טענות המשיבים
27. המשיבים טוענים כי בסיכומי המבקשים נעשתה הרחבת חזית, שכן הבקשה נסבה מלכתחילה על עילה לפי סעיף 373 לפקודה, ואילו בסיכומים ביקשו המבקשים להטיל חבות על המשיבים גם מכח סעיף 374 לפקודה.
28. המשיבים טוענים כי ההליך שננקט נגדם לפי סעיף 373 לפקודה לא בא על מנת לקדם את עניינם של המבקשים אלא כדי לקדם את עניינם של באי כוחם ואת ניסיונם לקבל תשלום בגין שעות עבודה נטענות.
29. לטענת המשיבים, במועד מתן פסק הדין לטובת המבקשים, קרי, ביום 11.02.2015, החברה לא היתה פעילה ולא היתה בעלת נכסים, רכוש או כספים כלשהם. לכן, גם לא היתה יכולה, ועדיין אינה יכולה, לפרוע את פסק הדין. עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה עילה נגד המשיבים לפי סעיף 373 לפקודת החברות ומכאן ועד הגשת בקשה להטלת אחריות אישית הדרך ארוכה.
30. המשיבים טוענים כי המבקשים נקטו בהליך זה ולא בהליכים אחרים שהדין מעמיד לרשותם במקרה שאין באפשרות המפרק לשלם להם את החוב המאושר (קרי, תביעת חוב נגד החברה שתשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי), שהיו מאפשרים להם לקבל את הפיצויים לפני זמן רב, וזאת ללא כל ביסוס, תוך שהם משנים את טענותיהם מהליך להליך.
31. לטענת המשיבים, הליך הפירוק מרצון החל לאחר שבחברה לא היו כספים או רכוש כלשהם ושבמסגרתו ממילא החברה לא הוציאה מידיה כספים כלשהם, ולכן אין בהליך זה כל שינוי במצבה הכספי או המשפטי של החברה. הליך הפירוק מרצון לא הושלם מעולם והחברה לא חוסלה. על כן, אין בקיומו של הליך הפירוק מרצון כדי להקים למבקשים עילת תביעה נגד המשיבים.
32. עוד טוענים המשיבים כי הסבת השיקים שקיבלה החברה, אל בעלי המניות, נעשתה כדין, ללא הסתרה, ותוך קבלת כל האישורים הדרושים מהבנק ומאסטרון, מושכת השיקים. מדובר בפעולה סבירה ונכונה לשם הקטנת חבות החברה בגין הריבית שהיתה נדרשת לשלם לבנק אלמלא הקדימה את פרעון חובה, באמצעות כספים שהזרימו בעלי המניות לבנק.
33. לטענת המשיבים, השעבוד שנרשם לטובת הבנק לאחר חתימת הסכם הפשרה בין החברה לאסטרון, נרשם מיד לאחר שהתקבל בחברה נכס שניתן היה לשעבד, ולא מדובר בשעבוד פיקטיבי וגם לא בשעבוד שנרשם רק לאחר פירעון החוב לבנק.
34. המשיבים טוענים כי לאחר שתביעת המבקשים לבית הדין האזורי לעבודה נדחתה, החברה, באמצעות בעלי המניות, הגיעה להסדר עם הבנק לפירעון חובה תוך שימוש בשיקים המעותדים שקיבלה מאסטרון. חוב החברה לבנק נפרע ביום 8.12.2010 ולאחריו סברה החברה כי לא נותרו לה חובות למעט לבעלי מניותיה.
