בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לסווג את תשלומי אי-התחרות שקיבלו המערערים כתקבול פירותי, ועל כן דחה את ערעורם על שומתו של המשיב. מכאן הערעור שלפנינו.
עיקר טענות הצדדים
5. לטענת המערערים, הסכם אי-התחרות נועד לענות על החשש של יינות ביתן שמא המערערים יפעלו להקמת עסקי מרכולים חדשים, ורכישת המוניטין של יד יצחק לא היתה שלמה ללא התחייבות שכזו. המערערים טוענים כי חששהּ של יינות ביתן לא נבע מהיות המערערים עובדים שכירים ביד יצחק, אלא מכישוריהם שאפשרו להם להקים את יד יצחק. לשיטתם, המרכולים הם "העץ" שהניב להם "פירות" (דיבידנדים) מדי שנה, ולפיכך ויתור על זכותם להתחרות ביינות ביתן (קרי, ויתור על זכותם להקים מרכולים) הוא בבחינת מכירת נכס העולה כדי "גדיעת העץ".
עוד טוענים המערערים כי בין יינות ביתן למערערים לא שררו יחסי עובד מעביד, ולכן לא ניתן לראות את התמורה ככזו הנכנסת בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה; כי ליינות ביתן היה דרוש זמן מוגבל על מנת להתבסס באזור של החנויות, ועל כן אין באופייה המרוכך של תניית אי-התחרות משום סתירה לכך שהוויתור של המערערים על זכותם להתחרות הוא ויתור מוחלט; כי התכתובת בין המערערים לרשויות מע"מ אינה מלמדת כי התמורה שניתנה על פי הסכם אי-התחרות היתה פיצוי על הפסקת עבודה; וכי פיצול התמורה הכוללת לרכיבים נפרדים של "מכירה" ו"אי-תחרות" אינו מלאכותי ולא נועד להקטין את החבות במס, אלא משקף את רכיבי התמורה השונים. דהיינו, סכום התמורה הכוללת בסך 121 מיליון ₪ כלל בתוכו את רכיב אי-התחרות.
6. המשיב, מנגד, מעלה מספר טענות, חלקן חלופיות. ראשית, לטענתו תניית אי-התחרות במקרה דנן אינה תנייה אמיתית, אלא כסות שנועדה לצורך הפחתת מס; שנית, התקבול שולם למערערים כפיצוי בגין הפסקת עבודתם ומכוח היותם עובדי החברה (כפי שגם עולה מהמכתב שנשלח מטעמם לרשויות מע"מ), וככזה מהווה הכנסה פירותית; ושלישית, העובדה שהמערערים שימשו גם כבעלי מניות בחברה, אינה שוללת את אופייה של ההכנסה כהכנסת עבודה, שכן אין מדובר במקרה דנן במכירת נכס, אלא בהתחייבות להימנע מהפעלת כישורים לתקופה מוגבלת. לחלופי חלופין, המשיב טוען כי אם ייקבע כי יש לראות את המערערים כמי שמכרו "נכס", אזי לצורך חישוב מס רווח ההון, יש לראות את יום הרכישה של הנכס כיום הקמת החברה ותחילת פעילותה.
דיון והכרעה
7. בפתח הדברים אזכיר כי בשנה האחרונה נקבעה בבית משפט זה הלכה בהרכב מורחב בשאלת אופן מיסוי תקבולי אי-תחרות ששולמו לעובד על ידי מעבידו בעת סיום עבודתו (ע"א 5083/13 ברנע נ' פקיד שומה כפר סבא [פורסם בנבו] (10.8.2016) (להלן: עניין ברנע)). אין חולק כי המערכת העובדתית בעניין ברנע אינה זהה למקרה שלפנינו, ועם זאת, דומה כי השאלות המתעוררות במסגרת שני התיקים הן בעלות זיקה זו לזו, ולכך חשיבות רבה לצורך הכרעה בערעור שלפנינו. אף הצדדים התייחסו להלכת ברנע בחלק מכתבי טענותיהם ובדיון שהתקיים בפנינו, מי בניסיון להיבנות ממנה ומי בניסיון לאבחנהּ. משכך, אפתח גם אני בתיאור קצר של הלכה זו.