בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 60951-03-19 שומרוני נ' שרון ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת ליאת ירון
תובע
אילן שומרוני
נגד
נתבעים 1. יובל שרון
2. שרון אחזקות (1992) בע"מ
פסק דין
תביעת התובע לחיוב הנתבעים לשלם לו סך של 1,036,238 ₪, שלשיטתו חייבים לו עקב הפרת הסכם שותפות והסכם לפירוק שותפות בין הצדדים, היא התביעה שלפני.
עובדות שאינן שנויות במחלוקת וההליכים שקדמו למתן פסק הדין
1. בשלהי 2015/תחילת שנת 2016 התובע והנתבע, שבמועד הרלבנטי החזיק במניות נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), באו ביניהם בדברים, במטרה להקים מיזם משותף לייבוא ומכירת צמיגים.
במסגרת ההידברות בין הצדדים, נשלחה אל התובע טיוטת "הסכם מייסדים", שנוסחה על ידי מי מטעם הנתבע, שבסופו של יום לא נחתמה על ידי התובע (להלן: "טיוטת הסכם המייסדים" – נספח ג' לכתב ההגנה ולתצהיר הנתבע).
2. אין מחלוקת כי, חרף אי חתימת הסכם ביניהם, החלו הצדדים לייבא צמיגים ולמוכרם, וזאת מחודש מרץ 2016 ובמשך חודשים מספר, כאשר ביום 29.9.16 חתמו התובע והנתבע על הסכם לסיום הפעילות המשותפת ביניהם, זאת בפגישה בה נכח גם רואה חשבון מטעם הנתבע (להלן: "הסכם הפסקת הפעילות" – נ/1, נספח 10 לתצהיר התובע).
כן אין חולק, כי לאחר חתימת הסכם הפסקת הפעילות, ביום 15.12.16, ניסח התובע "התחשבנות" בין הצדדים, אותה שלח לנתבע (להלן: "ההתחשבנות"-נ/2, ונספח ב' לתצהיר הנתבע).
3. עוד ראוי לציין, כי בחודש ינואר 2017 ולאחר חתימת הסכם הפסקת הפעילות, הוגשה על ידי הנתבעת נגד התובע תביעה לבית המשפט במחוזי בתל אביב בת"א 51235-01-17 שרון אחזקות בע"מ נ' שומרוני, במסגרתה עתרה, בין היתר, לסעדים של פירוק שותפות, ומתן חשבונות, וכי לבקשת הנתבעת פה (התובעת שם), ביום 19.2.17 נמחקה התביעה מבלי שנדונה לגופה, זאת לאחר שנמחקה בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי התובעת שם (הנתבעת פה) (להלן: "ההליך בבית המשפט המחוזי" – עותק מכתבי בי דין שהוגשו במסגרת אותו הליך, כמו גם ההחלטה אודות מחיקתו, צורפו כנספח 12 לתצהיר התובע).
4. ביום 26.3.19 הגיש התובע התביעה דנן, שסכומה הועמד על למעלה ממיליון ₪, ובמסגרתה התבקש גם סעד של מתן חשבונות, אלא שסעד זה נזנח במסגרת הסיכומים מטעם התובע כפי שיפורט בהמשך הדברים.
לאחר הגשת התביעה, התקיימה ישיבת קדם משפט לפני המותב הקודם שטיפל בתיק, כב' השופט אבי סתיו, כאשר לאחר אותה ישיבה התקיימו שתי ישיבות נוספות שיוחדו להליכי גילוי ועיון במסמכים ולמחלוקות בין הצדדים בעניין זה, ואף ניתנו מספר החלטות בעניין זה במעמד הדיונים ואחריהם, כאשר בהחלטה מיום 24.12.21 הבהיר בית המשפט לצדדים כי שלב גילוי המסמכים אינו תחליף לשלב ההוכחות וקבע כי : "יש להסתפק בתצהירי הגילוי, כאשר ככל שלטענת מי מהצדדים בעל הדין שכנגד הסתיר מסמך או לא פעל כנדרש לשם גילויו, הוא רשאי להידרש לכך במסגרת שלב הראיות ולטעון כי יש לייחס לעניין זה משקל ראייתי (רע"א 9234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, פסקה 6 (14.8.2005)). בענייננו, יהיו הנתבעים רשאים לטעון במסגרת ההליך כי יש לייחס משקל לכך שהתובע לא העביר מסמכים כאלו או אחרים, אולם לא ניתן להוסיף ולעכב את קידום ההליך בשל כך".
לאחר שהוגשו תצהירים, הועבר התיק לטיפולי, התקיימו ישיבת קדם משפט נוספת ודיון הוכחות, לאחריו הוגשו סיכומי הצדדים, וכעת בשלה העת למתן פסק הדין.
טענות הצדדים
טענות התובע
טענות התובע נתמכו בתצהירו, שחבק לא מעט עמודים ועשרות נספחים, ולהלן תובאנה עיקרן.
5. התובע מציג עצמו כמי שמצוי שנים רבות בתחום יבוא ושיווק של צמיגים, בעל קשרים הדוקים עם יצרני צמיגים שונים בחו"ל, ובעל ניסיון מוכח של 25 שנה בתחום זה, במהלכן, בין היתר, כיהן כמנכ"ל בחברת ייבוא ושיווק צמיגים גדולה בשם "תמיג בע"מ" (להלן: "תמיג").
לטענתו, עם סיום עבודתו בחברת תמיג, ביקש להמשיך לעסוק בתחום מומחיותו, ועל רקע זה, הוסכם בינו לבין הנתבע, שלא היה מצוי בתחום הצמיגים אך הציג עצמו כבעל אמצעים המעוניין לממן מיזם בתחום זה, להקים "מיזם משותף" ליבוא, שיווק ומכירת צמיגים, שינוהל על ידי הצדדים במשותף באמצעות הנתבעת.
6. לטענת התובע, הוא הציע לנתבע כי הם יהיו שותפים במיזם "בצורה שווה" – קרי כי יהיו בעלי "אחוזים שווים בשותפות (בכפוף לזכאותי לדמי ניהול המיזם)" (סעיף 11 לתצהיר התובע), וכי חלוקת האחריות ביניהם תהיה באופן שהוא עצמו ייצור קשר עם יצרני צמיגים בחו"ל וכן יתפעל המיזם וינהל אותו, לרבות "הזמנת סחורה מספקים, שיווק, מכירה ללקוחות, ניהול המלאי והובלתו, גיוס עובדים והכשרתם, גבייה, וכיוב'" (סעיף 11 לתצהיר התובע), תוך שישולמו לו על ידי "המיזם" דמי ניהול חודשיים בסך של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ כנגד חשבונית מס מחברה פרטית ש"היתה על שמו" (להלן: "דמי הניהול"), בעוד שהנתבע, יהיה אחראי על מימון המיזם (סעיפים 3 ו-11 לתצהיר התובע).
