ערעור אזרחי מס' 465/85
.1 אליזאו הרנדו וילנואבה
.2 הרנדו אינדסטריאל
נגד
נברון בע"מ
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' זמיר) מיום 23.1.85בהמ' 9734/84 (ת"א 2000/84). הערעור נדחה.
י' אלטבאואר – בשם המערערים;
א' מכלביץ – בשם המשיבה.
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[14.4.88]
לפני השופטים מ' אלון, א' ברק, א' חלימה
פסק-דין
השופט א' חלימה: .1העובדות הרלוואנטיות לענייננו הן אלה:
(א) בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו נפתח תיק אזרחי נושא המספר 2000/84על-ידי התובעת: נברון בע"מ, המשיבה בערעור שלפנינו (להלן ¬המשיבה), נגד הנתבעים: .1אליזאו הרנדו וילנואבה; .2הרנדו אינדסטריאל, המערערים בערעור שלפנינו (להלן - המערערים), שכתובתם בעיר ולנסיה שבספרד.
נושאה של התובענה - לפי הטענה - הפרת הסכם ערוך בשפה הספרדית מיום 18.9.80שהעתקו (בתרגום אנגלי) צורף לכתב התביעה.
(ב) בהמ' 6578/84, שהוגשה על-ידי המשיבה (התובעת), נתבקש בית המשפט קמא להרשות המצאת כתבי-בית-דין מחוץ לתחום השיפוט. הרשות המבוקשת ניתנה על-ידי בית המשפט במעמד המשיבה בלבד.
אותה המרצה נסמכת על תצהיר החתום על-ידי יוסף הרמן (מנהלה של המשיבה ובעל מניות בה), אשר בסעיף 3ממנו נאמרו הדברים הבאים:
"ביום 18.9.80חתמו הצדדים בתל-אביב על הסכם סוכנות שתצלומו הנכון בשפה הספרדית ביחד עם תרגום אנגלי (מסומנים א-ב) מצורפים לתצהירי זה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנו..." (ההדגשה שלי - א' ח').
מנגד הגישו המערערים (הנתבעים) לבית המשפט קמא את ההמ' 9734/84, ובה עתרו למחוק את התובענה על הסף מהטעם של חוסר סמכות מקומית בשל תניית שיפוט שבסעיף 7להסכם. לטענת הנתבעים, הסכימו הצדדים, שסמכות השיפוט הייחודית בנוגע לכל סכסוך הנובע מאותו הסכם תהיה לבית המשפט בעיר ולנסיה שבספרד.
לבקשה אחרונה זו הוגש תצהיר נגדי על-ידי יוסף הרמן עצמו, ובו חזר, בערך, על הדברים שציטטתי לעיל מתצהירו הראשון שהוגש להמ' 6578/84, ואף הוסיף, כי הוא אשר חתם על ההסכם מטעם המשיבה (התובעת) בתל-
אביב, וכי מעולם לא ביקר בעיר ולנסיה. בחקירתו הנגדית אודות תצהירו האחרון אישר המצהיר (ישיבת בית המשפט מיום 29.11.84) שהוא אכן ביקר בספרד אך לעיר ולנסיה לא הגיע.
(ג) בית המשפט קמא, שדן בהמ' 9734/84, הכריע בה על-פי שתי נקודות:
(1) מהו תוקפו של סעיף 7של ההסכם, לעניין הקניית הסמכות; (2) מהו מקום עריכת ההסכם.
החלטתו בקשר לנקודה (1) הייתה: תניית השיפוט, כפי שמוצאת את ביטויה בסעיף 7הנזכר, אין בה כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בסכסוך.
אשר לנקודה (2): בית המשפט קמא שוכנע, על-פי תצהירו הנזכר של יוסף הרמן, שהמקרה נושא הדיון נתפש ברשתה של התקנה 500(4)(א) עד (ג) - לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984(להלן - תקנות סדר הדין); מקודם: תקנה 467לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-.1963
(ד) הנתבעים (המערערים) פנו לבית-משפט זה וביקשו רשות ערעור על ההחלטה דנן
(ר"ע 78/84). כבוד המשנה לנשיא החליטה לתת למערערים רשות ערעור, שסויגה בשתיים אלה:
(1) האם מותר היה להתיר בעדות חיצונית בעל-פה להוכיח דבר, הנוגד את הרישא של סעיף 7דנן, שאת תוכנו המלא אצטט בהמשך.
(2) אם אסור היה להוכיח - כפי שנעשה - כי ההסכם נכרת בישראל, כיצד זה משפיע על-פירוש סעיף 7כולו להסכם הנ"ל, היינו - האם אין בתוכנו הכולל משום הסכמה להעניק לבית המשפט בוולנסיה סמכות ייחודית.
