63. כאמור, כאשר בעל שליטה מקבל החלטות באסיפה הכללית, מוטלת עליו "החובה לפעול בהגינות כלפי החברה". בעל שליטה הפועל מכוח ענין אישי שלו ובאופן המנוגד לטובת החברה – אינו פועל בהתאם לחובת ההגינות המוטלת עליו. יוער כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של חוק החברות גם ביחס להצבעה של בעל השליטה בחברה בעסקאות שיש לו בהן ענין אישי. המחוקק הוא "חשדן" בנוגע להחלטות כאלה, והוא שולל מבעל השליטה את אפשרות ההכרעה תוך העברת כוח ההכרעה לבעלי-מניות בחברה שאין להם ענין אישי בהחלטה (ר' ס' 275 לחוק החברות).
בהחלטה בת"א (כלכלית) 50487-06-15 גו.די.אם. השקעות בע"מ נ' Panamed Inc [פורסם בנבו] (18.04.2016) התייחסתי לחובת ההגינות ולהצבעתו של בעל שליטה שיש לו ענין אישי, תוך יישום הרציונל העומד ביסודו של ס' 275 לחוק החברות. באותו ענין נקבע כי:
"הגם שבמקרה דנן אכן אין מדובר בהחלטה שחל עליה ס' 275 לחוק החברות, הרציונל של ההלכה לענין 'ענין אישי שלילי' חל בשינויים המחויבים גם על בעת מניות שיודע שאופן ההצבעה שלו יכריע בענין החלטת האסיפה הכללית. לכן, אם בעל-מניות כזה פועל מכוח הענין האישי שלו, ואם מוכח כי מדובר בענין אישי שהוא מנוגד באופן ברור לטובת החברה (בהתאם למבחנים שנקבעו בהקשר זה בהלכה הפסוקה) – לא ניתן לקבוע כי הוא פועל בהגינות. לכן, אם פנמד נמצאה במצב של ניגוד עניינים והעדיפה את טובתה שלה ואת האינטרסים שלה על פני אלה של החברה, ואם היא בחרה להצביע באופן הנוגד את טובת החברה ללא שהיה לה הסבר לכך, ניתן לקבוע כי היא הפרה את חובת ההגינות שלה"(ההדגשה הוספה, ר.ר.).
64. בנסיבות המקרה שלפנינו, לבעל השליטה יש כמובן אינטרס מובהק וגלוי בהחלטה על משיכת התביעה נגדו וביטולה. בעל השליטה לא טען ולא הבהיר מדוע טובת החברה (בניגוד לטובתו שלו) מחייבת את המסקנה כי על החברה לחזור בה מהתביעה נגדו. כפי שצוין לעיל, על פני הדברים – ההחלטה של החברה לתבוע את יתרת הסכום שקסיקבייב היה אמור להשקיע בה, היא החלטה לטובת החברה (כל עוד לא נטען ולא הוכח כי מדובר בתביעת סרק נעדרת עילה, שהסיכוי של החברה לזכות בה הוא זניח).
בנסיבות אלה, היוזמה לקבלת החלטה באסיפה הכללית למשיכת התביעה הזו וביטולה, תוך עקיפת החלטת דירקטוריון החברה בנדון שהתקבלה כדין, היא על פניה ובהעדר הסבר סביר אחר, פעולה של בעל השליטה בניגוד עניינים שלו ובחוסר הגינות. לכן, אין מקום לתת תוקף להחלטה זו. משכך, אין צורך להידרש לשאלה בדבר אופן זימון האסיפה הכללית על-ידי קסיקבייב והאם נעשתה בהתאם לתקנון החברה.
