14. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) אף הוא סומך ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא. בהתייחס להרמת המסך ההפוכה, הכנ"ר טוען כי מסקנתו של בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם ההיסטוריה החקיקתית שלו. באשר לתוקף השעבודים, הרי שבמקרה דנן מדובר בפשיטת רגל של יחיד (המשיב), ומשעה שזכויותיה של טכנובית יוחסו לו, ממילא סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל חל ומאפשר את ביטול הענקת השעבודים למערערים. כן סבור הכנ"ר כי לא קמה במקרה דנן זכות עקיבה בכספים, וזאת לנוכח הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא בדבר ערבוב הכספים וחוסר היכולת להתחקות אחריהם, ובהעדר יחסי נאמן-נהנים בין המשיב למערערים.
דיון והכרעה
15. בהתאם למסגרת הדיונית עליה הסכימו הצדדים בבית משפט קמא, הדיון בערעור שלפנינו תָחום לשאלות נקודתיות הטעונות הכרעה, והן: האם נתמלאו התנאים לביצוע הרמת מסך לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות; תוקפם של השעבודים שניתנו למערערים; וקיומה של זכות עקיבה בכספי המקדמה. אקדים ואומר כי לאחר עיון בהחלטת בית משפט קמא ובכתבי הטענות של הצדדים על נספחיהם, ולאחר שמיעת טענותיהם בעל פה, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, וכי דין הערעורים להידחות. מאחר שעיקרי קביעותיו ומסקנותיו מקובלים עלי, אסתפק בהנמקה בקצרה.
הרמת מסך
16. סמכותו של בית משפט לבצע הרמת מסך בין חברה לבעל מניות בה, מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, הקובע כדלקמן:
הרמת מסך
6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) [...]
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) [...]
כפי שניתן להיווכח, קיים פער בין העילות שמכוחן ניתן לבצע הרמת מסך "רגילה" המאפשרת לייחס חוב של חברה לבעל מניה (סעיף 6(א)), לבין הרמת מסך "הפוכה" המאפשרת לייחס זכות של החברה לבעל מניה (או זכות/חובה של בעל מניה לחברה – סעיף 6(ב)). כך, הרמת מסך לפי סעיף 6(א) אפשרית במקרים חריגים ספציפיים המנויים בס"ק (א)(1)(א)-(ב), והם כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה לצרכי מרמה/קיפוח נושה; או כאשר השימוש נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. לעומת זאת, לשונו של סעיף 6(ב) רחבה הרבה יותר, והיא מאפשרת לבית המשפט לבצע הרמת מסך "הפוכה" כל אימת שבית המשפט "מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן".
17. אין מדובר בהבדל של מה בכך. לאמיתו של דבר, התחקות אחר גלגולו של סעיף 6 לחוק החברות מלמד כי הבחנה זו בין שני המצבים לא הייתה קיימת בעבר. כך, לפי סעיף 6 במתכונתו המקורית, בית המשפט היה רשאי להרים את מסך ההתאגדות – בין לצורך ייחוס חובות וזכויות של החברה לבעל המניות, ובין לצורך ייחוס חובות וזכויות של בעל המניות לחברה – אם השתכנע כי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". הסדר מרחיב זה זכה לביקורת מצד מלומדים ואנשי הקהילה העסקית, בשל החשיפה הרחבה של דירקטורים ומשקיעים לאחריות אישית בגין חובות החברה (אירית חביב-סגל דיני חברות 318 (2007) (להלן: חביב-סגל); לביקורת על נוסח ההסדר ועל הרחבת שיקול הדעת השיפוטי בהקשר זה, ראו גם אוריאל פרוקצ'יה "מאחורי הקלעים" משפטים לב(2) 318-315 (2002)). רוחות הביקורת הולידו את תיקון מס' 3 לחוק החברות, במסגרתו תוקן סעיף 6 לחוק ועוגן ההסדר העומד בתוקפו כיום, המשקף את המגמה לצמצם את השימוש של בתי המשפט בכלי של הרמת מסך "קלאסית" (ראו בהרחבה אצל חביב-סגל, עמ' 325-320; עוד על כך שלאור תיקון סעיף 6 לחוק, בתי המשפט נדרשים לשמור על פירוש מצמצם להרמת מסך "קלאסית" שנועדה לחייב בעלי מניות בחובות החברה, ראו אצל יחיאל בהט חברות כרך א 148 (מהדורה 13, 2015)).
