בנסיבות אלה סעיף 14(ב) לחוק החוזים קובע כי :
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".
36. כאמור, קביעתי העובדתית היא כי הנתבע ידע על האיומים ביחס לנכס ועל כן ביקש למכור את העסק ואף סרב לקבלו חזרה. אולם גם אם הייתי קובעת כי הנתבע לא ידע על כך, הרי שאני סבורה כי מן הצדק יש מקום להורות על ביטול ההסכם בנסיבות בהן חלפו ימים בודדים מאז מועד העסקה ולאור קבלתי את גרסתו העובדתית של התובע לפיה הוא קיבל איומים ביחס להפעלת העסק (מועד האיומים 11.7.16 מועד הרכישה 4.7.16). בנסיבות אלה, רשאי בית המשפט להורות על ביטול ההסכם, ולחייב את הצד שטעה בפיצוים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. אולם, לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבע, לענין הנזקים שנגרמו לו בעקבות ביטול החוזה, ולא נטען כיצד הקטין את הנזק, ככל שהיה טוען לנזק.
כך בכתב ההגנה ובתצהירים נטען כי "הנתבע אינו זכאי להשבת כסף ששולם עבור הציוד שרכש בוודאי לאחר שגרם וגורם נזק לנתבעים על הפרת ההסכם עם הנתבעים" ... "מי שנוטש עסק וזורק מפתחות גורם נזק ועוגמת נפש לזולתו ולא לעצמו".
נזכיר כי המפתחות הועברו לידי התובע ביום 5.7.16 כאשר ביום 11.7.16 לטענתו אוים על ידי גברתנים וכבר ביום 12.7.17 הודיע התובע על ביטול העסקה.
מהו הנזק שנגרם בפרק הזמן הזה? אין לכך כל התייחסות בתצהירי הנתבעים.
37. בהקשר זה יצוין כי בתצהיר שצורף מטעם הנתבעים הובא תצהירו של מר אהרון קמחי שעבד אצל חמיס בתור שוטף רכבים והוא הצהיר כי "דוד קנה את כל הציוד בתחנה... השוכר שבא אחריו מצא מגרש ריק והיו צריכים לרכוש חדש". טענה זו לא עלתה בתצהיר הנתבע אלא בתצהירו של מר קמחי בלבד אשר לא הובא להעיד על תצהירו, ועל כן אין לדברים אלה כל ערך ראייתי. יחד עם זאת, עדיין ניתן ללמוד מגרסה זו כי העסק כן הושכר לשוכר חלופי – דבר שמעלה תהיות לענין הנזק הנטען.
38. לעניין נזק של עגמת נפש- מאחר שהתובע הוא הגורם שאוים לא מצאתי מהי עגמת הנפש שנגרמה לנתבע.
39. אשר על כן, גם בהינתן כי היה נקבע כי התובע טעה להבדיל מהוטעה יש מקום להורות על השבת הכספים.
40. למעלה מן הצורך, אציין כי מסקנה זהה מתקבלת אם התובע היה נחשב כמי שהפר את ההסכם. הביטול הוא סעד עצמי וככזה, כאשר צד מודיע לצד שכנגד כי הוא מבקש לבטל את ההסכם בגין עילת ביטול, הרי שיש לו זכות להודיע על ביטול, וכפועל יוצא ובהעדר הסדר חוזי אחר –זכות להשבה. ככל שהביטול מתברר שנעשה שלא כדין, עומדת לצד שכנגד הזכות המשפטית לטעון להפרה ובהתאם לעתור לאכיפת ההסכם או לחלופין לתשלום פיצויים. בעניינו, לא הוגשה תביעה לאכיפת ההסכם ו/או לפיצויים מטעם הנתבעים ולא נטען בכתב ההגנה כאמור לנזקים מוכחים שניתן היה לבחון קיזוזם מסכום ההשבה, ככל שהדבר היה נטען. בכל אופן, גם אם היה התובע נחשב כמפר של ההסכם, היה על הצד השני להראות מהו הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה, כאשר הזכות להשבה היא נגזרת מביטול ההסכם.