התובע טוען, כי הצעה זו הבשילה להסכמה שעל יסודה החלו הצדדים את פעילותם המשותפת במיזם בחודש מרץ 2016, תוך שהוסכם ביניהם כי הרווחים יתחלקו ביניהם בחלקים שווים (סעיפים 3 ו-12 לתצהיר התובע).
התובע מוסיף, כי "בתחילת הפעילות" שלחו לו הנתבעים מספר טיוטות של הסכם המייסדים, שהוכנו על ידי עורכי דין מטעמם, אלא שבעקבות חילוקי דעות בעניינים שונים "לא הגענו לכדי מסמך סופי ומוסכם על שנינו, והעניין נזנח מצידנו, כאשר אנחנו נסמכים על ההסכמות הבסיסיות שפירטתי לעיל ומתנהלים בפועל, על פיהן" (סעיף 13 לתצהיר התובע).
לצד האמור, טוען התובע, כי מעיון בטיוטת הסכם המייסדים, עולה כי נקבע בה כי הנתבע הוא שיעמיד המימון למיזם, וכי ממילא הנסיבות, בגינן בסופו של יום לא נחתם הסכם בין הצדדים, לא נגעו לסוגיית המימון, שכן היה מוסכם כי הנתבע הוא שיממן המיזם. כן מוסיף, כי עורכי הדין של הנתבע עמדו על כך ששעה שהנתבע הוא שמממן את המיזם יש להקנות לו 51% מהמיזם ולתובע 49% ממנו, אלא שהתובע לא הסכים לכך ו"הנתבע התרצה והסכמה בעניין זה הייתה ברורה וחד משמעית – הצדדים שותפים שווים במיזם" (סעיף 14 לתצהיר התובע).
7. בפועל, טוען התובע, המיזם נמשך 6 חודשים בלבד, במסגרתו הוזמנו כ-12 משלוחי צמיגים, שכן כבר "בתחילת המיזם" התברר לו לתדהמתו כי הנתבע הפר את "העקרון וההסכמה המפורשים שהיוו את הבסיס ליצירת השותפות" ביניהם, עת דמי הניהול, אודותיהם הוסכם בין הצדדים, שולמו לו באיחור ולשיעורין, ודמי ניהול בגין חודשים יוני-ספטמבר 2016 לא שולמו לו כלל.
עוד טוען, כי הנתבע הודה בפניו כי אין ביכולתו להזרים כספים למימון המיזם, ומשכך במהלך תקופת המיזם נאלץ הוא עצמו לממן מכיסו חלק ארי של עלות תפעולו, זאת בניגוד להסכמות "ולרציונל" שהביא אותו להתקשר "בשותפות האמורה" (סעיף 5 לתצהיר התובע), תוך שמוסיף, כי לו היה הנתבע מעלה בפניו האפשרות כי יידרש לממן המיזם, לא היה שוקל "להיכנס מלכתחילה לשותפות במיזם- עובדה שהנתבע היה מודע לה היטב" (סעיף 5 לתצהיר התובע).
בהקשר זה טוען התובע, כי כבר בחודשים אפריל ומאי 2016, נאלץ הוא לשלם סכומי עתק ליצרני צמיגים מהם הזמינה "השותפות" מלאי של צמיגים, זאת הן כדי לשמור על המוניטין שלו, והן משום שעיכוב בתשלום לאותם ספקים יכול היה להיות הרה גורל להמשך ניהול הפעילות מול אותם ספקים – שבעתיים כך, עת אותם ספקים מחו"ל הסכימו ליתן אשראי (משלוח סחורה טרם קבלת תשלום כלשהו בגינה) נוכח היכרותם הקודמת עימו.
8. לטענת התובע, בעוד שהוא עשה הכל כדי שהמיזם יצליח, נהג הנתבע באדישות, זלזול ומשיכת כתפיים "כבר מההתחלה", אך הודיע לו מספר פעמים מפורשות, כי כל הכספים שהוצאו על ידו יושבו לו, זאת ביודעו כי התובע לא אמור היה לממן המיזם, ובעניין זה מפנה לכך שהמיזם התנהל כ-3 חודשים ללא חשבון בנק ואשראי, בשל סירוב בנק לאומי לאפשר לנתבע ו/או לנתבעת לפתוח חשבון ו/או להעניק להם אשראי, שכן הנתבע לא העמיד הבטוחות הנדרשות לכך. עוד מוסיף, כי בחודש יוני 2016 פתחו הוא והנתבע חשבון בבנק מזרחי, בבעלות הנתבעת ובערבות הנתבע כבעל מניות שלה, שערבותו האישית נדרשה לכך, ובשלב מסוים, חתם גם הוא על ערבות לחשבון הנתבעת חרף העובדה שלא היתה לו גישה לחשבון ולדפי החשבון וכי במסגרת זו, ניתן אשראי בסך של 200,000 ₪ על ידי הבנק.
9. התובע טוען כי שעה שלא יכול היה להמשיך במימון המיזם ונוכח הודעת הנתבע אודות רצונו להפסיקו ולפרקו בשל היקלעות עסקיו האחרים לקשיים כלכליים והיעדר כוונה לעסוק בתחום הצמיגים, נחתם הסכם הפסקת הפעילות, במסגרתו הוסכם כי "השותפות" נפסקת החל מיום 29.9.16, כי הוא ירכוש את המלאי שנותר במיזם ולא נמכר נכון ליום 29.9.16, לפי עלותו (כולל עלויות שחרור, הובלה, סבלות ובדיקת מעבדות הטכניון), תוך שמבהיר כי בנקודת הזמן האמורה, חלק מהמלאי היה מצוי בהובלה ימית ומרביתו מאוחסן בחצרי הנתבעת וכן במכולה אותה הוא שכר, וחלק אחר שלו היה מצוי בהובלה ימית.