על-פי הוראתו של כבוד הנשיא, העלו הצדדים את טיעוניהם לפנינו על-פי סיכומים בכתב.
עד כאן, בקצירת האומר, העובדות הנוגעות לערעור המונח לפנינו. מכאן ואילך אתייחס לשתי הסוגיות, שהעמידה כבוד המשנה לנשיא להכרעתנו, במסגרת הרשות שניתנה.
א. השמעת עדות בעל-פה נגד מסמך בכתב
.2קודם שאתייחס לתניות המוסכמות במקרה הספציפי שלפנינו, מן הראוי שאתפרס על ההלכה, כפי שנתקבלה בפסיקה הישראלית בסוגיה דנן.
ואכן, מקובל על כולנו, כי הדין התייצב מכוח ההוראה שבסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני, כפי התרגום שנתקבל על בית-משפט זה בע"א 62/52 [1]. להלן תירגומו המוסכם של הסעיף דנן:
"תביעות (או טענות) הנוגעות לכל מיני התחייבויות, הסכמים, שותפות, קבלנות או הלוואה, שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים והעולות על אלף גרוש, צריכות להיות במסמך (סנד).
טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לעניינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען", עניין לנו, אם כן, לחלק השני של הסעיף, המצמצם את דרכי הראיה להוכחת טענה הנטענת נגד מסמך.
בית-משפט זה התייחס לשאלה זו בע"א 408/54 [2], שבגדרו קבע בית¬משפט זה, כי עושה שטר, שהודה בתוך המסמך כי קיבל תמורה בעד השטר, לא יורשה לסתור את הודאתו אלא בדרכים שהותוו בחלק השני של סעיף 80
הנזכר.
על אותה הלכה הסתמך בית-משפט זה בהמ' 356/58 [3], בעמ' 404ואילך, וכן בע"א 22/63 [4], בעמ' 1416מול אות השוליים ו, שם אנו קוראים:
"פסול הראיה נובע מן העובדה, כי דרך הבריות להרבות בדברים במשא¬ומתן קודם עשיית המסמך, אך רק מה שהוסכם בפועל עולה על כתב, ומה שלא נרשם במסמך, אות הוא שאינו חלק מן התניות המוסכמות, שאילו היה, היה אף הוא מוצא את מקומו בין שאר הדברים שזכרם בא במסמך".
בהלכה מאוחרת יותר, ע"א 738/80 [5], נאמרו הדברים הבאים, בעמ' 392מול אות השוליים ב, מפי כבוד השופטת בן-פורת (כתוארה אז):
"ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב: ע"א 22/63, וכן א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 169, הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם".
ער אני להלכה, שנפסקה בע"א 728/81 [6], מפי חברנו המכובד השופט גולדברג, שעמדתו באותו נושא מבטאת את דעת הרוב. אולם אותם הדברים, שלגביהם נחלקו דעותיהם של חברי ההרכב, אינם עניין לערעור שלפנינו, ודווקא הדברים, שנאמרו מפי כבוד הנשיא י' כהן זל (בדעת המיעוט), הם שנוגעים לענייננו, ולגביהם לא הייתה מחלוקת באותו מקרה (שם, בעמ' 485-486).
.3ומן הכלל אל הפרט:
בבואי לקבוע עמדה במחלוקת שלפנינו אציב לעצמי אותה השאלה, שהציב כבוד השופט בכור בע"א 493/79 [7], בעמ' 152, מול אות השוליים ב:
"מסכים אני שאין להוכיח בראיות בעל-פה דבר הסותר את מה שהועלה על הכתב. אך השאלה היא האם באה עדות הופמן לסתור את ההסכם בכתב במובן סעיף 80 הנ"ל, או האם באה היא להוסיף עליו ולהשלים את התמונה" (ההדגשה שלי - א' ח').
בתשובה על שאלה זו, בהקשר עם הערעור שלפנינו, תוכרע הסוגיה הראשונה, שלגביה ניתנה רשות הערעור. אך לצורך זה נזדקק לעובדות, כפי שהוכחו לפני בית המשפט קמא, כדלהלן:
שני סעיפים שבהסכם רלוואנטיים לשאלה המחכה להכרעה. כוונתי לסעיפים 7- 8של ההסכם. בסעיף 7נאמר: This contract of representation is understood to have been" whose courts(spain) accepted by both parties in valencia ."will be competent in case of dispute (ההדגשה שלי - א' ח').
ובסעיף 8נאמרו הדברים הבאים:
No oral agreements will be valid unless reflected in" ."signed, written document
המשיבה השליכה יהבה על הפיסקה המודגשת לעיל מסעיף 7, שלגביה השמיעה את הטענה, שאין הסעיף דנן מדבר על חתימתו של ההסכם כי אם אך בקבלתו. מכאן - כך אומרת הטענה - מותר להוכיח, שההסכם נחתם בתל-אביב, על פי עדות בעל-פה.
