פסק דין
מבוא
1. לפניי בקשתם של נורית דבוש ו – 28 עובדים נוספים (להלן: "המבקשים") לחייב את המשיבים 2- 4 (להלן: "המשיבים") באחריות אישית לחובותיה של מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה") לפי סעיפים 373 ו – 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג – 1983 (להלן: "פקודת החברות" או "הפקודה").
2. לעת פעילותה, החברה עסקה בתחום ייצור המנעולים, ובעלי מניותיה מאז שנת 2005 הם המשיבים 2 ו - 3, ה"ה גיא שמיר ועדי זלצר (שניהם ביחד להלן: "בעלי המניות").
3. ביום 01.01.2008 מכרה החברה את פעילותה לחברת אסטרון עבודות הנדסיות בע"מ (להלן: "אסטרון"). במסגרת הסכם מכירת החברה סוכם כי אסטרון תרכוש את פעילותה העסקית של החברה ותמשיך להעסיק את העובדים ללא שינוי בתנאי העסקתם, שכרם, מקום עבודתם, וללא ניתוק ברצף עבודתם.
בהמשך לאמור, שלחה החברה לכל העובדים מכתבי פיטורין והודיעה להם על הפסקת העסקתם אצלה, עקב תהליך המיזוג ורכישת הפעילות. החברה שילמה לעובדים פיצויי פיטורין, אך לא שילמה להם דמי הודעה מוקדמת.
עובדי החברה המשיכו את עבודתם החל מתאריך המכירה אצל חברת אסטרון, וחלקם סיימו את העסקתם אצלה לאחר מכן.
4. עקב אי תשלום דמי הודעה מוקדמת על ידי החברה, הגישו המבקשים תביעה נגדה בבית הדין האזורי לעבודה בתל -אביב – יפו.
ביום 07.02.2010 דחתה כב' הרשמת של בית הדין לעבודה את התביעה.
ביום 08.02.2011 דחה בית הדין האזורי לעבודה את הערעור שהגישו המבקשים על החלטת כב' הרשמת וקבע כי במצב של חילופי מעבידים וכאשר העובד ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה אצל מעביד אחר, פטור המעביד הראשון מחובת התשלום של דמי הודעה מוקדמת.
5. לקראת סוף שנת 2008 ביקשה אסטרון לבטל את עסקת הרכישה, דבר שהוביל לתביעות הדדיות בינה לבין החברה.
ביום 25.03.2010 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר בעקבותיו מסרה אסטרון לחברה 59 שיקים על סך כולל של 3.5 מיליון ₪ בצירוף מע"מ. ביום 22.4.2010 שעבדה החברה את השיקים הללו בשעבוד קבוע לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), להבטחת פרעון חובה לבנק, אשר עמד אותה שעה על סך של 2,569,893 ₪. ביום 13.12.2010 סולק השעבוד הקבוע לטובת הבנק, לאחר שחובה של החברה לבנק נפרע קודם לכן באמצעות הלוואה פרטית שנטלו בעלי המניות.
6. בסוף שנת 2010 נקטה החברה בהליך של פירוק מרצון וכנדרש בסעיף 322 לפקודת החברות הגיש עדי זלצר, הוא המשיב 2, הצהרת כושר פירעון. בהתאם להחלטת אסיפת בעלי המניות מיום 21.12.2010 מונה המשיב 4, עו"ד מורן מאירי, כמפרק החברה בפירוק מרצון (להלן: "המפרק").
7. ביום 04.01.2011 פורסמה ברשומות הודעה על פירוק מרצון של החברה והזמנה להגשת תביעות חוב.
8. הליך הפירוק מרצון לא הושלם מעולם נוכח ההליכים שהתנהלו בין המבקשים לחברה בבית הדין הארצי לעבודה, במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית הדין האזורי. ביום 11.02.2015 קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורם של המבקשים וחייב את החברה בתשלום דמי הודעה מוקדמת למבקשים בסכום כולל של 145,567 ש"ח.