באשר למלאי שכבר נמכר במסגרת המיזם וטרם סופק, הוסכם כי הצדדים יספקו אותו ללקוחות ולאחר קבלת התמורה, זו תועבר לקופת המיזם, וכי בהמשך תיערך התחשבנות כוללת בין הצדדים, שתכלול את "סכומי העתק" ששילם עבור המיזם (סעיף 34.3 לתצהיר התובע).
10. לטענת התובע, גם הסכם הפסקת הפעילות הופר על ידי הנתבע, שהשתלט על פעילות הנתבעת ועשה בה כבתוך שלו, לרבות השתלטות על נכסיה וכספיה, תפיסה שלא כדין של מלאי הצמיגים שבהתאם להסכם סיום הפעילות אמור היה לעבור לרשותו, ומניעת מכירתו על ידי התובע ואספקתו לצדדי ג' שכבר רכשו אותו, תוך גרימת נזקים "בדמות קנסות בגין סחורה, שהיתה מצויה בנמל ונתפסה כבת ערובה לאחר שהנתבעת לא הסכימה לשחררה בהתאם להסכם סיום הפעילות", חיובי ריבית מיותרים בחשבון הבנק, נזקים בגין סחורה משותפת לצדדים שאיבדה מערכה, ואובדן הכנסות ורווחים, עת נמנע ממנו למכור הסחורה כמו גם לקבל תמורה בגין סחורה שכבר נמכרה (סעיף 38 לתצהיר התובע).
עוד מוסיף, כי בסופו של יום מכר הנתבע את המלאי שנותר לאחר הסכם סיום הפעילות במחירי עלות ואף למטה מכך, לחברת "כסלו בע"מ" בעבור סך של 845,881 ₪ (כולל מע"מ), כאשר להערכתו נמנע ממנו רווח של כ-310,000 ₪ לו הוא היה מוכר המלאי האמור, ותוך שנגרמו לו נזקים למוניטין שלו בשוק הצמיגים.
התובע טוען כי הנתבע אף סירב לבצע התחשבנות עימו לאחר חתימת הסכם סיום השותפות, והתביעה דנן "הינה למעשה התחשבנות שהיינו אמורים לבצע בינינו, הנתבע ואני, בסוף שותפות, בהתאם להסכם מפורש בדבר פירוק השותפות בינינו" (סעיף 2 לתצהיר התובע).
11. לטענתו, עת הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם במסגרת "המיזם", כמו גם את הסכם סיום הפעילות, עליהם לפצותו בסכומים הבאים:
א. סך של 812,394 ₪, בגין הסכומים שלטענתו "הוזרמו" על ידו למיזם, עת נשא בעלויות ששולמו על ידו לספקים עבור סחורה, וכן עלויות "הובלה ושחרור" הסחורה, ששילם לחברת סי וואי לוגיסטיקה בע"מ בהתאם לפירוט כלהלן:
סך של 154,000 ₪ וסך של 138,000 ₪ ששולמו לספקים "קמסו" ו"מיטס" באמצעות העברתם מחשבון הבנק שלו לחשבון הבנק של הנתבעת בחודש מאי 2016, כאשר חשבוניות יצאו בהנחייתו על שם הנתבעת, וזו העבירה הסכומים לספקים אלה.
סך של 88,646 ₪ אותו העביר לספק נוסף בשם "גרין בול" בחודש יוני 2016 באמצעות רכישת מט"ח.
סך של 88,859 ₪, שהעביר לאותו ספק חודש לאחר מכן ישירות מחשבון הבנק של בת הזוג שלו.
סך 167,000 ₪ שהעביר לאותו ספק בחודש אוגוסט 2016 , כשסכום זה הועבר ישירות לספק בשתי פעימות מחשבון הבנק של חברה בבעלותו.
סך כולל של 171,189 ₪ אותו שילם לסי וואי לוגיסטיקה בע"מ מחשבון הבנק שלו.
ב. סך של 4,000 ₪ , אותו נאלץ להפקיד ביום 19.9.16 בבנק מזרחי בו נוהל חשבון המיזם, על מנת לבצע הזמנות נוספות עבור המיזם.
ג. סך של 29,269 ₪, בגין ריבית וריבית חריגה שנאלץ לשלם לבנק נוכח נטילת הלוואות על ידו לשם מימון המיזם, עת נאלץ פעם אחר פעם לחרוג ממסגרת האשראי שלו לשם מימון המיזם.
ד. סך של 163,800 (כולל מע"מ) בגין דמי ניהול שלא שולמו לו עבור חודשים יוני-ספטמבר 2016.
ה. סך של 11,700 ₪, בגין הוצאות מימון ייצוג משפטי במסגרת הליך ה.פ 29116-12-16 חברת סי וואי לוגיסטיקה בע"מ נ' שרון אחזקות בע"מ ואילן שומרוני, כאשר במסגרת אותו הליך נדון טען ביניים שהוגש על ידי סי וואי לוגיסטיקה בע"מ, שהחזיקה בסחורה שהוזמנה על ידי התובע אך עוכבה על ידי סי וואי לוגיסטיקה בע"מ, כיוון שלטענתו הנתבע הודיע לה כי היא מנועה מלשחררה לידיו, ולשיטתו הסתיים במחיקת התביעה והעברת מלוא הסחורה לידיו (להלן: "טען הביניים").
ו. סך של 21,522 ₪ בו טוען התובע כי נשא בגין "דמי השהייה", שנאלץ לשלם לסי וואי לוגיסטיקה בע"מ כדי שתשחרר סחורה שהוא רכש ללא קשר למיזם, ושסי וואי לוגיסטיקה בע"מ עיכבה נוכח התנהלותו הפוגענית והאדישה של הנתבע.
מהסכומים המפורטים מעלה, טוען התובע, כי יש להפחית סך של 155,500 ₪ המורכב ממחצית מסך של 162,000 ₪ בגין סכום שהתקבל אצלו במסגרת עסקה שנעשתה בתקופת המיזם מלקוח בשם "באראקת" ולא הועבר לחשבון הבנק של המיזם, וכן ממחצית מסך של 149,000 ₪ בגין עלות המלאי שנותרה אצלו במועד "פירוק השותפות".
אבהיר, כי במסגרת התביעה נתבע סעד נוסף בסך של 111,971 ₪ בגין גרם הפרת חוזה עם "באראקת", אלא שבמסגרת הסיכומים מטעמו, הבהיר התובע כי הוא לא עומד על הסעד האמור.
