35. מסקנתו של המהנדס ג'רייס לפיה ההיתר מתייחס לבניית גדר בצדו הדרומי של מגרש 29/ה' ויוצר בפועל סיפוח של מגרש זה לחלקה 23, מקובלת עליי.
נכון הוא שטופס הבקשה להוצאת היתר בנייה וההיתר עצמו מתייחסים לחלקה 29, ולא נוקבים באופן ספציפי במגרש 29/ה. יחד עם זאת, לבקשה ולהיתר צורף תשריט המחלק את חלקה 29 למגרשים ומציין במפורש את שטח המגרש 29/ה הזהה לשטח הקרקע שבמחלוקת. הבקשה עצמה הוגשה מטעם הבעלים של חלקה 23 הגובלת עם מגרש 29/ה' וברי כי לא היתה להם כל זכות לבנות בתוככי חלקה 29 אלא אם כן ניתנה לכך הסכמת הבעלים של חלקה 29. בנוסף, בפועל נבנתה הגדר בחלקו הדרומי של מגרש 29/ה והיא עומדת על תילה משך קרוב לששים שנה. זאת ועוד, אין כל משמעות ליצירת המגרש 29/ה' אלמלא התכוונו הצדדים לצרפו לחלקה 23 שכן המגרש בצורתו, הצרה והמוארכת, אינו מאפשר בניה או מימוש אחר. מכלול הנסיבות הללו מוביל למסקנה כי ההיתר לבניית הגדר התייחס לבניית הגדר בחלקו הדרומי של מגרש 29/ה אגב סיפוחו לחלקה 23 הסמוכה.
36. אין חולק כי הבקשה לבניית הגדר בצדו הדרומי של מגרש 29/ה הוגשה על ידי חנא ונחתמה על ידו. לדעתי, עצם הגשת הבקשה על ידי חנא יש בה כדי להעיד כי רכש זכויות בקרקע השנויה במחלוקת, אחרת אין כל הגיון בהגשת הבקשה להיתר על ידו. אילו מדובר היה בפולש שתפס חזקה בקרקע השייכת לשכניו, ללא כל זכות בדין ובאקט של בריונות, מדוע זה החליט כך לפתע, לנהוג לפי הדין ולמלא אחר מצוות החוק? כלום הגיוני הדבר שאותו פולש החליט לפתע לטרוח ולהגיש היתר לבניית הגדר בקרקע שאליה פלש?
יתר על כן, על גבי התשריט קיימת הערה בכתב יד מיום 7.7.1960 לפיה "אין התנגדות בתנאי שיקבל אישור מבעל חלקה 29". מכאן שרשויות התכנון היו ערות לעובדה שלמבקש ההיתר אין זכות לגבי המקרקעין נשוא בקשת הבניה שהוגשה על ידו. העובדה שלבסוף ניתן היתר, בו ביום, יש בה כדי לתמוך במסקנה כי לרשויות התכנון הוצג אישור כנדרש מבעלי הזכויות של חלקה 29.
37. הנתבעים מצביעים על כך שאותה הערה המתייחסת לקבלת הסכמת הבעלים של חלקה 29 לבניית הגדר, נושאת תאריך 7.7.1960 וכי ההיתר הוצא בו ביום. לשיטתם הדבר מעורר תהיה שכן כיצד ייתכן שהוועדה דרשה אישור הבעלים של חלקה 29 ואישור זה הוצג לה ובו ביום הוצא היתר הבניה. על כך אשיב כי ייתכן שאישור כאמור היה ברשותו של חנא מבעוד מועד, ומשהוצג על ידו לוועדה המקומית באותו מעמד, ניתן בידו ההיתר המבוקש. מדובר אמנם בהשערה אולם בהעדרן של הנפשות הפועלות, לא יתבררו פרטי הפרטים עד תום. יחד עם זאת, לצורך הכרעה במחלוקת בענייננו די לי בכך שניתן היתר, שנחזה על פניו להיות כשר המתיר את בניית הגדר במקום בו הוקמה, קרי בצדו הדרומי של המגרש שסומן 29/ה. העובדה שהיתה התייחסות להמצאת אישור מאת הבעלים של חלקה 29 לביצוע הבניה בצירוף העובדה שבסופו של דבר הוצא ההיתר שהתבקש מובילה למסקנה כי בפני רשויות התכנון הוצג אישור כאמור מעם בעלי החלקה 29.
