בלתי חוזר מיום 14.5.2013. לפיכך, ומאחר שטרם נרשמו זכויות בעלות על שם ילדיו של האיש, זוהי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין ולא עסקה שהושלמה.
73. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
74. האם יפוי כוח בלתי חוזר הוא מסמך בכתב לצורך סעיף 7 לחוק המקרקעין (התחייבות לעשות עסקה במקרקעין)?
בהתאם לפסיקה, וחרף הספקות שהושמעו בטענה כי הכתב אינו מופנה למקבל המתנה כמו בכל התחייבות לתת מתנה אחרת, הדעה המקובלת היא כי יפוי כוח בלתי חוזר הוא מסמך בכתב המשמש התחייבות לעשות עסקה וממלא אחרי הדרישות של סעיף 7 לחוק המקרקעין (מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968- פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי 368 (מהדורה שניה תשנ"ז), ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי פ"ד מא(2) 477 (1987), ג' טדסקי, "הרשאה בלתי חוזרת לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים יט (תשמ"ט) 208).
בהתאם לפסיקה, ניתן להסתפק במסמך בכתב העונה על שתי דרישות: האחת שהוא מעיד באופן ברור על קיומה של עסקה, והשניה שהוא כולל את כל הפרטים המהותיים שאינם ניתנים להשלמה לפי החוק או ההלכה (ע"א 986-93 קלמר נ' גיא נ(1) 185, 193 (1996)).
נקבע בפסיקה כי מסמך המזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס שעליו סב החוזה ואת מהות העסקה המתבצעת, מתקיים בו יסוד "הכתב" הדרוש (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ(1) 321, 324 (1986)).
75. יפוי הכוח מיום 14.5.2013 כולל פירוט מלא של המקרקעין; מציין כי "ההעברה הנה מתנה ללא כל תמורה והחלוקה תהיה שווה בשווה בין הקונים" ומייפה את כוחו של עו"ד א.י. לשלם את כל המסים ותשלומי החובה שיידרשו לצורך העברת הרישום.
בהתחשב בפירוט ובעובדה כי באותו מועד הוגשה בקשה לרישום הערת אזהרה על סמך יפוי הכוח הבלתי חוזר, אני סבורה שיפוי הכוח הבלתי חוזר מעיד על התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין, והוא מהווה מסמך בכתב לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין (ע"א 380-88 טוקאן נ' אלנששיבי מה(5) 410, 424 (1991), ע"א 309-87 יחיא נ' אגבריה פסקה 5 (31.12.1987)).
ד.2. עיקרון תום הלב ביחסים שבין האישה לבין בניו של האיש
76. על סעיף 9 לחוק המקרקעין חלה דוקטריה כללית היא עקרון תום-הלב. על-פי דוקטרינה זו, כל בעל זכות במובנה הרחב צריך להפעיל את זכותו בתום-לב (ע"א 2643-97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז(2) 385, 400 (2003)).
מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין ניתנת בתנאים מסוימים זכות (עדיפה) לבעל העיסקה הראשונה, ובתנאים אחרים ניתנת הזכות (העדיפה) לבעל העיסקה השנייה.
על הפעלתן של שתי הזכויות הללו חל עקרון תום-הלב (שם, 402). השאלה האם חובת תום-הלב של בעל העיסקה הראשונה כלפי המוכר (במקרה זה נותן המתנה) וכלפי בעל העיסקה השנייה מופרת אם בעל העיסקה הראשונה נמנע מלרשום הערת אזהרה לאחר כריתת העיסקה הראשונה? שאלה זו הושארה בצריך עיון (שם, עמ' 404) אך בפסיקה הובאה העמדה העקרונית כי יש בכך משום מחדל שלא בתום לב.
ואולם, תום-לב נקבע תמיד על-פי מהותו של היחס בין בעל הזכות לבין זולתו (שם, עמ' 405).
עקרון תום-הלב מחייב את בעל העיסקה הראשונה להתחשב באינטרס הלגיטימי של בעל העיסקה השנייה אלא שיש להביא בחשבון גם את תום ליבו האובייקטיבי של בעל העסקה השנייה ( שם, עמ' 406).
77. במקרה שבו בעת כריתת העסקה השנייה ידע בעל העיסקה השנייה על קיומה של העיסקה הראשונה, אין לומר כי הימנעותו של בעל העיסקה מלרשום הערת אזהרה היא שהביאה ל"תאונה המשפטית" שביצירתן של עיסקאות נוגדות (שם, עמ' 407).
78. במקרה שלפניי, האישה לא רשמה הערת אזהרה על שמה זמן סביר לאחר חתימת הסכם המתנה, וביום 14.5.2013 נחתם יפוי הכוח הבלתי חוזר ונרשמה הערת אזהרה על שם בניו של האיש.
על פניו יש בכך משום מחדל של האישה שלא בתום לב. אלא שיש לבחון האם בניו של האיש פעלו בתום לב, קרי האם במועד רישום הערת האזהרה על שמם ידעו על הסכם המתנה.
79. האיש ייפה את כוחו של עו"ד א.י. וזה הגיש את הבקשה לרישום הערת אזהרה על שם בניו של האיש.