בכל הכבוד הראוי, אין הטענה מקובלת עלי. הרי המשיבה עצמה (התובעת) הגישה את ההסכם כחלק בלתי נפרד מכתב-תביעתה (סעיף 2לכתב התביעה). אך ההסכם עצמו מסתיים במלים הבאות: ,both parties sign it in duplicate, in valencia"..." this day, the eighteenth of september nineteen hundred .and eighty ומן הראוי, שאציין בהקשר זה, כי אותו מצהיר (הרמן) נחקר על תצהירו בהמ' 9734/84, והוא השיב (עמוד 2לפרוטוקול שבאותה המרצה) באומרו:
"אני יודע שבחוזה כתוב שנחתם בספרד. ייתכן אף שהדבר הוזכר בזמן החתימה על החוזה. איני מבין ספרדית ולא התייחסתי לכך. אין לי מושג מדוע הוכנס העניין על-ידי מנהל החברה".
עינינו הרואות - תוכנו של ההסכם, בנקודה זו, היה מודע למצהיר מעת החתימה עליו. נתון זה חשוב לענייננו, מפני שהוא מתיישב עם גירסתם של המערערים ולא עם זו של המשיבה.
לאור האמור עד כה, ובשים לב לסיומת של ההסכם המצוטטת לעיל, אין בידי אלא להגיע לקראת המסקנה הבאה: לפנינו ראיה שבכתב (ההסכם), שאינה ניתנת לסתירה בעדות בעל-פה. לא זו בלבד שהכלל, כפי שנתגבש בהלכה, אינו מאפשר זאת, כי אם גם אין ללמוד מההסכם עצמו, שלמערערת קמה אפשרות מעין זו. משמעות הדבר לענייננו, התשובה לשאלה שהצבתי לעצמי חייבת להיות: הנאמר בתצהירו של יוסף הרמן עומד בסתירה הסכם, שעליו מבוססת התובענה עצמה. ובנתונים אלה איני מוכן לומר, שההסכם נחתם בתל¬אביב.
סיכום הדברים בקשר לסוגיה הראשונה הוא איפוא: עדיף האמור בהסכם באשר למקום שבו נחתם ההסכם על הנאמר בתצהיר.
ב. תניית השיפוט שבסעיף 7להסכם
.3 המסקנה שאליה הגעתי, שאינה זהה עם מסקנתו של בית המשפט קמא באותה סוגיה, מן ההכרח שתביא לידי העלאת השאלה: כלום ניתן להשאיר את החלטתו של בית המשפט קמא על כנה? קודם שאענה על שאלה זו, מן הראוי שאבחן את המצב המשפטי המתחייב מההלכה בנושא תניית השיפוט: בע"א 9/79 [8] נפרשה לפנינו יריעה רחבה, מפי חברנו המכובד השופט ברק, בסוגיה שבה עסקינן. בעמ' 266מול אות השוליים ג אנו קוראים את הדברים הבאים:
"ראשית, תנית שיפוט תתפרש כתניה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי-המשפט האחרים".
באותו מקרה הייתה התניה הרלוואנטית מנוסחת בזו לשון:
"shall have jurisdiction".
אודות תניה זו אמר כבוד השופט ברק את הדברים הבאים, בעמ' 267מול אות השוליים ב:
"תנית השיפוט... אינה נוקטת לשון יחודית מפורשת. לשונה הסבילה של ההוראה משמעותה כי הצדדים הסכימו כי לבתי-המשפט האמורים תהא סמכות שיפוט, בלא שעל-ידי כך נשללה סמכות השיפוט של בתי-משפט אחרים".
כבוד השופט ברק איבחן את המקרה מושא אותו ערעור ממקרה אחר שנדון על-ידי בית-משפט זה בע"א 433/64 [9], בעמ' 165- .166במקרה אחרון זה הייתה תניית השיפוט מנוסחת כדלהלן (שם, בעמ' 162): . All claims and disputes arising under and in connection26" .with this bill of lading shall be judged in the r.p.r ."bucharest בהתייחסו להוראה זו אמר השופט זוסמן ז"ל (כתוארו אז), בעמ' 166, את הדברים הבאים:
"סעיף 26לשטר המטען אינו מעניק אמנם בפירוש לבית-המשפט הרומני סמכות ייחודית, אך המשיבות לא כפרו בכך שזו הייתה מטרתו, והדעת נותנת שהמערערת שניסחה והדפיסה את שטר המטען והיא שולחת אניותיה לכל חלקי תבל, אינה חפצה להתדיין בכל אתר ואתר שאליו מגיעות האניות, כי אם במקום מושבה שלה" (ההדגשה שלי - א' ח').
