חקירתו של מר צנגן לא אישרה באופן חד משמעי כי אכן זהו הנוהג המקובל בשוק לעניין מתן קרדיט, והוברר בחקירתו (פרוטוקול 28/06/16, עמ' 11 ש' 14 ואילך) כי ישנם מקרים בהם ניתן הקרדיט ליוצר (הסדרה "מחוברים" שם ניתן הקרדיט ליוצרים רם מנדס ומר צברי) והיו מקרים בהם לא ניתן הקרדיט ליוצר (תכנית "משפחה חורגת"- שם, עמ' 13 ש' 9; נ/1).
באותו אופן, גם עדותו של המומחה מטעם הנתבעות לא תרמה רבות בעניין זה. המומחה טען, כי הנוהג המקובל הוא מתן קרדיט לחברת ההפקה בלבד, כמי שמאגדת תחתה את כלל המעורבים בהגיית ובפיתוח הפורמט, וכי שידור הקרדיטים מצוי – אלא אם הוסכם מפורשות אחרת- בתחומי שיקול דעתו של גוף השידור (עמ' 4 לחוו"ד).
- הסכמים שערכו הנתבעים עם גופי שידור שונים בעולם (ראה נספחים לא-לד לתצהיר התובע) מלמדים כי הוסכם על מתן הקרדיט לתנין הפקות ולארמוזה הפצה בלבד (ראה סעיף 8 להסכם לא, עמ' 300 לתצהיר ברודסקי).
בענייננו, אין חולק כי מלוא הזכויות המסחריות והקנייניות בפורמט לשעשועון הטלוויזיוני "המשדרגים" מבית היוצר של ברודסקי, רודריגו וגולן הועברו לתנין הפקות ולגולן, במסגרת ההסכמים עליהם עמדתי לעיל. עוד אין חולק, כי לאורך כל הדרך, ובכל ההסכמים, דובר על מתן קרדיט לברודסקי ושותפיו כיוצרי הפורמט, והכל בכפוף לאישור גוף השידור.
- לאורך כל עדותו של ארמוזה כחוט השני חזרה האמירה לפיה לא היה זה תפקידו כמפיץ ליתן קרדיט ליוצר. כך, למשל, ארמוזה העיד כי "מעולם כמפיץ לא התחייבתי לתת קרדיט לסער, התחייבתי לפעול, אם אתה רוצה לדעת, כקונה... הדרישות האלה יכולות להיכלל בהסכם אך הן לא משפיעות על הנוהג המקובל עליי כמפיץ לפעול, כי יש נוהג מקובל ולפיו אני כמפיץ נוהג".
בעדותו אישר ארמוזה, כי הוא היה הגורם הבלעדי להפצת הפורמט, וכי רק הוא בא במגע עם גופי השידור השונים בנוגע להפצת הפורמט (פרוטוקול 05/09/11 עמ' 46 ש' 16-18). בעדותו אף ציין "אני מסכים שהכתוב על הרולר הוא תוצאה של ההסכמים שנכרתו עם המפיץ" (עמ' 53 ש' 20).
עדותו זו של ארמוזה מצטרפת לעדותו של גולן, אשר טען כי למעשה החל משלב החתימה על הסכם ההפצה לא הייתה לו עוד שליטה בתוצר- "אני לא עוקב ולא יודע מה קורה בפועל, זה תפקידם של המפיצים" (פרוטוקול 08/11/16, עמ' 69 ש' 1-2).
-
ארמוזה העיד כי מעולם לא ניהל משא ומתן עם גופי השידור עמם בא בהסכמים להפצת הפורמט בנוגע לתובע, ואישור כי למעשה לא היה כל ניסיון מצדו ליתן קרדיט לתובע בגין פועלו בפורמט.
כך בעדותו (שם, עמ' 45, ש' 5-15) (הדגשה שלי- ד.א.):
"ש: היו מקומות שניסית להכניס את שמו של סער כיוצר הפורמט והיו מדינות שהסכימו.
ת: הפורמט כאשר ניגשתי אליו עם יד קשורה מאחורה. אני מנהל מו'מ בהתאם למה שאפשר ולא היה ניתן לתת קרדיט ליוצרים. למיטב זכרוני בכל מדינה שנמכר הפורמט לא היה ניתן לתת קרדיט. קרוב ל-20 עסקאות שידור ועוד עשרות עסקאות אופציה.
ש: הנושא הזה עלה?
ת: למיטב זכרוני לא.
ש: לא העלית?
ת: לא.
ש: איך יסכימו?
ת: אני נשכרתי כמפיץ לא נשכרתי לתת קרדיט"
(וראה גם עמ' 54, ש' 14-19 לפרוטוקול).