הבן ע' הצהיר כי בשנת 2013 אביו פנה אל ילדיו וסיפר להם כי הוא ערך הסכם מתנה בניגוד להבטחתו להם וכי בכוונתו לחזור מהסכם המתנה מאחר שיחסה של אשתו כלפיו נהיה גרוע.
כלומר, העד הצהיר כי בניו של האיש ידעו על הסכם המתנה קודם להגשת הודעת הביטול מצד האיש. המשמעות היא שהבנים שהם הצד לעסקה המאוחרת ידעו לכאורה על קיומו של הסכם המתנה לפני יום 14.5.2013.
הבן ע' העיד, כי האב סיפר לבניו על הסכם המתנה ועל כוונתו לחזור בו ממנו (עמ' 34, ש' 16) על מנת להעביר את הזכויות ולכן הם רשמו הערת אזהרה ושילמו מסים (עמ' 35, ש' 2).
העד נשאל האם בזמן שנרשמה הערת האזהרה ידעו בניו של האיש על כוונת אביהם לבטל את הסכם המתנה, והשיב "ברור" (עמ' 35, ש' 21). העד העיד: "היה דבר כזה שהוא אמר שהוא רשם הסכם מתנה והזכיר את העורך דין מ' ואמר שאנחנו רוצים לבטל, על כן פנינו לעו"ד י.א. לשלם את המיסים וכמובן ב- 16.5.2013 רשמו הערת אזהרה ושם שילמנו את כל המיסים" (עמ' 35, ש' 16).
הבן נ' העיד שנודע לו שאביו נתן מתנה לאישה לאחר מסירת הודעת הביטול בשנת 2013 (עמ' 29, ש' 29). האיש העיד שבניו ידעו על הודעת ביטול הסכם המתנה כשבוע- שבועיים לאחריה (עמ' 21, ש' 36). עדויות האחים והאיש סותרות בחלקן זו את זו בנוגע למועד ידיעת בניו של האיש על הסכם המתנה. ניתן להסיק כי בחודש 05/2013 או בסמוך ידעו הבנים על הסכם המתנה ועל הודעת הביטול.
80. ממסמכי המיסוי עולה כי עו"ד א.י. אימת חתימה ביום 1.6.2013 (ותאריך זה צוין אף לגבי מועד העברת החזקה במקרקעין), אך התאריך לצד חתימת הרוכשים הוא יום 14.8.2015.
טופס ההצהרה התקבל במיסוי המקרקעין ביום 19.8.2015.
המסמך מעלה שאלות בנוגע למועד שבו היו בניו של האיש מעורבים - האם בשנת 2013 או בשנת 2015. אני סבורה כי בנסיבות בהן בניו של האיש ידעו על כוונותיו של אביהם לחזור מהסכם המתנה כדי להעביר את הזכויות אליהם, ומאחר שלכל המאוחר שנתיים לאחר הודעת הביטול פעלו לשלם את המסים הנדרשים, מבלי שווידאו שהסכם המתנה אינו בתוקף ועל אף שהם מלווים בעו"ד מטעמו של האיש החתום על המסמכים השונים, יש בהן כדי להצביע על חוסר תום לב מצדם.
81. לאור האמור אני סבורה כי הסכם המתנה לטובת האישה גובר על העסקה השניה לטובת בניו של האיש, זאת על אף שנרשמה הערת אזהרה לטובת בניו של האיש קודם לרישום הערת אזהרה לטובת האישה.
סיכום:
בהסתמך על כל האמור, היות ולא הוכחה "התנהגות מחפירה" המצדיקה ביטול הסכם המתנה; היות ונקבע כי הסכם המתנה נחתם תוך גמירות דעת של האיש ונדחתה טענתו לעושק וכפיה שהובילו לחתימת ההסכם; מאחר וקבעתי שאין באי תשלום המיסים על ידי האישה או ברישום זכויותיה כדי להצדיק ביטול הסכם המתנה; מאחר וההודעה על הביטול לא נמסרה לאישה ומאחר והתצהיר מיום 3.1.2010 אינו מהווה "עסקה" ועל כן לא מדובר בעסקה נוגדות; מאחר וקבעתי כי על פי ההלכות הנוהגות, הסכם המתנה גובר על יפוי הכח המאוחר להסכם המתנה ולאחר שבחנתי את הסוגיה כולה לאור דיני המתנה ודיני החוזים ושקלתי את המשמעות של אופן ההתנהלות בהיבט של קביעת תום ליבו של האיש, אני מורה כדלקמן:
תביעתו של האיש לביטול המתנה (תלה"מ 65400-05-20) - נדחית.
תביעתה של האישה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם המתנה מיום 8.7.2012 בתוקף (תלה"מ 41722-06-20) - מתקבלת.
האישה זכאית להשלים את רישום הזכויות במקרקעין על שמה בהתאם להסכם המתנה בכפוף לתשלום מסים לפי כל דין.
לאחר ששקלתי את האופן בו נוהלו ההליכים, את היקף העבודה שהושקע בהליכים ואת תרומתו של כל צד לאופן בו נוהל ההליך אני מורה על חיובו של האיש בהוצאות האישה בסך 15,000 ש"ח.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.