אמנם, כב' השופט רובינשטיין היה בדעת מיעוט בשאלה אם ניתן כבר כיום להטיל סנקציות אלו מכוח החקיקה הקיימת, אך נראה כי לא היה חולק לעניין החשיבות שבשיקום (עוד ראו לעניין זה: יוליה ווינשקר והילה שפירא, "דיון בעקבות רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה - הרשעה ואי הרשעה של תאגידים", הארת דין ח' 62 (תשע"ג, להלן: ווינשקר ושפירא, הרשעת תאגידים). המאמר נכתב אחרי הערעור ולפני הדיון הנוסף).
יש לציין כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), קובע בסימן א'1 (סעיפים 67א-67 יב'), אפשרות לסגור תיק בהסדר, גם במסגרתו ניתן להטיל הסדרי פיקוח למען שיקום החשוד. גם חוק סדר הדין הפלילי בפרק זה, שהוסף בשנת 2012, לא ראה לנגד עיניו את התאגיד (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 61)(הסדר לסגירת תיק מותנית), התשס"ט-2008 (ה"ח הממשלה מס' 416, התשס"ט-2008, בעמ' 210). מדברי ההסבר עולה כוונה ראויה, ליתן בידי רשויות האכיפה אפשרות ביניים, שבין סגירת התיק לבין הגשת כתב אישום, במקרים בהם אין הצדקה להגיש כתב אישום, אך מעוניינים להטיל על הנאשם תכנית שיקום. שלב ביניים זה יפה גם, ואולי יותר מכל, לתאגידים. זאת, בעיקר במקרים בהם תאגיד מורשע מכוח מעשיו של אחד האורגנים, כאשר התאגיד עשה כל שביכולתו למנוע את העבירה. אולם, כיון שגם החסד"פ מתנה תכניות שיקום בפיקוח קצין מבחן, ולאור פסק הדין בעניין נמלי ישראל, גם הסדר כזה לא ניתן לעשות עם תאגיד, על פי החקיקה הקיימת, לפחות בכל הנוגע לתכנית ציות, אלא אם התאגיד לוקח תכנית כזו על עצמו באופן וולונטרי, כפי שעשתה סימנס העולמית.
6.2.2.ב. אפקטיביות השיקום במקרה של תאגיד
אפקטיביות השיקום במקרה של תאגיד היא רבה יותר. התאגיד הינו אישיות משפטית שנותר ככזה, אך בניגוד לבן אנוש יכול לשנות לחלוטין את "אישיותו" במובן זה שניתן להחליף את כלל המנהלים שסרחו, כפי שנעשה במקרה שלפניי ולהטמיע הליכי ציות, בקרה ואכיפה שימנעו ביצוע עבירות.
לעניין זה ציינו ווינשקר ושפירא, הרשעת תאגידים, בעמ' 68 כי:
"לתאגיד אין אופי הניתן לשיקום, והתנהלותו של התאגיד תלויה בהתנהגות נושאי המשרה, במדיניותו, במשאביו וכו', ואלה עשויים להשתנות.... שיקום מדיניות התאגיד ושיקום התרבות הארגונית שלו יכולים להיחשב לשיקום התאגיד. התרבות הארגונית של תאגיד היא בסיס הלכידות בתאגיד והיא שהופכת את בעלי התפקידים המפעילים את מנגנוני הביורוקרטיה, מושפעים מההיררכיה הפנים-תאגידית, ונטועים בסטטוסים שונים בו, לחלק משלם שניתן להחשיבו, מבחינה חברתית, ליחידה אחת".
--- סוף עמוד 39 ---
והוסיפו בעמ' 71:
"שיקום התאגיד הוא חלופה יעילה יותר מהרשעתו. אמנם שיקומו של תאגיד אינו כשיקומו של אדם, אך המטרה בשיקומו זהה: שלא יבצע עבירות פליליות נוספות. מטרת השיקום בנוגע לתאגיד הוא מחד גיסא לוודא שהתאגיד לא ישוב לבצע עבירות בעתיד ומאידך גיסא להביאו להרים תרומה כלשהי לחברה על ידי ביצוע פעולות חיוביות הדומות במהותן לפעולות התנדבות... לעתים אי- הרשעה של התאגיד ושיקומו, הם אפוא יעילים יותר למניעת עבירות בעתיד".
במקרים בהם הואשמו בני אנוש בעבירות תמיד עולה ספק האם דברים שאומרים לאחר שנתפסו בכף, באשר לרצונם להשתקם הם אמיתיים, האם נאמרו מהשפה ולחוץ, והאם אישיותם ונסיבות חייהם מאפשרים להם להתנתק מהמאפיינים העברייניים. חששות אלו אינם קיימים במקרה של תאגיד. היינו, הביטחון בהליך שיקום גדול יותר.
עמד על כך Diamantis, Corporate Punishment, בעמ' 50 למאמר, בציינו:
"Furthermore, we know it is possible to alter corporate character and have a decent sense of how to do it. Scientists are just beginning to understand the neurological basis for individual character and have little to no idea about how to change it forcibly. While we lack the tools to tinker with neurons, we can get a grip on the larger, human-sized pieces that generate corporate action. Indeed, that is the idea behind one of the fastest growing areas of legal practice: compliance. By definition, compliance programs aim to alter corporate dispositions so corporations are less likely to violate the law. In general, the sorts of techniques compliance programs employ today are commonsense: promulgation of codes of behavior, the institution of training programs, the identification of internal compliance personnel and the creation of procedures and controls to insure company-wide compliance with legal mandates."
מעבר לכך, הראיות לעניין שיקומו של תאגיד ברורות יותר ומדידות יותר, הן לגבי שיקום שהתאגיד כבר עבר, כמו במקרה שלפנינו, הן לגבי תאגיד שבית המשפט מבקש לחרוג מהעונש שהוטל עליו בשל אפשרויות השיקום (ראו לעניין זה גזל אייל, חריגה ממתחם העונש, שם בעמ' 546).
