בית משפט השלום באשקלון
תאד"מ 4466-04-22 ח.י. עשוש שיווק בע"מ נ' גורן
תיק חיצוני: 521179-02-22
בפני כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה
התובעת: ח.י. עשוש שיווק בע"מ
נגד
הנתבע: עו"ד אלון יוסף גורן
נגד
הצד השלישי: שלמה דהרי
פסק-דין
1. לפני תביעה ע"ס 62,930 ₪, שיסודה בשיק שנמסר לביטחון ע"י הנתבע לתובעת, העוסקת בממכר ואספקת חומרים מענף הבניה והשירותים הנלווים לכך.
לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, הגיש הנתבע הודעת צד ג' נגד הקבלן שעבד בשירותו ואשר ביצע את הרכישות בפועל.
2. תמצית טענות התובעת הינה כי הנתבע הוא בעלים של חברה בשם קרן יוסף חיים בע"מ, אשר מחזיקה מספר נכסים ברח' אורט 26 באשקלון, ובמסגרת שיפוץ שבוצע שם ע"י הצד השלישי, שלמה דהרי, פנה הנתבע לתובעת וביקש כי תסופק עבורו סחורה.
כדבר שבשגרה, על מנת לפתוח כרטיס לרכישת מוצרים בהקפה, נדרש הנתבע למסור שיק ביטחון לטובת התובעת, לא מוגבל בסכום, וכך נעשה.
במסגרת פתיחת הכרטיס אצל התובעת ניתנה ע"י הנתבע הרשאה לצד השלישי להזמין מוצרים ושירותים שסופקו למקום השיפוץ ברח' אורט 26, ולרשום את החיוב בכרטיסו.
אף על פי כן, וחרף אספקת כל הסחורה שהוזמנה, לא שילם הנתבע את חובו לתובעת והחל טוען טענות הקשורות במערכת יחסיו עם הצד השלישי, וכן טען כי השיק ניתן אך ורק להבטחת רכישותיו הפרטיות, טענה המופרכת כשלעצמה שכן רכישות ע"י המגזר הפרטי מתבצעות בדרך של תשלום במעמד הקניה, בעוד הקמת כרטיס לקוח ודרישת שיק ביטחון נעשים על מנת לאפשר רכישה בהקפה, וכדי להבטיח תשלום המוצרים והשירותים המוזמנים ע"י הקבלן המבצע.
3. תמצית טענות הנתבע הינה כי מי שחייב בתשלום לתובעת הוא הצד השלישי אשר משך את החומרים מהתובעת, ומדובר למעשה בקנוניה בינו לבין התובעת לחיוב הנתבע שלא בדין, שכן הנתבע מעולם לא ביקש הזמנתם, לא אישר זאת ואף לא קיבלם.
המדובר בהמחאה שנמסרה כשהיא ריקה, ללא ציון סכום ותאריך וללא חתימה, ונועדה להבטיח רכישות פרטיות של הנתבע, ככל שתיעשינה. כל רכישותיו הפרטיות של הנתבע שולמו, והחתימה הנחזית בשיק אינה חתימתו והיא מזויפת.
הנתבע טוען למעשי הונאה ואחרים חמורים שנעשו כלפיו ע"י הצד השלישי, ולרבות רכישת סחורה מהתובעת לשימושו האישי, תוך חיוב הנתבע שלא כדין, קבלת כספים רבים הכוללים גם את עלות רכישת חומרי הבניה, וכשל מוחלט של עבודות השיפוץ שביצע הצד השלישי עבורו, ומתנהלים ביניהם מספר הליכים משפטיים.
4. תמצית טענות הצד השלישי הינה כי בעקבות היכרות עסקית וחברית רבת שנים בינו לבין הנתבע, בתחומי מקצועו של הצד השלישי כמתווך מקרקעין וכקבלן שיפוצים, התקשרו הצדדים במספר הסכמי עבודה לצורך שיפוץ נכסים שבבעלות הנתבע.
