חוק מדידת מים, תשט"ו-1955
2. (א) לא יספק אדם מים, אלא במדידה.
(ב) מנהל הרשות הממשלתית רשאי, על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית, לפטור אדם, או סוג צריכה, מהוראות סעיף זה, בין בתנאים ובין ללא תנאי.
(ב) השר רשאי, בתקנות מנהל הרשות הממשלתית רשאי, על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית, לפטור אדם, או סוג צריכה, מהוראות סעיף זה, בין בתנאים ובין ללא תנאי.
3. (א) הספקה במדידה תהיה לכל צרכן לחוד.
(ב) מנהל הרשות הממשלתית רשאי, על פי כללים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית, להתיר, בתנאים או בלא תנאי, הספקה משותפת במדידה למספר צרכנים; התיר מנהל הרשות הממשלתית כאמור וחלק מהצרכנים דרש מן המספק הספקה נפרדת, יסופקו המים לפי הדרישה, אולם הוצאות ההפרדה יחולו על הדורש.
הפועל היוצא מהחקיקה שלעיל הוא, כי ככל שהיה מדובר בחוב אמיתי ונכון, ולולא הייתי מקבלת את גרסת התובעת לפיה הנתבעת התחייבה לזכותה בגינו, לא הייתה מניעה לפעול מכח פקודת המיסים גבייה.
איני רואה מקום לקבוע כי לא היה מקום למדידה משותפת, כפי שנעשתה ביחס לבניין כל השנים, בהתאם לעדותו של גטושקין, וזאת לאור סעיף 3 לחוק מדידת מים, ומכך שהצדדים נהגו באופן זה משך שנים, יש כדי ללמד כי התקבל האישור הנדרש.
אשר לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות), תשע"א-2011 אליהם מפנה התובעת, הרי שאלו נכנסו לתוקף ביום 1.1.2012 (ס' 126 לכללים), ובמועד החיוב נשוא המחלוקת, היו בתוקף כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע-2009.
הסעיפים הרלוונטיים כנוסחם נכון למועד המחלוקת (הסעיפים שונו במקביל עם כללי תאגידי המים) קובעים:
"25 (ג) נתגלתה בנכס נזילה סמויה של מים ברשת הפרטית של הנכס, תעריך החברה את הצריכה הממוצעת לחודש בנכס..; בעד הצריכה הממוצעת ישולמו תעריפים כמפורט בכללים אלה; בעבור מים שכתוצאה מהנזילה הסמויה לא נעשה בהם שימוש, מעבר לצריכה הממוצעת, ישולם התעריף האמור בסעיף 21(1)א; חברה תתנה חיוב כאמור בהוכחה על קיום נזילה סמויה ותיקונה ותגביל את החיוב כאמור לשתי תקופות חשבון בלבד.
26. מצאה חברה כי מד מים לא פעל כהלכה במשך תקופה מסוימת ולא ניתן לקבוע את צריכת המים של הצרכן, תחייב את הצרכן בעד כמות מים שנקבעה לממוצע הצריכה"
אף שמר ישעיהו העיד, כי סעיף זה אינו חל על המקרה דנן, שכן מד המים פעל כהלכה, והצלבת או החלפת מונים אינה נכנסת בגדר הוראה זו, איני רואה מקום לקבוע מסמרות בעניין, לאור העובדה כי פסק הדין נסמך על הממצא העובדתי שקבעתי לפיו בפועל הודיעה הנתבעת לתובעת כי תזוכה בגין החוב, ולאחר מכן נקטה בהליך מנהלי.
לאור האמור, נותר לבחון אם הטלת העיקולים באה בגדר פרסום לשון הרע, וככל שהתשובה חיובית, האם זכאית התובעת לפיצוי ובאיזה שיעור.
עיקול שהוטל בטעות
17. הלכה פסוקה ומנחה שנפסקה בבית המשפט המחוזי היא, שעצם הטלת עיקול, עונה על יסוד הפרסום הנדרש, מהווה לשון הרע, ופוגעת בשם הטוב של האדם שעל חשבונותיו מוטל העיקול, וזאת מאחר שהצגת התובעת כמי שלא פורעת חובותיה יש בה כדי לפגוע בשמה הטוב, בעיני בנקאי סביר ובעיני ספקים ולקוחות סבירים. וראו לעניין זה : ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (24.03.11):
"באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע."