טענות הנתבעים
טענות הנתבעים נתמכו בתצהיר הנתבע, ובתצהירה של גב' ליאת גשורי, שעבדה כאשת מכירות של הנתבעת במהלך הפעילות המשותפת של הצדדים (להלן: "ליאת").
12. הנתבעים טוענים, כי בסוף שנת 2015 או בסמוך לכך, התובע אכן פנה אל הנתבע והציע לו לקיים מיזם בתחום ייבוא הצמיגים, הנתבע הביע עניין בהצעת התובע, ובהמשך החלו לנהל משא ומתן לקראת הקמת חברה משותפת למיזם.
במקביל לניהול המשא ומתן, החל הנתבע, באמצעות הנתבעת, להשקיע סכומי כסף ראשוניים "קטנים באופן יחסי" לשם מימון נסיעותיו העסקיות של התובע וכן הוצאות נלוות אחרות כגון "שכירת רכבים, רכישת מכשירי טלפון, תשלום אגרות עבור רשיון יבוא" וזאת לשם קידום המיזם (עמ' 2 סעיף 3 לתצהיר הנתבע).
13. לטענת הנתבעים, במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, הועברו טיוטות הסכמים לנתבע, התקיימו ישיבות "והיו הסכמות בע"פ" (סעיף 4 לתצהיר הנתבע), אלא שחרף האמור ועל אף שהנתבעת כבר הוציאה סכומי כסף רבים לשם מימון המיזם, כאשר התבקש התובע לחתום על טיוטת הסכם המייסדים המעגנת את ההסכמות, סירב הוא לעשות כן "בתואנות שונות ומשונות", ומשכך הוסכם שהתובע "ישמש כיועץ/סוכן כאיש מכירות לנתבעת 2" (עמ' 2 סעיף 5 לתצהיר הנתבע).
עוד טוענים, כי הנתבע הסכים שבהמשך, הפעילות המשותפת תהפוך לשותפות והתובע הציע "פיילוט" המסדיר את היחסים ביניהם "בו הוא יועץ לחברה", אלא שהתובע שוב סירב לחתום על "המסמך" חרף ההסכמות בעל פה (עמ' 2 סעיף 7 לתצהיר הנתבע), ומשכך שעה שהסכם לא נחתם ובמקביל החלה פעילות עם הנתבעת, הסכים הנתבע לשלם שני תשלומים (דמי ניהול) עבור אותה פעילות של התובע ולא מעבר לכך, ובדיעבד ונוכח התנהלות התובע, ברור כי הוא לא היה זכאי לאותם תשלומים ובוודאי שלא זכאי לתשלום דמי ניהול נוספים.
הנתבעים מבהירים, כי ביום 28.6.16 הקימה הנתבעת "חשבון ייעודי" לפעילותה בתחום הצמיגים וניתנה לה מסגרת אשראי ראשונית של 500,000 ₪ ללא כל ערבות ו/או התחייבות ו/או בטוחה של התובע בחשבון כשכל הפעילות מתבצעת על ידי הנתבעת "על כל רווחיה וסיכוניה בלבד", לרבות הזמנת צמיגים המבוצעת על שמה ומשלוחים המגיעים למחסניה בישראל, וכאשר התשלומים לתובע שולמו לו בכובעו כאיש מכירות /סוכן/ יועץ לנתבעת ומתוך תקווה כי בסופו של יום ייחתם הסכם בין הצדדים.
14. עוד טוענים, כי משהבחין הנתבע כי מחסן הנתבעת מתמלא בסחורה מבלי שהתובע מבצע מכירות, החל להבין כי התובע אינו מתנהל בתום לב ולטובת המיזם, ובכלל זה כי התובע אינו מוכר הצמיגים בצורה סיטונאית, אלא "מוציא" מהמחסן צמיגים בודדים אותם הוא מוכר, תוך שנוטל התמורה לכיסו תחת העברתה לחשבון הנתבעת שנפתח לצורך האמור.
נוכח האמור, במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2016, הורה הנתבע לתובע להפסיק לרכוש סחורה ולהזמינה בשם הנתבעת, עד שלא תימכר הסחורה הקיימת במחסן הנתבעת, אלא שבניגוד לאמור, המשיך התובע לבצע פעולות בשם הנתבעת ומבלי שהנתבעים היו מודעים לכך, ובלא שהיתה לו סמכות ו/או זכות לעשות כן.
אם לא די באמור, התובע אחסן סחורה שהזמין בשם הנתבעת במחסנים נוספים ששכר, ומאוחר יותר מכר הצמיגים שמומנו על ידי הנתבעת, לצדדי ג' ושלשל התמורה לכיסו.
15. נוכח התנהלות התובע, טוענים הנתבעים כי הנתבע הודיע לתובע על רצונו להפסיק מיד את הפעילות בין הצדדים, וביום 29.9.16, לאחר שהתקיימו בין הצדדים מספר פגישות, חתמו התובע, הנתבע וליאת על הסכם הפסקת הפעילות, המהווה הסכם לכל דבר ועניין, ובו סיכום של הדרישות והתנאים של הצדדים.
הנתבעים טוענים, כי לו היו לתובע דרישות נוספות מעבר לאלה שפורטו בהסכם הפסקת הפעילות, היה הדבר בא לידי ביטוי באותו הסכם, אלא שלדרישותיו במסגרת התביעה אין זכר באותו הסכם, והוא מושתק מלטעון נגד הסכם הפסקת הפעילות, המהווה "בסיס ואין לסטות ממנו ואין להוסיף עליו ו/או לגרוע ממנו" (עמ' 3 סעיף 6 לתצהיר הנתבע), וכי עתה בניסיון להתגבר על הקבוע בהסכם הפסקת הפעילות מנסה התובע לטעון להפרתו.
עוד טוענים, כי לאחר חתימת הסכם הפסקת הפעילות, פעל התובע בעצמו בהתאם לאותו הסכם, עת העביר לנתבע את ההתחשבנות (נ/2) שביצע בכתב ידו על פי רישומיו, והגם שאין הנתבעים מסכימים לנכונות ההתחשבנות, הרי שמעיון בה עולה כי אין בה כל התייחסות לטענות ו/או דרישות כספיות מכל מין וסוג שהוא.
16. הנתבעים מוסיפים, כי הסכם הפסקת הפעילות ממילא לא הופר על ידם, שכן לשיטתם, אין בו סעיף כלשהו המטיל עליהם התחייבות כלשהי.