38. זאת ועוד, התובעים הציגו בקשה והיתר בניה משנת 1962 לבניית מבנה הכולל עמודים ומעליו גג שישמש כרפת לבעלי חיים. אין חולק כי הבקשה וההיתר הנ"ל מצויים בתיק הוועדה המקומית לתכנון ובניה. עיון בתרשיט שצורף לאותה בקשה מלמד כי הרפת, המסומנת בצבע אדום, נבנתה בחלקה על שטח המגרש 29/ה. המומחה מטעם התובעים המהנדס ג'רייס אישר עובדה זו, תוך שהוסיף כי "בתשריט המגרש ועל קו הגבול המפריד בין חלקה 23 למגרש 29/ה שנוצר מחלקה 29, משורטט סימן שילוב שמשמעותו שמגרש 29/ה אוחד עם חלקה 23". עדותו של המומחה לעניין זה לא הופרכה. גם בכך יש כדי להעיד כי לרשויות התכנון הוצג אישור מאת הבעלים של חלקה 29 המאשר את ביצוע הבניה המתבקשת. אין זה מתקבל על הדעת כי רשויות התכנון יאשרו בשתי הזדמנויות שונות, בקשות לביצוע בניה במגרש 29/ה, בקשות שהוגשו על ידי חנא, פעם לבניית גדר ופעם לבניית רפת לבעלי חיים, מבלי לקבל הסכמת בעלי החלקה 29 לביצוע אותן עבודות. העובדה שניתנו שני היתרי בניה בשתי הזדמנויות שונות מחזקת את המסקנה כי הבניה נעשתה בידיעתה ובהסכמתה של מרים, הבעלים של חלקה 29.
39. עובדה נוספת התומכת באופן משמעותי בגרסתם של התובעים מתבטאת בשתיקתם של הנתבעים לחזקה שתפסו התובעים בקרקע נשוא המחלוקת ולבניה שנעשתה על ידם לפני עשרות שנים. מרים ידעה על אודות הפלישה הנטענת של התובעים, לפני עשרות שנים ולא נקפה אצבע. הגדר המספחת בפועל את המגרש 29/ה הוקמה עוד בשנות הששים של המאה הקודמת. כלום יעלה על הדעת שהנתבעים יראו את הסיפוח של מקרקעין השייכים להם, אגב בניית גדר להנצחת אותו סיפוח ולא ינקטו בכל פעולה? לא מדובר במי שבאישון לילה הקימו גדר וסיפחו את הקרקע ותפסו בה חזקה. מדובר במי שביקשו וקיבלו היתר לבניית הגדר ומאז מחזיקים בקרקע אל מול עיניהם של הנתבעים ומורישיהם לפניהם, מבלי שאלה הביעו כל התנגדות.
נכון הוא שניתן לבוא בטענות אל התובעים מדוע לא טרחו להעלות את הסכם המכר על הכתב ולהשלים את רישום הקרקע על שמם בפנקסי המקרקעין. אלא שנדמה כי לתובעים לא אצה הדרך לבצע את הרישום הואיל והחזיקו בקרקע ונהגו בה מנהג בעלים. מבחינתם, הצורך בהסדרת רישום הבעלות התעורר רק לאחר שהנתבעים הגישו נגדם תביעה לסילוק יד, שאז נדרשו להוכיח את בעלותם לגבי הקרקע. לשאלה מדוע הנתבעים המתינו עשרות שנים בטרם נקטו בהליך כלשהו, עד שכל המעורבים הישירים הלכו לעולמם, לא ניתן מענה משכנע. הנימוקים שנשמעו מפי עד הנתבעים מר כמאל חדאד לפיהם "...אמא שלי היתה מלאך ולא רצתה בעיות וחשבה שזה ייפתר בדרך של שלום..." (עמ' 29 שורה 26 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.2017 או כי לאמו "לא היה לה כסף לעו"ד" (שם בשורה 32) נשמעים כמו תירוצים בלתי משכנעים. משנשאל הנתבע הנ"ל מדוע הוא עצמו לא נקט בכל פעולה נוכח פלישתם הנטענת של התובעים השיב "הייתי עסוק הרבה בעבודה. הייתי מהנדס ראשי של קופ"ח בכל הארץ ולא היה לי זמן לטפל בדברים האלה. עבדתי 24 שעות. . . .זה לא שווה לי לאבד יום עבודה בשביל זה" (עמ' 32 שורה 24 לפרוטוקול הדיון הנ"ל). אף תשובה זו אינה מניחה את הדעת. כאמור, לא מדובר בשתיקה וישיבה בחיבוק ידיים למשך זמן קצר. עסקינן בשתיקה שנמשכה עשרות בשנים ויש בה כדי ללמד על כך שהנתבעים ידעו כי התובעים תפסו חזקה בקרקע ועושים בה שימוש מכוח זכות ולא מתוך פלישה שלא כדין.