כבוד הנשיא זוסמן ז"ל, בספרו סדרי הדין האזרחי (בורסי-פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 56-57, מסכם את העיקרון כדלהלן:
"תוצאת ההסכם בענין הסמכות, אם יתפרש כמוסיף למקומות השיפוט הקבועים בתקנות, או כמחליף מקומות אלה במקום אחר - תהא תלויה בכוונת הצדדים, כפי שבאה בו לידי ביטוי. סמכות ייחודית של בית¬משפט בחוץ-לארץ שנקבעה בהסכם, אינה דוחה אמנם את סמכותם של בתי המשפט בארץ, שכן הצדדים רשאים לשנות את מקום השיפוט בתוך המדינה, אבל אינם יכולים להתנות על כוח השפיטה של המדינה. אולם, בדרך כלל, מכבד בית המשפט את ההסכם בכך, שבאין נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בתובענה בארץ על-אף ההסכם שנעשה, הוא מעמיד את הדיון בארץ, והתובע יהא נאלץ לתבוע במקום שנקבע בהסכם".
תישאל עתה השאלה, כיצד עלינו לנהוג במקרה נושא הערעור שלפנינו? .4 לי נראה שהמבחן שיכריע בסופו של דבר את הכף בערעור שלפנינו, יסודו מונח באותה
ההלכה (ע"א 9/79 [8]). כבוד השופט ברק אמר, שם, בעמ' 268מול אות השוליים א, את הדברים הבאים:
"בעוד שההוראה הנזכרת מנוסחת בלשון 'פעילה' (הכוונה לתניית השיפוט ששימשה יסוד בע"א 433/64 [9] - א' ח'), שלפיה כל התביעות תידונה בבוקרשט, הרי בעניננו הניסוח הוא 'סביל' והוא אך מעניק סמכות שיפוט לבתי-המשפט במקסיקו סיטי ובניו¬יורק סיטי, בלא שתשתמע מכך שלילת סמכותם של בתי-משפט אחרים. אמת הדבר, בהוראה הנזכרת - כמו בענין שלפנינו - אין לשון יחודית מפורשת, ובכל זאת נפסק כי התניה מעניקה סמכות יחודית, אך הדבר מוסבר בכך שהצדדים באותו משפט לא כפרו בענין זה, ואילו אצלנו שאלה זו שנויה היא במחלוקת. לבסוף ¬וזה העיקר - מטרתה של התניה ההיא לא תוגשם אלא אם היא תפורש כתניה יחודית, בעוד שבמקרה שלפנינו מטרתה של התניה לא תוגשם אלא אם היא תפורש כתניה מקבילה" (ההדגשה שלי - א' ח').
ביישמי את הנאמר בפסק-דינו של כבוד השופט ברק על הערעור שלפנינו, תתבקש המסקנה הבאה: התנייה במקרה הנוכחי מנוסחת כדלהלן: "will be competent in case of dispute" ניסוח זה מתקרב, במהותו ובתכונותיו (ניסוח "סביל"), לתניה שבע"א 9/79[8], שזו לשונה: "shall have jurisdiction". יתר-על-כן, אין בחומר שלפנינו דבר או חצי דבר שיתמוך בגירסה האומרת, שמדובר בהחלפת מקום השיפוט למקום אחר. נהפוך הוא: הניסוח במקרה דכאן אינו דוחה את סמכותם של בתי המשפט בארץ. וכפי שראינו, גם הטענה ששימשה יסוד להכרעה בע"א 433/64 [9] נשענה על תניה שניסוחה רחב יותר ומועיל יותר למי שמסתמך על תניית שיפוט מזו שלפנינו. חרף זאת התקבלה הטענה באותו מקרה, בעיקר אם כי בין השאר, מפני שהמשיבות באותו ערעור לא כפרו במטרה, שעמדה מאחורי התניה, והיא להעניק סמכות ייחודית לבית המשפט בבודפסט.
מכל מקום, לא הוכח במקרה דידן, שמטרת התניה "...לא תוגשם אלא אם היא תפורש כתניה יחודית" - המבחן שקבע כבוד השופט ברק בציטטה לעיל. ולפי הנסיבות שהוכחו, יש לפרש את מטרת התניה שבסעיף 7להסכם כתניה מקבילה. משמעותה של תוצאה זו, היא: חרף מסקנתי לגבי הסוגיה הראשונה, לא תהיה לאותה מסקנה משום השלכה על התוצאה הסופית, שאליה הגיעה הערכאה הראשונה, לאמור: לבית-משפט בישראל סמכות להיזקק לתובענה שבה עסקינן, ואין למחוק או לדחות אותה מחמת תניית שיפוט.
לו הייתה דעתי נשמעת, הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשלם למשיבה סך 000, 4ש"ח, שיישא ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק הדין בבית-משפט זה ועד לסילוק הסכום בפועל.
השופט מ' אלון: אני מסכים.
השופט א' ברק: אני מסכים.