לצורך ביצוע העבודה פתח הנתבע אצל התובעת כרטיס על שם החברה שבבעלותו – קרן יוסף חיים בע"מ, והשאיר שיק לביטחון – נשוא הליך זה.
כך, בכל הזמנת עבודה מצוין כי החומרים יסופקו ע"י הנתבע ו/או ירשמו בכרטיס על שם החברה שבבעלותו, לא פעם הזמנת החומרים בוצעה במשרדו של הנתבע, בנוכחותו, ולעיתים הגיע הנתבע יחד עם הצד השלישי לחנות התובעת לצורך בחירת סחורה.
משנה תוקף לכך מהוות התכתובות בין הצדדים מהן נלמד אישורו המובהק של הנתבע לביצוע הזמנת הסחורה.
הסחורה התקבלה בפועל באתרי השיפוץ של הנתבע, והצד השלישי אף תיעד את פריקתה באתרים ושלח את התיעוד בזמן אמת לנתבע.
הצד השלישי הוא אדם הגון וישר, מעולם לא ביצע הזמנת סחורה על דעת עצמו או עבור עצמו, אלא רק באישור הנתבע ולשימוש שיפוץ נכסיו בלבד.
5. לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, שמעתי את עדותם ואת סיכומי טענותיהם לפני, עיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, ומתוך הדין הקיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד השלישי להידחות.
העידו לפני מר יצחק מירל (מירילאשוילי) מטעם התובעת, הנתבע והצד השלישי בעצמם.
מאחר שתובענה זו נדונה במסלול דיון מהיר הרי שלפי הוראות תקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט -2018, על פסק הדין להיות מנומק באופן תמציתי.
6. תחילה בנוגע לשיק בו אוחזת התובעת, באחיזה כדין – על כך לא נשמעה כל טענה ולא קמה מחלוקת שכן המדובר בשיק שנמסר לה ע"י הנתבע.
הגם שבמבחן התוצאה אין לנושא החתימה כל משמעות, שכן אף אם נמסר השיק ללא חתימת הנתבע וזו הושלמה ע"י התובעת (והמסקנה היא שאין הדבר כך, כפי שיפורט להלן), הרי שמכלול הנסיבות מצביע על הרשאה ברורה שניתנה לתובעת לביצוע השלמה זו, העומדת בתנאי פקודת השטרות [נוסח חדש], סעיף 24 וסעיף 92, שכן מה טעם במתן שיק לביטחון – כפי שהוא מוגדר בכיתוב מפורש על גביו, שלא ניתן לעשות בו כל שימוש - בכל זאת אתייחס לטענת הנתבע בעניין מסירת השיק כשהוא לא חתום.
נציג התובעת, מר מירל, העיד לפני בעדות ישירה פשוטה וברורה, המשקפת היגיון עסקי ושכל ישר, ואשר הותירה בי רושם מהימן, ולפיה מסירת שיק לביטחון היתה דרישה בל תעבור מבחינת התובעת לשם מתן אישור לרכישת סחורה בהקפה, וכי לצורך כך נפתח כרטיס מסודר, זאת לאחר שהנתבע אישר מפורשות במשרדי הנהלת התובעת משיכת הסחורה ע"י הצד השלישי. העד מתאר מעורבות של ממש של הנתבע, אישור ואישרור מצדו גם במהלך ביצוע העבודות ומשיכת הסחורה, אף לאחר ומעבר למועד ההתחייבות הראשוני.
העד עמד אפוא על הטענה כי השיק נמסר חתום ופרטיו האחרים ריקים למילוי בעת הצורך (בהתקיים התנאי שמכוחו מדובר בשיק ביטחון, כפי שיובהר בהמשך).
7. מנגד, גרסתו של הנתבע בנוגע לחתימה על השיק נסתרה מאליה, מתוך טענותיו ועדותו, זאת מלבד העדר כל תמיכה ראייתית מינימלית לטענתו לשם ביסוס רצינותה, דוגמת צירוף דוגמאות חתימה מפתיחת חשבון.