40. אני רואה להתייחס בקצרה לשני עדים שהעידו בפניי - האחד מטעם התובעים, המהנדס ריאד חורי והאחר מטעם הנתבעים - חנא חדאד, בנו של הנתבע 2.
מר חורי, שהעיד מטעם התובעים, שימש בתפקיד מהנדס הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "גבעת אלונים" בשפרעם בין השנים 1996 - 2013. בתצהירו ת/3 סיפר כי לפני כשלוש עשרה שנים לערך פנה אליו הנתבע 1 ובקש לברר באם למבנים שהוקמו על חלקה 23 וחלק מחלקה 29 הוצאו היתרי בניה ועל סמך מה. העד הנ"ל טען כי במסגרת העיון בתיק הוועדה הוא ראה מסמך הכתוב בשפה הערבית, עליו חתומה מרים, ולפיו אישרה הנ"ל כי היא מכרה לחנא את הקרקע ששטחה 470 ממ"ר בחלקה 29, בצדה הגובל עם חלקה 23.
לא מצאתי לסמוך על דבריו אלה של העד מר חורי נוכח השנים הרבות שחלפו מאז עיין לדבריו בתיק והבחין באותו מסמך נטען. קשה לקבל את הטענה כי מי ששימש בתפקיד מהנדס רשות התכנון משך שנים רבות, ונחשף מתוקף תפקידו למאות מסמכים אם לא יותר, יזכור דווקא את המסמך המדובר שכלל לא הוצג, גם בחלוף שלוש עשרה שנים. נוכח מסקנתי זו איני רואה להידרש לטענות שהעלו הנתבעים ביחס למהימנותו של מר חורי.
העד חנא חדאד, בנו של הנתבע 2, העיד בתצהירו נ/7 כי סמוך לשנת 2012 הוא פנה לתובעים 1 ו- 2 כדי למצוא פתרון למחלוקת בין הצדדים סביב הקרקע נשוא הדיון. לדבריו, התובע 2 הציע לו תשלום בסך 20,000 $ לסילוק טענות הנתבעים ביחס לקרקע אולם הנתבע 1 דרש 50,000 $ המגלמים את שווי הקרקע. עוד הוסיף העד הנ"ל כי בהמשך שיפר התובע 2 את הצעתו והעלה את הסכום ל- 30,000 $ אולם הצעה זו נדחתה על ידי הנתבע 1.
לא מצאתי לייחס לעדות זו משקל רב ואמיתותה מוטלת בעיניי בספק. ראשית, מדובר בצד להליך שבפניי ומי שמעוניין בתוצאותיו. שנית, להצעות הנטענות המיוחסות לתובעים לא הובאה כל ראיה חיצונית מחזקת. שלישית, וזה העיקר, אף אם יש ממש בדברים אין בכך כדי לשלול מניה וביה את טענות התובעים. מדובר בבעלי דין שהם שכנים וקרובי משפחה. בנסיבות, ייתכן בהחלט שהתובעים בקשו להימנע מהסלמת הסכסוך והעדיפו להגיע להסדר שייתר הליך משפטי ארוך ויקר.
41. על יסוד מקבץ האמור אני מקבל את התביעה ונותן בזאת פסק דין המצהיר כי התובעים הם הבעלים של 470 מ"ר בחלקה 42 בגוש 10283 מאדמות שפרעם, ועל כן זכאים להירשם כבעלים של 470/13390 חלקים מתוך החלקים הרשומים כיום ע"ש מרים בולוס חדאד. למותר לציין כי רישום זכויותיהם של התובעים יהא כפוף לסילוק כלל המסים, האגרות וההיטלים המתחייבים על פי דין.
42. הנתבעים ישלמו, יחד ולחוד, לתובעים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 17,550 ₪ וזאת תוך 30 יום אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' ניסן תשע"ח, 22 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
אמיר טובי