"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול."
"כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לשני בנקים בהם היה למערער חשבון."
כן ראו ע"א (י-ם) 33073-07-12 עיריית ירושלים נ' עמית אליהו שגב [פורסם בנבו] (06.01.13).
אשר על כן, אני קובעת כי עצם הטלת העיקולים מהווה פרסום כמשמעו בחוק.
האם חברה זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בעוולת לשון הרע?
18. בסעיף 1 לחוק הוגדר אדם: "יחיד או תאגיד".
עד לפסיקת בע"א 2015/15 פלבסקי נ. חברת מקור הפורמאיקה בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 4.8.2016), ובעת הגשת כתב ההגנה, טרם נפסקה הלכה בבית המשפט העליון, אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק מכח סעיף 7א' לחוק, זאת לנוכח הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".
כאמור, עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין פלבסקי הוכרע בצורה מפורשת וחד משמעית, כי גם תאגיד זכאי לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א' לחוק, ומכאן שאין מניעה כזו.
כאמור לעיל, לאחר קבלת מכתב התראה לפני פתיחה בהליכים, פנתה התובעת לנתבעת שטחה את מלוא טענותיה, ואף הבהירה כי טענותיה נבדקו ע"י גורם מקצועי בנתבעת וניתנה לה התחייבות כי תזוכה ביחס לדירה, וביחס לנכסים האחרים הבהירה כי הנכס אינו באחזקתה זה מכבר. בהתאם לממצאים העובדתיים שקבעתי, הנתבעת בחרה שלא להתייחס להשגה ולבדוק את טענות התובעת, כמו גם את קיומו ותוקפו של החוב, ופנתה לאפיק המינהלי. מכאן שמקורו של החוב, טמון בטעותה של הנתבעת, אשר לא זיכתה את התובעת כפי שהתחייבה.
פועל יוצא מכך הוא שהליכי העיקול שננקטו, ננקטו ללא הצדקה, לפחות באותו שלב, טרם למיצוי בדיקת הטענות שהעלתה התובעת במסגרת הערעור וההשגה, כלשון הנתבעת עצמה.
לאור האמור, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה בשמה הטוב עקב הטלת העיקולים, אפילו בהיותה תאגיד.
האם לנתבעת הגנות לפי חוק איסור לשון הרע?
19. לא מצאתי כי קיימת לנתבעת הגנת "פרסומים מותרים" בהתאם לסעיף 13 לחוק, וזאת מאחר שקבעתי כי באותו מועד לא היה חוב, וממילא שאין עסקינן בפרסום שהנתבעת הייתה חייבת לעשותו כאמור בסעיף 13(9) לחוק.
סעיף 2 לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)-2000 קובע כי אין לנקוט הליכי גבייה לגבי חוב שאינו סופי. אמנם, הנתבעת אינה רשות מקומית, והוראות אלו אינן חלות עליה, אך אותו רציונל חל על גבייה מנהלית שנעשית על ידה.
משעה שאפילו הנתבעת התייחסה למכתב מיום 5.6.2012 כהשגה או ערעור, אפילו הייתי קובעת כי המכתב מיום 12.6.2012 נשלח על ידה, היה עליה להודיע לתובעת כי בהיעדר שיתוף פעולה, נדחית ההשגה, ולא לפנות קודם למתן הודעה כזו, להליכים מנהליים.
מאחר שבזמן אמת יכולה הייתה הנתבעת לדעת שהפרסום אינו אמת ומאחר שאין מחלוקת שהפרסום אינו אמת, לא זכאית הנתבעת להגנת אמת הפרסום.
מאותו טעם ממש, לא זכאית הנתבעת לחסות בצל הגנת תום הלב. התנהגות הנתבעת חרגה מהסביר והנדרש. הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים בכדי לברר טענות התובעת במכתבה, לגבי איזה מן הנכסים המופיעים בהודעה, קודם שנקטה הליכי עיקול, דבר שהיה עליה לעשות בהתאם לאמור לעיל.