עוד טוענים, כי התובע הוא שהפר את הסכם הפסקת הפעילות, עת לא רכש את המלאי שנותר במחסני הנתבעת, ותחת זאת פרץ המחסן וגנב צמיגים בשווי העולה על סך של 300,000 ₪, המהווה את הפרש הסכום בין המלאי שהיה במחסן לשווי המלאי שנמכר לחברת "כסלו בע"מ" בפועל.
17. כן טוענים, כי מההתחשבנות עולה כי התובע הוא שחייב להם סך של 153,000 ₪.
לטענתם, בהתחשבנות צוין כי החשבון מבוצע "כפי שרשום" אצל התובע, אלא שהרישום חייב להיות מבוסס על מסמכים אך התובע נמנע מלהציג המסמכים, וזאת חרף דרישות רבות שהופנו אליו במסגרת ההליך הנוכחי.
לטענתם, במסגרת ההתחשבנות ציין התובע במסגרת הוצאותיו, סכום כמעט זהה לסכומים שצוינו על ידו בכתבי הטענות מטעמו בהליך הנוכחי כסכומי "מימון" בהם נשא, ומכך ניתן ללמוד כי "הגיש כבר את מלוא הוצאותיו ותשלומיו" במסגרת ההתחשבנות, ובכך מיצה את מלוא דרישותיו.
כן טוענים, כי התובע "העריך" סכומים שהתקבלו על ידי "לקוחות שונים", אלא שלא טרח לפרט את שמם, לא צירף מסמכים בעניין, הכל מתוך מטרה להקטין משמעותית את הסכומים שגבה לעצמו בפועל. בהקשר זה מוסיפים, כי התובע רואה חשבון בהשכלתו וכי חזקה עליו שיודע כי תקבולים שכאלה מחויבים בדווח לשלטונות המס וניהול ספרים, אלא שלא הוצגו מסמכים בעניין.
הנתבעים מוסיפים, כי בהתחשבנות צוין על ידי התובע כי: "יתכן וישנו סכום נוסף שקיבלתי. אני אינני בטוח לגביו בסך של 565. מפאת חוסר הזמן לא הספקתי לבדוק" (בחלק התחתון בעמ' 1 להתחשבנות). לטענתם, האמור נכתב ביום 15.12.16 וחרף חלוף השנים ממועד זה ועד למועד הגשת תצהירו של התובע, והגם שההתחשבנות הוגשה לתיק בית המשפט, לא התייחס התובע לאמור ובכך יש משום אישור לכך שקיבל תקבול נוסף של 565,000 ₪.
נוכח האמור, ובשים לב לכך כי יש להביא תקבול זה בחשבון, טוענים הנתבעים כי ממילא בהתאם להתחשבנות, לשיטת התובע בעצמו, לאחר ניכוי התקבולים בסך של 626,000 ₪ מההוצאות, יתרת ההוצאות של התובע בניכוי הכנסות עומדת על סך של 61,000 ₪ בלבד, ואילו מהעמוד השני של ההתחשבנות, שכאמור בהיעדר מסמכים הם אינם מסכימים עימה, עולה כי לשיטת התובע יתרת הוצאות הנתבע בניכוי הכנסות מסתכמת בסך של 214,000 ₪, ומשכך , לאחר הפחתת סך של 61,000 ש"ח מ-214,000 ₪, יוצא כי התובע הוא שחייב לנתבעים סך של 153,000 ₪, וכי ממילא שעה שלשיטת התובע בעצמו זכאית הנתבעת לסך של 155,000 ₪ בגין סכומים שנטל לעצמו, תחת העברתם לחשבון הבנק של הנתבעת, הרי שיש להוסיף סכום זה לסך שממילא חייב התובע לנתבעים בהתאם להתחשבנות שהוא עצמו ערך.
18. הנתבעים מוסיפים, כי ממילא הסכומים שטוען התובע כי שילם לספקים ולסי וואי לוגיסטיקה בע"מ בסך כולל של 812,394 ₪ לא הוכחו, וכי ממילא לא הוצגו על ידי התובע קבלות ו/או שטרי מטען, מהם ניתן ללמוד אודות ביצוע התשלומים. כן טוענים ביחס לחלק מהסכומים הנתבעים, כי אין התאמה בין מועד התשלום לבין מועד אספקת הסחורה ו/או השחרור ו/או ההובלה.
ביחס לסך של 29,269 ₪, הנתבע בגין ריבית וריבית חריגה, טוענים הנתבעים כי מדובר בטענות סרק ועזות מצח של התובע, שאינו זכאי לפסיקת סעד זה.
בדומה נטען, כי יש לדחות את ראש הנזק הנתבע בגין אי תשלום "דמי ניהול" שהועמד על הסך של 163,800 (כולל מע"מ), וזאת הן מן הטעם שממילא אף לשיטת התובע בעצמו, בהתאם להתחשבנות שערך, סכום זה לא הובא בחשבון ולא צוין במסגרת הסכומים להם הוא טען כי זכאי, והן מן הטעם שלא נהג כיועץ אלא "כנוכל", ובמסגרת זו מוסיפים, כי בבעלות אשתו של התובע חברה בשם "מוטוריטי בע"מ" (להלן: "מוטוריטי") העוסקת בתחום הצמיגים, וכי התובע "גנב" אותם גם באמצעות אותה חברה, תוך שבמסגרת ההליך הנוכחי ניהל "מאבק קשה" במסגרתו התנגד לגילוי מסמכים שהתבקש על ידם ביחס לחברה האמורה (עמ' 7 סעיף 11 לתצהיר הנתבע).
כן נטען, כי הסכום הנתבע בגין הוצאות בהן חויב התובע בהליך בעניין טען הביניים, לא הובא במסגרת ההתחשבנות שערך התובע, וכי ממילא אין לתובע אפשרות לתבוע אותו במסגרת ההליך הנוכחי, שעה שההוצאות הנטענות הוצאו בקשר עם הליך אחר.
עוד נטען, כי גם ראש הנזק בסך של 21,522 ₪ שנתבע בגין "דמי השהייה", שלטענת התובע שולמו על ידו, לא הוכח באמצעות תצהיר ו/או אסמכתא אחרת מטעם סי וואי לוגיסטיקה בע"מ, ואף הוא לא הובא בחשבון ו/או צויין במסגרת ההתחשבנות שערך התובע לאחר אותו תשלום, אם בכלל בוצע.
