14. בענייננו, העיד התובע 1 בתצהירו (ת/2) כי למיטב ידיעתו, משך עשרות שנים לא באה כל טענה או דרישה או תביעה מטעם מרים או בעלה כנגד חזקתם של הוריו המנוחים בקרקע. לדבריו, רק כשלוש שנים קודם למתן תצהירו (קרי, בשנת 2013) החל הנתבע 1 לטעון בפניו כי חנא פלש לקרקע ובנה עליה ללא הסכמה וללא זכות בדין.
15. הנתבע 1 העיד, לעומת זאת, כי עוד בשנת 1976 שלחה אמו המנוחה מכתב לחנא, בו ביקשה את הקרקע חזרה. בנוסף, ציין כי היא פנתה לחנא יחד עם בן דודה, מיכאיל חדאד, והטיחה בפניו כי הוא פלש לקרקע שבבעלותה, ודרשה כי יסלק ידו הימנה, אך בתגובה גרש אותה חנא מביתו (עמ' 29, ש' 6-9 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.2017).
יצוין, כי מכתב בשפה הערבית, ברוח דברים אלה, הנושא תאריך 16.3.1976 צורף לתצהירו של הנתבע 1. משנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא נקטה מרים פעולות נוספות כדי לעמוד על זכויותיה השיב: "לא היה לאמא שלי כסף להוצאות וגם לא כח. היא חיה בשלום וחשבה שאפשר לפתור את זה בדרכי שלום וגם היתה לה בעיה כספית" (עמ' 30, ש' 10-11 לפרוטוקול הנ"ל).
בהתייחס לשאלה מדוע הוא עצמו לא פעל משך שנים להחזרת הקרקע, השיב הנתבע 1 (עמ' 32, ש' 24-30 לפרוטוקול) כי:
"ת. הייתי עסוק הרבה בעבודה. הייתי מהנדס ראשי של קופ"ח בכל הארץ ולא היה לי זמן לטפל בדברים האלה. עבדתי 24 שעות. הייתי מפקח על כל הזירה. זה לא שווה לי לאבד יום עבודה בשביל זה.
ש. אתה אומר שמ-2002 דיברת עם הנתבעים.
ת. אבל בין לדבר לבין לעשות יש הבדל. חשבנו שהם יזוזו. הם צריכים לדאוג. לא אני.
ש. אבל אתה אומר שהם פלשו ובנו ויש לך זכויות. למה חיכית שנים? בגלל שהיית עסוק?
ת. בוודאי. אמרתי".
16. לא ראיתי לייחס למכתב, אשר על פי הנטען נשלח מאת מרים לחנא עוד בשנת 1976, משקל ראייתי משמעותי, וודאי לא כזה שניתן לבסס עליו ממצא עובדתי. ראשית, המכתב שנכתב בשפה הערבית נערך בלשון רשמית שספק אם היתה שגורה בפי המנוחה מרים. שנית, וזה העיקר, המכתב מתייחס לחלקה 31 בגוש 10286 בעוד בעניינו מדובר בחלקה 42 (שהיתה קודם 29) בגוש 10283. שלישית, הנתבע 1 אשר הציג את המכתב הנ"ל הנחזה להיות מופנה מאמו למנוח חנא, לא יכול היה לאשר כי המכתב אכן נשלח וכי התקבל בידי חנא, ובלשונו (עמ' 29 שורה 9 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.2017):
"ש. יש לך הוכחה לכך שנשלח המכתב על ידי אמא שלך ושהוא התקבל?
ת. היא שלחה את המכתב
ש. איך שלחה?
ת. זה מה שהיא סיפרה לי. לא אני שלחתי. היא שלחתה וגם ביקרה בבית.
ש. יש לך ראיה לכך?
ת. אין לי".
17. העדות הישירה היחידה שיש בה כדי ללמד על התנגדות הנתבעים לחזקה ולשימוש שעשו התובעים בקרקע, נמצאת בדברי הנתבע 1, אשר העיד כי בשנת 2002 הוא עצמו פנה לתובעים בעניין הקרקע (עמ' 31 שורה 20 לפרוטוקול הנ"ל). אלא שגם אם אקבל את גרסתו זו כמהימנה, אין בכך כדי לחסום את התביעה שבפניי שהוגשה בשנת 2015. פרק הזמן שחלף מאז שנת 2002 ועד למועד הגשת התביעה אינו מגיע כדי תקופת ההתיישנות הקבועה בדין לגבי מקרקעין מוסדרים.