הערעורים שבפנינו
21. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו כאמור ערעורים הן מטעמו של מזרחי והן מטעמה של חברת ל.י.ס.
22. בעיקרו של דבר, הצדדים חוזרים וטוענים במסגרת הערעור את הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי. מזרחי טוען כי הוא היה הגורם היעיל בעסקה כולה, עסקה שעליה טרח במשך זמן רב, וכי הנתבעים מחפשים להתחמק מתשלום בו הם חייבים בתואנות שווא. לעומת זאת, לשיטת חברת ל.י.ס, מזרחי לא היה זכאי כלל לדמי תיווך, בין השאר משום שנהג בחוסר יושר, ומכל מקום לא היה הגורם היעיל שהוביל לעסקה. להלן יוצגו בתמצית עיקרי הטענות של כל אחד מהצדדים.
23. טענותיו של מזרחי – ערעורו של מזרחי מכוון לכך שיחויבו בדמי התיווך כלל הנתבעים – מרקוביץ, טביב חברת ל.י.ס וחברת טביב, בשיעורים שפורטו לעיל. בהמשך לכך, הסעד המבוקש על-ידו הוא פסיקת דמי תיווך בשיעור של 2% מכלל הרכישה (סכום של 21 מיליון שקל), וכן פסיקת הסכום הנוסף של 1.75 מיליון שקל בגין תרומתו הנטענת של מזרחי למחיר הרכישה הנמוך יותר. לשיטתו של מזרחי המדובר במקרה מובהק שבו היה מקום לחרוג מן הדרישה לחוזה כתוב העומד בדרישות הדין לא רק ביחס לחברת ל.י.ס אלא גם ביחס לטביב ולחברת טביב. בעיקרו של דבר, טוען מזרחי בהקשר זה כי הגם שטביב לא חתם על חוזה התיווך, הוא חייב בדמי תיווך בהתחשב בשותפות בינו לבין מרקוביץ, מתוקף דיני השליחות ותום הלב. ממילא, כך נטען, הדברים יפים גם לעניינה של חברת טביב, שטביב פעל בשמה ולמענה.
24. לחלופין, טוען מזרחי כי גם אם טביב לא אימץ את החוזה שעליו חתם מרקוביץ, מכל מקום הוא נטל על עצמו התחייבות עצמאית (בעל-פה) כלפיו לתשלום דמי תיווך – תחילה כאשר הצהיר טביב בפגישתם הראשונה כי הוא מצטרף למרקוביץ "כגוף אחד", ובהמשך כאשר הצהיר בפני נציג פריגו כי הוא נמנה על "הקבוצה של מזרחי". בעניין זה מפנה מזרחי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבו נקבע כי החברות בקבוצה הייתה תנאי לעסקה. כמו כן, נטען שבית המשפט המחוזי התעלם מהפעילות האינטנסיבית שביצע עבור טביב, ומ"הרווח העצום" שהניבה תוכניתו לרוכשים. לבסוף, סבור מזרחי שסעיף 4.14 להסכם השיתוף בין הרוכשים, אשר קובע כי "כל אחד מהצדדים ישלם את דמי התיווך למתווך בהתאם לסיכום הפרטני עמו", מלמד על מחויבותו של טביב כלפיו.
25. באשר לזכאות הנטענת לתשלום נוסף בגין ההנחה בסכום הרכישה, טוען מזרחי כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הנתבעים לא זכו בפועל להנחה (בהתאם לשיטת חישוב שכונתה "שיטת הממוצעים" ובחנה את המחיר הממוצע לדונם במסגרת העסקה). לשיטתו של מזרחי, שווי המגרשים המקוריים שאליהם התייחס חוזה התיווך במקור, ששטחם 9.5 דונם, נמוך משמעותית משווי המגרשים הנוספים שרכשו מרקוביץ וטביב בסופו של דבר – אשר נמצאים בחזית הנכס ובנויים עליהם מבנים איכותיים. לפיכך, לשיטת מזרחי קביעתו של בית המשפט המחוזי שגויה שכן היא מבוססת על מיצוע שוויים של המגרשים המקוריים עם המגרשים שהתווספו, ואילו בפועל, כך נטען, ביחס למגרשים המקוריים אכן ניתנה הנחה. מזרחי טוען עוד כי ניתן ללמוד מעדותו של נציג פריגו שהוא היה אחראי להנחה במחיר העסקה בשיעור הנדרש לפי חוזה התיווך.