רואה החשבון נחקר על חוות דעתו והסביר מדוע עומד הוא מאחורי חוות דעתו, כאשר לשיטתו, שווי העסק נמדד במכפלה של שלושה ברווח לשנה הקודמת למכירת העסק ובמקרה דנן, סכום של 50,000 ₪, דהיינו סכום של 150,000 ₪ כתמורה עבור העסק הינו סביר.
רואה החשבון הסתמך על הדו"ח השנתי לשנת 2012, אלא שעיון בדו"ח השנתי לשנת 2013 מלמד, כי באותה שנה העסק הפסיד. בוודאי ראוי היה לקחת גם נתוני שנה זאת בחשבון, בפרט נוכח הירידה הדרסטית בהכנסות לעומת שנה קודם, כאשר שנה אחת בוודאי אינה יכולה להיות מדד על מנת להעריך שוויו של עסק, שידוע, כי מבוקש למכור אותו נוכח הפסדים.
34. עיון בהסכמים שבין התובע ובין השוכרים הפוטנציאליים, כמו גם עיון בהסכם שנחתם עם מושקה ובשיחת הטלפון שנערכה בין מושקה ובין אייל אביטן, מלמד, כי סכום העסקה אינו כולל רק את המוניטין, אלא העסקה כוללת גם את תכולה בית העסק והציוד שבו.
בהסכם עם מושקה צויין: "תמורת זכויות המוכרת בחנות, הציוד והסחורה ישלם...."
מר משוקה ציין בשיחה עם מר אייל אביטן, כי מכר את העסק תמורת 147,000 ₪, אך הסכום כלל גם חודש וחצי או חודשיים שכירות, בשים לב למועד סיום תקופת השכירות של מושקה מול הנתבע והעובדה שהתובע נכנס לבית העסק לפני תום תקופת השכירות של מושקה.
בזיכרון הדברים שנחתם עם התובע על ידי השוכרים הפוטנציאלים צויין: "והואיל וצד ב' מעוניין לרכוש מצד א' את העסק במצבו כיום AS IS , על כלל זכויותיו וחובותיו העתידיים, ובכלל זאת המוניטין והציוד של העסק;"
הנה, בפועל, ההסכמים מדברים גם על רכישת ציוד ובהסכמים עם התובע, מנגד גם על רכישת חובות עתידיים, אך גם זכויות עתידיות.
התובע לא צירף כל מידע, לא באשר לשווי הציוד ולא באשר לשווי הסחורה או ההתחייבויות והזכויות, אם כי התובע צירף בתמיכה לטענתו באשר להשקעות שהשקיע בבית העסק לאחר שפרצה שריפה במקום, אסמכתאות לעניין ציוד שרכש. כמו כן, באחת השיחות של התובע והנתבע, ציין התובע לפני הנתבע:
"נכון. אבל בגלל זה אמרתי, כל אני שילמתי פה גם הרבה כסף. אז לא אכפת לי, אני מפסיד כבר כסף, והשקעתי פה המון. רק הריהוט הזה עלה לי 40 אלף שקל." (עמ' 17 להקלטה).
בבית המשפט ציין התובע, כי הריהוט עלה אף 50,000 ₪. כמו כן, מהדו"חות שצורפו על ידי התובע, עולה, כי המלאי בסוף שנת הכספים עמד על כ- 80,000 ₪ בשנת 2012 ועל כ- 100,000 ₪ בשנת 2013.
מר אביטן אף העיד, כי התובע פרסם את ציוד בית העסק באתרי אינטרנט לשם מכירתם לאחר סגירת העסק, כך שיש להניח, כי התובע לא הפסיד את שווי הציוד או הסחורה בבית העסק ומכל מקום מדובר ברכוש שיש לו שווי, שאמור היה להיות חלק מעסקת המכירה ושנותר בידי התובע.
35. למרות שאין בידי כלים להעריך את שווי המוניטין מתוך כלל העסקה, שאינה תואמת את חוות הדעת של רואה החשבון ולכן גם לא ניתן להסתמך רק עליה, לא מצאתי מקום שלא לפצות את התובע כלל בגין נזקיו כתוצאה מהעדר אפשרות למכור את בית העסק.
סביר להניח, כי בעת שהתובע מוכר עסק עובד, גם שוויים של הסחורה הרהיטים והציוד נלקח בחשבון במסגרת כוללת של העסקה, כאשר עם סגירת העסק, סביר להניח, כי חלק מהפריטים לא ימכרו, בפרט כאשר מדובר בפריטים בודדים, כמו מסכי מחשב וטלוויזיה, מדפים קטנים אלו ואחרים וגם לא ברי, כי התובע יכול היה למכור את מלוא הסחורה שהיתה בבית העסק.