19. כפי שצוין מעלה, הנתבעים הגישו תצהיר גם מטעם ליאת, שהצהירה, בין היתר, כי עבדה תחת התובע בתמיג, וכי עת ביקש להקים המיזם עם הנתבעים, הציע לה לעבוד כאשת מכירות בנתבעת, ואכן החלה בעבודתה, אלא שלאחר מספר חודשים הודיע לה, כי הנתבע לא מעוניין בהמשך המיזם וכי יש לחפש משקיע אחר, ובעקבות האמור, נפגשו היא, התובע והנתבע בבית קפה וחתמו על הסכם הפסקת הפעילות.
עוד טוענת, כי לאחר החתימה על הסכם הפסקת הפעילות, ביקשה מהנתבע כי יאפשר לה גישה לסחורה שבמחסן הנתבעת על מנת למכרה, אלא שהאחרון סירב ודרש כי תחילה ישלם התובע את עלותה, ומשכך הורה לה התובע לפרוץ את המחסן וכך עשתה, תוך שנטלה הסחורה והחליפה מנעול במחסן.
כן טוענת, כי לאחר חתימת הסכם הפסקת הפעילות, הגיעה סחורה נוספת שהזמין התובע בשם הנתבעת ועלותה שולמה על ידי הנתבעת בלבד, אלא שבעת שחרור הסחורה בנמל הסב את שמה של הנתבעת לשמה של מוטוריטי ולחברה נוספת בשם "מוטוריטי סוכנויות בע"מ", בבעלות מוטוריטי, אחסן הסחורה במספר מחסנים ששכר, ובהמשך מכר אותה תוך גניבת התקבולים של הנתבעת.
נוכח מכלול המפורט מעלה, טוענים הנתבעים, כי יש לדחות התביעה.
הכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי העדויות, ראיתי לדחות התביעה.
20. ראשית אבהיר, כי במסגרת הסיכומים מטעמם טענו הנתבעים כי התובע זנח טענותיו כלפי הנתבעת במסגרת סיכומיו, אלא שעיון בסיכומים מטעם התובע מעלה כי האחרון התייחס לזכאותו לסעדים הנתבעים מטעם הנתבעים שניהם, אף אם סיכומיו מוקדו בהתנהלות הנתבע, כמי שהצהיר מטעם הנתבעים והתנהל בשמם בזמן אמת, ומשכך לא שוכנעתי כי טענות התובע ביחס לנתבעת נזנחו.
עוד אבהיר כי הסעד של מתן חשבונות נזנח, הן במסגרת תצהיר התובע והן במסגרת הסיכומים מטעמו, ומשכך יש להידרש לסעד הכספי הנתבע.
21. כעולה מטענות הצדדים, אין מחלוקת כי התקיימה פעילות משותפת ביניהם במשך מספר חודשים במהלך שנת 2016, כאשר עובר לתחילת הפעילות האמורה, באו בדברים על מנת לגבש הסכם, במסגרתו יופעל המיזם המשותף אותו תכננו להפעיל, אלא שבסופו של יום לא נחתם הסכם ביניהם בעניין זה.
שעה שבין הצדדים התנהל משא ומתן, הרי שיש להידרש לאמור, שכן ההליך הטרום חוזי אינו הליך טרום משפטי, ובהקשר זה אפנה לדברי המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח: "לכל מה שמתרחש ונוצר במהלך המשא ומתן- אירועים, מצגים, הצהרות, הבטחות, הסכמות חלקיות, מסמכים – יש חשיבות, וההליך כולו נבחן באספקלריה משפטית" (גבריאלה שלו ואפי צמח "דיני חוזים" – מהדורה רביעית (2019) עמ' 110).
מעיון בטיוטת הסכם המייסדים, שנוסחה על ידי מי מטעם הנתבעים, עולה כי לא צוינו בה שמות הצדדים וכי הצדדים הוגדרו כ"צד א'" ו"צד ב'", תוך שצוין כי "הצדדים מבקשים לשתף פעולה כאמור באמצעות חברה פרטית מוגבלת במניות".
עוד צוין בסעיף 12 להסכם כי: "הון המניות של החברה יחולק בין הצדדים ביחס של 49% צד ב' ו- 51% צד א'".
סעיף 19 להסכם המייסדים, שכותרתו "מימון", קובע כלהלן:
התובע העיד, כי טיוטת הסכם המייסדים לא נחתמה על ידו משום שמספר סעיפים לא היו מקובלים עליו, ובהם הסעיף שקבע כי המניות לא תחולקנה באופן שווה בין הצדדים (עמ' 27 שורות 1-10 לפרוטוקול), וכן הקבוע בפסקה הראשונה בסעיף 19, שעניינה מימון המיזם על ידי הצדדים שניהם בהתאם לחלוקת המניות ביניהם (עמ' 27 שורה 16 לפרוטוקול), תוך שהוסיף, כי התנה חתימתו על ההסכם , בין היתר, בכך ש"כל המימון יבוא מיובל" (עמ' 27 שורה 18 לפרוטוקול).
הנתבע אישר בחקירתו, כי "צד א'" בטיוטת הסכם המייסדים מתייחס אליו ו"צד ב'" אל התובע (עמ' 52 שורה 27 לפרוטוקול).
משנשאל אודות מקורות המימון של המיזם, השיב כי הוסכם כי תחילה הוא זה שיישא ב"מימון הראשוני" של המיזם בסך של 500,000 ₪ , ולאחר מכן אישר כי גם המימון מעבר לסכום האמור (בהמשך), אמור היה להיעשות על ידו:
"ש. סוכם או לא סוכם שאתה מכניס את הכסף והמימון למיזם המשותף?
ת. המימון הראשוני.
ש. ז"א שסוכם שאתה מכניס את המימון אבל סוכם שזה יהיה מדובר רק במימון הראשוני?
ת. נכון.
ש. כמה זה המימון הראשוני?
ת. המימון הראשוני היה 500,000 ₪ כסף ישיר ששולם והיה מימון עקיף שכלל את כל ההוצאות הנלוות.
ש. אז שאתה אומר לנו מימון ראשוני אתה מדבר על מעל חצי מיליון ₪?
ת. כן.
ש. ומעבר לחצי מיליון הללו, מאיפה היה אמור להגיע המימון?
ת. הוא הגיע מבנק מזרחי.
ש. לא מאיפה הגיע, מאיפה היה אמור להגיע?