לעניין השיקולים שעל רשות להפעיל בעת שימוש בסמכויות הנתונות לו מכח פקודת המיסים גביה ראו בעע"מ 6192/13 אברהם נ. עיריית טבריה [פורסם בנבו] מיום 26.2.17, בפסקאות 26-27 לפסק דינו של כב' השופט מלצר:
"" זאת ועוד – אחרת. אין בעובדה שאמצעי האכיפה מכוח הפקודה ננקטים כלפי מי שהם לכאורה בגדר "סרבני תשלום" כדי להקהות מחובתה של הרשות לפעול ביחס אליהם, בהתאם לאמות-המידה הכלליות החלות עליה ביחסיה מול הפרט. מאחר שעסקינן בהטלת חיובים כספיים, הרי שאת סבירות פעולתן ומידתיותן של המשיבות יש לבחון, איפוא, לאור הפגיעה בזכות לקניין שנגרמת למערערות ולחברי הקבוצה שהן מבקשות לייצג, כתוצאה מהתנהלותן של המשיבות, וזאת מכיוון שגם קניינם של סרבני תשלום איננו בגדר "הפקר" (ראו: בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים [פורסם בנבו] (20.12.10)).
יתר על כן פקודת המיסים (גביה) היא חיקוק מנדטורי, שאף כי שרד במשפט הקיים – יש לראותו כמעניק סמכויות מרחיקות לכת לרשות לבצע גביה מבלי להידרש להחלטה שיפוטית, ולפיכך ראוי לקרוא אותו בדווקנות, לנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לרבות סעיף 10 שבו (עיינו: רע"א 2911/95 עו"ד יוסי אברהם נ' עירית רמת-גן, פ"ד כ"ג(1), 218, 227, (1999); בג"צ 7009/04 עירית הרצליה נ' היועהמ"ש (בהרכב מורחב), [פורסם בנבו] פיסקה 84 בפסק דינו של הנשיא א' גרוניס ופיסקה 10 בפסק דינה של השופטת ע' ארבל).
הנה כי כן נראה בעיני כי הקמה של "חזקת סבירות" ביחס לכל פעולות הגביה, אשר בדעתה של הרשות להפעיל, בנוגע לכל חוב שהוא, ובלבד שהסכומים הנגבים אינם עוברים את הרף המירבי הנקוב בתקנות – עלולה להתברר, בנסיבות מסוימות, כסותרת את עקרונות המשפט החוקתי והמנהלי, והיא איננה עולה בקנה אחד גם עם חובותיה של הרשות לפעול בסבירות ובמידתיות (זאת הן במשמעות שעל הרשות לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים טרם שתקבל החלטה, והן במשמעות שעליה לערוך איזון ראוי בין שיקולים אלו), והכל במתינות ובהגינות (ראו באופן כללי: ברק ארז בעמ' 619, 729-723; שרגא ושחר, המשפט המנהלי כרך שלישי (2010) בעמ' 219-220, 228-227, 282-263) .
וכן בפסקה א' לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט א. רובינשטיין:
" לרשות הציבורית חובה "להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה (וזו) ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות; 'דבר שאינו מחוור ומבורר אל נכון, מבקשים לו אסמכתאות ממקומות רבים' (מתוך אוצר המשלים והפתגמים לי"ח טביוב)" (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), פסקה ט' (הדגשה במקור - א"ר)). מחובת ההגינות המוגברת והמובנת מאליה – ובודאי צריכה להיות מובנת מאליה – אשר מוטלת על הרשות ביחסיה מול הפרט מתחייב, בבחינת פשיטא ומושכלות יסוד, כי על הרשות להפעיל שיקול דעת זהיר והוגן בהתנהלותה. עליה, בגדר זה, לאזן כראוי, ולשקול תדיר הן את הצורך בהפעלתה של הסמכות (בג"ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה [פורסם בנבו] (2016), פסקה ק"ו), הן את אופן ההפעלה, באורח העולה בקנה אחד עם הוראות החוק והתקנות. "
חובה זו חלה ביתר שאת, שעה שהתובעת התרתה בנתבעת במכתבה, לבל תנקוט הליכים טרם לבירור טענותיה. לא הובאה כל עדות כי נעשה ניסיון לברר את טענותיה למול נציגי הנתבעת המצוינים במכתב, טרם להטלת העיקולים, ומכאן, שאין לאפשר לנתבעת לחסות באלו מהגנות החוק.
