12. עדותו של מנהל התובעת היא עדות יחידה אשר נתמכת בשיקים ובמסמכים אותם הגיש לבית המשפט, ובמידה רבה היא נתמכת גם בעדות הנתבעת 2.
13. עדותה של הנתבעת 2 היא עדות יחידה של בעלת דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. בנוסף, הנתבעות היו יכולות לזמן לעדות את רואה החשבון של הנתבעת 1 ואת נציגי הבנקים, על מנת שיביאו עמהם חומר רלוונטי לתביעה. הנתבעות לא עשו כן, ודבר זה פועל כנגדן.
הסיכומים:
14. לאחר העדויות הגישו הצדדים סיכומיהם.
15. מסיכומי התובעת עולה בין היתר כי לאור העובדה שהתובעת אוחזת כשורה בשיקים, חזקה היא שניתנה תמורה כנגד השיקים ומכאן שנטל הראיה להוכיח אחרת הוא על הנתבעות. בנוסף טענה כי כל עניין העסק האחר של מר גבע הוזכר רק בתצהירה של הנתבעת 2 ולא בכתב ההגנה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. הוכח כי הנתבעת הייתה משלמת רק בדיעבד עבור סחורה שהזמינה וכי הסחורה אכן סופקה לביתה, למשרדה ולמקומות נוספים בהן הנתבעת 1 פעלה. כן ציינה התובעת את מחדליה הראייתיים של הנתבעת. לגבי הרמת מסך ההתאגדות טענה כי אין חולק שהנתבעת 2 חתמה על השיקים ועל אף שהונה הרשום של החברה היה כ-40,000 ₪ ואינה השקיעה מאומה בחברה כפי שהעידה פעלה באופן בלתי אחראי נטלה הלוואות, קיבלה אשראי ונקלעה לחובות של מאות אלפי שקלים לכן עשתה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה כדי להונות ולא לפרוע חובות.
בנוסף פיזרה שיקים עת ידעה שאין ביכולת הנתבעת 1 לפרוע אותם והייתה בלתי מהימנה בעדותה, זאת לעומת עד התובעת שעדותו מצאה חיזוקים בעדות הנתבעת ובחומר הראיות. על כן ביקשה לקבל התביעה ולחייב הנתבעות.
16. מסיכומי הנתבעות עלה בין היתר כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 התנהלו בהתנהלות עסקית רגילה לכן אין להטיל חבות אישית על הנתבעת 2. נטען כי העדר סולבנטיות ופעילות של הנתבעת 1 כיום אין גם בהן כדי להוות שיקול בסוגיית הטלת החבות האישית, אלא שעל מנהל התובעת היה להתנהל בצורה שונה והוא אכן העיד שכיום הוא מתנהל אחרת. מכאן שהתובעת ומנהלה הם שכשלו. הוכח כי הייתה הפרדה ברורה בין הנתבעת 2 לנתבעת 1, כי הנתבע לקח סיכון מודע תוך ידיעה אודות המצב הכלכלי. הטענה שהנתבעת קרסה כלכלית ולא מתוך מרמה, ריקון, העדפה או קיפוח לא הופרכה ואף הוכח כי התנהגותה של הנתבעת 2 הייתה הגונה וכי התנהלה ביושר ובכבוד עד להסתבכות הכלכלית, מכאן שהתובעת ויתרה במעשה ובדרך של התנהגות על טענה של הרמת מסך. כמו כן הועלתה הטענה לגבי הגשת התביעה ערב התיישנותה תוך גרימת נזק ראייתי כבד לנתבעות. כן נטען כי יש להבחין בין הנטל הראייתי במישור דיני השטרות בתביעה כנגד הנתבעת 1 לבין הנטל הראייתי הנדרש בתביעה אזרחית העוסקת בדיני החברות שם הוא מוטל על התובעת. התובעת לא הסתמכה על מצג מטעה של הנתבעות ובמשך השנים יחסי הצדדים היו תקינים ונפרעו רכישות בסדר גודל של כ-380,000 ₪.
בנוסף טענה כי לא כל תעודות המשלוח נחתמו, כי אין לתובעת אסמכתא על אספקת כל הסחורה למעט הטענה כי יש התאמה בין השיקים לתעודות המשלוח. על חלק מטענות המשלוח מופיעים כתובים של גורמים שלא קשורים לנתבעת והתובעת, אשר עליה נטל הראיה בתביעה כנגד הנתבעת 2 לא הסבירה מי הם אותם גורמים ומדוע צורפו על ידה תעודות משלוח אלו לתביעה. לבסוף קבעה כי ככל שיקבע שעליה לשלם סכום כל שהו יש לקבל את ההודעה לצד שלישי ולקבוע כי על מר גבע לשפותה.