כך, כאמור בהתנגדותו טען הנתבע כי המדובר בזיוף ומרמה שכן השיק נמסר כשהוא אינו חתום וחתימתו בו זויפה.
אולם, הנתבע מצרף לכתבי טענותיו צילום של השיק הריק, למעשה כפי שנמסר לתובעת ובטרם מולא והוגש לפירעון, ובצילום נראה השיק כשהוא חתום.
כשעומת הנתבע עם עובדה זו השיב תשובה תמוהה כי השיק צולם בטלפון, לאחר מכן השיב כי מדובר בראיה שהוגשה ע"י התובעת, ומשהועמד שוב על כך שמדובר בראיה שהוגשה על ידו, על מנת להציג את השיק הריק שנמסר, הפנה לסעיף 17 לתצהיר ההתנגדות, שאין בו כדי להשיב לתמיהה זו.
מתוך האמור עולה כי אין לקבל את טענת הנתבע כי לא חתם על השיק, מסירת שיק לביטחון שאינו חתום לאחר דרישה ברורה של מקבל השיק לבטוחה אינה מתיישבת עם כל היגיון, לא כל שכן היגיון עסקי, ואף אם מדובר בחתימה בפועל שלא ע"י הנתבע, המדובר בחתימה בהרשאה העומדת בתנאי סעיפים 24 ו-92 לפקודת השטרות ומחייבת את הנתבע, ובשיק ביטחון הניתן לפירעון ככזה – וזו היתה מטרת מסירתו.
8. למעשה אין מחלוקת כי מדובר בשיק ביטחון, אך הנתבע חולק על עמדת התובעת באשר למטרתו. התובעת גורסת כאמור כי השיק ניתן להבטחת חיובי כרטיס המשיכות שנעשו ע"י הקבלן, הצד השלישי, בעוד שהנתבע גורס כי ניתן להבטחת רכישות אישיות שלו בלבד.
דיני השטרות מזכים את האוחז בשטר במגוון חזקות, שמטרתן להעמיק את הפער בין העילה השטרית לבין העילה החוזית. נטילת שטר לחיזוק התחייבות חוזית, מלמדת שהצדדים התכוונו להעניק לאוחז בשטר יתרונות שונים שלא היו לו על פי העילה החוזית בלבד.
ר' סעיפים 20(ג) ו- 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] הקובעים קיומן של חזקות אשר מעבירות את נטל ההוכחה לכתפי מושך השטר מקום שנתגלעה מחלוקת, והלכה היא כי על הנתבע על פי השטר הנטל לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו.
הדבר נכון גם באשר לשיק ביטחון, שהוא שיק על תנאי, כאשר הנטל המוטל על הנתבע הוא כפול בנסיבות ענייננו, הן להוכחת טיבו של התנאי – דהיינו העסקה במסגרתה ניתן השטר, והן להוכחת העדר קיומו של התנאי – ומכאן העדר זכאותה של התובעת לפרוע את השטר, משלא התקיים התנאי (בענייננו התנאי הוא אי תשלום בגין רכישת סחורה).
ר' האמור בעניין נטל ההוכחה בע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830:
"בענייננו כלל לא כפר המשיב במהלך הדיון, שמדובר בשטר שנמסר לו על- תנאי, כמבואר.
אולם בהיותו, ולו גם טכנית, "אוחז" השטר כמבואר לעיל, עומדת למשיב גם חזקה לכאורה נוספת, והיא, שהתנאי, שהתלווה למסירה, נתקיים, ועל-כן הוא רשאי לממש את השטר. הנטל לסתור חזקה זו רובץ על המערער. אביא בהקשר זה את דבריו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 [5], בעמ' 553, אשר גם הם (בשינויים המחויבים) יפים לעניננו:
"אין כל יסוד לטענת בא-כוח המערער כי על המשיבה היה להוכיח את הפרת החוזה על-ידי המערער ואת נזקה, כדי לזכות בסכום השטרות. עילת התביעה לא היתה הפרת חוזה, אלא התחייבות המערער על-ידי שטרות, ואף ,שטרי בטחון' בכלל ,שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את ,מימוש הבטחון' על¬ ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. ,המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר ,חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר ,המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)" (ההדגשות שלי - מ' ב"פ).