6.2.3. תכניות ציות לפני ביצוע העבירות, ותכניות שיקום בדיעבד
כמובן שאין דין הטמעת תכנית ציות לאחר שתאגיד נתפש בכף, בעיקר במקרה בו הנורמה השלטת בתאגיד הייתה נורמה של ביצוע עבירות (כמו במקרה שלפניי), לבין חברה המטמיעה תכניות ציות בקרה ואכיפה מלכתחילה. אמנם תכניות ציות, הם הבטוחה הטובה ביותר האפשרית למנוע הישנות עבירות בתאגידים. אולם לכל ברור כי אין בנמצא תכנית ציות שתמנע באופן מוחלט ביצוע עבירות,
--- סוף עמוד 40 ---
בעיקר בתאגידי הענק, בהם מועסקים מאות ואף אלפי עובדים. כך למשל מציינים חמדני וקלמנט, הרתעת חברות, בעמ' 294:
"…the government’s task is to encourage monitoring while using a sanction that can be deployed only once given the collateral consequences of the firm’s criminal liability. To achieve this goal, the government needs to target only firms that failed to monitor. The government therefore should impose liability only when the outcome—the number of offenses in this case—is more likely to indicate the firm’s failure to monitor rather than a failure of the monitoring measures that the firm did adopt. Because even optimal monitoring may fail to eliminate misconduct, a small number of offenses would often be a poor signal for the firm’s monitoring effort. In contrast, a relatively large number of violations credibly signals that the firm did fail to monitor for wrongdoing"
לניתוח תכניות ציות והצלחתן במניעת עבירות בארה"ב ראו: Vikramaditya Khanna & Timothy L. Dickinson, "The Corporate Monitor: The New Corporate Czar?", 105 Mich. L. Rev. 1713 (2007); Miriam Hechler Baer, Governing Corporate Compliance", 50 B.C.L. Rev. 949 (2009); Cristie Ford and David Hess, "Can Corporate Monitorship Improve Corporate Complience?", 34 Jr. Corp. L. 679 (2009)).
על כן, יש הטוענים כי כיוון שבחברות גדולות, גם תכנית הציות הטובה ביותר לא תוכל למנוע את כלל העבירות, הרי ראוי להתחשב בתכנית ציות שהוטמעה מראש, או לעניין עצם ההרשעה או לעניין העונש. כך, יש הסבורים כי הטמעת תכניות ציות בקרה ואכיפה מראש צריכים להוות סייג לאחריות פלילית של תאגיד (בדומה לסייג לאחריות פלילית של מנהלים באחריות קפידה), ואחרים סבורים כי יש להתחשב בכך לעניין העונש (ראו, למשל: Richard S. Gruner & Louis M. Brown, "Organizational Justice: Recognizing and Rewarding the Good Citizen Corporation", 21 J. Corp. L. 731, 764-65 (1996); John S. Baker, Jr., "Reforming Corporations through Threats of Federal Prosecution", 89 Cornell. Rev. 310, 321 (2004); Andrew Weissmann & David Newman, "Rethinking Criminal Corporate Liability", 82 Ind.. L.J. 411, 414 (2007); Ellen S. Podgor, "A New Corporate World Mandates a "Good Faith" Affirmative Defense", 44 Am. Crim. L. Rev. 1537 (2007); Albert Alschuler, "Two Ways to Think about the Punishment of Corporations," 46 Am. Crim. L. Rev 1359 (2009), מציין בעמ' 1360 כי: "If the goal of corporate criminal liability is to induce appropriate monitoring, the creation and maintenance of an appropriate corporate compliance program should provide a defense to liability",(
ה-Sentencing Guidelines בארה"ב, קובעים מהן הנסיבות להחמיר בענישה תאגידית, ומה הנסיבות להקל, וכולם קשורים בתרבות הארגונית ובשאלה האם הייתה תכנית ציות, פיקוח ובקרה
--- סוף עמוד 41 ---
בתאגיד קודם שנחשד בביצוע העבירות. הנסיבות הנשקלות לחומרא הן המעורבות או התרבות הארגונית כמשלימה או מעודדת ביצוע עבירות; ההיסטוריה של התאגיד מבחינת הציות לחוק; הפרות קודמות של צוים מנהליים והפרעה להליך המשפטי. הנסיבות לקולא הן שתיים: קיומה של תכנית ציות אפקטיבית קודם לחשדות לעבירה, ושיתוף פעולה עם הרשויות, כולל הסגרה מרצון של נושאי משרה שעברו עבירות וקבלת אחריות למעשים (ראו לעניין זה: Lauren Giudice, "Regulating Corruption: Analyzing Uncertainty in Current Foreign Corrupt Practices Act Enforcement", 91 Boston U. L. Rev. 347, 359 (2011).
היינו, התביעה בענישת תאגיד, הן לאחר הרשעה, הן במסגרת הסדרים ללא הרשעה, לוקחת בחשבון את השאלה האם האורגן מבצע העבירה, מכוח מעשיו הורשע התאגיד, הינו "תפוח רקוב" בתאגיד המתנהל כאזרח טוב, ובו תכנית ציות בקרה ואכיפה, או שמא מדובר בעבירה שנעברה במסגרת תאגיד שהתרבות הארגונית בו היא של ביצוע עבירות (ראו לעניין זה: Miriam H. Baer, "Organizational Liability and the Tension between Corporate and Criminal Law", 19 J. L. & Pol'y (2010), ניתן לצפייה ב- http://brooklynworks.brooklaw.edu/jlp/vol19/iss1/1.
6.2.4 תכניות שיקום כפויות וולונטריות
בעניין נמלי ישראל נקבע כי אין לקבוע כענישה, במסגרת החוק הקיים היום, הטמעת תכניות ציות בקרה ואכיפה בתאגידים, וגם לא מינוי בקר או מפקח מכוח הוראות חוק העונשין לגבי העמדה במבחן ופיקוח קצין מבחן. הסיבה לכך לא נבעה מכך ששיקום תאגיד באופן זה אינו מהווה תכלית ראויה, ההפך הוא הנכון. כב' הנשיא גרוניס עמד על החשיבות בכך. אולם, נקבע כי נדרשת לשם כך חקיקה, כיון שהתאמת תכניות כאלו לתאגיד מחייבת אנשי מקצוע, שכשירויותיהם של אנשי שירות המבחן כיום, אינם נמנים עליהם. כב' הנשיא א' גרוניס ציין לעניין זה (בפסקה 31 לפסק דינו):
"הגישה הדוגלת בשימוש באמצעי ענישה הנתפרים למידותיו של התאגיד, כדי לקדם רפורמות ארגוניות ולהגביר את הסיכוי לכך שיפנים את עלויות העבירה ויימנע ככל הניתן מחזרה עליה, רואה בכך מעין "שיקום תאגידי".... יש להניח, שעל מנת למפות את הגורמים לכך שתאגיד עבר עבירה ולהתאים עונש שיקיים את תכלית ה"שיקום התאגידי", יהיה צורך בהערכה מקיפה של התאגיד, וכן של חלופות השירות הזמינות עבורו, ככל שמדובר בשירות לתועלת הציבור. ניתן לשער כי זו תבחן, בין היתר, את מבנה שרשרת הניהול בתאגיד ואת חלוקת הסמכויות, את נהלי העבודה הנוהגים בו, את המידה שבה נהלים אלה מיושמים הלכה למעשה, את הגורמים לכך שאינם מיושמים, פערים וחולשות בנהלים אלה ודרכי תיקון אפקטיביות. כשמדובר בתאגיד בסדר גודל משמעותי, מלאכה זו דורשת מומחיות, כוח אדם, זמן ומשאבים..... בהקשר זה ראוי להעיר, כי ייתכן שרשויות מינהליות האמונות על פיקוח ואכיפה בתחומים רבים בהם פועלים תאגידים, כמו תחום הפיננסים, איכות הסביבה, הפיקוח על מזון ותרופות ועוד, מתאימות ומצוידות טוב יותר לפיתוח מנגנוני אכיפה יעילים ביחס לתאגידים לעניין עבירות בתחומים אלה. למנגנון הנשען על "רגולציה שיפוטית" במסגרת ההליך הפלילי אין כל יתרון, נוכח פערי המומחיות והמשאבים השיפוטיים המוגבלים "
--- סוף עמוד 42 ---
לבני, עבירות צווארון לבן, מסכם את מאמרו וממליץ לקבוע בחקיקה ענישה שונה לעבירות צווארון לבן, שתקח בחשבון את מאפייניהם הייחודיים. אני סבורה כי יש לשקול חקיקה שתיקח בחשבון את הייחודיות בתאגיד כנאשם, ותאפשר מגוון רחב יותר של דרכי ענישה שיתאימו לטיבו ולטבעו.