(ג) אישור הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2014
65. המבקשות ביקשו לתקוף גם את החלטת הדירקטוריון מיום 5.10.2016 לעניין אישור הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2014 (נספח 26 לבקשה). הדוחות אושרו על-ידי המשיבים בלבד, לאחר שהם קבעו כי למבקשות יש ענין אישי בהחלטה, וכי מטעם זה לא ייספרו קולותיהן בהצבעה. המבקשות טוענות כי לא היו בידיהן מלוא המסמכים שהן ביקשו בנוגע להוצאות הכספיות של החברה, ולכן הן לא יכלו לקבל החלטה בנדון (ס' 55 לסיכומי המבקשות).
מנגד, טענו המשיבים כי אין להיעתר לסעד המבוקש על-ידי המבקשות בהקשר זה, שכן הוא אינו לטובת החברה. לטענת המשיבים - סירובן של המבקשות לאשר את הדוחות הכספיים נועד לשמש אמצעי לחץ נגד המשיבים והחברה - שתוגדר כחברה מפרה אם הדוחות לא יוגשו במועד. בנוסף נטען כי ככל שלמבקשות חסר מידע שנדרש לצורך קבלת ההחלטה, הרי שמידע זה לא יהיה גם בידי האסיפה הכללית. לכן אין יתרון בהעברת ההחלטה לידי בעלי-המניות. בסיכומים מטעמם הבהירו המשיבים כי למרות שהדוחות אושרו על-ידי דירקטוריון החברה, בפועל החברה לא הגישה אותם מאחר שלא היו לה משאבים כספיים לצורך תשלום לרואה-חשבון על הכנת הדוחות והגשתם (ס' 54 לסיכומי המשיבים).
66. אני סבורה כי המשיבים לא הוכיחו כי למבקשות היה ענין אישי באישור הדוחות הכספיים של החברה, וודאי שלא הוכח כי היה מקום למנוע מהן להשתתף בישיבת הדירקטוריון שנועדה לאשר את הדוחות, כאשר המבקשות כפרו בקיומו של ענין אישי שלהן בנושא זה. כך, למרות קיומו של הסכסוך בין הצדדים, אין מקום להניח כי לקסיקבייב כבעל השליטה בחברה היה אינטרס בכך שהחברה תאחר בגשת הדוחות הכספיים שלה, ותוגדר "חברה מפרה" על כל הכרוך בכך. אף לו היו המשיבים סבורים כי למבקשות היה ענין אישי בהחלטה וכי סירובן שימש כאמצעי לחץ לקבלת המידע שביקשו או מטעם אחר, הרי – וכפי שצוין לעיל (בפס' 60) – היה על המשיבים לאפשר את הצבעתן ולפנות בעצמם לבית-המשפט בבקשה מתאימה.
מאחר שהדוחות הכספיים של החברה לשנת 2014 טרם הוגשו על-ידי החברה, ההחלטה לאישור הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2014 תובא להצבעה חוזרת בדירקטוריון החברה. זאת כאשר כיום יעמוד בפני המבקשות כל החומר הדרוש להן לצורך קבלת ההחלטה בהקשר זה.
(ד) העברת מסמכים ומידע
67. המבקשות עתרו גם לקבל מידע ומסמכים הנוגעים לפעילות החברה כמפורט בסעיף 35 לתובענה. סעיף 265 (א) לחוק החברות קובע כי לדירקטורים בחברה ישנה זכות לקבל לידיהם מסמכים של החברה:
"לכל דירקטור הזכות לבדוק את מסמכי החברה ואת רישומיה ולקבל העתקים מהם, ולבדוק את נכסי החברה, ככל שהדבר דרוש למילוי חובותיו כדירקטור"
זכותו של דירקטור לקבל מידע אודות החברה הוכרה בפסיקה כמרכיב הכרחי לצורך מילוי חובותיו ולצורך פיקוח על פעילות החברה (ר' רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב, פ"ד נח(1) 337 (1999), פסקאות 5-6 לפסק דינו של כבוד הש' טירקל). לצד האמור, סעיף 265(ב) קובע כי החברה רשאית להגביל זכות זו אם סבר דירקטוריון החברה שהדירקטור פועל בחוסר תום-לב או שהדבר עלול לפגוע בטובת החברה. כלומר, זכות העיון של הדירקטור איננה מוחלטת. עם זאת, נקבע בפסיקה שיש לנקוט בגישה מצמצמת בהחלת סייג זה על-מנת לצמצם את הפגיעה ביכולתו של הדירקטור לבצע את תפקידו (ע"א 5340/10 הדירקטור מרק אבו נ' עו"ד גיא נוף [פורסם בנבו] (26.01.2012) פסקה 8 לפסק-דינו של כב' השופט ריבלין).