הטעם להטלת נטל הראיה (שהתנאי בו הותנתה המסירה לא התקיים) על הנתבע הוסבר בע"א 421/74 [6] מפי השופט קיסטר, בעמ' 446:
"לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על-ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת".
ר' גם ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, וע"א (ת"א) 162015-04-16 עאטף קראוואני נ' מט"ח 24 בע"מ (13.10.16, פורסם במאגרים [נבו]).
אפנה גם לאמור בספר "דיני שטרות", שלום לרנר, מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, בעמ' 208-209:
"האחיזה בשטר, כשלעצמה, היא תנאי מספיק לביסוס העילה השטרית. על אוחז השטר להזכיר בתביעה את עובדות אחיזתו, ואין לו צורך לציין את העסקה שבמסגרתה קיבל את השטר ואת פרטיה [מפנה לע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז 341]."
וכן שם, בעמ' 222:
"אם התובע והנתבע מעלים גרסאות שונות באשר לשטר נושא התביעה, וכל אחד טוען כי השטר נמשך במסגרת עסקה שונה, מוטל על הנתבע לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו. אם בית המשפט מתקשה בקביעת הגרסה הנכונה, ידו של התובע תהא על העליונה [מפנה גם לע"א 45/76 קליין נ' מעגל, פ"ד לא(2) 183]."
9. בענייננו, לא זו בלבד שעומדת לתובעת החזקה בדבר טיב העסקה העומדת בבסיס מסירת השיק ואף חזקת התמורה והתקיימות התנאי, ולא רק שהנתבע לא הוכיח אחרת בכל ראיה, אלא שמצרף הראיות והנסיבות תומך תמיכה ממשית, מעבר לחזקות, בגרסת התובעת.
כך, כלל לא נסתרו שלל הסכמי העבודה שנכרתו בין הנתבע לבין הצד השלישי, המציינים מפורשות ובניגוד לגרסת הנתבע, כי בעלות החומרים נושא הנתבע וכי אלה יירשמו בכרטיסו/בכרטיס חברת קרן יוסף חיים אצל התובעת.
כך גם לא נסתרו בכל ראיה אישורים חוזרים ונשנים, מפורשים, של הנתבע לביצוע רכישות ורישומן בכרטיס, כפי שהם מתבטאים בתכתובת ברורה בין הנתבע לבין הצד השלישי.
התובעת אף צירפה לתצהירה את מלוא חומרי ההזמנות והאספקות שבוצעו, לרבות תעודות משלוח, ובכך סיפקה הוכחה נוספת לחוב גופו, ולמטרת הרכישות – אתרי השיפוץ נשוא הסכמי העבודה האמורים. ראיות אלה לא רק שלא נסתרו בדבר, אלא הן נתמכות בתצלומים של פריקת הסחורה באתרים, שצולמו בזמן אמת.
המסקנה המתקבלת היא אפוא כי עסקינן בשיק ביטחון שניתן לתובעת להבטחת הרכישות בכרטיס שפתחה התובעת לנתבע ו/או באמצעותו לחברת קרן יוסף חיים שבבעלותו, בהסכמתו המלאה ואף לבקשתו, כאשר ביחסים עם התובעת ניתנה לצד השלישי הרשאה לא מוגבלת למשיכת סחורה אשר סופקה באותם אתרי השיפוץ נשוא הסכמי העבודה בין הנתבע לצד השלישי.