6.2.5 השיקום שעברו חברות סימנס והנאשמת
הנאשמת, כחלק משינוי תרבות ארגונית כולל מקיף ויסודי שערכה סימנס העולמית, עברה גם היא שינוי ארגוני. הרבה מהמאמרים הדנים בתכניות שיקום, בקרה וציות של תאגידים (בין אם בעקבות הרשעה, בין אם במסגרת הסדרים ללא הרשעה או של הרשעה נדחית) מביאים את חברת סימנס העולמית כדוגמא מובהקת מחד לתרבות השוחד שהייתה נהוגה בחברה, אך מאידך גם לחשיבות והצלחת תכניות מעין אלו לשיקום תאגידים (ראו, למשל: Robert C. Blume & J. Taylor McConkie, "Navigating the Foreign Corrupt Practices Act: The Increasing Cost of Overseas Bribery", 36 Colo. L. 91 (2007); Peter J. Henning, "Should the perception of corporate punishment matter?", 19 J. L. & Pol'y , 83 f.n. 12 (2010); (להלן: herein after: Henning, Corporate Punishment; Diamantis, Corporate Punishment, p. 52; Lauren Giudice, "Regulating Corruption: Analyzing Uncertainty in Current Foreign Corrupt Practices Act Enforcement", 91 Boston U. L. Rev. 347, 348 (2011); Anthony S. Barkow & Rachel E. Barkow, "Introduction" in: Prosecutors in the Boardroom: Using Criminal
Law to Regulate Corporate Conduct 1, 3 (Anthony S. Barkow & Rachel E. Barkow eds., (2011).
סימנס העולמית מובאת כדוגמא לחברה שעברה שינוי ארגוני מעמיק ומהותי, מחברה עם תרבות של תשלום שוחד כדרך לזכייה במכרזים והגדלת רווחים, לחברה עם תרבות ארגונית של ציות לחוק, שנוקטים בה פעולות רבות כדי למנוע עבריינות בכלל, ובפרט למנוע תמריצים שיביאו לפיתוי למתן שוחד. עמד על כך Diamantis, Corporate Punishment, בעמ' 52:
Even under the current regime, there are corporate reform success stories. Siemens, an international industrial manufacturing company, pled guilty in 2008 to one of the largest foreign corruption scandals in history. [Sentencing Memorandum for U.S. Department of Justice, United States v. Siemens Aktiengesellschaft, No. 08-cr-00367-RJL (D.D.C. Dec. 12, 2008)] As part of its plea agreement, Siemens agreed to a massive turnover in its top leadership, a new and dramatically expanded compliance program, and an operating policy that required any business partners to have similar anticorruption standards…. Siemens now serves as a compliance role model and an engine for industry-wide change."
כך גם L. Garrett, Too Big to Jail: How Prosecutors Compromise with the Corporations (2014), מביע אופטימיות באשר להצלחת הסכמים עם התביעה המחייבים שינוי
--- סוף עמוד 43 ---
ארגוני ותכניות ציות, דווקא לאור פרשת סימנס: "which admitted wrongdoing and seems determined, under current leadership, to act ethically while maintaining profits originally thought to emanate in part from bribery and other unsavory activities".
ולגבי סימנס ישראל, הנאשמת, עמדו על כך העדים (ראו דבריו של ד"ר שמואל פלדל, מנהל יחידה עסקית בסימנס העולמית החל משנת 2012, בעמ' 113 לפר' ש' 27 – עמ' 114 לפר' ש' 8):
"אני כבר צוטטתי בעיתון שאמרתי שבסימנס הכל או שחור או לבן. פעם אחת, כאשר נושא הציות עלה על הפרק, סימנס ניגשה לכך ברצינות גבוהה ביותר והקימה מערך גדול מאד בתחום המסר ובתחום הטכניקה כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד. לכן הפתרון שננקט הוא פתרון מהיסוד, בהתחשב בכך שהאחריות של המנהלים בסימנס זה ל-350,000 עובדים בכל העולם והנורמה צריכה להיות אחידה ונקיה. מעבר להקמת הגופים הפנימיים, וכאן היתה תרומה ישירה להקמת ארגונים חיצוניים בתחום הציות, כולל תרומה לארגון מעלה, טי.אי שזה ארגון של שקיפות ארגונית. השיטה והמתודולוגיה התחילה מלמעלה ונקראת בסימנס "Tone from the Top" שזה המסר מלמעלה וכל המנהלים מעורבים בנושא הציות, מעבר לכך שיש גוף שאחראי לכך בתוך סימנס. עו"ד סיקליס מייצג אותו. המסר הוא שכל דיון שלנו הן ברמת סימנס העולמית והן ברמת סימנס ישראל מתחיל בקצין הציות שמונה בכל ארגון שנותן סקירה, האם היו אירועים או היה משהו בתחום הציות שיוצא דופן. מעבר לכך, אנחנו עוברים הדרכות והדרכות מאסיביות כל פעם על נושא אחר שנבחר על ידי מטה הציות במטה החברה ומדגישים נושא מסוים. לאחרונה התעסקנו בכל נושא ההגבלים – מנתחים את הנושא. קודם לכן התעסקנו – כל העובדים – ברגישות לספקים ואיך מנהלים ספקים".