9. ביום 20.01.2016 הגישו המבקשים בקשה לפירוק החברה. ביום 30.03.2016 ניתן צו פירוק ומונתה מנהלת מיוחדת לבדיקת תביעות החוב וקופות הגמל של העובדים.
10. ביום 17.04.2016 הגישו המבקשים בקשה להטלת אחריות אישית על המשיבים, אולם זו סולקה על הסף בהחלטה מיום 06.11.2016, לבקשת המשיבים, מטעמים שפורטו באותה החלטה.
11. ביום 05.12.2016 הגישו המבקשים בקשה נוספת להטלת אחריות אישית על המשיבים, היא הבקשה שלפניי.
12. המבקשים טענו כי במשך 5 שנים ניהלו המשיבים את עסקי החברה בכוונה לרמותם. לפיכך הם ביקשו כי בית המשפט יורה למשיבים לשלם להם סך של 211,700 ₪, יטיל על המשיבים עונש של שנת מאסר בהתאם לסעיף 373(ג) לפקודה, יחיל את הסנקציות הקבועות בסעיפים 373(ד), 376(3), 377(ג)(4) לפקודה, וכן יטיל על עדי זלצר עונש של 3 שנות מאסר בגין תצהיר שקר. יחד עם זאת, בסיכומיהם זנחו המבקשים את העתירות להטלת עונשי מאסר על המשיבים וחלף זאת דרשו פיצוי בסכום בלתי מוגדר בגין הוצאות המשפט בהן נשאו בכל השנים בהן ניהלו הליכים נגד החברה, בהיקף כולל של 1,173 שעות עבודה ולפי תעריף של 500 ₪ לשעה.
13. דיונים בבקשה התקיימו ביום 24.04.2017 וביום 31.10.2017. במהלכם נחקרו מר פייבל קורג', המצהיר מטעם המבקשים, ועדי זלצר, המצהיר מטעם המשיבים. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
14. עד למועד כתיבת פסק דין זה לא הוגשו סיכומי הכנ"ר, למרות שהמועד לעשות כן חלף זה מכבר. המבקשים ביקשו כי פסק הדין יינתן בלא להמתין עד להגשת סיכומי הכנ"ר. אציין עם זאת כי עמדת הכנ"ר, כפי שהוגשה לבית המשפט עוד בטרם נחקרו המצהירים, היתה שדין הבקשה להדחות משום שהליך הפירוק מרצון לא הושלם מעולם, אלא הועבר לבקשת המבקשים למסלול של פירוק רגיל ולכן שומה על המבקשים להגיש תביעת חוב אשר תשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי.
טענות המבקשים
15. המבקשים טוענים כי למחרת פירעון חובה של החברה לבנק לאומי, ביום 22.04.2010, שיעבדו בעלי המניות לטובת הבנק את סכום הסכם הפשרה בסך של 3,500,000 ₪. יצירת השעבוד נעשתה במועד בו חששו בעלי המניות מהחלטת ערכאת הערעור ולמרות שיתרת החוב לבנק היתה זניחה ביותר (סך של 59,893 ₪). לדידם, זוהי אינדיקציה לכוונת תרמית של נושאי המשרה.
16. לטענת המבקשים, בעלי המניות רוקנו את קופת החברה בכך שהסבו שיקים בסך כולל של 2,780,000 ₪ לכיסם הפרטי. משעשו כן בכוונה תחילה ועל מנת שלא לשריין לטובת המבקשים את החוב בדין קדימה, בעיצומה של ההמתנה להכרעת ערכאת הערעור, יש לחייבם באחריות אישית לפרעון החוב.
17. המבקשים טוענים כי הואיל ועדי זלצר כיהן באותם ימים כמנכ"ל החברה והיה אחראי על תחום הכספים, חתם על שיקים ואישר את ההתחייבויות הכספיות, יש לראות בו כנושא משרה לצורך הטלת אחריות אישית.
