סבורני כי דין הערעור להידחות, אף כי הגעתי למסקנה זו מנימוקים שונים מאלה של בית המשפט המחוזי - הכול כמפורט להלן.
חשיפת זהות של גולש "אנונימי" – הסבר טכני קצר
- טרם שאכנס לעובי הקורה בשאלות שבמחלוקת, ראוי להקדיש מספר מילים לגבי דרך הזיהוי של כותבי הודעות אנונימיות ברשת האינטרנט. כאמור, הזיהוי נעשה באמצעות כתובת IP. כתובת זו היא מספר המשמש לזיהוי מחשבים ברשתות תקשורת שבהן משתמשים בפרוטוקול התקשורת IP, כגון רשת האינטרנט. לכל מכשיר ברשת מתייחדת כתובת IP שבאמצעותה ניתן לשלוח אליו מידע או לקבל ממנו מידע. כיום, רשת האינטרנט פועלת לפי גרסה 4 של פרוטוקול ה-IP (תקן IPv4), שבו כתובת IP היא בת 32 ספרות בינאריות 0 או 1 (סיביות). לשם הנוחות, מקובל לייצג את הכתובת הבינארית באמצעות ארבעה מספרים עשרוניים שכל אחד מהם הוא בין 0 ל-255 (לדוגמה: 190.148.10.1233). יצוין כי בשל מחסור בכתובות IP הוגדר תקן חדש (תקן IPv6).
במקרה הטיפוסי, זיהויו של גולש "אנונימי" שפרסם תגובית באתר מסוים מצריך את עירובם של שני גורמים: הגורם הראשון הוא האתר עצמו, שמחזיק
--- סוף עמוד 673 ---
במידע אודות כתובת ה- IP של המחשב שממנו בוצעה הגלישה. הגורם השני הוא ספק שירותי הגישה, שבאפשרותו לשחזר למי מלקוחותיו הוקצתה בזמן הגלישה כתובת ה- IPהמסוימת. בענייננו, מחזיק המבקש בכתובות ה- IP וכעת הוא חפץ "להשלים את התמונה" בעזרתה של המשיבה, היא ספקית שירותי הגישה.
יש להדגיש כי לא בכל המקרים אכן ניתן להשלים את התמונה. לא זו בלבד שנתונים כגון כתובות IP ניתנים למחיקה, אלא שגם אם התהליך כולו מבוצע עדיין ייתכנו מצבים שבהם איתורו של המחשב או של המשתמש הרשום (user) לא יועילו או לא יספיקו על-מנת לזהות את האדם-המעוול. עמד על כך בית המשפט המחוזי:
חשיפת שם המנוי-המשתמש, שעשה שימוש בכתובת ה - IP בעת הפרסום המשמיץ, אינה ערובה לחשיפת זהותו של הכותב. מי לידינו יתקע כי המשתמש הוא גם הכותב שפרסם את לשון הרע. לדוגמה: אם המשתמש הוא עסק או משרד שבו עשרות עובדים, ספק אם ניתן יהיה לזהות מי ישב ליד המחשב ושיגר אל החלל הוירטואלי את הפרסום המשמיץ. גם בבית פרטי, הדודה מחדרה שהגיעה לביקור קצר, בבחינת אורח נטה ללון, עשויה הייתה להשתמש במחשב. אף ייתכן, שהדודה מחדרה רכשה כמתנה לאחייניה האהובים בתל אביב את שם המשתמש, ולה עצמה אין כל קשר לשימוש בפועל.