ומוסיף, בעמ' 114 לפר' ש' 24-31:
"ש. איך יש אכיפה לגבי משהו שמישהו לא דיווח?
ת. בנושא אכיפה אין פשרות. זה או שחור או לבן. האכיפה היא כזו שאנשים משלמים במקום העבודה שלהם ומה שהם צברו אם הם חוצים את הקו. אנחנו עדים מדי פעם לאירועים ואף מנתחים אותם על מישהו שהקים חברה ועשה משהו מסוים והעביר כסף בצורה מסוימת, אין לו מקום יותר בחברה ואנחנו לא סובלניים לדברים האלה. היעדים שלי הם לא סימנס ישראל. אם אני מביא חוזה ענק, אני יכול לקבל בונוס, אבל היעדים שלי נגזרים מחברת האם, שאם היא מצליחה אני נחשב כמצליח. על כל זה יש ביקורות – מעבר לפעילות המוניטור שהכל פתוח יש כל הזמן ביקורות של סימנס, ללא הודעה מוקדמת ומתי שהם רוצים".
עוד העיד לעניין זה הבקר (monitor), עו"ד אורי סלונים, שמונה לתפקידו זה בספטמבר 2016 במסגרת ההסדר שנעשה עם סימנס העולמית, בהקשר לפרשה נשוא ההליך שלפניי. עו"ד סלונים העיד (עמ' עמ' 117 לפר' ש' 23-11:
"לגבי אכיפה – אני בא אל הנושא הזה מבחוץ. בעבודה שלנו אנחנו כפופים לאתיקה המקצועית שלנו, לידע והניסיון שלנו בנושא אכיפה, ציות ואתיקה...אנחנו למשל בודקים את נושא המוטיבציה האפשרית של מישהו בכל רמה שהיא – אישית לתת שוחד או להצטיין או להתקדם או לקבל בונוס או אופציות שזה מקובל בכל העולם. ...אחד הדברים שאנחנו עובדים עליו, איזו סיבה תהיה לעובד לשחד כדי לקבל יותר כסף. אני רוצה לדעת שזה לא קיים, והרצון של העובד יהיה שהחברה תצטיין"
--- סוף עמוד 44 ---
וכן בעמ' 117 לפר' ש' 25 – עמ' 118 לפרק' ש' 6):
"ש. קיבלו בונוס כי החברה זכתה במכרז. מי שנתן שוחד, קיבל את זה באופן עקיף. איך מתגברים על זה?
ת. זו שאלה שמטרידה אותי כל הזמן, כאשר קיבלתי את התפקיד הזה וגם הטרידה אותו בפן האישי. זה מתחיל בחינוך, זה מתחיל בשיטה שאני קורא לה מערכת הציות, שנכון להיום יש לה שני אלמנטים שקיימים בכל שיטת חינוך לא רק כלכלית אלא גם אישית וזו שיטת המקל והגזר. במשך 12 החודשים שנכנסתי לעניין, המקל יותר ארוך מהגזר. הטראומה שעברה על חברת סימנס, גרם לה להיות בראיה שלי, כאורח מבחוץ, להבחין שהאורך של המקל בשלב הזה הוא כמעט מושלם, כמעט לכל אורך הדרך. אני נתקל באנשים – ואנחנו נפגשים עם אנשים בקבוצה וגם בארבע עיניים – כאשר התחושה שלי נכון להיום היא שתוכנית הציות של סימנס העולמית שהיא כל כולה מוטמעת בישראל היא שיטה קיצונית ומעבר למה שאנחנו רגילים בישראל. זו שיטה, שלדעתי, יותר מחינוכית, היא בענישה. נכון להיום, האנשים כמעט כולם חדשים והם יודעים שהמקל הזה ארוך. לכן, מה שאנחנו עושים, גם בארץ, וגם נפגשים עם אנשים בחו"ל ברמה היררכית גבוהה, ושואלים שאלות קשות..."
כן העיד לעניין זה מר רוברט סקליס, היועץ המשפטי הראשי במחלקת הציות בסימנס העולמית (בעמ' 119 ש' 29 – עמ' 120 לפר' ש' 9):
"ארגון הציות של סימנס, מובנה סביב 3 יסודות, אחד הוא מניעה, השני הוא זיהוי והשלישי תגובה והרבה פעילויות, חוקים ותהליכים קורים סביב 3 היסודות האלה. החלק המניעתי מטרתו למנוע התנהלות לא ראויה באופן כללי. סוג הדברים שאנחנו עושים זה נהלים ותהליכים שאנחנו מבססים, אימונים והדרכות שאנחנו עושים בכל רמות הארגון, סדרה גדולה של אמצעי שליטה ובקרה פנימיים שאנחנו משתמשים בהם כדי למנוע את הפעילויות האלה, גילוי נאות של שותפים עסקיים שלנו ועוד הרבה דברים. היסוד השני של זיהוי, טכניקות שדרכם מזהים התנהלות לא ראויה, אמצעי הלשנה, נציב פניות ציבור/עובדים, בקרות חשבונאיות פנימיות וחיצוניות עצמאיות, בדיקות ציות וחקירות. היסוד השלישי הוא התגובה, זו הצורה שבה אנו מענישים על התנהגות לא ראויה, ומטפלים בבעיות ותקלות שאנו מזהים בתהליך. אפשר לחשוב על סימנס כשתי חברות שונות בכל הנוגע לציות, מה שהיה לפני הסקנדל ב-2006 שהוביל להתנהלות הלא ראויה בישראל וסימנס אחרי אותו סקנדל. אלה שתי חברות מאד מאד שונות."
וכן דבריו בעמ' 120 לפר' ש' 26-13:
"ש. האם זה התחיל ממה שקרה בארה"ב?