41. בהקשר זה יובהר, למעלה מן הצורך, הנתבע הסתמך על זכרון דברים כאשר בזכרון דברים זה לא נקבעה כל סנקציה של פיצוי מוסכם, ככל שצד מבקש לבטל את ההסכם ולכן על צד העותר לפיצוי להוכיח את נזקיו. דבר שלא הוכח בעינינו.
לענין זכרון הדברים
42. בין הצדדים קמה מחלוקת בעניין עצם קיומו של זכרון דברים. הנתבע טען כי הצדדים חתמו על זכרון דברים לעניין מכירת הציוד בעסק בעת שהיו אצל רואה החשבון שלו כאשר זכרון הדברים נחתם בין התובע לבין רעייתו של הנתבע.
התובע מכחיש את הדברים כי נחתם זכרון דברים בין הצדדים. גם חתנו של התובע שנכח עימו בפגישה אצל רואה החשבון מכחיש את קיומו של זכרון הדברים על אף שנשאל מספר פעמים ובאופנים מספר ביחס לכך בחקירת והנגדית.
אשת הנתבע ורואה החשבון לא זומנו כעדים.
הנתבע הציג מסמך של זיכרון דברים עליו לכאורה חתם התובע. בנוגע לחתימה זו חוות דעת של גרפולוג מטעם בית המשפט קבעה כי "לאחר ששקלתי את כל הממצאים, הגעתי לכלל מסקנה כי קרוב לוודאי שחתימת מחלוקת נחתמה על ידי חותם הדוגמאות". לפי מדרג המסקנות של המומחה המדובר בזהות בדרגה 2 (לאחר "זהות" ו"קרוב לוודאי שיש זהות"). יש לציין כי החתימות המקוריות לא עמדו בפני המומחה מאחר שהצדדים לא מצאו את המסך המקורי. מכאן, לפי קביעת המומחה, התובע חתום על זכרון הדברים.
43. חוות דעתו של המומחה היא ראיה בפני בית המשפט, כאשר שיקול הדעת בקביעת הממצא העובדתי מסורה לבית המשפט. איני סבורה כי יש מקום לקבוע כי הנתבע עמד בנטל להראות כי התובע חתום על המסמך. דרגת הזהות שנמצאה על ידי המומחה אינה ברמה הגבוהה, ואין המדובר במסמך המקור. כאמור, לא הובאו העדים הרלוונטים למעמד החתימה (רואה החשבון ואשת הנתבע). מכאן, קיימת גרסה מול גרסה, אולם אי הבאת העדים המהותיים על ידי הנתבע על מנת להוכיח את גרסתו, יש בה משום פגם ראייתי מהותי הפועל לחובתם. אציין כי הנתבע ביקש לאחר תום מועד ההוכחות להביא את רואה החשבון לעדות. בקשה זו לא התקבלה וזאת משום הפגיעה בזכויותיו הדיוניות של התובע, מבלי שהובא כל נימוק ענייני לשאלה מדוע לא ניתן תצהיר מטעמו של העד (ר' החלטתי מיום 7.6.18).
44. הנתבע הפנה לפרוטוקול הדיון שבו התובע העיד כי ביקש לעשות הסכם זכרון דברים, ואף העיד כי הוא נתן את הסך של 20,000 ש"ח כפי עדותו "לפני שחתמנו על זכרון הדברים". מקרא מכלול העדות מלמד כי אין באמור כדי להוות הודאה של התובע בקיומו של זכרון דברים כטענת הנתבע, אלא על רצונו כי ייחתם זכרון דברים בין הצדדים. בהמשך העדות הבהיר התובע כי "אני בעצמי ביקשתי לעשות זכרון דברים. הרו"ח אמר לי שלא צריך לעשות זכרון דברים כי יש הרבה כסף שחור. .. רוח אמר שלא צריך זכרון דברים. לא עשה שום זכרון דברים" (בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 5-9). בשים לב לכך יש מקום לציין כי עד היום לא הוצגו חשבוניות של הכספים שהתקבלו על ידי הנתבע, נתון זה מחזק את גרסת התובע לפיה התכנון לביצוע זכרון דברים לא יצא לפועל. (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 28-35).