לגישת המשיבים, הגיש קסיקבייב בקשה לגילוי מסמכים במסגרת תביעת החברה, כאשר מדובר באותם מסמכים המבוקשים על-ידי המבקשות במסגרת הבקשה דנן. המשיבים טענו כי לאור ניגוד האינטרסים האינהרנטי בו מצויות המבקשות, כמי שמונו מטעמו של בעל השליטה, מסירת המסמכים לידיהן עלול לפגוע באינטרסים של החברה עצמה בהליך המשפטי המתנהל בשמה נגד קסיקבייב. יחד עם זאת, בסיכומיהם טענו המשיבים כי כל המסמכים המבוקשים על-ידי המבקשות הועברו לעיונן זה מכבר, תוך שניתנה להן גישה מלאה למסמכי החברה במסגרת הליך גילוי המסמכים בין החברה לבין קסיקבייב כחלק מתביעת החברה.
68. בסיכומי התשובה מטעמן, ציינו המבקשות כי בחודש מרץ 2018 הועברו על ידי המשיבים מרבית המסמכים (במסגרת הליך גילוי המסמכים בתביעת החברה). בשלב מאוחר יותר, כך צוין, הועברו גם מסמכים נוספים הנוגעים לתביעת החברה בקזחסטן. לגישת המבקשות, המסמכים שטרם נמסרו להן הם רק המסמכים שצוינו בסעיף 35(ח) לבקשה (ר' ס' 33 לסיכומי התשובה). לכן יש לבחון את טענות הצדדים רק בנוגע למסמכים אלה, שכן יתר המסמכים הועברו ומסיכומי התשובה עולה כי אין צורך בהעברתם פעם נוספת.
המסמכים נושא ס' 35(ח) הם הסכמים מול סיילנט. המבקשות עתרו בהקשר זה לקבל את "כל הדוחות שהוצגו לחברה על-ידי סיילנט וכל הזמנות עבודה שהחברה שלחה... על בסיס הסכם שירותי ניהול". אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה זו במלואה, שכן לא הובהר הצורך בהעברת של כל דו"ח שנשלח לחברה. לכן, החברה תעביר למבקשות תוך 20 יום מהיום את כל הזמנות העבודה שנשלחו על-ידיה לסיילנט, כפי שפורט בבקשה.
עוללות
69. אינני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשות לסעד הכללי שהתבקש על-ידיהן, לפיו בכל מקרה שתעלה טענה לפיה יש להן ענין אישי, תועבר ההחלטה לידי האסיפה הכללית. מדובר בבקשה הנוגעת לאירועים עתידיים שטרם התרחשו ולא ברור האם יקרו ומה יהיו נסיבותיהם. אני סבורה כי ככל שיתגלעו בעתיד חילוקי-דעות בין הצדדים, יהיה מקום לבחון אותם בהתאם למכלול הנסיבות הרלוונטיות, כל מקרה לגופו.
כמו כן, אין מקום להתערב בהחלטת החברה למנות את משרד עורכי-הדין פירט וילנסקי לייצגה בהליך נגד קסיקבייב, ואין מקום לקבלת אישורו של קסיקבייב בהקשר זה. יוער כי המבקשות לא עתרו לסעד ספציפי בהקשר זה.