18. בעוד שתיקון מס' 3 לחוק החברות הביא לצמצום העילות המאפשרות הרמת מסך "קלאסית", ההסדר המתייחס ל"הרמת מסך הפוכה" נותר רחב לכשהיה, באופן המותיר לבית המשפט מרחב שיקול דעת וגמישות להפעילו מקום בו "מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן...". אמנם, אין פירוש הדבר כי השימוש בכלי זה ייעשה כלאחר יד, וכבר נאמר בפסיקה לא אחת כי על בית המשפט להפעיל סמכות זו במשורה (ראו, למשל: דברי השופט דנציגר בע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פס' 36 (20.8.2017) (להלן: עניין צאיג); דברי השופט הנדל ברע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ, פס' 6 (31.8.2017) (להלן: עניין טקסס)). בד בבד, נקודת המוצא היא כי מדובר ב"מושג שסתום, 'סטנדרט'.. [ה]מתפקד כרקמה פתוחה וגמישה... במטרה להשיג צדק בנסיבות העניין", ועל בית המשפט המלאכה ליצוק לקרבו תוכן (דברי המשנָה לנשיא (כתוארה אז) נאור ברע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי, פס' 37 (27.8.2014); לדעה כי מושג שסתום זה הוא מקבילו של עקרון תום הלב הכללי, ראו דעת היחיד של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פס' י"ג, י"ח (16.10.2005)). לשון החוק ברורה אפוא, במובן זה שהתנאים להרמת מסך "הפוכה" אינם נוקשים כמו אלו הנדרשים לצורך הרמת מסך "קלאסית", וזו הראשונה יכולה להיעשות גם במצבים שאינם מובהקים בחומרתם כל כך (דברי השופט סולברג בת.א. (מחוזי י-ם) 9628-07 לוי נ' ששון אנא לוי בע"מ, פס' 6 (13.5.2010) (להלן: עניין לוי)).
19. על רקע זה, יש לדחות את טענת המערערים כי ביצוע "הרמת מסך הפוכה" לפי סעיף 6(ב) לחוק, שמורה למקרים בהם החברה הוקמה במרמה על מנת להונות את נושיו של בעל המניות. לשון החוק אינה תומכת בפרופוזיציה זו, וההיסטוריה החקיקתית אף תומכת במסקנה ההפוכה (וזאת מבלי שנעלם מעיניי קיומו של הד לטענה הגורסת כי יש להשוות בין התנאים הדרושים לביצוע הרמת מסך לפי סעיף 6(א) לחוק לבין אלו הדרושים לפי סעיף 6(ב) לחוק – ראו עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 86 (2005), המובאים בעניין טקסס בפס' 4). אוסיף, כי העובדה שמדובר בהרמת מסך לטובת נושיו של בעל המניות, גם היא אין בה כשלעצמה כדי להגביל את הרמת המסך לנסיבות של מרמה, ואפנה בהקשר זה לדבריו של השופט סולברג בעניין לוי, כי במישור העקרוני, לפי סעיף 6(ב) לחוק "אין מניעה להרים את מסך ההתאגדות של חברה כדי לגבות ממנה חובות של בעלי מניותיה, ואין הכרח בקיומה של יריבות בין הנושה לבין החברה" (שם, פס' 6).
