34. מאחר שנקבע שהתובעת פוטרה בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, היא זכאית לפיצוי נוסף בעילה זו.
התובעת עתרה לפיצוי בסך 100,000 ₪ מכח החוק, ללא הוכחת נזק ולפיצוי נוסף בגין הפסד השתכרות לתקופה המוגנת. במסגרת זו נכללה התקופה הקבועה בחוק, ביחס לטיפולי פוריות – 150 יום, קרי 7.12.13. מאחר שלטענת התובעת מניין הימים בהם חל איסור לפטרה מתחדש עם כל טיפול וטיפול (עד לתקופה של שנתיים; סעיף 40 לתצהיר התובעת), התובעת עתרה לפיצוי גם לתקופת ההיריון, ההפלה שעברה וההיריון הנוסף, שבסיומו ילדה בשעה טובה, את בתה. הסכום המגיע לתובעת חושב כהפרש בין שכרה של התובעת בנתבעת ובין השכר ששולם לתובעת במסגרת עבודתה החדשה (8,000 ₪) – 1,850 ₪. נוסף על כך נתבעו הפרשים בגין דמי הבראה, חופשה והפרשות לגמל. כן נתבעו סכומים עבור התקופה שלאחר הלידה ועד תום התקופה המוגנת שלאחריה.
35. התקופה המוגנת החלה על התובעת עומדת על 150 יום ממועד ההיעדרות ועל פי הוראות החוק, היא חלה במשך שנתיים. עם זאת, מקום בו טיפולי הפוריות הצליחו והתובעת הרתה ובסופו של דבר ילדה, ההגנה לא תעלה באורכה על שנתיים. פרק הזמן של שנתיים מהווה התקופה במהלכה עובדת עשויה לקבל את ההגנה הקבועה בדין, ממועד ההיעדרות לצורך טיפולי פוריות, ולמעשה מגביל את האפשרות לחסות תחת הגנת החוק רק למשך שנתיים ממועד תחילת טיפולי הפוריות (ר' על"ח (ת"א) 43324-09-17 פלונית - מדינת ישראל, 9.5.18 [פורסם בנבו] ; פרוטוקול ועדת העבודה ביחס לתיקון 21 לחוק עבודת נשים במסגרתו התווסף סעיף 9(ד) לחוק, פרוטוקול 282, י"ח באדר התשס"א (13 במרץ 2001), להצעת החוק בה פורט התיקון הרלוונטי - ר' ה"ח 2957, עמ' 365).
בנסיבות עניינה של התובעת, התקופה המוגנת המקסימלית היא כדלקמן: מההיעדרות הראשונה בגין הטיפולים – 10.7.13 ועד הלידה בחודש יולי 2014, תקופת חופשת הלידה והתקופה המוגנת לאחר חופשת הלידה.
במהלך תקופה זו, התובעת החלה לעבוד בשכר נמוך ב – 1,850 ₪ בחודש, החל מחודש פברואר 2014. כלומר, עד אותו מועד, הנזק הממוני של התובעת הוא הפסד השתכרות בסך 9,850 ₪ בחודש, ואילו בחודשים 2-7/2014 הוא עמד על 1,850 ₪.
בנסיבות העניין, בשים לב לתפקידה של התובעת בחברה, לקשר שבין אחותה של התובעת ובין הייעוץ המשפטי שהחברה קיבלה, העובדה שהתובעת לא טענה במפורש שלא ניתן לפטרה בתקופת טיפולי פוריות ולא העמידה את הנתבעים על טעותם ואף דחתה הצעתם להחזירה לעבודה (הצעה שהיתה בתום לב, שהרי הנתבעים כלל לא היו מודעים לאיסור החוקי), אין לפסוק לזכות התובעת את הפיצויים בשיעור המלא שנתבע.
בנסיבות המיוחדות שהוכחו כאן, כאשר לא ניתן לומר שדווקא המעסיק היה הצד החלש בדיאלוג שבין הצדדים וכאשר המעסיק הציע לתובעת לחזור לעבודה ואף היה ער לאפשרות שהתובעת תכנס להיריון ואזי יחסי העבודה יימשכו, והתובעת היא שסירבה להצעה, יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי ממון לפי תקופה מוגנת שסיומה בלידה, בחודש יולי 2014 (השוו לנפסק בע"ע (ארצי) 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ – פניבלוב, 29.1.09 [פורסם בנבו] וכן בע"ע (ארצי) 1889-05-16 מועצה מקומית מג'אר – גאנם, 19.12.2017) [פורסם בנבו] .
מסיבות אלה, גם אין לפסוק לזכות התובעת הפסד שכר בגובה 150% (סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים), אלא הפסד שכר בגובה 100% בלבד וכאמור - יש לקבוע את התקופה המוגנת עד מועד הלידה בלבד.
