הלכת ברנע
8. למען הבהירות, ומאחר שהדברים אינם נטולי רלוונטיות לפן הדיוני של הערעור שלפנינו, אפתח בתיאור המסגרת הדיונית של פסק הדין בעניין ברנע. בפסק הדין אוחד הדיון בשלשה ערעורים שונים: ע"א 5083/13 פקיד שומה כפר סבא נ' ברנע [פורסם בנבו] ; ע"א 7060/13 פקיד השומה חיפה נ' אבידן [פורסם בנבו] ; וע"א 3051/14 קרינגל נ' פקיד שומה פתח תקוה [פורסם בנבו] . הכרעותיהם של בתי המשפט המחוזיים בשלושת התיקים לא היתה אחידה. בשני התיקים הראשונים (עניינם של ברנע ו-אבידן) קבעו בתי המשפט המחוזיים כי יש לראות את תשלומי אי-התחרות שקיבלו העובדים-הפורשים כהכנסה הונית, ואילו בתיק השלישי (עניינו של קרינגל) נקבע כי יש לראות את התשלום כהכנסה פירותית. בפסק הדין בערעור נקבע כי בשלושת המקרים יש לסווג את תשלומי אי-התחרות כהכנסה פירותית. בכך התקבלו ערעוריו של פקיד השומה בעניינם של ברנע ו-אבידן, ונדחה הערעור בעניינו של קרינגל.
9. לא לחינם פתחתי בתיאור דלעיל, ובטרם אדרש לפן המהותי של הלכת ברנע אקדים הערה כרונולוגית הנוגעת לערעור שלפנינו: המערערים הגישו את סיכומיהם בערעור דנן מספר חודשים לפני שניתנה הלכת ברנע, והם ביקשו להסתמך על פסקי הדין המחוזיים בעניין ברנע ו-אבידן כביסוס לטענתם כי ויתור על זכותם להתחרות ביינות ביתן מהווה "נכס" שהתמורה בגין מכירתו מהווה רווח הון.
המשיב, לעומת זאת, הגיש את סיכומיו בערעור דנן מספר חודשים לאחר שניתנה הלכת ברנע, ואין תימה כי הוא שׂשׂ על אִמרותיה כמוצא שלל רב והקדיש לה חלק משמעותי מסיכומיו.
משעה שפסקי הדין המחוזיים בעניינם של ברנע ו-אבידן התהפכו בשלב הערעור, לא נותר למערערים אלא לבצע "פניית פרסה" מסוימת. וכך, חלף טענותיהם בסיכומיהם בדבר הרלוונטיות של שני פסקי הדין המחוזיים, ביקשו המערערים בסיכומי התשובה מטעמם לערוך הבחנות בין הלכת ברנע לבין עניינם שלהם, באופן המסביר, לשיטתם, מדוע אין להחילה על נסיבות המקרה שלפנינו.
אכן, יד המקרה היא שהובילה לאופן בו התפתחו לוחות הזמנים, ומובן כי אין לזקוף זאת לחובת המערערים. עם זאת, דומה כי ניסיונם של המערערים בראשית הדרך להיבנות מפסקי הדין המחוזיים בעניין ברנע ו-אבידן, מלמד כי אף לשיטתם קיימת זיקה בלתי מבוטלת בין הלכת ברנע לבין המקרה דנן, חרף ההבחנות השונות שניתן לערוך בין נסיבותיהם של המקרים השונים. על זיקה זו אשוב ואעמוד בהמשך הדברים.
10. ולהלכת ברנע לגופה: כפי שהוזכר, הלכת ברנע עסקה בשאלת אופן סיווגם של תשלומי אי-תחרות הניתנים לעובד מאת מעבידו בעת סיום העבודה. בחלקו הראשון של פסק הדין נדונה השאלה העקרונית כיצד יש להתייחס לתשלומים הניתנים לעובד על ידי מעבידו, בראי סעיף 2(2) לפקודה העוסק בהכנסה מעבודה. בשאלה זו הובעו בעבר גישות שונות (ראו דעותיהם השונות של המשנה לנשיא (כתוארה אז) נאור, השופטת חיות והשופט פוגלמן בע"א 2640/11 פקיד שומה חיפה נ' ניסים [פורסם בנבו] (2.2.2014) (להלן: עניין ניסים)). מבלי להאריך בדברים, ניתן לסכם ולומר כי בהלכת ברנע נקבע כי קיימת חזקה "חזקה" הניתנת לסתירה, ולפיה תשלום הניתן לעובד על ידי מעבידו (לרבות תשלום כנגד התחייבות לאי-תחרות) הוא הכנסה פירותית הנכנסת בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה, וכי הנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי העובד-הנישום.