ת. לא. לא קרה שום דבר בארה"ב, לא שולם שוחד. כיוון שסימנס היתה רשומה במסחר בארה"ב אז היתה סמכות לרשויות האמריקאיות. אחד הדברים הראשונים שסימנס עשו אחרי שהסקנדל התפוצץ זה לשכור חברת חקירות עצמאית חיצונית לנהל את החקירה הפנימית למה שקרה. הם עשו חקירה בכל העולם בעזרת חברת ייעוץ חשבונאית גדולה. תוצאות החקירה הועברו לרשויות במדינות השונות: ארה"ב, יוון, רוסיה ועוד. למעשה, הגישה הזאת שסימנס נקטה היא הסיבה שגרמה לי לבוא לעבוד בסימנס ורק מעט מאד ממה שגילינו אודות מה שקרה היה מתגלה אם הם היו מתנהלים כמו חברות אחרות ובמקום לבדוק שוכרים עורכי דין שיילחמו בכך, אבל בפועל כמעט כל מה שנעשה נחשף, מה שהוביל להחלפה מוחלטת של רמת ההנהגה של סימנס בכל העולם; ... הרבה אנשים נתבעו והועמדו לדין; ומערכת ציות מורחבת, מורכבת ויקרה הוכנסה לארגון. אני לא אומר את זה כי אני עובד בחברה, אלא כי היום תכנית הציות של סימנס נחשבת כאחת המובילות בעולם, כך גם על פי קריטריונים אובייקטיביים, כאשר בשנים האחרונות דורגנו במקום הראשון או השני במדד התעשייתי של דאו ג'ונס שבודק גם את הקיימות והציות."
--- סוף עמוד 45 ---
במקרה שלנו, סימנס העולמית, ועמה הנאשמת, ערכו את השינוי הארגוני עם תפישתן בכף. עם זאת, במקרה הזה סימנס העולמית, ועמה סימנס ישראל, אימצו את התרבות הארגונית בשל התפוצצות הפרשה בארה"ב ובגרמניה, כבר בשנת 2008, כאשר כתב האישום לפניי הוגש ב-2016 בעקבות חקירה גלויה שנפתחה בשנת 2014 עמה שיתפה הנאשמת פעולה. עו"ד סלונים, הבקר של סימנס ישראל נכנס לתפקידו באותו מועד (2016). גם סימנס העולמית, שלא היה ברור כלל אם ניתן להעמידה לדין, הסכימה הן לשתף פעולה, הן להכניס מוניטור לסימנס ישראל. כלומר, כבר לפני כעשר שנים סימנס ישראל אימצה תרבות ארגונית של ציות לחוק ותרומה לקהילה, ועל פי עדות עו"ד סלונים היא עומדת בכך בהצלחה גם בחלוף השנים.
תכנית שיקום זו מהווה את הסיבה המרכזית לקבלת הסדר הטיעון.
6.3. התנהגותה החיובית של הנאשמת ותרומתה לחברה (סעיף 40יא (7))
סעיף זה מאפשר לבית המשפט להתחשב לטובת הנאשם גם בתרומתו לחברה. מהעדויות לפני עולה כי סימנס ישראל אכן תורמת לחברה הישראלית במובנים רבים לטובת נאשם בתרומתו לחברה.
כך העיד מר שמואל פלדל (עמ' 111 לפרוטוקול שורות 15-11):
"... אנחנו תורמים לקהילה על ידי פעילות שאנו מגדירים אותה 3E ואנחנו תורמים לסביבה ולהשכלה וכן להעצמת בני נוער. אנחנו מעורבים חזק מאד בהדסה נעורים; מעורבים בכפר קאסם שנמצאים סמוך אלינו, ללמד אותם חינוך טכנולוגי, שזו אוכלוסיה שלא פגשה אוכלוסיה כמונו. אנחנו עובדים בנחל אלכסנדר שהוא פתוח לקהל ומשפצים אותו. מעבר לכך אנחנו מחזיקים 11 כיתות בנושא בקרה וטכנולוגיה ... ".
ובהמשך, בעמ' 112 לפרוטוקול שורות 23-10:
"ש. אני מחזיר אותך לנ/1, הדירוג של מעלה, ומבקש שתתייחס להיבט של תרומה לקהילה, בכסף ושווה כסף, לעניין המעורבות החברתית של העובדים. כיצד הנושאים האלה באים לידי ביטוי?
ת. לענין התרומה לחברה - להוציא כסף מהכיס, בגלל עברה של סימנס, אנחנו מאד זהירים בנושא הזה ותורמים רק לפרויקטים ישירים שאנחנו מעורבים בהם. התרומה היא בד בבד עם התרומה החברתית שלנו. הציון הוא 4 מתוך 10 מאחר שאנחנו תורמים במעורבות חברתית של העובדים, ששם קיבלנו 10 ואני מביא לדוגמא את הדסה נעורים שאנחנו תורמים מאד והאנשים שלנו מלמדים אותם שדאות ומעצימים אותם ותורמים למה שנדרש לפרויקט עצמו. לא נתרום בכך שמישהו יבקש סיוע, אלא רק דברים שיש לנו שליטה מלאה על ההוצאות שלנו, תוך דיווח מלא על ההוצאות שלנו. בכפר קאסם עבדנו קשה מאד עם התלמידים, שעות רבות של העובדים שלנו. מה שתרמנו שם זה המחשבים, שהנוער שגר שם משתמש בו ולא להרמת כיכר בעיר שראש העיר מבקש מאיתנו. גם שיפוץ נחל אלכסנדר – קנינו את השולחנות והלוגים שמשמש למדרגות וצבעים. היד אמנם לא קפוצה, אבל זהירה מאד כדי שלא ניקלע למצב שמישהו יכול לנצל כספים שלנו למטרות שלא התכוונו אליהן."
