16. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שבחוזה התיווך לא נכללו כל הפרטים הנדרשים לפי סעיף 9 לחוק המתווכים יש מקום להכיר בתוקפו, בהתחשב בכך שהמדובר בחוזה הכולל למעשה את הפרטים המהותיים הנדרשים לזיהוי של הצדדים הרלוונטיים ושל הנכס, וכן את מחיר העסקה בקירוב ואת שיעורם של דמי התיווך. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי תוקפו של חוזה התיווך הוגבל לתקופה של 60 ימים, בקבעו כי הדבר אינו עולה מלשון החוזה, אינו סביר, ואינו מתיישב עם העובדה שמזרחי המשיך לפעול לקידום העסקה גם לאחר שחלפה תקופה זו.
17. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לחייב בדמי תיווך רק את מי שרכש את המקרקעין בפועל ובנוסף היה מחויב מכוחו של חוזה התיווך. בהקשר זה נקבע כי טביב וחברת טביב לא היו מחויבים בתשלום דמי תיווך מכוחו של חוזה התיווך ולכן דין התביעה נגדם להידחות כבר מטעם זה. בפרט, בית המשפט המחוזי קבע כי הצטרפותו של טביב לקבוצה שאורגנה על-ידי מזרחי וידיעתו על חוזה התיווך בין מזרחי למרקוביץ כשלעצמן אינן מחייבות אותו בתשלום דמי תיווך, מקום בו הוא לא חתם על הזמנת שירותי תיווך כנדרש. באשר למרקוביץ נקבע כי אין מקום לחייבו מאחר שלא רכש את המקרקעין. לעומת זאת, נקבע כי בפועל מרקוביץ פעל עבור חברת ל.י.ס, שאף הייתה בין רוכשי המקרקעין, ולכן יש לחייבה מכוח חוזה התיווך.
18. בסיכומו של דבר, דמי התיווך שבהם חויבה חברת ל.י.ס הועמדו על 2% מן הסכום של 10.5 מיליון שקל (מאחר שחלקה ברכישת המקרקעין היה 50%), דהיינו 210,000 שקל, בתוספת מע"מ.
19. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי מזרחי אינו זכאי לתשלום נוסף בגין ההנחה שהושגה לכאורה במחיר הרכישה. בית המשפט המחוזי סבר כי בפועל הרוכשים לא נהנו מהנחה – וזאת על יסוד חישוב של המחיר הממוצע לדונם במסגרת העסקה כפי שיצאה לפועל, בהשוואה למחיר הממוצע לדונם במועד החתימה על חוזה התיווך. בהקשר זה בית המשפט המחוזי אף דחה את טענתו של מזרחי כי יש לראות בחוזה התיווך הסכם שותפות בכל הנוגע להנחות שיושגו ביחס למחיר.
20. לצד זאת, בית המשפט המחוזי דחה טענות שהועלו כנגד מזרחי ונסבו על הפרות של חובות גילוי מצדו. בפרט, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי מזרחי הסתיר את קיומו של זיהום בקרקע, בקבעו כי מרקוביץ וטביב ידעו כי קיים חשש לזיהום. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי מזרחי הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו ופעל בניגוד עניינים. בית המשפט המחוזי קבע שהעניין האישי שהיה למזרחי בנכס הסתיים טרם החתימה על חוזה התיווך, וכן שלא נגרם למרקוביץ נזק מאי-גילויה של חוות הדעת השמאית המוקדמת. כמו כן, נקבע כי ייצוג שני הצדדים לעסקה לא יצר אצל מזרחי ניגוד עניינים שהיה צריך להביא לידיעתו של מרקוביץ על מנת שייתן הסכמתו לכך בהתאם לחוק המתווכים, וכי דבר נהוג הוא, מטבע המקצוע, שהמתווך מייצג את שני הצדדים לעסקה. מכל מקום, נקבע כי בפועל מרקוביץ ידע שמזרחי מייצג גם את פריגו – נוכח דרישתה של פריגו להתקשר בעסקה אך ורק עם חברים בקבוצה שארגן מזרחי.