מן העדויות עולה, כי ארמוזה לא מצא לנכון לפנות לגופי השידור בבקשה לתת קרדיט לתובע כיוצר הפורמט, ולמעשה התעלם מקיומו של התובע, למרות שידע על חלקו ביצירת הפורמט המצליח. לאור העובדה שמדובר בפעולה מכוונת שבוצעה על ידי ארמוזה, כבעלים יחיד של ארמוזה הפצה, האחריות חלה גם עליו באופן אישי.
הפרה ישירה או עקיפה של זכות היוצרים
- יש להבחין בין הפרה ישירה (או ראשית) לבין הפרה עקיפה (או משנית) של זכויות יוצרים. על הבחנה זו עמד כב' השופט ע. בנימיני בת"א (ת"א) 2267/00 שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ 6.4.2006), בהדגישו כי:
"חוק זכות יוצרים מבחין בין הפרה ראשית לבין הפרה משנית. הפרה ראשית מתבטאת בפעולות המהוות ניצול זכות היוצרים באופן השמור בלעדית לבעליה. פעולות אלו, אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים, פורטו בסעיף 1 לחוק, וביצוען בלא הסכמת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה לפי סעיף 2(1) לחוק. הפרה שכזו איננה דורשת הוכחת יסוד נפשי כלשהו; אין צורך להוכיח ידיעה כי המעשה מפר, או כי המוצר מפר. החריג היחיד והחלקי לכך – ואף הוא איננו פוטר מן ההפרה עצמה – קבוע בסעיף 8 לחוק: בהעדר ידיעה על עצם קיומה של זכות היוצרים, לא ינתן סעד כלשהו כנגד המפר, פרט לצו מניעה. שונים הדברים לגבי אדם המבצע הפרה משנית של זכות יוצרים, קרי: מסחר בעותקים מפרים של יצירות המוגנות בזכות יוצרים. במקרה זה, קיימת הפרה אך ורק כאשר מדובר בעותקים מפרים, וכאשר הנתבע ידע כי הם מפרים" (סעיף 47 לפסק הדין).
- לטענת ברודסקי, גופי השידור אשר פעלו בדיוק בהתאם להוראותיו של ארמוזה, וכלל לא ידעו מיהו היוצר האמיתי של הפורמט הם המפרים העקיפים של זכותו המוסרית של התובע. לעומתם, הנתבעים שהסתירו את שמו של התובע ולא הורו לגופי השידור לתת לו קרדיט הם המפרים הישירים והעיקריים שגרמו לכך שששמו של התובע הושמט מרשימת הרולרים בתכנית.
הנתבעים טוענים, כי גם אם יחול חוק זכות יוצרים, הנתבעת אינה מפרה ישירה, מאחר שנשכרה על ידי גולן לשמש כמפיצה בלבד והינה, לכל היותר, מפירה עקיפה.
- סבורני כי אין כל משמעות להבחנה בין הפרה ישירה להפרה עקיפה, המתייחסת לניצול זכות היוצרים באופן השמור לבעליה, ולביצוע פעולות אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים ופורטו בסעיף 1 לחוק. התביעה עוסקת אך ורק בהפרת הזכות המוסרית של התובע, לייחוס היצירה ולאזכור שמו כיוצר הפורמט, כאמור בסעיף 46 לחוק (אפשרות הפגיעה הנוספת בזכות לשלמות היצירה לא נטענה על ידי התובע ואין מקום להרחיב עליה). הפרת הזכות המוסרית נעשתה בעיקר על ידי הנתבעים, שלא טרחו כלל להעמיד את גורמי השידור על הצורך לתת קרדיט לתובע, גם לאחר שנדרשו על ידי בא-כוחו לעשות כן.
ברודסקי מפנה לעדותו הברורה של ארמוזה לפיה לבקשתו, במקרה אחר, החליף גוף שידור את השם בקרדיט לשמו של יוצר אחר לבקשתו שלו (עמוד 56, ש' 22 ואילך) –
"ש: אני מפנה לפרק 1 "הבועה" – דקה 29.02 – מי זה פינק רול?
ת: חברת הפקה שהתחברה עם אברי גלעד בשותפות.
ש: אני מפנה לדקה 28:45 לפרק השני- הופק ע"י ארמוזה. אני מפנה לפרק השלישי- בדקה 28:44 השתנה הקרדיט ויש לאברי גלעד שהוא יצר את הבועה, וממשיך לארמוזה כחברת הפצה. הקרדיט נשאר לאברי גלעד ולא לפינקרול. את זוכר את האירוע הזה?