דיון ומסקנות:
התביעה כנגד הנתבעת 1:
17. הנתבעת 2 הודתה שהזמינה ציוד מהתובעת בשם הנתבעת 1 וכי לעיתים אחרים הזמינו עבורה, אך טענה כי ייתכן ומר גבע הזמין ציוד לעסקיו הפרטיים ואף פעל בשיתוף פעולה עם מנהל התובעת. הנתבעות העלו טענות קשות בקשר למרמה אך לא הציגו בדל ראיה לכך.
בנוסף הנתבעות מסרו לתובעת שיקים בחתימת הנתבעת 2 וחותמת הנתבעת 1 ונראה כי הם לא כפרו בגובה החוב בזמן אמת ועובדה שנתנו שיקים אלו לפרעון.
הנתבעות לא טענו כי החתימות על השיקים זויפו אלא שהם ניתנו כארבעה חודשים לפני מועד פרעונם.
מאחר והנתבעות נתנו שיקים תמורת החוב, ולא הציגו ראיות לטענות המרמה הקשות שטענו נגד הצד השלישי ונגד מר דוד , לא ניתן לקבל טענותיה אלו, שכן הלכה שהנטל להוכיח טענות של מעשים פליליים בהליך אזרחי דורש נטל ראיה מוגבר.
יש לקחת בחשבון את החזקה הקבועה בפקודת הראיות שלכל שיק ניתנה תמורה, ועל הרוצה לסתור חזקה זו, להביא ראיות לסתירת החזקה. הנתבעות לא סתרו חזקה זו.
18. התובעת הגישה שלל חשבוניות ותעודות משלוח, גם אם ידניות ועם הערות בכתב יד של "גורמים" שאינם מוכרים וכן כרטסת הנהלת חשבונות פנימית. הנתבעת כפרה בקשר שלה לחלק מחשבוניות ותעודות משלוח אלו, אך לא הציגה כל ראיה לסתרם למעט הבעת חששות, השערות ותלונות במשטרת ישראל. חזקה על הנתבעות שאם היו לה ראיות להוכחת טענות אלו, ראיות אלו היו פועלות לטובתה והייתה מגישה אותן לבית המשפט. כמו כן כפי שציינתי בזמן אמת לא כפרה בגובה החוב ואף שילמה שיקים תמורתו.
19. במצב דברים זה סבור אני כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי הנתבעת 1 חבה בתשלום החוב.
התביעה כנגד הנתבעת 2:
הרמת מסך ההתאגדות-המישור הנורמטיבי:
20. סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע כי:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
21. פסק הדין המנחה לעניין הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" לאחר חקיקת חוק החברות, הוא ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (2005). בעניין בן אבו, קבע כב' השופט רובינשטיין, כי יש לגזור את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן לבצע הרמת מסך ולהטיל אחריות אישית, מעקרון תום הלב שהוא עקרון מלכותי החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו. בית המשפט מציין כי הגבול בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה, הוא גבול עדין. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק או לא שקולה אין די בו כדי להצדיק הרמת מסך. רק כאשר ההתנהגות של בעל המניות גובלת בתחום הפלילי תוך פגיעה מכוונת שלא בתום לב, אז ניתן לבצע "הרמת מסך".
ב-רע"א 6039/04 אורי לזשטיין נ' דוד עובדיה [פורסם בנבו] (2005), קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה כי גם אחרי חקיקת חוק החברות, הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. באשר להטלת אחריות על אורגן של חברה, מכח דיני החוזים, קבע כב' השופט דנציגר כי גם כאן ראוי לנקוט גישה מצמצמת.
22.
ב-ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, [פורסם בנבו] (2010)), נקבע כי ככלל הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה (שם, פסקה 43). בדרך כלל, נושה רצוני וחוזי שהתקשר עם החברה בלבד, אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון, להוציא במקרים נדירים דוגמת תרמית. גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על נושא משרה בחברה, בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה, לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים. לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי. לעומת זאת, שונים הדברים במישור הטענות מדיני הנזיקין: נושה נזיקי, אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין בכך הצדקה להרמת מסך, אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם באופן אישי, קיימו את יסודות האחריות בנזיקין. על המבקש להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה, מוטלת חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה, כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העוולה. אם לא כן, ניתן להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (שם, פסקה 48).