18. לעניין אחריותו של המפרק טוענים המבקשים כי הוא מנהל מזה 3 שנים הליך חדלות פירעון כוזב וזאת על מנת להטיל את פירעון החוב על קופת הציבור בדמות המוסד לביטוח לאומי.
19. המבקשים טוענים כי המפרק היה צריך להודיע לרשם החברות כי תצהיר כושר הפרעון משנת 2010 היה שגוי, אלא שהוא לא עשה כן.
20. זאת ועוד, המבקשים טוענים כי תצהיר כושר הפירעון ניתן בעיצומו של הליך ערעור למרות שסכום תביעתם היה ידוע. בעלי המניות אף הצהירו מכללא כי יש באפשרות החברה לפרוע את חובותיה, משמע, גם את סכום התביעה שהיתה תלויה ועומדת נגדה. חרף זאת, הם רוקנו את קופת החברה מבלי לשריין את סכום התביעה.
21. לטענת המבקשים, השעבוד שנרשם לטובת הבנק על השיקים היה שעבוד פיקטיבי, שכן לא היה כל חוב של החברה כלפי הבנק באותה עת.
22. המבקשים טוענים כי במשך כל שנות כהונתו הסתיר המפרק את הליך הפירוק מרצון ואת מינויו כמפרק. כל אותה תקופה בה ניהלו הצדדים את ההליכים הוא גרם למבקשים להאמין כי החברה בעלת כושר פירעון, כפי שגם עולה ממאזן החברה לשנת 2010.
23. לטענת המבקשים, המפרק פעל בנקמנות כלפי נציג המבקשים כאשר סירב לסגור תיק הוצאה לפועל שפתח נגדו בעניין הוצאות משפט, בשל יתרת חוב של 1.8 ₪. פעולה זו נעשתה בעיצומו של משא ומתן לביצוע תשלום פסק הדין שניתן נגד החברה.
24. עוד טוענים המבקשים כי משרדו של המפרק ייצג את החברה ואת בעלי המניות ממועד רכישת החברה בשנת 2005 או בסמוך לכך. לפיכך, המפרק היה מודע לעובדה כי בעלי המניות נטלו לכיסם סך של 2,780,000 ₪. חרף זאת, ועל אף החובות המוטלות עליו מכוח היותו מפרק החברה, הוא העדיף לרצות את לקוחותיו על פני חובת האמונים לחברה, כאשר לא כפה עליהם להשיב לקופת החברה את הסכום בו חוייבה החברה לשלם למבקשים, ולא אכף עליהם לכבד את התחייבותם לפרוע את חובותיה. כמו כן, המפרק הסתיר ולא מימש את המקורות השיוריים והזמינים לתשלום החוב וחשף את החברה להליך חדלות פירעון מיותר ולסיכונים ממשיים של פסיקת הוצאות משפט, פיצויים וקנסות.
25. לטענת המבקשים, המפרק הסתתר מאחורי תצהירו ועדותו של עדי זלצר, וזאת למרות שזה אינו יכול להצהיר או להעיד על אירועים שהתבצעו והיו באחריותו הבלעדית של המפרק. הוא אף סירב להעיד על האירועים שבתקופת כהונתו, על אף שהתגלה חשש כי הוא שמנע מבעלי המניות לכבד את התחייבותם האישית לפרוע את חובותיה של החברה. כל זאת כאשר חלות עליו חובות מוגברות לאמירת אמת ולסיוע לבית המשפט, כמו גם הוראות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961.
26. המבקשים טוענים כי המשיבים כפו עליהם הליכים עתירי הוצאות במשך 3 שנים ולפיכך עליהם לשאת בהוצאות המבקשים, בגין 1,173 שעות עבודה לפי תעריף של 500 ₪ לשעה.
