13. לעניין ההתיישנות נפסק, כי כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנותו ואינו מפר את חובותיו כנאמן כלפי הנהנה, לא מתחיל מירוץ ההתיישנות, כדברי כב' הש' פרוקציה בע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (15/9/10):
"בבית משפט זה נתקבלה זה מכבר ההלכה כי הסכם מכר מקרקעין, אשר נקשר לפני תחילת חוק המקרקעין, מקנה לקונה בנסיבות מסוימות זכויות קנין שביושר. "זכויות שביושר" אלה, תוצר המשפט האנגלי, שנרכשו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, מוסיפות לעמוד לרוכש על פי חוזי מכר מקרקעין גם לאחר חקיקת החוק, וחל עליהן הדין הקודם מכח סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, הקובע: "עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו, וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם". הוראה זו באה לסייג את קביעת סעיף 161 לחוק המקרקעין, השולל קיומן של זכויות במקרקעין שאינן מוסדרות על פיו, בקובעו כי זכויות שביושר שקדמו לחוק המקרקעין ונוצרו על פי המשפט הקודם ממשיכות לחול על פי הוראת המעבר האמורה. ההלכה הפסוקה בישראל קלטה את העקרון ב"דיני היושר" האנגליים, לפיו הסכם להעברת מקרקעין מבעלות המוכר לבעלות הקונה מקים זכות שביושר לטובת הקונה. ניתן לה מישנה תוקף כאשר הקונה קיים את מלוא התחייבויותיו, או את עיקרן, כגון שקיבל יפוי כח בלתי חוזר להעברת הבעלות; קיבל את החזקה במקרקעין לידיו, ונהג בהם מנהג בעלות ללא עוררין במשך תקופה ארוכה; במילים אחרות, כאשר מתבצעת עיסקת מקרקעין "כמעט מושלמת", שחסר בה רישום הבעלות במרשם (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 57-59 (2003) (להלן – פרשת צימבלר); ע"א 5628/99 מרקין נ' משה, פ"ד נז(1) 14, 22 (2002); ע"א 10653/05 ת"ת הכללי וישיבה גדולה עץ חיים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, פסקה 15 ([פורסם בנבו], 1.8.10)). כדי לגבש זכות שביושר בידי הקונה, נדרשים מאפיינים מובהקים המצביעים על זכות להשלמת הקנין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות ([פורסם בנבו], 21.3.07)). בעקבות הוראת המעבר שבסעיף 166(א) לחוק המקרקעין, לא הוטל ספק בדבר תוקפן של הזכויות שביושר הקמות מכח הסכם מכר מקרקעין שקדם לחוק המקרקעין, שדיני היושר האנגליים ממשיכים לחול עליו...
הסכם החליפין הנדון כאן נכרת לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ולפיכך חל עליו הדין הקודם, אשר מכוחו קמו לקונה זכויות שביושר, ונוצרה נאמנות קונסטרוקטיבית בין המוכר כנאמן לבין הקונה כנהנה. מערכת יחסים זו משליכה על דין ההתיישנות, באופן שכל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות ואינו מפר אותה, מירוץ ההתיישנות לצורך אכיפת זכותו שביושר של הקונה אינו נפתח (פרשת צימבלר; נילי כהן "חוזה של קטינה לרכישת דירה מול נושה של המוכר" הפרקליט מא 161, 172 (1993); שלמה ארדמן נאמנות מכח הדין 174 (2000); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 547 (מהד' 2, 1998); מיגל דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד 313 (התשס"א)).
קליטת עקרון זה מכח דיני היושר האנגליים ביחס לחוזה מכר מקרקעין שקדם לחוק המקרקעין הובהרה בפרשת ענבטאוי: "קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות בין המוכר לקונה... והנה, לקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות. הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן, ואינו מפר את חובת הנאמנות" (שם, בעמ' 287)...
בנסיבות הענין שלפנינו, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הצדדים להסכם פעלו ליישומו מתוך הבנה ושתוף פעולה... טענות הכפירה בנאמנות עלו מפי המערער רק בסמוך לפני הגשת התביעה נשוא הליך זה, ולא נמצא להן ביסוס עובדתי ומשפטי. טענת ההתיישנות, שמירוצה החל רק עם הגשת כתב ההגנה, נדונה אף היא לכשלון".