6.4 חלוף הזמן סעיף 40יא (10)
--- סוף עמוד 46 ---
בית המשפט רשאי להתחשב בחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה כנסיבה להקלה בעונשו של הנאשם במסגרת המתחם. הפרשה שלפנינו אירעה בתקופה שלפני 12 עד 18 שנים. מדובר בנתון אשר הוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה המצדיק הקלה בענישה. יש להעריך כי ככל שהיה צורך בשמיעת ראיות וניהול משפט מורכב מהסוג דנן, ניתן להניח כי היו חולפות מספר שנים עד למתן פסק דין חלוט. עם זאת, כפי שציינה בצדק ב"כ המאשימה, אין לתת משקל רב מידי לחלוף הזמן בנסיבות העניין בהן לקח זמן רב לגלות את העברות הכספים, לאור ההסתרה והתחכום בביצוען. חלק מהקושי בחשיפה העבירות נבעה מהדרכים העקלקלות בהן הועברו הכספים, ועל כן אין לתת לגורם זה משקל משמעותי. כאשר הזמן מתארך בשל הקושי בפיענוח הפרשיה, דומה כי שיקול זה לא מהווה שיקול מרכזי (ראו לעניין זה: 674/13 ליטוון נ' מדינת ישראל (2013), בפסקה 12 לפסק הדין). בע"פ 3380/16 יוסף נאמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.03.2017), נדונה עבירה של הונאה שיטתית ומתוחכמת. ב"כ המערער שם הפנה להצעת חוק תיקון 128 לחוק העונשין (הצעה לתיקון הבניית שיקול הדעת) במסגרתה מוצע להסמיך את בית המשפט לסטות ממתחם הענישה בין היתר בשל כך ש"חלף פרק זמן ארוך במיוחד מעת ביצוע העבירה". כב' השופט מ' מזוז, התייחס הן להצעת החוק, הן לחלוף הזמן הנובע ממורכבות חשיפת העבירה (החל בפסקה 12 לפסק דינו):
"אין גם ממש בניסיון המערער להסתמך על הצעת חוק תיקון 128 לחוק העונשין. הצעת חוק זו מבקשת להסמיך את בית המשפט לסטות ממתחם הענישה שקבע בין היתר בשל כך ש"חלף פרק זמן ארוך במיוחד מעת ביצוע העבירה". הצעת חוק זו, שהוגשה לכנסת ביוני 2016, טרם זכתה לאישור המחוקק, וממילא אינה בגדר הדין החל. יתרה מזו, מדובר בסמכות שבשיקול דעת בית המשפט אשר רשאי לסטות מהמתחם מהעילה האמורה (ועילות אחרות המנויות בהצעה) אם מצא כי מדובר ב"נסיבה מיוחדת ויוצאת דופן" בגדר הנ"ל המצדיקה סטייה מהמתחם "כדי למנוע עיוות דין". וכפי שהודגש בדברי ההסבר להצעת החוק -
"כמובן שלא בכל מקרה הימשכות ההליכים המשפטיים מצדיקה הקלה של ממש או אף הקלה כלשהי בעונשו של נאשם, ולעתים עקרון ההלימה ואינטרסים אחרים יצדיקו את מיצוי הדין עם הנאשם גם בחלוף זמן." (סעיף 2 לדברי ההסבר של הצעת תיקון, שם בעמ' 1079.)
13. ..... אכן, חומרת המעשים והעבירות שביצע המערער מחייבת כי ירצה עונש של מספר שנות מאסר, ואין בחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות כדי לשנות זאת; זאת בהתחשב במורכבות העבירות ובצורך בעריכת חיקורי דין בחו"ל ובעובדה כי גם למערער הייתה תרומה להימשכות ההליכים בעניינו."
(הדגשה שלי – מ' א' ג').
6.5. שיתוף הפעולה עם המאשימה (סעיף 40יא (6))
סעיף זה מאפשר לבית המשפט לקחת בחשבון את: "שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות החוק". סימנס העולמית שיתפה פעולה עם רשויות החוק, החל מפתיחת החקירה הגלויה השנייה, ואף הגיעה להסדר עם רשויות אכיפת החוק, ויש לזקוף זאת לזכותה.
7. שיקולי הרתעה בעבירות כלכליות
במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם, מאפשר החוק להתחשב בשיקולים של הרתעה אישית וכללית. סעיפים 40ו' ו-40ז' לחוק העונשין קובעים כי בית המשפט רשאי להתחשב בשיקולי הרתעה,
--- סוף עמוד 47 ---
ובלבד שבית המשפט לא יחרוג ממתחם הענישה לעניין זה. על כן יש לעמוד על מבחן זה לאחר קביעת המתחם. כאמור, העקרון המרכזי המנחה את גזירת הדין הוא עקרון ההלימה. ההפחתה במעמדו של שיקול ההרתעה נבע משניים. אשר להרתעת הרבים, זו נבעה מהקושי החוקתי להשתמש באדם ככלי ליצירת השפעה על התנהגותם של אחרים. משקלו של שיקול זה פוחת כשמדובר בתאגיד, כשקשה לדבר בהקשר זה על פגיעה בכבודו (לפירוט בדבר הזכויות החוקתיות של התאגיד ראו ההחלטה בטענות המקדמיות).
אולם, הנימוק המרכזי לירידת קרנו של שיקול ההרתעה בענישה נבע מההבנה שאין ראיות אמפיריות לכך שהחמרה בענישה תורמת להרתעה (ראו לעניין זה: דו"ח ועדת גולדברג, בעמ' 12 וכן: אורן גזל-אייל, "חריגה ממתחם העונש ההולם", בתוך: ספר דורית בייניש, 539 והאסמכתאות בעמ' 544 ה"ש 21 (קרן אזולאי, איתי בר סימן טוב אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים (2017).
בעניין בר זיו, עמד כב' השופט מ' מזוז עמד על אינטרס הרתעת הרבים, שיש לעמוד עליו בנוגע לעבירות שחיתות שלטונית (שם היה מדובר בשוחד), בציינו (בפסקה 19 לפסק דינו):
"עבירות השוחד, כמו שאר עבירות השחיתות השלטונית, מתאפיינות בקושי מיוחד שקיים בחשיפתן על ידי מערכת אכיפת החוק, שכן בניגוד לעבירות "רגילות", בעבירות אלו אין קורבן מוגדר, כל המעורבים הם עושי עבירה שאין להם כמובן ענין בחשיפת המעשים, וקורבן העבירה האמיתי של עבירות השחיתות השלטונית הוא למעשה הציבור כולו. קושי זה בחשיפת העבירות מחייב מתן משקל מיוחד לשיקול של הרתעת הרבים. עקב כך, אינטרס הרתעת הרבים, היינו הרתעה משמעותית כלפי עובדי ציבור ומעורבים אחרים בעבירות השחיתות השלטונית, הוא בעל חשיבות קריטית ממש. בהתאם לכך אכן נפסק, כי "חשיבות הנודעת לענישה קפדנית בתחום זה נובעת לא רק מחומרת העבירות ומנזקיהן, אלא גם מן הקושי הטמון, באופן טבעי, בגילוין.".
עם זאת, כאמור, לא נמצאו הוכחות אמפיריות לכך, שיש אפקט הרתעתי להחמרה בענישה. בנובמבר 2015 פורסם דו"ח הועדה הציבורית, לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, בראשות כב' השופטת (בדימ') דליה דורנר (להלן: דו"ח ועדת דורנר). בדו"ח הוטל ספק בכך שהחמרה בענישה מקדמת הרתעה.
על אף העדר נתונים כאמור, היו שטענו כי דווקא בעבירות כלכליות, בהם מבצעי העבירה הם רציונליים ופועלים מתוך תכנון מראש, יש משמעות להחמרה בענישה כהרתעה. אמנם, העבירה בה הורשעה הנאשמת היא עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בנסיבות של שחיתות, אולם מדובר בעבירה כלכלית במובן זה שמטרת ביצוע העבירה היה בצע כסף, להשיג מכרזים עבור סימנס העולמית שיעשירו הן את קופתה, הן את קופת הנאשמת והאורגנים בה.