בהעדר נתונים לפיכך בעניין זה ובשים לב לעדותו של המומחה מטעם התובע וליתר הראיות מהן עולה, כי אכן התובע אמור היה לקבל סכומי כסף בלתי מבוטלים בגין מכירת העסק ואף לאור עדותם של הנתבע ובנו לעניין המוניטין שיש לבית העסק, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 50,000 ₪ בגין אבדן רווח כתוצאה מהעדר אפשרות למכור את העסק, בשל סירובו של הנתבע לאפשר לתובע לעשות כן.
סכום זה משקף הפחתה מקסימלית של שווי הריהוט הציוד והסחורה מתוך התמורה. לא תמיד ניתן לגזור במדוייק את שווי המוניטין וגם התובע טרם ערך חשבון מפורט בעניין, כיוון שהעסקאות טרם יצאו אל הפועל, אך על פניו, העסקה כללה גם מוניטין ולא בכדי היה לתובע אינטרס למכור את העסק כעסק עובד ולא למכור אך ורק את תכולתו.
עוגמת נפש
36. התובע טוען לעוגמת נפש ואי נוחות בעת ניהול בית העסק, עקב התעלמותו של המשכיר מהצורך לתקן את בית העסק וכתוצאה מחוסר אפשרות למכור את העסק.
איני סבורה, כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין העדר אפשרות למכור את בית העסק, שעה שבסופו של דבר נפסק לתובע פיצוי בגין אבדן רווחיו בסוגיה זו, כאשר מדובר בנכס עסקי וכמדיניות אין מקום לפסוק בדרך כלל פיצוי בגין עוגמת נפש בהתנהלות עסקית.
ואולם, ככל שהדבר נוגע לניהול בית העסק, אין ספק, כי העדר אפשרות של התובע לתקן את בעיית הפיצוץ בצנרת, גרם לתובע חוסר נוחות בניהול העסק.
עדותו של התובע בעניין זה נתמכה גם על ידי עובדת בית העסק, אשר העידה על הצורך להדיח כלים ללא מערכת ביוב ועל הנזילות התמידיות כתוצאה מכך.
מעבר לסוגיית חוסר הנוחות, הרי שנגרם לעובדי בית העסק גם אבדן זמן בשל הצורך להתנהל באופן בלתי סביר עקב אי תיקון התקלה. שטיפת כלים בתוך דלי אינה האופן המצופה לניהול בית עסק וסביר להניח, כי גם לקוח הצופה בהתנהלות כזו נרתע מלקבל שירות מבית העסק.
לאור האמור, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 5,000 ₪.
סוף דבר
36. לאור המסקנה אליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
סכום של 1,700 ₪ (עלות אינסטלטור), בצירוף ריבית כחוק מיום 20.8.13.
סכום של 1,000 ₪ (השתתפות בתיקון הגג), בצירוף ריבית כחוק מיום 18.2.14.
סכום של 50,000 ₪ בגין אבדן רווח כתוצאה מהעדר אפשרות להסב את הסכם השכירות, בצירוף ריבית כחוק מיום הגשת התביעה.
סכום של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בצירוף ריבית כחוק מהיום.
37. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע הכוללים עלות שכר המומחים (האוס קולור בסכום של 932, ₪ נכון ליום 13.2.14 ושכר רואה החשבון סלובודיאנסקי), שכר עדים ואגרות.
סכומים אלו ישאו ריבית כחוק מיום הוצאתם ועד לתשלום בפועל.
38. אשר לשכ"ט עו"ד, התובע מבקש לפסוק לו שכר גם בשל ניהול תביעת הנתבע.
תביעת הנתבע בתביעה העיקרית הוגשה על סכום של 500,000 ₪. על פניו, אופן ניהול ההליך על ידי הנתבע האריך את הדיון, כאשר הנתבע לא פעל לפי לוח הזמנים שנדרש ממנו ובסופו של יום, ביום שמיעת הראיות, לאחר שב"כ התובע נערך לחקירת עדים, התבטלה הישיבה והתביעה העיקרית נמחקה.
התובע זכאי לפסיקת שכר גם בגין הליך זה, אם כי יש לקחת בחשבון כמובן, כי מדובר בסוגיה אחת, הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד, כך שלחלק גדול מהמשאבים שהוצאו לצורך ניהול ההליך היה נזקק התובע ממילא. כמו כן יש לקחת בחשבון, כי בשל התארכות ההליך, פסק בית המשפט בהחלטת ביניים הוצאות.
מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסכום כולל של 31,000 ₪.
בשולי פסק הדין, ברצוני להתנצל לפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, ו' אב תשע"ח, 18 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
סבין כהן