פיצוי בגין לשון הרע
20. לאור האמור, זכאית התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמה, שנוצרה עקב הטלת העיקול על חשבונות התובעת בבנקים, ומשלוח הודעת העיקול לצדדים שלישיים.
בהיעדר ראיות מצד התובעת, יש לקבוע את הפגיעה על דרך האומדן.
אשר לשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת הפיצוי, הבאתי בחשבון את העובדה כי הסכום שנתפס במסגרת העיקול, בסך 3,600 ₪ בבנק אחד בלבד, אינו גבוה, העיקול בוטל לאחר כשבוע, לא הוכח בשום אמצעי כי העיקול הפריע באופן כזה או אחר לפעילותה העסקית של התובעת או למתן אשראים, או כי הפרסום הגיע לצדדים שלישיים נוספים זולת עובדי הבנקים.
התובעת אמנם פטורה מהוכחת נזק, וזה תכלית הפיצוי בהתאם לסעיף 7 לחוק, אלא שיש להביא שיקולים אלו במסגרת קביעת הפיצוי, אשר נע בין 1,500 ₪ ל-35,000 ₪ מסקירת פסיקת הערכאות הדיוניות שעסקו בנושא.
בנסיבות העניין, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 6,000 ₪.
הסעד ההצהרתי
21. אשר לסעד ההצהרתי המבוקש ,לפיו אין לתובעת כל חוב לנתבעת, בהתאם לקביעות שלעיל, לפיו גם הנתבעת אישרה שיש לזכות את התובעת בגין החיובים שהוציאה לדירה, התובע זכאי לסעד הצהרתי בגין התקופה בה התחיבה התובעת לזכותו.
אני ערה לכך שגם לשיטת התובעת, אין טענה כי לא הייתה משלמת בגין חוב שהיה נזקף בהתאם לחלק היחסי בצריכה המשותפת לאור החלפת המונים, אך משבחרה הנתבעת שלא להציג ראיות מה החוב הנכון לתקופה זו, לו הייתה מחייבת את התובעת על פי החלק היחסי, אין מקום לקבוע כי קיים חוב, ואני קובעת כי התובעת תזוכה באופן מלא בגין החובות המיוחסים לה ביחס לדירה 5, הרשומה תחת חוזה 1305636 בספרי התובעת, ככל שאלו מתייחסים לתקופה שעד מועד ההתראה מיום 28.5.2012.
אשר לשאר החובות הנטענים בהתראה מיום 28.5.2012, התובעת טענה בהשגה מיום 5.6.12, כי הנכסים אליהם מתייחסים החיובים הנטענים המסתכמים במאות שקלים לנכסים אלו, נמכרו על ידה קודם לתקופות החיוב. לאור קביעתי כי נשלחה לנתבעת השגה או הוגש ערעור, שלא טופלו טרם נקיטת הליכי העיקול, בגין חובות אלו, המסקנה היא כי לא הייתה כל הכחשה מצד הנתבעת לטענות אלו של התובעת.
הנתבעת בחרה שלא להביא ראיות לעניין זה, ולא העלתה כל טענה בתשובה למכתב זה ביחס לנכסים האחרים, או במסגרת כתב טענותיה, ואפילו לא בסיכומיה, ומכאן שאפילו הוכחשה הטענה לזכאות לסעד ההצהרתי במלואו, בכלליות, ואפילו נחקר שני בעניין זה, דין כל טענה לעניין זה כדין טענה שנזנחה בסיכומים.
לאור התוצאה אליה הגעתי, ומאחר שדנתי בטענות לגופן, איני רואה מקום להכריע בטענה לשינוי חזית.
סוף דבר
22. א. התובעת זכאית לפיצוי בסך 6,000 ₪ בגין פגיעה שנגרמה לה בגין פרסום לשון הרע, כפיצוי ללא הוכחת נזק.
ב. כן זכאית התובעת לסעד הצהרתי הקובע כי על הנתבעת לזכות את התובעת במלוא החובות המופיעים בנספח ב' לתצהיר שני בהתראה מיום 28.5.2012, כפי שהם מופיעים בספרי התובעת.
ג. הנתבעת תשיב לתובעת את האגרות ששלמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד לתשלום בפועל וכן תישא בשכר טרחת עורך דינה בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ח, 17 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
אפרת אייכנשטיין שמלה -/