ת. מימון שלי" (עמ' 52 שורות 5-17 לפרוטוקול).
אבהיר, כי גם במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, טענה הנתבעת במסגרת כתב התביעה שהגישה, כי במסגרת טיוטת הסכם המייסדים הוסכם כי היא זו שתספק את המימון הדרוש להקמת מיזם ותפעולו במשך "X" חודשים (נספח 12 לתצהיר התובע).
22. בהינתן האמור, אני קובעת כי ההבנה בין הצדדים היתה, כי לכשיתגבש ביניהם הסכם ביחס להקמת ותפעול המיזם, המימון, למצער "המימון הראשוני", של אותו המיזם, יעשה על ידי הנתבע, אלא שבפועל אין חולק כי טיוטת הסכם המייסדים לא נחתמה על ידי הצדדים, וכי לא הוקמה חברה לשם הפעלת המיזם, וכפי שיפורט להלן, מחומר הראיות והתנהלות הצדדים לאחר שהמשא ומתן לא הבשיל כדי הסכם, עולה כי הם הסכימו כי כל עוד לא התגבש/יתגבש הסכם כאמור, ישתפו פעולה ביניהם במתווה שאינו זהה לזה שהוצג בטיוטת הסכם המייסדים, וממילא לא שוכנעתי כי במשך אותם מספר חודשים שבין מרץ 2016 ועד לחתימת הסכם הפסקת הפעילות, "נוצרה שותפות בין הצדדים", כטענת התובע.
23. לאחר שהתובע סירב לחתום על הסכם המייסדים וחרף אי חתימת הסכם ביניהם להקמת אותו מיזם, התקיימה בין הצדדים פעילות משותפת בתחום הצמיגים, שהחלה בחודש מרץ 2016 ונמשכה מספר חודשים.
בכל הקשור לפעילות האמורה, הנתבע הצהיר כי במקביל לניהול המשא ומתן, הוא החל, באמצעות הנתבעת, להשקיע סכומי כסף ראשוניים "קטנים באופן יחסי" לשם מימון נסיעותיו העסקיות של התובע וכן הוצאות נלוות אחרות, וכי משסירב התובע לחתום על הסכם, הוסכם כי הוא "ישמש כיועץ/סוכן כאיש מכירות לנתבעת 2" (עמ' 2 סעיפים 3-6 לתצהיר הנתבע).
בהקשר זה העיד כי: "בפועל בשלב הראשון לא הקמנו את המיזם, אילן עבד בחברה שהייתה בבעלותי. נתבעת 2" וכי: "הוא היה יועץ שהיה אמור לייעץ לחברה פעולות עסקיות" (עמ' 50 שורות 30-31 ו-33 לפרוטוקול).
בהמשך עדותו, ומשנשאל מדוע ראה לשלוח לתובע את טיוטת הסכם מייסדים, אם ההבנה לשיטתו היתה כי התובע ישמש יועץ של הנתבעת בלבד עבור תשלום קבוע שישולם לו, הבהיר כי טיוטת הסכם המייסדים, שבסופו של יום לא נחתמה, "נועד להסדיר את מערכת היחסים ביני לבין אילן" וכי "כל עוד לא הוקם המיזם" מערכת היחסים היתה כזו שהתובע שימש כיועץ של הנתבעת (עמ' 51 שורות 20-25 לפרוטוקול).
חיזוק לאמור מוצאת אני בשני מסמכים שהוכתרו כ"סיכום שיחה" (להלן: "סיכומי השיחה" - נספח א' לכתב ההגנה), ושהתובע במסגרת סעיף 67.3 לתצהירו לא הכחיש כי הוא זה שערך אותם, ולהלן יובא תוכנם:
התובע טוען בתצהירו כי "סיכומי השיחה" מהווים חיזוק לטענתו לפיה הצדדים "יפעלו כשותפים" במסגרת הנתבעת, אלא שאני סבורה כי סיכומי השיחה, מהווים חיזוק לטענת הנתבע ולעדותו, ומבססים המסקנה לפיה משלא עלה בידי הצדדים לחתום על טיוטת הסכם המייסדים, הוחלט על ידם אודות מתכונת של פעילות, לפיה במשך תקופה של מספר חודשים ישמש התובע יועץ מקצועי של הנתבעת, ובמקביל - ינסו לקדם חתימת הסכם ביניהם, ובהקשר זה אני מפנה לסיכום שיחה מיום 14.2.16 בו נכתב על ידי התובע: "אילן יקדם עם גיל את ההסכם".
חיזוק לכך שהצדדים החלו להתנהל ברוח הדברים שפורטו בסיכומי השיחה, יש בעובדה כי התובע אינו מכחיש כי שולמו לו, באמצעות מוטוריטי, דמי ניהול חודשיים בסך של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין חודשים מרץ עד מאי 2016.
מיותר לציין, כי התובע, שערך סיכומי השיחה וכאיש עסקים מנוסה וותיק, שכיהן בתפקידים בכירים ושימש מנכ"ל "בחברת יבוא ושיווק צמיגים גדולה – תמיג בע"מ" (סעיף 10 לתצהיר התובע), היה ער היטב לכך שזוהי מתכונת הפעילות של הצדדים כל עוד לא התגבשה הסכמה אחרת, וכי ממילא באותה נקודת זמן, לא הוסכם כי הצדדים "שותפים שווים" במסגרת הפעילות המשותפת שלהם.
בהינתן האמור, אינני מקבלת טענת התובע לפיה פעילות הצדדים החל מחודש מרץ 2016 היתה "על יסוד ההסכמה" לפיה יהיו להם "אחוזים שווים בשותפות" (סעיף 11 לתצהיר התובע) – טענה שלא מתיישבת עם סיכומי השיחה, אותם ערך התובע בעצמו ובהם אין זכר לכך שלצדדים "אחוזים שווים בשותפות".
24. אף אם כטענת התובע נשא הוא במימון הפעילות המשותפת של הצדדים במהלך אותם חודשים, הרי שכפי שיפורט להלן, עשה כן מתוך שיקולים כלכליים עסקיים שלו ומתוך תקווה כי בסופו של יום, אכן יתגבש מיזם משותף במתווה דומה לזה שנכתב בטיוטת הסכם המייסדים, ולא משום ש"נאלץ" לעשות כן כטענתו.