כמו כן חתנו של התובע שנכח בפגישה עם רואה חשבון שלל בעדותו כי בפגישה היא זכרון דברים "הייתי נוכח ולא זוכר שראיתי זכ"ד שום דבר... איך יעשה זכרון דברים כי רצו שהעסק יהיה על שם אשתו של התובע. העסק היה אמור להיות על שם חמותי. ... את ההסכם תיכננו לעשות ביום שיגיע בחור בשם סמי, שהוא בעל הנכס... "
לאחר מכן העד שלל פעמיים כי ראה זכרון דברים וכי היה זכרון דברים (בעמ' 14 שורות 12-26)
כמו כן, אין התאמה בין הסכום בזכרון הדברים לבין הסכומים שהועברו בפועל לרכישת העסק. זכרון הדברים מתייחס לסכום של 100,000 שח כאשר גם לשיטת הנתבע ההסכמה עמדה על סך של 120,000 שח (התובע כאמור טען כי שילם כספים נוספים). ולפיכך, גם בהקשר זה קיימת אי התאמה בראיות בין גרסת הנתבעים בדבר זכרון דברים לראיות בפועל.
45. בכל אופן, וגם אם היתה מתקבלת הטענה כי התובע חתום על זכרון הדברים הדבר יכול היה להשליך רק לענין מהימנות גרסתו של התובע. הסיבה לכך היא שאין כל מחלוקת כי הצדדים התקשרו בעסקה, על סכום העסקה, וכן על נסיבות הביטול (למעט טענת הנתבע כי הוא לא ידע על הגורמים העבריינים). וכאן גם אם היתה מתקבלת טענת הנתבע לפיה נחתם זכרון דברים, הרי שאין בכך לייתר את הדיון בשאלת הפגם שנפל בכריתת ההסכם בין הצדדים שנטען על ידי התובע. על כן, אין הדבר משנה מהניתוח המשפטי והתוצאה.
46. כאמור, אכן, וככל שהגעתי למסקנה לפיה אכן נחתם זכרון דברים עולה כי הדבר פוגע במהימנות התובע ,אולם לטעמי אין הדבר משליך לשאלת עצם מהימנות גרסתו ביחס לסיבה בעטיה ביקש לבטל את הסכם רכישת העסק.
47. לסיום אציין כי הנתבע טען בסיכומיו כי ביפוי הכח עולה כי בא כח התובע לא מיופה כח של התובע כלפיו אישית. איני מקבלת את הטענה. ראשית אצין כי היה מקום לטעון טענה זו בשלב קדם המשפט ולא בשלב הסיכומים ובאופן מפתיע . בכל אופן עצם חקירת העדים על ידי בא כח התובע לרבות לענין אחריות הנתבע מס' 2, יש בה כדי לאשר את הייצוג בענין זה בדרך של התנהגות.
48. לענין הטענה כי מדובר בארוע ילדותי דמיוני ללא בסיס ראייתי אשר פותח פה לכל אדם לטעון "יאיימי עלי תחזיר את הכסף" ובזה יבוא קץ על הסחר החופשי – בית המשפט בוחן כל מקרה בהתאם לנסיבותיו והראיות שבפניו וקביעותיו העובדתיות והמשפטיות כך שאין באמירה בפסק דין זה כאמירה כללית בענין נסיבות נטענות ככל שיעלו מצד צדדים בעתיד.
סכום ההשבה
49. אין מחלוקת כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה העסק יימכר תמורת סכום של 120,000 ₪.
50. התובע עותר להשבת סכום שהועבר לחשבון הבנק של הנתבעים בסך של 100,000 ש"ח ושיק נוסף על סך של 17,000 ₪, סך נוסף של 20,000 ₪ ששולמו על ידי התובע לנתבע במזומן, סך של 16,200 ש"ח - תשלום דמי שכירות בגין חודש יולי 2016 לבעל המקרקעין ששולמו לדרישת הנתבעים במקומם, וכן סך נוסף של 50,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.
התובע צרף אישור העברת סך של 100,000 ש"ח לחשבון הנתבעים, וכן אישור עליו חתום הנתבע בדבר קבלת שיק על סך של 17,000 שח (נספחים א וב' לתצהירו, על גבי השיק קיימת אישור קבלה בשם אשת הנתבע).