23. לעומת הרוח המצמצמת באחריות חוזית של מנהלים בהלכת נשאשיבי, הרי שב-ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין, [פורסם בנבו] (12.4.2011 הטיל כב' השופט ג'ובראן אחריות אישית על מנהלים שנמנעו מלגלות לצד השני לחוזה פרטים מהותיים. לגישתו, מודל האחריות האישית קובע, כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו. כך למשל, תבחן פעילותו של מנהל הנוהג בחוסר תום לב במשא ומתן. כב' השופט ג'ובראן מציע להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. הרמת מסך משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. לעומת זאת, האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ויתרונה הוא בהרחבת מעגל היריבויות ובפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
24. ב-ת"א (מח' ת"א) 2659/07 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' טבע הדברים [פורסם בנבו] (26.1.12)), הטיל כב' השופט שוהם אחריות אישית על מנהל ובעל מניות על יסוד הלכת נשאשיבי. כב' השופט שוהם קבע כי לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן או על נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודות העוולה. עם זאת, היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. על מנת להטיל אחריות על אורגן, יש להראות כי רובצת עליו באופן אישי אחריות סובייקטיבית ואשם אישי ישיר למעשים. במקרים בהם אין יסוד של אשם אישי, או כאשר מדובר בכישלון של חברה המהווה הפרת חוזה, אך לא מהווה עוולה הנעוצה באשם אישי, תוך ניצול מסך ההתאגדות, אין מקום, לא להרמת מסך ולא לחיוב אישי בגין הפרת החוזה. באותו עניין, כאשר מדובר היה במנהל שהוא גם בעל החברה, אשר פעל באופן אישי להמשך חובות החברה למרות מצבה, נקבעה לו אחריות אישית לחובותיה.
מן הכלל אל הפרט:
25. סבור אני שיש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעת 2, מהסיבות כדלקמן:
1) הנתבעת 2 לא הזמינה לעדות את רו"ח של החברה, אשר היה יכול לשפוך אור על מצבה של החברה עובר לקריסתה הכלכלית. כן יכול היה רו"ח של החברה לספק נתונים חשבונאיים טובים מאד;
2) הנתבעת לא הזמינה לעדות נציגים מבנק הפועלים ומבנק לאומי, על מנת שיביאו עמם את כל דפי החשבון של שני החשבונות של הנתבעת 1, על מנת להראות את ההתנהלות התקינה הנטענת של הנתבעות בניהול החשבונות. עצם העובדה ששני החשבונות הוגבלו, ונותרו בהם חובות בסכומים של מאות אלפי ₪ אומרת דרשני;
3) הנתבעת 2 ביקשה מספר פעמים ממר דוד לדחות את מועדי הפרעון של שיקים שמסרה, ומסרה שיקים חילופיים לשיקים אלו. התנהלות זו מצביעה על קשיים פיננסיים רבים, ועל הנתבעת 2 היה לשקול בכובד ראש האם להמשיך לנהל את העסק או לא;
4) הנתבעת 2 ניהלה את הנתבעת 1 במימון דק, ולמעשה לנתבעת 1 לא היו כל נכסים שהם או הון מניות נפרע מספיק;
5) הנתבעת 2 לא עשתה מאמץ אפילו הקטן ביותר להביא ראיות תומכות לטענותיה, דבר המוכיח שטענותיה נטענו מן הפה ולחוץ;
6ׂ המדובר בחברת יחיד, אשר הוא בעל המניות והוא הדירקטור של החברה.
26. בהתחשב בכל אשר נכתב עד כה, סבור אני שהנתבעת 2 ניהלה את החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ובאופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תוך שהייתה מודעת לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיה ולמילוי חובותיה כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. לאור קביעתי זו, סבור אני שיש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעת 2, ולייחס לנתבעת 2 את חובות החברה.
ההודעה לצד ג':
27. הנתבעת 2 הגישה אישור מסירה אודות מסירת ההודעה לצד ג' לאשתו של הצד השלישי. הצד השליש לא התגונן, ושולחת ההודעה לצד ג' ביקשה פסק בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות נגד הצד השלישי. סבור אני שהנתבעת 2 זכאית לקבל פסק דין נגד הצד השלישי בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות, בהתאם לדין.