34. התובעים מבקשים להסתמך על פסק הדין שניתן בע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ (4.8.2014), לביסוס טענתם כי לא ניתן לפסוק אשם תורם בנסיבות כבענייננו. סבורני כי פסק הדין אינו תומך בטענת התובעים, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. בפסק הדין סוקר כב' השופט א' רובינשטיין שורה של אסמכתאות המשקפות נסיונות להכנסתם של יסודות יחסיים לדיני הקניין, שיש בהם בכדי לרכך לעתים, מקום בו יש הצדקה לכך בשל אשמו של אחד הצדדים, את התוצאה הבינארית של כללי התחרות בקניין [פסקאות נה-נח לפסק הדין]. בהמשך, מבהיר כב' השופט רובינשטיין כי בנסיבות העניין שם לא נפל כל אשם בהתנהלות הבעלים המקורי. וכדבריו: "אודה כי שקלתי האין מקום לקבוע כי במקרה דנא מתקיימת "תקנת שוק יחסית", הגם שאין "אשם תורם" של ממש מצד המשיב 1, ... ; לצערי לא מצאתי מקור משפטי לכך, בהתחשב בעובדות המקרה. אין אשם במשיב 1 שביתו נגזל בידי זרים". הנה כי כן, פסק הדין אינו תומך בטענת התובעים שכן הוא אינו שולל עקרונית החלת אשם תורם. נהפוך הוא; פסק הדין מבטא שאיפה לריכוך התוצאה החדה של ההכרעה, אפילו בהעדר אשם מצד המשיב 1 שם.
35. במישור הקונקרטי - בענייננו, התנהלות התובעים עולה כדי רשלנות, שהיה בה כדי לתרום תרומה משמעותית ל"תאונה המשפטית". החל מהסכמתו של התובע לכך שאמארה יפקיד את השיק בעצמו לחשבון הבנק של התובעים, מבלי לראות את השיק כלל, התנהלות שאינה מקובלת בעסקאות מסוג זה, ושלא הוצגה הצדקה עניינית כלשהי לנקוט דווקא בה, ועל כן היתה צריכה לעורר חשד אצל התובע. זאת, במיוחד כאשר לדברי התובע הובטח לו שיהא מדובר בשיק בנקאי. כיצד יכול התובע לדעת כי אכן מדובר בשיק בנקאי, אם כלל לא ביקש לראותו? ואם אמנם דובר על כך שיימסר שיק בנקאי, מדוע לא ביקש אמארה להיפגש להעברת הבעלות בדואר וקבלת הרכב על אתר לידו כנגד מסירת השיק הבנקאי באותו מעמד? גם עובדה זו אמורה היתה לעורר את חשד התובע.
בהמשך, כבר לאחר שהשיק חולל בפעם הראשונה ביום 24.11.13, היה על התובע להבין כי אמארה הונה אותו ולא הפקיד שיק בנקאי כפי שהתחייב, אלא שיק רגיל. ככל שהתובע אינו יודע לכלכל צעדיו בעצמו (ולא התרשמתי כי זה המצב) היה עליו להיוועץ בעו"ד או באיש מקצוע רלבנטי. אף מסתבר כי בתו של התובע היא עורכת דין, נתון המדגיש את האמור. התובע יכול היה לנסות לפעול לביטול העסקה וכן לנסות לנקוט בצעדים משפטיים מתאימים על מנת למנוע את מכירת הרכב. יובהר כי במועד זה, קרי 24.11.13, טרם נחתם זיכרון הדברים וכל פעולה של התובע בעת הזו היתה עשויה למנוע את "התאונה המשפטית". אך התובע בחר להמשיך ולתת לאמארה "ארכות" וגם לאחר שהשיק הראשון חולל בשנית ביום 26.11.13 - אף זאת לפני חתימת זיכרון הדברים - לא פעל התובע לביטול העסקה.
ולבסוף, הרי שגם לאחר שחולל השיק השני ביום 4.12.13, 6 ימים לפני שהועברה הבעלות ברכב על שם הנתבעת, התמהמה התובע ולא פעל באופן מיידי, כאשר ניתן היה לכל הפחות להקטין את הנזק שכן הבעלות טרם הועברה ולא מן הנמנע כי טרם שולמה מלוא התמורה (לפי טענת ה"ה ברזילי). אך התובע פעל רק בחלוף 6 ימים נוספים.
36. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין ולטיעוני הצדדים, ראיתי לנכון לייחס לתובעים אשם תורם, ולהטיל אחריהם אחריות חלקית בשיעור של 25% מן "הנזק", הלא הוא שווי הרכב.
סוף דבר
37. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.
התובעים ישלמו לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,850 ₪.
38. התביעה נגד הנתבעת 3 מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת 3 תשלם לתובעים סך של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.13 ועד היום.
בנוסף תשלם הנתבעת 3 לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 2,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 11,700 ₪.
39. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, כ"א אייר תשע"ח, 06 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
אייל דורון