התובע אף צרף אסמכתא כי הוא נטל ביום 4.7.16 הלוואה בסך של 150,000 ₪.
התובע העיד בהקשר זה :
"הלכתי לבנק כי הכל היה מסוכם איתו יחד. עשיתי בהעברה של 10,000 שח ו-20,000 שח במזומן. גולן בא איתי יחד ונתנו לו עוד 20,000 שח לפני שחתמנו על זכרון דברים... נתתי לרו"ח את השיק של המע"מ 17,000 שח וגולן ביקש מאישתו של חמיס שתכתוב על פתק שקיבלה את הכסף והיא חתמה" (בעמ' 18 שורות 2-9).
בעדותו של חתנו של התובע, מר גולן דנה, הוא העיד כי :"הייתי איתו במקרה גם בבנק דיסקונט סניף סמילנסקי בנתניה באותו בוקר. ביצע העברה לחשבון מסוים שהנתבע מסר לו פרטים ומשך באותו מעמד סך של 20,000 שח במזומן. הייתי איתו בסניף. אני ליוותי אותו ביחד, נסענו למוסך ברמלה אני בידיים שלי מסרתי לחמיס סך של 20,000 שח. מהמוסך נגשנו למשרד רו"ח שוורקי. בליווי אשת הנתבע סלווה ובמעמד הזה עבר הכסף לידיו לפני הפגישה"
(בעמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-5)
51. הנתבע בחקירתו העיד כי סוכם על סכום של 120,000 שח וכי הוא קיבל 20,000 שח במזומן וכי "קבלתי את כל הכסף במלואו". כאשר הוצג לנתבע השיק בסך של 17,000 שח השיב הוא לא יודע מה התאריך הרשום על גביו אולם כפי שהעיד: "שהכסף נכנס לבנק אני לא יודע מתי הוא נכנס" (בעמ' 27 שורות 30-35, בעמ' 28 שורות 6-7)
52. אני סבורה כי יש מקום לקבוע כי התובע עמד בנטל ההוכחה לענין סכומים ששולמו לידי הנתבע
53. ומכאן, על הנתבע להשיב תובע סכום של 153,200 ₪.
54. לענין עגמת נפש –סעיף 22 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973 (ההסדר בענין ביטול חוזה עקב פגם בכריתתו) קובע כי "אין בהוראות פרק זה כדי לגרוע מכל תרופה אחרת."
אכן, עולה כי נגרמה עגמת נפש לתובע וקרוביו לנוכח האכזבה מכך שאך 7 ימים לאחר רכישת העסק, נודע לו כי גורמים עבריינים מסכנים את העסק, ובכך כי עליו להשיב את העסק על אף רצונו להשקיע בעסק. מעבר לכך, עצם הצורך להתמודד עם איום מסוג זה אינו פשוט לתובע ולקרוביו. מעבר לזה, סרוב הנתבע להשיב את הכספים כעבור מספר ימים לאחר החתימה ולנוכח הטעם שבו המדובר, חשש התובע ומשפחתו, אף הם העצימו את עגמת הנפש. יחד עם זאת, בקביעת סכום עגמת הנפש יש לקחת בחשבון את אופן התנהלותו של התובע, בכך שהעביר את הכספים עוד טרם נחתם הסכם כתוב, ולנוכח המהירות שבה התנהל בביצוע העסקה באופן שהכניס עצמו לסיכון כלכלי, באופן שאינו זהיר מבחינת אופן התנהלותו והבדיקות שנעשו על ידיו.
במכלול השיקולים לעיל, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש על סך של 10,000 ש"ח.
סוף דבר
55. התביעה מתקבלת.
אני מורה כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 163,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (11.8.16), ועד היום.
כמו כן, הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות בסך של 25,000 ₪.
כמו כן, אני מורה לנתבעים להשיב לתובע שיק לפקודת הנתבעת אשר מספרו 80000404 משוך מבנק דיסקונט ע"ס 17,000 שח אשר זמן פרעונו 15.9.16 .
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף, השיק כאמור לעיל יושב לתובע בתוך 30 ימים מהיום.
המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ט אב תשע"ח, 10 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
ליאת הר ציון