ת: יש הליך תקין ונורמלי ועסקי ובהליך נורמלי העסקי אני לא חתום עם אברי גלעד אני חתום מול חברת ההפקה. יכול להיות שאני מקבל הנחיות מול מי שמתקשר מולי מספרית והחברה כנראה ביקשה להחליף. בטח שהם ראו את הפיילוט הראשון.
ש: הגוף המשדר באנגליה ביקש לשנות את הפינקרול לאברי גלעד?
ת: כי אני ביקשתי"
סיכום ביניים
המסקנה המתבקשת היא כי בידי הנתבעים היתה היכולת לדרוש מתן קרדיט לתובע כיוצר השעשועון או, למצער, להעמיד את גופי השידור על ההתחייבות כלפי ברודסקי למתן קרדיט ולראות מה תהיה תגובתם. מסיבות השמורות עמו, בחר ארמוזה להתכחש תחילה לעצם היותו של ברודסקי שותף ביצירת הפורמט ובהמשך, להתכחש לזכותו המוסרית לייחוס חלקו בו.
הטענה כי הכרה בזכותם של מפתחי פורמטים היא פתיחת הדלת לעוד ועוד טענות מצד אנשים שנטלו חלק בתהליך, וצפויה לפגוע קשות ביכולת המיסחור של פורמטים - אינה אלא ניסיון להתחמק מחובתם של הנתבעים להכיר בזכותו המוסרית של התובע.
הטענה הנוספת, כי האינטרס הכלכלי של התעשייה הישראלית, מחייב שלא להכיר בזכויות יוצרים ביחס לפורמטים טלוויזיונים, שעה שזכויות מעין אלה אינן מוכרות במרבית מדינות העולם, לא רק שאינה מדויקת אלא היא טענה בלתי נכונה בעליל, כפי שהוסבר לעיל.
דרישות התובע לקרדיט אינן מקובלות ובלתי סבירות בעליל
- במהלך שמיעת העדויות ניסה התובע להוכיח את האופנים השונים בהם נפגעה זכותו המוסרית, לאורך השנים, והגיש כמוצגים מטעמו שלל פרסומים וכתבות בהם לא הוזכר שמו כיוצר.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי ההפרות הנטענות על ידי התובע מגלות, כי הוא סבור שמגיע לו קרדיט בחומרי שיווק, בכתבות עיתונאיות המדווחות על הפורמט, בפרקים שנוצרו בידי גופי שידובר בחו"ל ולמעשה, כל אימת שמאן דהוא מזכיר את הפורמט. לדרישות אלה אין, לטענתם, אח ורע בדין בכלל, ובתעשיית הפורמטים בפרט. המומחה מטעם הנתבעים ציין בחוות דעתו, כי דרישות התובע אינו מתיישבות עם הנהוג והמקובל בתחום, והביא דוגמאות רבות למקרים שבהן הקרדיט ניתן (ככל שניתן) רק ברולר הפתיחה והסיום של התכנית.
הנתבעים טוענים עוד, כי הנוהג הכללי והמוחלט, עליו הצהיר המומחה צנגן מטעם התובע בחוות דעתו, קרס לחלוטין, כאשר הוצגו לו הסכמים עליהם חתמה "רשת", חברת השידור וההפקה שבה עבד כמנכ"ל, שבמסגרתם נמכרו זכויות שידור של פורמטים לגופי שידור בחו"ל, ובהם לא נכללה דרישת קרדיט עבור מפתחי הפורמטים.
- אכן, בראשית הדרך וגם בסיכומיו, סברו התובע ובא-כוחו כי הקרדיט המגיע לו חובק עולם ומלואו וחל על כל אזכור של הפורמט, באשר הוא.
אולם, בסיכומי התשובה צמצם ב"כ התובע את הדרישה והסתמך על האמור בסעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים, בו נאמר כי :
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר כי שמו ייקרא על יצירתו, בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".
לדבריו, גם אם לכאורה הנוהג הקיים בתעשיית הטלוויזיה הוא כביכול לא לתת קרדיט ליוצר (דבר שאינו נכון), מדובר בנוהג פסול והיוצר זכאי לקרדיט, תוך שאת ההיקף והמידה הראויים של הקרדיט שינתן, יקבע בית המשפט.
לדבריו, דרישות התובע לציין את שמו ברולר הסיום של התוכניות, בחומרי השיווק ובפרסומים על אודות הפורמט, היא דרישה שאינה חורגת מההיקף והמידה הראויים. הדרישות מקובלות גם על הנתבעים, אלא שבמקום לתת קרדיט לתובע, נתנו בכל הפרסומים הללו קרדיט לעצמם.