20. משקבענו כי במישור העקרוני סמכותו של בית המשפט לבצע הרמת מסך הפוכה אינה מוגבלת למקרים של מרמה, נותר לבחון אם במישור הקונקרטי צדק בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה דנן "צודק ונכון" לעשות כן. לנוכח התשתית העובדתית העומדת בבסיס קביעתו של בית משפט קמא, התשובה על כך חיובית.
בית משפט קמא פתח את הכרעתו בסוגיית הרמת המסך בקביעה הבאה (פס' 24 לפסק הדין):
"החייב הצהיר כי הוא היה בעל המניות היחיד בטכנובית, המחליט הבלעדי בה והשולט היחיד בחשבון הבנק שעל שמה (סעיף 13 לתצהיר). הוא לא ערך הפרדה ברורה בין כספיו וכספי לקוחותיו ובין כספי החברה. לא הפריד בין חובות אישיים לחובות החברה (סעיף 13 לתצהיר)".
בנוסף, בית המשפט ציין כי קביעה זו נתמכת לא רק בחוות דעתו של רואה החשבון מטעם הנאמן – שמצא שהמשיב "לא הבחין בין כספים שהופקדו אצלו על ידי רוכשי הדירות ונרשמים לפרויקטים בפרויקטים השונים, או בין כספים אלו לבין כספי נאמנות שהופקדו אצלו על ידי לקוחות משרדו, או בינם לבין כספים פרטיים שלו או שלווה" – אלא גם בעדותו של עורך הדין שייצג את המערערים מול המשיב (שם, פס' 24, 26).
21. הנה כי כן, לפנינו מקרה שבו נתחברו להם יחדיו מספר פרמטרים שצירופם תומך בקביעתו של בית משפט קמא כי נתקיימו התנאים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות: לפנינו חברה שהיא בבעלותו המלאה של המשיב; ומדובר בבעל מניות שערבב בין הכספים ששימשו לפרויקטים השונים שקידם, לבין כספי לקוחותיו שהוחזקו בנאמנות, ולבין הכספים שלו עצמו, באופן שטשטש לחלוטין את גבולות מסך ההתאגדות. הפסיקה עמדה על כך שעירוב נכסי החברה עם נכסי בעל המניות עולים כדי פגם בהתנהלות העשוי להיחשב שימוש לרעה במסך ההתאגדות (ראו והשוו לעניין טקסס בפס' 6); וכי מקום בו "בבעל מניות המחזיק ב-100% ממניות החברה, המנהל אותה באופן בלעדי ושולט בפעולותיה... באופן שלמעשה מטשטש את גבולותיו של מסך ההתאגדות", אזי הדבר תומך במסקנה כי "צודק ונכון" לבצע הרמת מסך לפי סעיף 6(ב) לחוק החברות (עניין צאיג, פס' 36; והשוו גם לאפשרות להטיל עיקול זמני על נכס הנמצא בבעלותה של חברה של הנתבע, מקום בו הוכח כי "החברה במבנה פעילותה הקיים מקיימת בפועל יחסים של יחידה כלכלית אחת עם הנתבע" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 918 (מהדורה שתים עשרה, 2015), כמובא בעניין טקסס בפס' 4).
22. זאת ועוד. במקרה דנן המערערים עצמם, ושמא אף המשיב עצמו, ראו במשיב ובטכנובית ישות אחת. כך, לדוגמה, באגרת החוב שקיבלו המערערים מידי המשיב, "החייב" הוגדר בתור טכנובית והמשיב, ביחד ולחוד (כזכור, מכוחה של אגרת החוב שועבדו לטובת המערערים בשעבוד שוטף "כל הרכוש, הנכסים, הציוד, הכספים, הפקדונות והזכויות האחרות מכל מין וסוג שהוא שיש לחייב כעת או שיהיו לו מפעם לפעם בעתיד..." (ההדגשה הוספה – י"ע)). [במאמר מוסגר: איני נדרש כלל לקושיה כיצד המשיב, כאדם פרטי, יכול היה לשעבד את רכושו בשעבוד צף, ואפנה בעניין זה לפסק הדין ברע"א 65/06 עזבון המנוח דוד בר לבב נ' עצמון, פ"ד סב(4) 44 (2008)].