טענות המשיבים
27. המשיבים טוענים כי בסיכומי המבקשים נעשתה הרחבת חזית, שכן הבקשה נסבה מלכתחילה על עילה לפי סעיף 373 לפקודה, ואילו בסיכומים ביקשו המבקשים להטיל חבות על המשיבים גם מכח סעיף 374 לפקודה.
28. המשיבים טוענים כי ההליך שננקט נגדם לפי סעיף 373 לפקודה לא בא על מנת לקדם את עניינם של המבקשים אלא כדי לקדם את עניינם של באי כוחם ואת ניסיונם לקבל תשלום בגין שעות עבודה נטענות.
29. לטענת המשיבים, במועד מתן פסק הדין לטובת המבקשים, קרי, ביום 11.02.2015, החברה לא היתה פעילה ולא היתה בעלת נכסים, רכוש או כספים כלשהם. לכן, גם לא היתה יכולה, ועדיין אינה יכולה, לפרוע את פסק הדין. עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה עילה נגד המשיבים לפי סעיף 373 לפקודת החברות ומכאן ועד הגשת בקשה להטלת אחריות אישית הדרך ארוכה.
30. המשיבים טוענים כי המבקשים נקטו בהליך זה ולא בהליכים אחרים שהדין מעמיד לרשותם במקרה שאין באפשרות המפרק לשלם להם את החוב המאושר (קרי, תביעת חוב נגד החברה שתשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי), שהיו מאפשרים להם לקבל את הפיצויים לפני זמן רב, וזאת ללא כל ביסוס, תוך שהם משנים את טענותיהם מהליך להליך.
31. לטענת המשיבים, הליך הפירוק מרצון החל לאחר שבחברה לא היו כספים או רכוש כלשהם ושבמסגרתו ממילא החברה לא הוציאה מידיה כספים כלשהם, ולכן אין בהליך זה כל שינוי במצבה הכספי או המשפטי של החברה. הליך הפירוק מרצון לא הושלם מעולם והחברה לא חוסלה. על כן, אין בקיומו של הליך הפירוק מרצון כדי להקים למבקשים עילת תביעה נגד המשיבים.
32. עוד טוענים המשיבים כי הסבת השיקים שקיבלה החברה, אל בעלי המניות, נעשתה כדין, ללא הסתרה, ותוך קבלת כל האישורים הדרושים מהבנק ומאסטרון, מושכת השיקים. מדובר בפעולה סבירה ונכונה לשם הקטנת חבות החברה בגין הריבית שהיתה נדרשת לשלם לבנק אלמלא הקדימה את פרעון חובה, באמצעות כספים שהזרימו בעלי המניות לבנק.
33. לטענת המשיבים, השעבוד שנרשם לטובת הבנק לאחר חתימת הסכם הפשרה בין החברה לאסטרון, נרשם מיד לאחר שהתקבל בחברה נכס שניתן היה לשעבד, ולא מדובר בשעבוד פיקטיבי וגם לא בשעבוד שנרשם רק לאחר פירעון החוב לבנק.
34. המשיבים טוענים כי לאחר שתביעת המבקשים לבית הדין האזורי לעבודה נדחתה, החברה, באמצעות בעלי המניות, הגיעה להסדר עם הבנק לפירעון חובה תוך שימוש בשיקים המעותדים שקיבלה מאסטרון. חוב החברה לבנק נפרע ביום 8.12.2010 ולאחריו סברה החברה כי לא נותרו לה חובות למעט לבעלי מניותיה.
35. עוד טוענים המשיבים כי ביום כניסתו של המפרק לתפקידו, לא היו בחברה נכסים או כספים כלשהם ולא התקבלו בחברה נכסים או כספים כלשהם. כניסתו לתפקיד נעשתה לאחר שחוב החברה לבנק סולק באמצעות אותה הלוואה פרטית שנטלו בעלי המניות ולאחר שהשיקים הוחלפו לצורך פירעון ההלוואה האישית שנטלו בעלי המניות לשם פירעון חוב החברה לבנק. המפרק לא הצהיר בעצמו על כושר פירעון החברה ולא היה זה תפקידו לעשות כן. בעת בה מונה ולכל אורך תקופת היותו מפרק החברה, לא היתה לחברה פעילות, לא היו לה הכנסות, לא היו כספים או נכסים, ולכן גם לא היה מה "לחלק", "לשמור" או "לשריין" למבקשים. גם השיקים המעותדים שנמסרו על ידי אסטרון כבר לא היו, שכן הם התקבלו בחברה בטרם מינויו ושימשו קודם למינויו לפירעון חלקי של חובות החברה.
