15. ההבחנה שביקשו המערערים לערוך בין הלכת ברנע למקרה דנן – יש בה טעם. המקרה שלפנינו אכן שונה משלושת התיקים שנדונו בהלכת ברנע, שכן איננו עוסקים במצב קלאסי של תשלומי אי-תחרות הניתנים במסגרת סיום יחסי עבודה, אלא בתשלומי אי-תחרות הניתנים כחלק מתמורה כוללת המועברת בעת מכירת עסק. שאלה נפרדת היא אם הבחנה זו חורצת את גורל הערעור ואם בכוחה להביא לקבלת טענת המערערים כי הלכת ברנע אינה רלוונטית וכי בתשלום הוני עסקינן. לטעמי, בנסיבות המקרה דנן, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, ובדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לסווג את תשלומי אי-התחרות שקיבלו המערערים כהכנסה פירותית. אסביר.
16. הלכת ברנע אמנם נסבה על שלשה מקרים בהם שררו בין הצדדים להסכם יחסי עובד-מעביד, אולם אין לומר כי כל כולה תחומה למצבים של יחסי עובד-מעביד. במה דברים אמורים? כפי שהוזכר לעיל, פסק הדין בעניין ברנע נחלק למספר חלקים. בחלקו הראשון של פסק הדין נדונה השאלה כיצד יש להתייחס לתקבול הניתן לעובד על ידי מעבידו, וזאת על רקע חילוקי הדעות בין שלושת שופטי ההרכב בעניין נסים. בתשובה לכך נקבע כי קיימת חזקה ולפיה תשלום הניתן לעובד מידי מעבידו, ובכלל זה תשלום תמורת אי-תחרות, מהווה הכנסה מעבודה הנכנסת בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה.
בכל הנוגע לחלק האמור בהלכת ברנע, ברי כי הדין עם המערערים, במובן זה שאין תחולה לחזקה המדוברת בנסיבות בהן התשלום ניתן שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד. על כן, בהנחה כי במקרה שלפנינו אין להשקיף על תשלומי אי-התחרות ששילמה יינות ביתן למערערים ככאלו שניתנו במסגרת יחסי עובד-מעביד, ממילא אין תחולה לחזקה המדוברת, ובהיבט זה, ההבחנה לה טענו המערערים היא אכן מבוססת [במאמר מוסגר: אין חולק כי מלבד היותם בעליה של יד יצחק, המערערים שימשו גם כעובדים וכמנהלים של החנויות השונות. כפי שיפורט בהמשך, נקודה זו היא בעלת חשיבות לענייננו, ולכאורה, ניתן היה להרהר שמא אף יש בכך כדי להביא לתחולת החזקה האמורה, למצער בנוגע לחלק מהסכום ששולם למערערים. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה להידרש לשאלה זו ואני נכון להניח כי מדובר בתשלום שהחזקה האמורה לא חלה עליו].
17. אלא שהקביעה כי אין להחיל את "חזקת הכנסת העבודה" בעניינם של המערערים, אין פירושה כי הלכת ברנע על יתר חלקיה איבדה מתוקפה לגביהם. עיון בפסק הדין בעניין ברנע מלמד כי חלקיו האחרים כוללים דיון בעל אופי עקרוני בנוגע לאופן סיווגם של תשלומי אי-תחרות, דיון החורג מגבולותיהם הצרים של יחסי עובד-מעביד, וזאת במספר היבטים מרכזיים. כך, בהלכת ברנע נקבע כי בשלב הראשון של בחינת תשלומי אי-תחרות, יש להתחקות אחר מידת האותנטיות של תניית אי-התחרות, שמא מדובר בכסוּת לתשלום מסוג אחר. פשיטא כי שלב בחינה זה עומד בתוקפו גם בנסיבות בהן אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, שהרי השאיפה לחתור לגביית מס אמת לעולם ניצבת על מכונה, תהא מערכת היחסים בין המשלם למקבל אשר תהא.