בנוסף, כפי שהובהר בפסק דינו של בית משפט קמא, המערערים התאגדו ופנו למשיב לאחר שהפרויקט נקלע לקשיים לצורך קבלת בטוחות, מבלי לערוך כל הבחנה בין רוב משפחות הרוכשים שחתמו על חוזה מול עמותת נחלת אהרן, לבין מיעוט המשפחות שחתמו מול טכנובית. רוצה לומר, שעירוב התחומין בין החברה לחייב, והעדר ההבחנה בין השניים, קיבל את ביטויו לא רק בהתנהלותו הלקויה של המשיב שערבב בין הכספים, אלא גם באופן בו תפשו המערערים את מערכת היחסים בין הצדדים. על רקע זה, בית משפט קמא קבע כי ההבחנה שביקשו המערערים לערוך כעת בין הרוכשים שהתקשו ישירות מול טכנובית לבין יתר חברי הקבוצה, היא הבחנה מלאכותית שאינה עולה בקנה אחד עם התנהלותם בזמן אמת (בית משפט קמא אף ציין כי חברי הקבוצה שהעידו בפניו, כלל לא נמנו על הרוכשים שחתמו על חוזה מול טכנובית). קביעה זו של בית משפט קמא מתיישבת עם תמונת המצב הנשקפת מחומר הראיות, ואיני רואה מקום להתערב בה.
23. לסיכום נקודה זו: בהינתן שמלוא מניותיה של טכנובית נמצאות בבעלות המשיב; בהינתן התנהלותו הלקויה, הכוללת ערבוב מוחלט בין כספי החברה לכספים של גופים אחרים ולכספים פרטיים שלו עצמו, בבחינת תוהו ובוהו פיננסי המהווה טשטוש גמור של גבולות מסך ההתאגדות; בהינתן שמרבית הרוכשים כלל לא התקשרו בחוזה מול טכנובית; ובהינתן שהרוכשים ראו עצמם כמקשה אחת הפועלת ישירות מול המשיב, מבלי שמרביתם כלל היו ערים לקיומה של טכנובית – בהינתן כל אלה, צדק בית משפט קמא במסקנתו כי בנסיבות המקרה "צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות בין טכנובית למשיב. משכך, דין טענות המערערים בנקודה זו להידחות.
תוקף השעבודים
24. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן:
ביטול הענקות
96. (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.
בית משפט קמא קבע כי השעבודים שניתנו לחברי הקבוצה שהתאגדו, שִדרגו את מעמדם מנושים רגילים לנושים מובטחים (לרבות אלו שכלל לא התקשרו בעסקה מול טכנובית), וכי אין מדובר בהענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה. לפיכך, נקבע כי מדובר בהענקה בטלה לפי סעיף 96 לפקודה.
25. טענת המערערים כי לא ניתן להחיל בנסיבות המקרה דנן את סעיף 96 לפקודה – דינה להידחות. המערערים טענו כי סעיף 96 חל רק בהליכי פשיטת רגל של בן אנוש, ולא על עסקאות שבוצעו על ידי תאגיד במסגרת פירוק חברה. ואמנם, יש בסיס בדין לטענה כי סעיף 96 לפקודה לא חל בפירוק חברות (רע"א 86/89 פריצקי נ' ברגזון, פ"ד מג(1) 424, 426 (1989)). אלא שטענה זו אינה רלוונטית כלל ועיקר למקרה דנן, שכן איננו עוסקים בפירוק חברה, כי אם בפשיטת רגל של יחיד (המשיב); ומשעה שהוכרע כי בנסיבות העניין יש לבצע הרמת מסך בין המשיב לטכנובית, הרי שיש לראות את הזכויות-השעבודים שהוענקו למערערים (באמצעות טכנובית) ככאלו שהוענקו על ידי המשיב, ושעליהן ניתן להחיל את סעיף 96 לפקודה.