36. לטענת המשיבים, המפרק לא אמור היה ולא יכול היה לצפות את החוב שהתגבש בשנת 2015, הן לאור שני פסקי דין שכבר דחו את תביעתם של המבקשים והן לאור ההלכה שהיתה קיימת באותה עת בענין העדר הצורך בתשלום דמי הודעה מוקדמת באותן נסיבות.
37. בנוסף טוענים המשיבים כי המבקשים לא הגישו תביעת חוב לאחר פרסום ההודעה ברשומות על פירוק מרצון של החברה ולאחר פרסום ההזמנה להגשת תביעות חוב.
38. בנסיבות אלה, כך טוענים המשיבים, לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות וקיצוניות בהן תוטל אחריות אישית של מפרק כלפי נושה פלוני. עוד טוענים המשיבים כי המפרק לא סירב להעיד, אלא שלא היה כל טעם בהעדתו משום שהוא מונה כמפרק רק לאחר שחובותיה של החברה סולקו ופעילותה כבר נמכרה במלואה שנים קודם לכן.
39. המשיבים טוענים כי המבקשים צריכים היו להביא ראיות ברמת הוכחה גבוהה לביסוס טענתם בדבר מעשי מרמה, עוקץ והונאה שבוצעו כביכול נגדם, אלא שהמבקשים לא הציגו כל ראייה כזו וההיפך הוא הנכון. הראיות שהוצגו דווקא הבהירו כי לא נעשה כאן כל מעשה מרמה.
40. המשיבים טוענים כי גיא שמיר חתם על תצהיר כושר הפירעון בתום לב ולא הצהיר שקר, שכן אכן סבר כי לחברה אין חובות בשלב זה. הוא לא העלה על דעתו כי החברה תחויב בשנת 2015 בתשלום דמי הודעה מוקדמת. מכל מקום, תוקפה של הצהרת כושר הפירעון פג לאחר שנה אחת, בסוף שנת 2011, ואילו חובה של החברה התגבש רק בעת שניתן פסק הדין נגדה ביום 11.02.2015. לעניין זה טוענים המשיבים, כי לכל היותר המדובר בטעות משפטית ובאי צפייה מראש של שינוי ההלכה, שאינה עולה כדי מרמה כנדרש בסעיף 373 לפקודה.
41. עוד טוענים המשיבים כי דין התביעה להידחות גם נוכח העדר קשר סיבתי בין הליך הפירוק מרצון לבין הנזק הנטען. כאמור, ביום מתן הצהרת כושר הפירעון לא היו כל כספים או נכסים בקופת החברה. לכן, גם אם החברה לא היתה נוקטת בהליך של פירוק מרצון, הרי שלא יכולה היתה לפרוע את פסק הדין שניתן לטובת המבקשים. הדבר נכון גם לעניין השיקים. בכל מקרה, גם אלמלא הועברו השיקים לידי בעלי המניות, לא היו כספים בחברה ולא היה ביכולת החברה לפרוע את פסק הדין, שכן במקרה כזה השיק האחרון היה נפרע בחשבונה של החברה בחודש נובמבר 2014, ארבעה חודשים לפני שניתן פסק הדין נגד החברה. ההבדל היחיד הוא שבמקרה כזה, חובה של החברה כלפי הבנק היה גבוה יותר, בשל הריבית שהיתה מצטברת עליו מאז שנת 2010 ועד לשנת 2014.