25. אחריותו של הנתבע קמה גם מכח עוולת הרשלנות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, אשר באה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסום הפוגעני מקבוצת הפייסבוק חרף דרישתו של התובע לעשות כן. להבדיל ממעורבות פאסיבית בהעלאת הפרסום לראשונה בקבוצה על ידי אורית סהר, קיימת מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמו הטוב של התובע והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה הנ"ל, כאשר בחר שלא להסיר את התגובה המכפישה וכל שכן, כאשר פרסם אותה מחדש (ראה בעניין זה ת.א (שלום-כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נגד פורן אלישי [פורסם בנבו] (14.07.2002), ת.א 32986/03 בושמיץ משה נגד אהרונוביץ' ענת [פורסם בנבו] (06.05.2007) ות.א. (שלום-חיפה) 45326-03-13 ב.ה. עוגן ניהול פרוייקטים בע"מ נגד גד צוקר [פורסם בנבו] (14.2.2016)).
26. כאמור, הנתבע אינו אחראי לפרסום הראשוני של הפוסט המכפיש, מאחר ולא היו בידיו השליטה או הכלים למנוע את הפרסום והוא נהנה מההגנה מכח סעיף 15(11) לחוק, בשינויים המחוייבים. מנגד, הוא נושא באחריות לפרסום הראשון, נוכח השתהותו הבלתי מוסברת בהסרתו וכן, הוא נושא באחריות ישירה לפרסום השני.
27. הנתבע לא הצביע על הגנה כלשהו מכח הוראות החוק. למעלה מן הצורך, אבהיר כי החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק אינן חלות על הנתבע.
סעיף 16 לחוק קובע כדלקמן:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בעניין הנטל להוכחת תום הלב והחזקות בסעיף 16 לחוק, נקבע בע"א 184/89 יעקב טריגמן נגד טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (31.12.1989), כדלקמן:
"בכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין...".
28. בענייננו, הנתבע לא הוכיח כי הפרסום (בפרט הפרסום השני) נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק ודי בכך כדי לשלול ממנו את חזקת תום הלב, מכח סעיף 16(א). במצב דברים זה, לא עבר הנטל לכתפיו של התובע להוכיח כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.
גם אם עבר הנטל להוכחת חוסר תום ליבו של הנתבע לכתפיו של התובע (ואינני סבור כך), מתקיימות לפחות חלק מהחלופות בסעיף 16(ב). ראשית, לא הוכח שהדבר שפורסם אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום השני אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו. הוכח, כי הנתבע לא ערך ולו בדיקה שטחית ולא נקט באמצעים סבירים מינימאליים לצורך בדיקת אמיתות העובדות שפורסמו על ידו, באמצעות הפצת הפרסום הראשון, למרות התיימר לעשות כן (סעיף 16(ב)(1)). שנית, הנתבע עצמו ראה בפרסום שייחס לתובע עבירה של גניבה ופיטורים ממקום עבודה בעקבות זאת, משום "תופעה נפסדת" והוא לא האמין לתוכן הפרסום (סעיף 16(ב)(2)). המחוקק קבע בחוק את רמת ההתנהגות הראויה, כגון אמון הנתבע בפרסום שבצע או נקיטת אמצעי בדיקה. עצם העובדה שהנתבע לא קיים את מצוות המחוקק ולא הגיע לרמת ההתנהגות הדרושה, מבססת את החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק לפיה, עשה את הפרסום שלא בתום לב (ראה ע"א 640/85 זיו קופר נגד איגוד המוסכים בישראל, פ''ד מד(1) 594, א. שנהר, לעיל, עמ' 293). מאחר והנתבע לא סתר חזקה זו, הרי שהוא אחראי על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליו לפצות את התובע בגין נזקיו.
29. במישור הנזק - התובע עתר לחייב את הנתבע לפצותו בסך של 144,111 ₪, ללא הוכחת נזק, מכח סעיפים 7א(ב) ו - 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לחילופין, עתר לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 72,000 ₪, מכח סעיף 7א(ב) לחוק.
סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן). סעיף 7א(ג) לחוק קובע כי מקום בו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.
30. הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע ולהשיג שלושה יעדים - לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה ומאידך, הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם, לא פחות ולא יותר. רק כך יהא ניתן לקיים את האיזון הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות ואין בכוחו כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו (רע"א 4740/00 לימור עמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510). בנוסף, לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, שיש בו כדי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה (א. שנהר, לעיל, בעמ' 369 וע"א 802/87 עקיבא נוף נגד אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 492 - 493).
31. בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמדו של הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740/00, לעיל; א. שנהר, לעיל, עמ' 370).
בכל הנוגע לפיצוי מכח סעיף 7א לחוק, הדגיש בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נגד חברת מקור הפורמייקה בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (4.8.2016), כי האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר הנזק לא הוכח, אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו.
32. בענייננו, התובע לא התייחס בתצהירו לנזקיו, למעט אמירה לפיה מדובר בפרסומים שקריים, מכפישים ומבזים, אשר פגעו בשמו הטוב. לטענתו, קשה להשתחרר מן הרושם כי רצונו של הנתבע לשמר עניין ו"באז" בקבוצת הפייסבוק שהוא מנהל ועורך, גבר ורמס את זכותו של התובע לשם טוב. לטענתו, חומרת העניין גוברת נוכח סירובו של הנתבע להסיר את התגובה המכפישה, בשלב בו יכל עוד לצמצם את הנזק. במקום זאת, הוא הגביר את תהודתו דרך הזמנה לדיון והצפת הנושא מחדש.
כפי שפורט לעיל, הפרסומים נשוא התביעה ייחסו לתובע עבירה של גניבה, שבעקבותיה פוטר כביכול מעבודתו בעיריה. יש באמירות בפרסומים אלו כדי להשפיל ולבזות את התובע ולפגוע בשמו הטוב. יש לקחת בחשבון, כי חרף המצב שהציג, טרם פרסום הפוסט השני, אליו צורף הפרסום הראשון המכפיש, לא נערכה על ידי הנתבע ולו בדיקה ראשונית מינימאלית, כדי לוודא את אמיתות הדברים. מנגד, לאור הוראות סעיף 19(1) לחוק, בעת פסיקת הפיצוי, יש לקחת בחשבון את העובדה שהנתבע לא חבר במקור את הפרסום הראשון שצורף לפרסום השני. בנוסף, אקח בחשבון את העובדה שהפרסומים הוסרו כבר באותו יום.
ספק בעיני אם היתה כוונת זדון מצידו של הנתבע ולכן, לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים הקבועים בסעיף 7א(ג) לחוק. עם זאת, ללא ספק התנהל הנתבע בהיתממות, תוך עצימת עיניים, וגרם בהתנהגותו לפגיעה בשמו של התובע.
בהתחשב במכלול השיקולים הרלבנטיים, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪.
לא מצאתי מקום להורות לנתבע להתנצל בפני התובע באתר הפייסבוק, כפי שעתר התובע לעשות, ולו מן הסיבה שיהא בכך כדי להעיר מחדש את הפרסום המכפיש ואת ההתעסקות בו בקבוצת הפייסבוק. יתירה מזאת, אם לא מצא הנתבע מקום להתנצל עד כה, הרי שכל התנצלות כעת תהא מן הפה אל החוץ וממילא, לא תשיג מטרתה (ראה ת.א. (מחוזי-ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסימינרים ובמכללות ואח' נגד עיתון ישראל היום ואח' [פורסם בנבו] (6.2.2011)).
33. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ט, 27 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.
אבישי רובס