על חשיבות ההרתעה בעבירות כלכליות, עמד כב' השופט י' דנציגר בעניין דוידוביץ, בפסקה 103 לפסק דינו:
--- סוף עמוד 48 ---
"שיקול זה של "הרתעת הרבים" – כמו גם "הרתעה אישית", בהתאם לסעיף 40ו לחוק העונשין – מקבל משנה תוקף שעה שמדובר בעבירות כלכליות... זאת, שכן עבירות אלה מאופיינות, על פי רוב, בהיותן עבירות אינסטרומנטליות במהותן. הן דורשות תכנון, תושייה ויצירתיות, והמטרה המרכזית העומדת לנגד עיניו של העבריין הינה הפקת רווח כספי מביצוע העבירה. בשונה מעבירות אחרות שיש שתבוצענה בלהט הרגע, העובר עבירה כלכלית פועל כאדם רציונאלי המחשב שכרה של עבירה כנגד הפסדה. .... המניע המרכזי המביאם לביצוע העבירות הוא המניע הכלכלי. הדרך להרתיע מפני ביצוע העבירות האמורות נעוצה במאפייניהן המיוחדים של העבירות ומבצעיהן. בהיותם נטועים היטב בציבוריות, יש בעצם ההרשעה בעבירות פליליות כדי לפגוע בשמם הטוב של מבצעי העבירות ולשמש גורם מרתיע מפני ביצוען. בהיותם, לרוב, אנשים מבוססים, אשר אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית, ראוי הוא כי, ככלל, רף הענישה בגין עבירות מעין אלה יהיה של עונש מאסר בפועל... לצד עונש המאסר יש להטיל על מבצעיהן של עבירות אלה אף קנס כספי משמעותי. כאנשים רציונאליים המבצעים את העבירה כדי לזכות ברווחים, יש בקנס שכזה כדי לעקר את המוטיבציה המולידה הסדרים שכאלה."
מחקרים שנערכו ביססו את הקביעה כי אפקט ההרתעה הנלווה להחמרה בענישה הוא בעל משקל רב יותר בהקשר של עבירות אנשי ציבור ועבירות כלכליות, וזאת להבדיל מאפקט חלש יותר בהקשר של עבירות רחוב ואלימות (חגית לרנאו, עבריינות ואכיפת חוק, 67, והאסמכתאות שם (2016). עוד ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 677/14 דני דנקנר נ' מדינת ישראל (2014), בפסקה לח לפסק דינו).
בעניין דוידוביץ, הפנו המערערים לדו"ח ועדת דורנר לתמיכה בטענתם כי אין ראיות ליעילות ההחמרה בענישה להרתעה. כב' השופט י' דנציגר קבע כי אין לשעות לטענה זו כל עוד לא תוקן חוק העונשין וסעיפים 40ו' ו-40ז' לחוק עומדים על מכונם (שם בפסקה 105 לפסק דינו) והוסיף כי מרבית המסקנות אינן נוגעות כלל ועיקר לעבירות כלכליות שכן הן עוסקות בהרתעת עבריינים הגדלים בסביבה עבריינית, מה שאין כן פני הדברים, ככלל, בעבירות כלכליות. לדבריו: "הנה כי כן, דומני כי בבואנו לבחון את שאלת יעילותה והצלחתה של ההרתעה, יש להבחין בין עבירות אינסטרומנטליות ורציונליות – ובכלל זה עבירות כלכליות – לבין עבירות אימפולסיביות הנעברות בלהט הרגע". דברים אלו יפים שבעתיים כאשר מדובר בעבירות המבוצעות לא אחת באמצעות תאגיד.
במאמרם של משה בר- ניב וצבי ספרא "יעילות הבניית שיקול הדעת השיפוטי בהחמרה עם עבריינים חוזרים", בתוך: ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, 583, 589 (2009), מציעים המחברים מודל המבוסס על ניתוח כלכלי של המשפט הפלילי וממנו עולה שמדיניות הענישה, שעל פיה יש להחמיר בעונשו של עבריין חוזר, לא תמיד יעילה ויש להעדיף על פניה דווקא מדיניות המגדילה את הקנסות הראשונים. לדבריהם, הרתעה מרבית תושג על ידי השתת קנס על העבירה הראשונה "עד מלוא עושרו של העבריין" (שם בעמ' 597. עם זאת, יש לשים לב כי הגדלת הקנסות על העבירה הראשונה עלולה להוות החמרת יתר מנקודת מבט של עקרון ההלימה, בוודאי כשמדובר בתאגיד.
--- סוף עמוד 49 ---
ברק אריאל ויעל לוי-אריאל במאמרם: "התבוננות מחודשת במוסד ההרתעה (ובדרכים ליצירת הרתעה יעילה", בתוך: משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים, עומדים על המחקרים העדכניים בשאלת השפעת החמרת הענישה על ההרתעה. בעמוד התשיעי למאמרם לפני הפרסום, הם עומדים על כך כי אין תימוכין אמפיריים ששינוי בחומרת הענישה משפיע על ההרתעה, בניגוד לוודאות הענישה, היינו לסיכויי גילוי העבירה המהווה גורם משפיע על מניעת עבירות (ראו בעיקר ה"ש 39-38 והאסמכתאות שם). לדברי המחברים, הרתעה ככלל, יעילה יותר בעבירות צווארון לבן, אך גם שם ההרתעה מקורה בענישה לא פורמלית (הגינוי החברתי ואבדן המעמד) ותלויה יותר בחשיפת העבירה, ופחות בחומרת הענישה הפורמלית (עמ' 33 למאמרם לפני הפרסום, ובעיקר ה"ש 169-168 והאסמכתאות שם).
המחברים מציעים להגביר את השיטור והאכיפה, מה שיביא להגדלת הסיכון לחשיפת העבירות והבאת העבריינים לדין, ובכך יגביר את ההרתעה. אני סבורה כי בהקשר של תאגידים, תכניות ציות, ובהם הליכי בקרה ואכיפה פנים תאגידיים, מגבירות את "השיטור" במובן זה, שתכניות ציות יעילות מגדילות באופן משמעותי את הסיכוי לתפישת העבריינים והענשתם, גם אם לא במסגרת ההליך הפלילי. כיון שתכניות ציות רבות כוללות גם הגשת תלונות מצד התאגיד כנגד העובד או נושא המשרה שסרח, גובר גם הסיכוי להעמדתם לדין פלילי. על כן נראה כי תכניות ציות יתרמו גם בנושא ההרתעה, ולכן חשוב לאפשר הטלת ענישה בצורה זו בחקיקה, שכן, כפי שהבהרתי לעיל, תכניות ציות וולנטריות רלבנטיות, ככלל, רק במקרה של הסדרי טיעון.