התובעת פעלה כדין משסיפקה את הסחורה כמוסכם, לא קיבלה בשום שלב הוראה מהנתבע, בעל הכרטיס, להפסיק לספק, ואף קיבלה מעת לעת אישרורים לפועלה בנוכחות הנתבע בעצמו.
החיוב נשוא התביעה אשר נרשם בשיק לא נסתר אף הוא ואף הוכח כאמור, ומשלא הוכח כי לא התקיים התנאי בשיק, כלומר לא הוכח כי החוב שולם, הרי שהנתבע חב בתשלומו.
10. באשר להודעה לצד השלישי, כבר כעת ייאמר כי בין הנתבע לבין הצד השלישי ישנה מסכת שלמה של התדיינויות משפטיות כבדות משקל שאין זה המקום להידרש להן.
כל המחלוקות שבין צדדים אלה ואשר מקבלות ביטוי נרחב באותם הליכים דינן להתברר במסגרתם, ולא במסגרת זו.
כך הדבר בנוגע לטיב העבודות שביצע הצד השלישי ואשר לנתבע טענות רבות לגביהן, משטענות אלה מתבררות במסגרת ההליכים הנ"ל, הרי שלו בלבד מהנימוק של חובת כיבוד הערכאות אין להידרש להן כאן. זאת, לבד מכך שלא ניתן לברר את הטענות במסגרת זו, משהן נתמכות בחוות דעת אך המומחים עורכיהן לא התיצבו לחקירה עליהן, בניגוד להוראות תקנה 87(ח) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ומשמעות העדר ההתיצבות היא הוצאתן מתיק בית המשפט.
על כן, גם הטענה כי בדיקת המומחה הובילה למסקנה כי לא ייתכן לחייב בגין חלק מהסחורה את הנתבע וכי חלקה בוודאות שימשה את הצד השלישי לצרכים פרטיים, לבד מכך שנאמרה בכלליות וללא פירוט נדרש, אינה יכולה להתקבל מאחר שהמומחה לא התיצב לחקירה על חוות דעתו והיא אינה יכולה על כן להתקבל כראיה, כאמור לעיל.
מעבר לכך, לא הוכח בכל ראיה כי מדובר בסחורה שנטל הצד השלישי לצרכים אחרים, החורגים מהמוסכם בין הצדדים.
הטענה לכספים ששולמו ע"י הנתבע לצד השלישי היא טענה שלא נתמכה בדבר, לא ניתן לקבוע כי מדובר בכספים שנועדו לכיסוי הרכישות אצל התובעת, הטענה בעניין זה נותרה כללית, סתמית ובלתי מפורטת, ועל כן אינה מוכחת בהליך שלפני.
זאת, כמובן מבלי שניתן יהיה להביע כל עמדה באשר לטענות וראיות הצדדים בהליכים שמתנהלים ביניהם.
כאן המקום לציין כי הנתבע ניסה בכל דרך לטעון כי התובעת בעצמה טוענת לצדקתו, ומכאן אין עליו כל חיוב. אולם, נציג התובעת אשר העיד על אותה שיחת טלפון בה נטען כי עולים הדברים שלל גרסה זו והעיד ברורות כי הבהיר לנתבע כי עליו לשלם על מנת למנוע גזל, כהגדרתו.
לא מצאתי מדוע יש מקום לגרור את התובעת (ונציגיה) למחלוקות שבין הנתבע והצד השלישי, מדוע עליה "לצדד" בצדקתו של מי מהם ומה בכלל המשמעות של אמירה כאמור נוכח שלל הראיות בנושא, העדויות, הסתירות בעדות הנתבע והגיונם של דברים.
אין אפוא באמור כדי להטות את הכף מכל וכל, והמחלוקות שבין הנתבע לבין הצד השלישי מקומן להישאר ביניהם.
11. מכל המקובץ – התביעה מתקבלת וההתנגדות נדחית.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
ההודעה לצד השלישי נדחית.
שולח ההודעה לצד השלישי ישלם לצד השלישי הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים.