11. באשר לאופן ניתוח תקבולי אי-תחרות, נקבע כי יש לערוך בחינה דו-שלבית: תחילה יש לבחון אם מדובר בתניית אי-תחרות אותנטית, להבדיל מכסוּת לתשלומים אחרים או מניסיון "לתפור" עסקה באופן מלאכותי לצורך הפחתת נטל המס. ככל שעלה בידי הנישום לצלוח את השלב הראשון, יש לפנות אל השלב השני ולבחון אם עלה בידו לסתור את חזקת הכנסת העבודה ולהראות כי מדובר בתקבול הוני. בהקשר זה נקבע כי ככלל, מנקודת מבטו של העובד, תשלומי אי-תחרות נועדו לפצותו בגין הירידה הצפויה בהכנסתו עקב תניית אי-התחרות, לנוכח העובדה שנחסמה בפניו האפשרות למצות עד תום את כושר השתכרותו. דהיינו, תשלומי אי-התחרות הם בבחינת "תחליף שכר", וככאלה יש לראותם כהכנסה פירותית הנכנסת בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה.
בד בבד, נקבע כי ייתכנו מקרים חריגים בהם, לדידו של הנישום-העובד, תניית אי-תחרות תיחשב הכנסה הונית. זאת, מקום בו התוצאה המעשית של תניית אי-התחרות היא "גדיעת העץ" (דהיינו כאשר העובד לא יוכל לשוב לעבוד בתום תקופת אי-התחרות) או "גדיעת הענף העיקרי לבלתי צמוח שוב" (קרי השמדת יכולת של העובד לצמיתות).
12. לבסוף, בתום הליך הבחינה המתואר לעיל, יש לבחון אם יש תחולה לסעיף 89(ג) לפקודה. סעיף זה קובע כי ריווח שהתקבל ממכירת נכס, שניתן לסווגו הן כהכנסה פירותית והן כהכנסה הונית, תגבר ידו של הסיווג הפירותי, ובלשון פסק הדין "פירותי והוני – פירותי עדיף". וכך נאמר:
"לפיכך, גם אם עלה בידי הנישום [העובד] לסתור את 'חזקת הכנסת העבודה' ולהראות כי תשלומי אי התחרות שקיבל הם בעלי מאפיינים הוניים, לא די בכך כדי להכריע את הכף לטובת הסיווג ההוני. על מנת לסווג את התקבול כהוני, על הנישום לשכנע כי אין מדובר בתקבול בעל מאפיינים מעורבים, דהיינו שבנסיבות העניין לא ניתן לסווגו כהכנסה פירותית" (עניין ברנע, פס' 66 סיפא, וראו בפס' זו גם את סיכום הנקודות העיקריות של הלכת ברנע).
13. זהו, בתמצית שבתמצית, הגרעין הקשה של הלכת ברנע, ועוד נשוב ונידרש להלן לחלקים נוספים מקביעותיה. עתה נפנה לבחון מהי, אם בכלל, נפקותה למקרה שלפנינו.
בין הלכת ברנע למקרה דנן
14. המערערים ביקשו לערוך הבחנות בין נסיבותיה של הלכת ברנע לבין המקרה דנן. לטענתם, הלכת ברנע עסקה בתשלומי אי-תחרות הניתנים לעובד מידי מעבידו, בעוד שבמקרה דנן אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, אלא בתשלומי אי-תחרות ששילם צד שלישי (יינות ביתן) למערערים בכובעם כבעלים של יד יצחק. עוד טוענים המערערים, כי משעה שהלכת ברנע הכירה בכך שייתכנו מקרים (חריגים) בהם תשלומי אי-תחרות הניתנים לעובד על ידי מעבידו יסוּוגו כתקבול הוני, אזי קל וחומר שיש מקום להכיר בכך כאשר אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, כבמקרה דנן.