למרבה הצער, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, מר צנגן, אינה מסייעת בקביעת "ההיקף והמידה הראויים", כדרישת סעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים. המומחה הכביר בתיאור חשיבות אזכור שם היוצר כמקור מידע לצופה או למבקר; כגורם המסייע למוניטין המקצועי והאישי של היוצר; כגורם משיכה ופרסום וכאמצעי ליצור עבורו הכנסות עתידיות. לדבריו "הקרדיט הוא שווה כסף וכשהיצירה מצליחה הוא שווה הרבה כסף" (עמ' 3 לחווה"ד). ברם, המומחה לא התייחס כלל להיקף הקרדיט והאופן שיש לתת אותו בפורמט טלוויזיוני.
הקביעה נותרה איפוא בידי.
- בסופו של יום מתברר, כי הנוהג של מתן קרדיט בחו"ל אינו מוכחש על ידי הנתבעים, כמו גם הטענה, כי בשעשועון בו עסקינן, ניתן קרדיט בטריילרים לנתבעים ולחברת ההפקות תנין. ארמוזה עצמו לא הצליח להסביר מדוע אין לציין את שמו של התובע והסתפק בטענה סתמית, כי הדבר אינו מקובל.
גולן שהוזמן כעד מטעם התובע והגיע לבית המשפט רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, אישר כי בפורמט אחר "משאבת הכסף" המשווק על ידיו בחו"ל, עלה בסוף כל פרק הלוגו של תנין הפקות, ולא הופיעו שמות היוצרים.
סבורני כי את הקרדיט ליוצר שעשועון טלוויזיה יש להעמיד על קרקע המציאות, ולא להפליג למחוזות רחוקים, כפי שעשה התובע, שהכביר בהגשת פרסומים שונים ומשונים, כדי להוכיח את המקרים שבהם לא ניתן לו קרדיט ראוי, לשיטתו.
אין בדברים הללו כדי ללמד על זכותם של הנתבעים לקפח את חלקו של התובע בקרדיטים הניתנים בסוף כל פרק של הפורמט או בראשיתו, לצד הקרדיט הניתן לגורמים אחרים.
הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע זכאי לקרדיט בטריילר המוקרן בתחילת ו/או בסוף כל פרק של הפורמט המשודר בטלוויזיה, בהיקף ובמידה שניתן ליוצרים אחרים שתרמו לתכנית (במאים, צלמים וכו').
- לא הוכח בפני כי הזכות משתרעת גם על הבייבל המקורי שהכין התובע, מאחר שהתובע לא ביסס את האמירה, כי הבייבל שהכין משמש את המפיקים גם כיום. בהקשר זה, הסתפק התובע בטענה, כי הנתבע מחק את שמו של התובע מהבייבל ובמקום זאת הכין בייבל אחר, שבו צוין שמם של הנתבעים בלבד, אך לא עימת את ארמוזה עם הטענה בבית המשפט.
כך גם לגבי הקרדיט בפרסום בעיתונים ובחומר שיוויק ויח"צ. התובע הוכיח, כי היה מקרה בו פורסם באינטרנט, כי הפורמט פותח על ידי ארמוזה ותנין, ושמו לא נזכר (נספח יג' לכתב התביעה), אך לא הוכיח כי כך אירע גם במקרים אחרים.
העובדה שישנם פרסומים, בהם מופיע שמה של ארמוזה כמפיצת הפורמט, אינה מקנה לתובע זכות לאזכור דומה, אלא אם נאמר בפרסום כי ארמוזה היא גם היוצרת של הפורמט, או אם מופיעים שמותיהם של יוצרים אחרים, ללא אזכור שמו של התובע לצידם.
סוף דבר
המחלוקת בין הצדדים הביאה לפתחו של בית המשפט את שאלת הגנת זכות יוצרים על פורמט טלוויזיוני, שלא נדונה בישראל עד כה. התביעה להכרה בזכותו המוסרית של התובע מתקבלת ביחס לפורמט שעשועון הטלוויזיה Upgrade, המופץ ברחבי העולם.
אני קובעת כי הנתבעים הפרו את זכותו של התובע לציון שמו כיוצר הפורמט, יחד עם שני שותפים, של השעשועון "משדרגים" - אשר בהסתמך עליו נוצר שעשועון הטלוויזיה Upgrade, המופץ ע"י הנתבעים.
הוכח כי בידי הנתבעים היתה היכולת לדרוש מתן קרדיט לתובע כיוצר השעשועון או, למצער, להעמיד את גופי השידור על ההתחייבות כלפי ברודסקי למתן קרדיט ולראות מה תהיה תגובתם. מסיבות השמורות עמו, בחר ארמוזה להתכחש תחילה לעצם היותו של ברודסקי שותף ביצירת הפורמט ובהמשך, להתכחש לזכותו המוסרית לייחוס חלקו בו.
אשר על כן אני מורה כדלקמן: