52. אכן, ביום 21.12.2010 חתמו בעלי המניות על הצהרה, במסגרת הבקשה לפירוק מרצון של החברה, לפיה במידת הצורך הם יזרימו הון עצמי לשם כיסוי חובות החברה. עוד הצהירו כי ביכולתה של החברה לשלם את מלוא חובותיה תוך 12 חודשים ממועד תחילת הפירוק. ברם, הצהרות אלה ניתנו במסגרת הליך של פירוק מרצון לפי סעיף 322 לפקודה, אלא שהפירוק מרצון לא הושלם מעולם והחברה לא חוסלה. המבקשים הם שביקשו להפוך את הליך הפירוק מרצון להליך של פירוק רגיל בעילה של חדלות פרעון, ולשם כך הגישו בקשה לפירוק החברה ביום 20.1.2016. ואכן, לבקשתם, ניתן צו לפירוקה של החברה ביום 30.03.2016. הפירוק עבר איפוא ממסלול של פירוק מרצון למסלול של פירוק רגיל, ומשכך התחייבותם של בעלי המניות, שניתנה אך ורק במסגרת של הליך פירוק מרצון, חדלה להיות רלבנטית או מחייבת.
53. עוד ראוי לציין כי הצהרתם של בעלי המניות בדבר כושר הפרעון של החברה ניתנה בתום לב, שכן תביעתם של המבקשים נדחתה לראשונה ביום 07.02.2010, עשרה חודשים לפני שניתנה הצהרת כושר הפרעון, וערעורם של המבקשים על פסק הדין הראשון, נדחה ביום 8.2.2011. אמנם, בסופו של דבר, ביום 11.2.2015 התקבל ערעורם של המבקשים והחברה חוייבה בתשלום דמי הודעה מוקדמת, אך העובדה ששתי ערכאות קודמות סברו שאין בסיס לתביעת המבקשים, משליכה על תום ליבם של בעלי המניות שסברו אף הם בזמן אמת כי התביעה נגד החברה מחוסרת בסיס.
54. עוד אציין כי ראשי הנזק הנטענים על ידי המבקשים, מעבר לדמי ההודעה המוקדמת, הם מופרכים על פניהם. הם מבקשים פיצוי עתק בגין 1,173 שעות עבודה לפי תעריף של 500 ₪ לשעה, קרי, סך של 586,000 ₪, בהתאם לשעות עבודה שהשקיעו כביכול בהליכים שונים, אלא שבית הדין הארצי לעבודה בעצמו לא מצא לנכון לפסוק להם הוצאות אלה, אלא הסתפק בהוצאות בסך של 1,000 ₪ בלבד לטובת כל מערער, בגין ההליכים בשלוש הערכאות גם יחד (ראה ע' 10 לפסק הדין מיום 11.2.2015). ברי איפוא כי אין מקום שבמסגרת הליך הפירוק ייפסקו להם הוצאות שבית הדין הארצי לעבודה לא פסק. בנוסף, אין מקום לפסוק לטובת המבקשים הוצאות בהליך הפירוק, נוכח דחיית תביעתם הנוכחית. בבחינת למעלה מהצורך אציין כי הטענה בדבר השקעת 1,173 שעות עבודה בגין הליכי הפירוק נראית מופרכת על פניה. עוד נזכיר בהקשר זה כי הבקשה הראשונה סולקה על הסף מחמת מחדלי המבקשים, כך שברי כי הם אינם זכאים לשיפוי בגין ההוצאות שהוציאו במסגרת אותו הליך שכשל.
55. לבסוף אציין כי התעקשותם של המבקשים להמשיך בניהול התביעה נגד המשיבים, תמוהה עד מאוד, לשון המעטה, שכן הדין מאפשר להם להגיש תביעת חוב נגד החברה, ואם זו תאושר, הם יהיו זכאים לתשלום מאת המוסד לביטוח לאומי. דומה איפוא כי המניע להתעקשותם של המבקשים לנהל את התביעה נגד המשיבים לא היה בהכרח מניע ענייני.
56. אשר על כן, התביעה נדחית.
57. המבקשים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבים את הוצאות המשפט בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.
58. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ח' ניסן תשע"ח, 24 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
חגי ברנר