36. בהתאם לעקרונות שהוצגו לעיל, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות לתקופה של ששה חודשים בשיעור של 100%, ובהתאם לשכרה הקובע (9,850 ₪) – לסך 59,100 ₪. לסכום זה יש להוסיף את ההפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים (13.33%), כך שגובה הפיצוי ברכיב זה יעמוד על 66,978 ₪.
בנוסף התובעת זכאית להפרשי שכר בגין התקופה בה השתכרה שכר נמוך מזה ששולם לה על ידי החברה, ועד הלידה (חמישה חודשים), בסך 9,250 ₪ ועוד הפרשי גמל ופיצויים, ובסך הכל – 10,483 ₪.
בסך הכל הפסד שכר וביטוח פנסיוני בסך 77,461 ₪.
כמו כן מתקבלת התביעה להפסד פדיון הבראה בסך 2,618 ₪ (7 ימים).
התביעה לימי חופשה בגין התקופה המוגנת נדחית, מאחר שעל פי ההלכה הפסוקה (ע"ע (ארצי) 44002-01-13 לוט אאוט אופטיקה בע"מ – צרמושניוק, 24.3.15 [פורסם בנבו] , כאשר נפסק שכר עבודה מלא בעד תקופה בה העובדת לא עבדה, התשלום בעד החופשה המגיעה לה כלול בשכר שנפסק, שאם לא כן מדובר בכפל פיצוי (ר' גם הנפסק בע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני – אלמונית, 9.12.14)[פורסם בנבו] .
בסך הכל התובעת זכאית לפיצויים ממוניים בגין התקופה המוגנת בסך 80,079 ₪.
מסכומים אלה יש לנכות את דמי האבטלה ששולמו לתובעת. התובעת לא צירפה אסמכתא בנושא אך מתצהירה עולה שדמי האבטלה ששולמו לה היו בסך 31,879 ש"ח (סעיף 58 לתצהיר התובעת).
בהתאם, התובעת זכאית לפיצויים בגין נזק ממוני בסך 48,200 ₪.
37. התובעת עתרה בנוסף גם לפיצוי ללא הוכחת נזק מכח חוק עבודת נשים בסך 100,000 ₪. בשים לב לכל האמור לעיל - העובדה שהתובעת לא הבהירה לנתבעים שחל איסור חוקי על פיטוריה ואף סירבה להצעה להמשיך לעבוד בחברה גם לאחר תקופת ההודעה המוקדמת (הצעה שהיה בה כדי להקטין את נזקה ואולי אף לייתר את ההליך), התביעה ברכיב זה נדחית. מסיבות דומות נדחית גם התביעה לפיצויים בגין עגמת נפש, שאף הוא נזק בלתי ממוני.
בהתחשב בכך שנפסקו לזכות התובעת פיצויים כלליים בגין פגמים בשימוע לפני פיטורים, תוצאה זו מתיישבת גם עם פסיקת בית הדין הארצי בעניין מועצה מקומית מג'אר שהוזכר לעיל.
חיוב אישי
38. התובעת עתרה לחייב את הנתבעים מס' 2-4 בכל התחייבויות החברה, מכח סעיף 16 לחוק השוויון ובשל התנהגותם אשר לטענתה מהווה הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
הוראת סעיף 16 לחוק השוויון עוסקת באחריות פלילית (הסעיף עוסק ב"עבירה" ולא ב"הפרה של הוראות החוק), וכמפורט בהרחבה בפסק הדין לעיל, פיטורי התובעת אינם נגועים בהפלייה אסורה.
בנוסף, למרות שנקבע שהתובעת התובעת פוטרה שלא כדין, עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה הצדקה לחיוב אישי של מנהלי החברה. בעניין זה יש להזכיר שלא כל הפרה של הדין מהווה כלשעצמה עילה להרמת מסך או חיוב אישי של מנהלי התאגיד (ע"ע (ארצי) 5299-05-10 וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ, 28.3.12. בהקשר זה יש להדגיש שעל פי העדויות שנשמעו, כל פעולותיהם של מנהלי החברה נעשו רק במסגרת תפקידם זה ולא היו מטרות סמויות או בלתי לגיטימיות בהתנהלותם.
סוף דבר
39. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013 ועד התשלום בפועל;
ב. פיצויים ממוניים בגין הפרת הוראות חוק עבודת נשים בסך 48,200 ₪ף בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.7.2014 (סעיף 44 סיפא לסיכומי התובעת) ועד התשלום בפועל.
בשים לב לפער בין תוצאת פסק הדין ובין הסכום שנתבע, הנתבעת תשא בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 8,500 ₪, שאם לא ישולמו בתוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"א תמוז תשע"ח, (24 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
דגית ויסמן