35. עוד טוענים המשיבים כי ביום כניסתו של המפרק לתפקידו, לא היו בחברה נכסים או כספים כלשהם ולא התקבלו בחברה נכסים או כספים כלשהם. כניסתו לתפקיד נעשתה לאחר שחוב החברה לבנק סולק באמצעות אותה הלוואה פרטית שנטלו בעלי המניות ולאחר שהשיקים הוחלפו לצורך פירעון ההלוואה האישית שנטלו בעלי המניות לשם פירעון חוב החברה לבנק. המפרק לא הצהיר בעצמו על כושר פירעון החברה ולא היה זה תפקידו לעשות כן. בעת בה מונה ולכל אורך תקופת היותו מפרק החברה, לא היתה לחברה פעילות, לא היו לה הכנסות, לא היו כספים או נכסים, ולכן גם לא היה מה "לחלק", "לשמור" או "לשריין" למבקשים. גם השיקים המעותדים שנמסרו על ידי אסטרון כבר לא היו, שכן הם התקבלו בחברה בטרם מינויו ושימשו קודם למינויו לפירעון חלקי של חובות החברה.
36. לטענת המשיבים, המפרק לא אמור היה ולא יכול היה לצפות את החוב שהתגבש בשנת 2015, הן לאור שני פסקי דין שכבר דחו את תביעתם של המבקשים והן לאור ההלכה שהיתה קיימת באותה עת בענין העדר הצורך בתשלום דמי הודעה מוקדמת באותן נסיבות.
37. בנוסף טוענים המשיבים כי המבקשים לא הגישו תביעת חוב לאחר פרסום ההודעה ברשומות על פירוק מרצון של החברה ולאחר פרסום ההזמנה להגשת תביעות חוב.
38. בנסיבות אלה, כך טוענים המשיבים, לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות וקיצוניות בהן תוטל אחריות אישית של מפרק כלפי נושה פלוני. עוד טוענים המשיבים כי המפרק לא סירב להעיד, אלא שלא היה כל טעם בהעדתו משום שהוא מונה כמפרק רק לאחר שחובותיה של החברה סולקו ופעילותה כבר נמכרה במלואה שנים קודם לכן.
39. המשיבים טוענים כי המבקשים צריכים היו להביא ראיות ברמת הוכחה גבוהה לביסוס טענתם בדבר מעשי מרמה, עוקץ והונאה שבוצעו כביכול נגדם, אלא שהמבקשים לא הציגו כל ראייה כזו וההיפך הוא הנכון. הראיות שהוצגו דווקא הבהירו כי לא נעשה כאן כל מעשה מרמה.
40. המשיבים טוענים כי גיא שמיר חתם על תצהיר כושר הפירעון בתום לב ולא הצהיר שקר, שכן אכן סבר כי לחברה אין חובות בשלב זה. הוא לא העלה על דעתו כי החברה תחויב בשנת 2015 בתשלום דמי הודעה מוקדמת. מכל מקום, תוקפה של הצהרת כושר הפירעון פג לאחר שנה אחת, בסוף שנת 2011, ואילו חובה של החברה התגבש רק בעת שניתן פסק הדין נגדה ביום 11.02.2015. לעניין זה טוענים המשיבים, כי לכל היותר המדובר בטעות משפטית ובאי צפייה מראש של שינוי ההלכה, שאינה עולה כדי מרמה כנדרש בסעיף 373 לפקודה.
41. עוד טוענים המשיבים כי דין התביעה להידחות גם נוכח העדר קשר סיבתי בין הליך הפירוק מרצון לבין הנזק הנטען. כאמור, ביום מתן הצהרת כושר הפירעון לא היו כל כספים או נכסים בקופת החברה. לכן, גם אם החברה לא היתה נוקטת בהליך של פירוק מרצון, הרי שלא יכולה היתה לפרוע את פסק הדין שניתן לטובת המבקשים. הדבר נכון גם לעניין השיקים. בכל מקרה, גם אלמלא הועברו השיקים לידי בעלי המניות, לא היו כספים בחברה ולא היה ביכולת החברה לפרוע את פסק הדין, שכן במקרה כזה השיק האחרון היה נפרע בחשבונה של החברה בחודש נובמבר 2014, ארבעה חודשים לפני שניתן פסק הדין נגד החברה. ההבדל היחיד הוא שבמקרה כזה, חובה של החברה כלפי הבנק היה גבוה יותר, בשל הריבית שהיתה מצטברת עליו מאז שנת 2010 ועד לשנת 2014.