"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ..."
135. הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק[114], כמו גם ממעמדם המיוחד של העובדים
--- סוף עמוד 52 ---
כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת"[115].
136. כך למשל, פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך[116], והדברים נכונים מכח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה. ראו ביחס לכך בדבריו כב' השופט צור, כדלקמן[117]:
"מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות."
137. בנוסף, כפועל יוצא מההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד-מעסיק וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו על ידי בתי הדין הנסיבות שבהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם. כך, בין היתר נפסק כי הפסקת פעילותה של חברה, בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים, מהווה אף היא עילה להרמת מסך, ובית הדין הארצי אף ציין באותו מעמד כי "... בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות
--- סוף עמוד 53 ---
מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן"[118].
138. עוד יצוין, כי על פי ההלכה, אין צורך בהצטברות כל העילות והנסיבות שנזכרו לעיל, על מנת שבית הדין לעבודה ירים את מסך ההתאגדות. די בחלק מהן, ואף בהתקיימותה של אחת מהן[119]. עם זאת, אין די מנגד בטענה להתנהלות בחוסר תום לב בעלמא או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן, כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.