התובע הצהיר כי העביר תשלומים לספקים מכיוון: ש"עיכוב בתשלום שכזה יכול להיות הרה גורל להמשך הפעילות מול הספק, וזאת על אחת כמה וכמה כאשר הספק הסכים להעניק למיזם אשראי עסקי אך ורק בזכות היכרותו המוקדמת איתי ובשל שמי הטוב.....לו הייתי מעכב את התשלום עד שהנתבע יואיל בטובו להעביר הכסף, היה הקשר עם הספקים קורס וכל נכונותם להעניק אשראי שלשהו הייתה מתפוגגת לחלוטין ובמיידי" (סעיף 19 לתצהיר התובע).
ובהמשך: "כל סטייה בעניינים מהותיים אלו הייתה הרת גורם לעתיד המיזם ...ולכן לא היתה לי כל ברירה אחרת מלבד הכנסת ידי אל הכיס על מנת שלא במחי יד להביא לכשלון קולוסאלי של המיזם שרק התחיל" (סעיף 20 לתצהיר התובע).
וכן: "על מנת שלא לפגוע במוניטין שלי ובהתנהלות והצלחת המיזם (בניגוד לנתבע), אני משלם מכספי שלי עבור ביצוע ההזמנה..." (סעיף 21 לתצהיר התובע).
האמור מדבר בעד עצמו ועולה ממנו כי התובע לא "אולץ" לממן הפעילות, אלא כי עשה כן מתוך אינטרס כלכלי כי המיזם יקרום אור וגידים ומתוך אינטרס לשמור על המוניטין שלו בתחום הצמיגים.
25. אוסיף, כי לשיטת התובע המימון על ידו נעשה כבר בחודש מאי 2016 – קרי בסמוך לאחר תחילת הפעילות המשותפת של הצדדים בחודש מרץ 2016 ולאחר שלטענתו הנתבע הודיע לו כי אין לו איך לשלם לספקים. בנסיבות אלה, לא ברור מדוע לא ראה לנתק הקשר עם הנתבעים, ותחת זאת בחר לטענתו להמשיך לממן המיזם, ואישר בעדות כי המשיך לבצע הזמנות מספקים גם לאחר שידע כי לנתבע "אין גרוש על התחת" (עמ' 36 שורות 4-6 לפרוטוקול).
התובע נשאל אודות האמור, והשיב כי עשה כן נוכח העובדה כי: "יובל הבטיח לי לכל אורך הדרך שהדברים יסתדרו והוא יביא את הכסף" (עמ' 36 שורה 16 לפרוטוקול), אלא שמעבר לכך שלא הונחה לפני בית המשפט כל ראיה למתן הבטחות כאמור על ידי הנתבע, שהכחיש טענה זו של התובע, מתקשה אני לקבל טענה כאמור בהינתן שהתובע איש עסקים מנוסה וותיק, שבהתאם לעדותו כיהן גם כמנכ"ל חברת "האחים לבנת" – חברת בת של קונצרן תעבורה, אותו כינה התובע: "אחד הגדולים במשק" (עמ' 31 שורות 9-12 לפרוטוקול), ולא סביר בעיני כי ככזה, יוסיף ויממן הפעילות, לרבות ביצוע הזמנות נוספות מספקים ותשלום בגינן, לאחר שלשיטתו כבר ידע כי לנתבע אין אפשרות לממן אותן הזמנות.
בניסיון להתמודד עם הקושי האמור, העלה התובע טענה חדשה בעדותו, ולפיה הסכומים ששולמו על ידו היו "הלוואה" לנתבע:
"ת. אני לא מבין מה זה טענת כפייה במובן המשפטי. כל מה שרציתי זה להחזיר את הכסף שנתתי ליובל כהלוואה אליי. זו התביעה.
ש. שים לב מה יצא לך עכשיו מהפה. הבנת שאתה במצוקה פסיכולוגית משפטית ושלפת לנו את המילה הלוואה. יופי. כמובן שאני מתנגד להרחבת חזית, אבל בוא נשמע ממך, איש עסקים מנוסה, מנהל כספים בכיר בחברות מובילות, אדם משכמו ומעלה נותן למישהו הלוואה, למה לא עשית הסכם הלוואה?
ת. לא עשינו הסכם הלוואה כי זה היה ברור לי שאני נותן ליובל כסף באופן זמני עד שיוכל להחזיר לי. זו לא הייתה הלוואה במובן הרשמי של העניין, הלוואה, ריבית, לוח סילוקים. השאלתי לו כסף.
ש. עברנו ממצב של הלוואה למצב של השאלה.
ת. נכון.
ש. התחלנו בהשקעה שירדה לטמיון, כשהבנת שיש לך בעיה עברת למונח הלוואה, כשהבנת שיש לך בעיה עברת למונח השאלה, השאלתי לו את הכסף. תסביר לנו מה זה המונח השאלה ולמה לא עשית הסכם השאלה?
ת. אני לא ראיתי לנכון לעשות הסכם השאלה / הלוואה שנתתי לו, כי היה ברור לי שברגע שהדברים יסתדרו הוא יחזיר את הכסף, מאוד פשוט. מצאתי את עצמי בעל כורחי פותח את הכיס ומעביר כסף לספקים במקומו של יובל ולהבטחתו של יובל הכסף יוחזר אליי ולכן לא מצאתי לנכון לעשות הסכם מסודר כזה או אחר" (עמ' 37 שורות 29-36 ועמ' 38 שורות 1-9 לפרוטוקול).
מעבר לכך שטענה זו מהווה הרחבת חזית ולא הוצגה כל ראיה לתמיכה בה, הרי שעדות התובע מדברת בעד עצמה ועולה ממנה כי ככל שמימן הפעילות המשותפת עשה כן משיקולים כלכליים שלו, וממילא לא הוכח על ידו כי עשה כן נוכח הבטחת הנתבע כי ישיב לו את הכספים שלשיטתו שולמו על ידו.
26. כך או כך, אין חולק כי ביום 29.9.16 נחתם בין הצדדים הסכם הפסקת הפעילות, המוגדר על ידי התובע כ"הסכם פירוק השותפות", ועת נדרשת אני לפרשנות אותו הסכם, הרי שיש לפנות להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובעת כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (ניתן ביום 20.11.2019), בהתייחסו לסעיף האמור, ציין כב' השופט פוגלמן (כתוארו אז) כי: "אינו אלא אימוץ של הגישה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בהליך הפרשנות, שהיה שמור לה גם בגדרן של ההלכות האמורות."