הבקשה לצירוף ראיה
70. כפי שצוין לעיל, המשיבים הגישו לאחר סיום פרשת ההוכחות בקשה לצירוף ראיה. אני סבורה כי אין מקום לקבל את בקשתם.
ככלל נפסק כי על בעל-הדין להביא את ראיותיו ב"חבילה אחת" (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). למרות זאת רשאי בית-המשפט במקרים מתאימים לחרוג מכלל זה, ולהתיר לבעל-דין הגשת ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים (ר' ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 95 (1991); י. קדמי על הראיות חלק שני, 884 (2009) (להלן: "קדמי")).
בהקשר זה נדרש בית-המשפט לבחון, בין היתר, את אופי הראיה וחשיבותה לחקר האמת ומתן הכרעה צודקת; את השלב בו נמצא המשפט; את הנזק הראייתי והדיוני שייגרם עקב הגשת הראיה לצד המתנגד להגשה (בפרט לאחר שהעלו הצדדים טענותיהם והגישו סיכומיהם בתיק). כל אלה יישקלו מול הנזק שעלול להיגרם למבקש אם תדחה בקשתו להגשת הראיה, תוך שבית-המשפט לוקח בחשבון את הנסיבות בשלהן הראיה לא הוגשה במועד, לרבות תום-ליבו של בעל-הדין המבקש לצרפה (ר' ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742-741 (1992); רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח [פורסם בנבו] פס' 13-14 (1.7.2015) והאסמכתאות שם).
71. במקרה דנן ציינו המשיבים בבקשתם כי הפרוטוקולים שהם מבקשים להגיש נחוצים על-מנת שבית-המשפט יהיה חשוף למצב העובדתי לאשורו. יחד עם זאת, המשיבים לא הוכיחו את חשיבות הראייה לענייננו, וכיצד יש בהוספתה כדי להשפיע באופן משמעותי או מכריע על בירור המחלוקת בין הצדדים בתובענה.
יתרה מכך, הצדדים חלוקים לגבי תוכנם של הפרוטוקולים שהמשיבים מבקשים לצרף כראיה בתיק ולכן אין מדובר בראייה שתוכנה מוסכם. בתגובתן לבקשה להוספת ראיה ציינו המבקשות כי הן כופרות בתוכן הפרוטוקולים אשר נערכו לשיטתן על-ידי המשיבים (ס' 24, 31 לתגובת המבקשות). למרות זאת, המשיבים לא גיבו את בקשתם להוספת ראיה בתצהיר. בנסיבות אלה, צירוף הפרוטוקולים בשלב זה של ההליך וללא תצהיר התומך בבקשה, שוללים מהמבקשות את האפשרות לקיים חקירה ביחס לתוכנם של הפרוטוקולים, ואף פוגעים ביכולתן להוכיח את טענותיהן.
מעבר לכל אלה, המשיבים לא הבהירו מדוע הם לא צירפו את הפרוטוקולים קודם לכן, בשלבים קודמים של הדיון. זאת למרות שאין ספק שהפרוטוקולים הללו היו בידיהם ולא הייתה כל מניעה מבחינתם לצרפם.
לכן אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים לצירוף ראייה נוספת. כפי שפורט לעיל, פסק-דין זה ניתן ללא הסתמכות על הפרוטוקולים והאמור בהם.
סוף דבר
72. לאור כל האמור לעיל בפסק-דין זה – אני קובעת כלהלן:
• בקשת המבקשות ביחס להחלטה להגיש את תביעת החברה וביחס להחלטה שלא למשוך את תביעת החברה - נדחית.
• ההחלטה לאישור הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2014 תובא להצבעה חוזרת בדירקטוריון החברה.
• החברה תעביר לידי המבקשות תוך 20 יום מהיום את המסמכים המפורטים בפס' 68 לעיל.
התוצאה האמורה, יישאו המבקשות יחד ולחוד בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 25,000 ₪.
ניתן היום, ו' תמוז תשע"ח, 19 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
רות רונן