על כן, בשלב זה, העלאת גובה הקנס לא תתרום להרתעת הרבים, אלא דווקא תכניות ציות, דוגמת זו שלקחה האשמת על עצמה באופן וולנטרי, כחלק מהסדר הטיעון. השיקום התאגידי משרת גם מטרה הרתעתית, שכן הליכי בקרה ואכיפה פנימיים בתאגיד, יהיו ככלל, יעילים יותר באיתור סטיות מהשורה (אפילו כאלו שאינן מגיעות לרמה של עבירה פלילית), כך שעובדי התאגיד גם יורתעו מביצוע עבירות.
סיכום ביניים – גזירת הדין
בשלב זה על בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם, ולו לא היה מדובר בהסדר טיעון הייתי מעמידה את עונשה של הנאשמת על קנס בשיעור 250 מיליוני שקלים, בחלקו הגבוה של מתחם הענישה, לאור חומרת המעשים שביצעה הנאשמת, משכם והתרבות הארגונית ששררה בה עד שהפרשה התפוצצה. אולם, כאמור, לפני הסדר טיעון ובו נקבו הצדדים בעונש שבית המשפט מתבקש לגזור על הנאשמת והוא קנס של 63 מיליוני שקלים. אמנם הצדדים מבקשים לקבל גם את המשך תכנית הציות של הנאשמת, לרבות המשך פעולתו של הבקר שמונה לעניין זה, אולם כיון
--- סוף עמוד 50 ---
שאין ענישת תאגיד אלא בקנס, הרי גורמים אלו יכולים להוות שיקול בגזירת העונש, או בקבלת הסדר הטיעון, אך אינם יכולים להיחשב כעונש בפני עצמם. לאור האמור אעבור לדון, בטרם גזירת הדין, לדון בהסדרי טיעון בהקשר התאגידי ככלל, ובהסדר הטיעון שלפניי בפרט.
8. הסדרי טיעון
לאחר שעמדתי על מתחם הענישה יש לעמוד על הסדר הטיעון. כיום מרביתם של התיקים הפליליים בכל הערכאות מסתיימים בהסדרי טיעון (ראו לעניין זה: אורן גזל אייל ואבשלום תור "השפעת החפות על הסדרי הטיעון: ממצאים אמפיריים, תובנות פסיכולוגיות והשלכות נורמטיביות", משפטים לט 115, 116 (1999); אורן גזל-אייל, "הסדרי ענישה- הצעה להליך חדש" עיוני משפט ל 125 (2006); דינה צדוק, "הסדרת השימוש בהסדרי טיעון במשפט הפלילי – סקירה משווה", מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2010); אליהו מצא, "הסדרי טיעון – עבר ועתיד" הסניגור, 171, 175-174 (2011); אורן גזל-אייל וקרן וינשל-מגל "כוחה של התביעה בהליכים פליליים – מחקר אמפירי", משפטים מד, 835 (תשע"ה-2014); מיכל טמיר ויוני לבני, "הסדר טיעון הוא הסדר טיעון: עבר, הווה, עתיד", חוקים ו' 49 (2014, להלן: טמיר ולבני, הסדר טיעון); מן, סדר דין פלילי-מנהלי, בעמוד הראשון למאמר, ובעיקר ה"ש 3, וכן העמוד החמישי למאמר)). נתון זה עולה גם בשיטות משפט אחרות (ראו דו"ח שיצא לאחרונה ועוסק בהסדרי טיעון או הסדרים אחרים לויתור על ההליך הפלילי. בדו"ח נבחנו הסדרים מסוגים שונים בהם יש הסכמה על ענישה או ויתור על משפט, בלמעלה מ-90 מדינות, וממנו עולה כי מאז שנות התשעים עלה השימוש בהסדרים מסוג זה בכ-300% וכי מדובר במגמה כלל עולמית: The Disappearing Trial, Towards a right-based approach to trial waiver systems (April 2017)).
8.1. הכלל: הסדרי טיעון יש לכבד
הכלל בעניין הסדרי טיעון הוא כי בית המשפט יכבד הסדרים אלו.
ההלכה המרכזית בתחום הסדרי הטיעון נקבעה בהרכב מורחב בבית המשפט העליון בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י (2002, להלן: עניין פלוני המורחב),- בו נקבע אופן הבחינה של הסדרי טיעון בבתי המשפט. בפסק הדין נקבע כי בתי המשפט אינם מתייחסים עוד להסדרי הטיעון כאל הכרח לא יגונה, אלא מכירים הם בערכם ובתרומתם, לא רק כצורך מעשי, אלא גם כמוסד שיש לו הצדקה רעיונית כחלק מהשיטה האדוורסרית, ושיש אינטרס ציבורי בקיומו. בהקשר זה צוינה תרומתם של הסדרי הטיעון להרתעה אפקטיבית של עבריינים, בכך שהם מביאים להרשעתם של נאשמים רבים
--- סוף עמוד 51 ---
יותר, ובהליך קצר יותר; וכן ההקלה הנגזרת מהם לקרבנות העבירות שאינם נדרשים להעיד ויכולים להתמסר להליכי שיקומם (עמדה על כך כב' השופטת ד' ביניש, בעמ' 577 לפסק הדין):
"הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל-פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב-אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית-המשפט העמוס לעייפה, לעיסוק בתיקים אחרים. מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו".
עוד ראו לעניין זה את הלכת בחמוצקי: ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 543).
בבג"ץ 5699/07 פלונית א' נ' היועמ"ש (2008, פס' 49, בעניין הסדר הטיעון בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב) נקבעה גישה המצמצמת את התערבות בית המשפט בשיקול דעת התביעה בהסדרי טיעון למקרים חריגים ונדירים בלבד (ראו פיסקאות 12-10 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ופיסקה 11 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש. עוד ראו לעניין זה בג"ץ 3036/10 אחיה נגר נ' פרקליטות המדינה (2010), פסק 38 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר, להלן: עניין נגר). בבג"ץ 1560/12 יאיר שלמה דיקן נ' פרקליטות המדינה (פורסם בנבו,2012), עמדה כב' השופטת, היום כב' הנשיאה א' חיות על המקרים המצומצמים בהם יתערב בית המשפט בישקולי התביעה לעניין הסדר טיעון (בפסקה 6 לפסק דינה):