טענות המערערות בע"א 1693/16 – חברת יהלומי סמואל רוזנבאום (1999) בע"מ וסמרוז בע"מ
23. גם טענותיהן של המערערות בע"א 1693/16 דומות למדי לטענותיהן של יתר המערערים. בקליפת האגוז, המערערות טוענות כי דין התביעה נגדן היה להידחות מחמת התיישנות, הן לפי הדין הישן והן לפי הדין החדש. עוד נטען כי המדינה לא הוכיחה כי המערערות וחברה א' הן ישות כלכלית אחת ולכן לא הוכחה טענת התרמית. עוד נטען נגד קבילותם של מסמך המכס עליו ביססה המדינה את תביעתה ושל עדויותיהם של העדים מטעם המדינה. לבסוף טענו המערערות גם נגד שיעור שכר הטרחה שנפסק.
24. טענות המדינה – המשיבה בכל הערעורים והמערערת שכנגד בע"א 1693/16 המדינה סומכת ידיה על שני פסקי הדין שיצאו תחת ידיו של בית המשפט המחוזי, למעט קביעתו כי היא אינה זכאית לסעד הנובע מביטול ההסכם אלא לתמלוגים להם התחייבו המערערים. לטענת המדינה, הבסיס הראייתי שהניחה לפני בית המשפט המחוזי ביסס את מעשה התרמית. כך, על דבר התרמית מעידים קצב הגידול במכירות חברה א' בין השנים 1999-1986 לעומת היקף המכירות של חברה ב' כבר בשנת פעילותה הראשונה. כאשר במקביל, היקף המכירות של חברה א' ירד באותה שנה להיקף של 43,000 דולר בלבד. הוכחה נוספת למעשה התרמית נמצאה בעדויות מטעם המדינה ומטעם המערערים, אשר העידו כי לחברה חדשה בשוק היהלומים, ללא תשתית שיווקית קודמת, אין כל אפשרות להגיע למכירות בסכומים כה גבוהים כבר בשנת פעילותה הראשונה. על כן, ההסבר היחידי שנותר, לשיטת המדינה, הוא כי רוזנבאום וסמואל, אשר שימשו כמנהלי חברה א', העבירו את תוכנה, הידע, הקשרים והתשתית השיווקית והמסחרית שלה אל חברה ב' ובהמשך אל חברה ג'. קביעתו של בית המשפט לעניין התרמית התבססה עוד על היעדרו של היגיון עסקי בסגירתה של חברה א' ופתיחתה של חברה ב', והיעדר שוני מהותי ביניהן. כך, נטען, כי בעדותו לא הצליח רוזנבאום לציין ולוּ שם של לקוח, ספק או עובד, שהיה בקשר רק עם חברה א' ולא עם חברה ב'. גם העובדה שהמערערים לא הגישו מסמכים המעידים על השוני הנטען בין החברות חיזקה את המסקנה כי לא היה כל היגיון עסקי-כלכלי במעבר בין החברות.
25. לעניין הסעד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי התנהלות המערערים אינה מביאה לביטול ההסכם ולחובת השבה של מלוא המענקים אשר ניתנו לחברה א'. מקרה התרמית חורג מעילות הביטול אליהן מכוון חוזר המנכ"ל, ולכן הוראת הסעיף הקובעת את הליך הביטול אינה רלוונטית בענייננו. בנוסף, במועד הגשת התביעה על-ידי המדינה הקרן כבר נסגרה והפסיקה את פעילותה. על כן, חובת השימוע, עליה השתית בית המשפט את החלטתו שלא להעניק את הסעד העיקרי שהתבקש, לא הייתה אפשרית במועד הגשת התביעה. לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה, פעלו הגורמים הרלוונטיים במשרד התמ"ת בדרך של הגשת תביעה אזרחית. לחלופין, אף אם הייתה המדינה מחוייבת בשימוע, מקרה זה הינו אחד מהמקרים החריגים בהם אין באי קיומה של חובת השימוע כדי למנוע מהמדינה לפעול להשבת המענקים.